הבל הבל

פרק ג בית הבובות לפני שאפילו אתחיל לספר על בית הבובות, הרי חייב אנוכי להציג לקוראי הנכבד את בת דודתי ציפי. ציפי הייתה אחד הגורמים העיקריים לסבל של ילדותי ואחד משורשיו הראשיים. היא הייתה הבת של קרובה-רחוקה של אימא, שבאופן רשמי קראנו לה "בת דודה דבורה", אבל בעצם כולנו היכרנו אותה כ"אימא של ציפי". בת דודה דבורה הייתה אחת מהיחידות משולי המשפחה הנרחבת לשעבר של אימא שהצליחו להימלט מפולין בחיים. עם זאת שהצליחה לשרוד, לאישה הזאת היה מזל רע אפילו לפי קני המידה המחרידים של ניצולי השואה, כיוון שהיא לא רק איבדה את המשפחה שבה היא נולדה אלא גם את המשפחה שהיא יצרה, זאת אומרת את בעלה. אחרי ששרד קרבות עזים, כולל כיבוש ירושלים, הוא נהרג בתאונת דרכים שנתיים אחרי המלחמה בזמנו במילואים. השנה הנוספת של חייו נתנה לו בדיוק מספיק זמן להפרות את אשתו עם בת, ציפי. לא רק זה, בנדיבות ליבו הרבה הוא גם תרם לה כרומוזום נוסף והילדה נולדה מונגולואידית, שלא הייתה בדיוק המילה שבה השתמשנו מאחורי גבה בזמנים ההם ובמקום ההוא. אימא של ציפי קיבלה מהממשלה הצעירה קצבת אלמנה דלה, שהותירה לה לשבת בדירתה ולהקדיש את כל שעות הערות שלה וגם חלק משמעותי מזמן החלומות שלה, לבתה. היא האכילה אותה, הלבישה אותה ובילתה שעות על גבי שעות של מאמץ ללמד אותה לקרוא, לכתוב ולספור, להוסיף ולחסר וגם לקרוא שעון, הכול ללא שום שמץ של הצלחה חוץ מתחום יחידי – שדה האכילה. כאן היא זכתה להצלחה מסנוורת. היא הפכה את בתה לגיבורה גבוהה, גדולה וחזקה פי שניים ממני, אף על פי שהיינו באותו הגיל ואימי הייתה מומחית בהאכלת כפייה. נראה לי שהחופשה היחידה ממנה בת דודה דבורה ובתה ציפי נהנו בחייהן העגומים בדירתן החשוכה בת חדר יחיד בקומת הקרקע הייתה הטיול השנתי שלהן לדירתנו בקומה הרביעית, שבהשוואה לדירתן הייתה אווירית ומרווחת, זאת אומרת בת שני חדרים, מלאת אור, עם מרפסת קדמית ועם נוף נהדר של מפרץ חיפה. להגיע לדירתנו, כפי שכבר הזכרתי פעמים אין-ספור, חייב היית לטפס שמונים ושמונה מדרגות. לאימא המדרגות האלה היו מתנה מהאלוהים כי הן הגבילו את מספר האורחים שרצו או יכלו לבקר בביתנו. בעוד אימא הייתה בדרך כלל מאוד מאושרת לארח את חבריה שלושה ערבים כל שבוע למשחקי קלפים על המרפסת המפוארת שלנו, היא לא קיבלה בזרועות פתוחות אורחים שהתכוונו ללון בביתנו, חוץ מאחותו של אבא, דודה שרה, שפרצה לדירתנו מתי שרצתה ולכמה זמן שהתחשק לה עם בתה, די ווילדע חייע. אורחים שנשארו אצלנו ימים נטו להתערב בדרכיה המסוימות והסדירות של אימא, בעוד עבורה הקביעות והסדירות היו נחוצות מעל הכול. חוץ משמונים ושמונה המדרגות המגוננות, בישוליה של אימא ושיחותיה המביכות, שני תחומים שבהם הכמות שלטה על האיכות, סיפקו מחסום יעיל נגד רוב הפולשים לדירתנו. בת דודה דבורה ובתה ציפי, לדאבוני הרב, היוו את היוצאות מן הכלל משאר האורחים האפשריים. אימא ריחמה על דבורה, כי לדבריה, בת דודתה זו הייתה היחידה בעולם עם מזל יותר גרוע מזה של אימא עצמה, ולכן הזמינה אותה ואת ציפי לביתנו כל שנה ושנה. כשהן היו לבדן, זאת אומרת, כשאבא היה מחוץ לבית, אימא ניסתה לשכנע את בת דודה דבורה, ביידיש, כמובן, שחייה של דבורה כאלמנה עדיפים על אלה של אימא, כי עם בעל כמו אבא היה יותר טוב להיות לבד. אינני יודע אם אימא ידעה שהבנתי כל מילה שהיא אמרה לבת דודה דבורה בנוכחותי או אם היה לה אפילו אכפת, אך לימדתי את עצמי יידיש בסתר החל בגיל שנתיים, לו רק כדי להבין אפילו שמץ מהמצב המסובך של משפחתנו. אימא גם התעקשה שהיא הייתה מחליפה תוך חצי שנייה את בתה הגאונית, זאת אומרת, את אחותי נחמה, עבור ציפי המפגרת, כי ציפי, עם כל החסרונות שלה, השתדלה כמיטב יכולתה, בזמן שנחמה הגאונית לא רצתה לעשות שום דבר. חוץ מזה, לציפי היה אופי של מלאך, בעוד לנחמה היה אופי של המן הרשע. אימא אמרה את הדברים האלה גם בנוכחותה של נחמה, דבר שלא עזר במיוחד להעלאת ההערכה העצמית והביטחון העצמי של נחמה וגם לא שיפר את יחסיהן. אימא שילמה מחיר גבוה עבור הפשעים האלה עד סוף ימיה, אך בזמן ההוא היא חשבה שהיא ממלאה את חובתה ההורית ללמד את בתה היהירה קצת ענווה. אימא כמובן לא התכוונה לזה – ההחלפה של נחמה עבור ציפי, כי היא זלזלה בציפי, עם עיניה הקטנות והמלוכסנות, עם לשונה שלעיתים קרובות שהתה מחוץ לפיה ובעיקר עם חוסר יכולת הלימוד שלה. אחרי הכול, נחמה השיגה מקום ראשון בבחינת הסקר בישראל, ארץ זבת חכמים וגאונים. אולם מרגע שהגיעה היא למקום הראשון, אחותי השתמשה בכבודה המפואר כהוכחה מוחלטת שהיא החכמה מכל בריות היקום ולכן הותירה לעצמה חופש מוחלט מכל צורך להשתדלות בכל תחום משמעותי, חוץ מהצורך לנקום בהוריה עבור ההתעללות האדירה שביצעו בה כדי להפכה לחכמה בעולם. נקמתה גם הורחבה לכל פלוני שהעז להטיל ספק בעליונותה ובשלמותה. בכל זאת אני כמעט בטוח שאימא לא הייתה מחליפה את נחמה עבור ציפי. היא רק רצתה שבת דודה דבורה תרגיש יותר טוב ושנחמה תרגיש יותר רע. אינני יודע אם אימא הצליחה לשפר את מצב רוחה של בת דודה דבורה, אבל אני בטוח לחלוטין שהשלימה היא את מטרתה עם נחמה, אם כי זה לא השיג את התוצאות להן היא קיוותה. בזמן הגעתן של בת דודה דבורה ובתה ציפי לקן הנשגב שלנו הייתי לגמרי שרוף, כי אם הצקה הייתה ספורט אולימפי, אימא הייתה מקבלת את מדליית הזהב כל ארבע שנים. החל מחודש לפני הגעת הזוג, מדי יום ויום, אימא הרצתה לי במשך שעות על גבי שעות שחייב אני להיות מאושר משום שאני כמעט נורמלי בהשוואה לציפי, שהיא לא רק אידיוטית אלא גם יתומה. כאן מוכרח אני להסביר לקוראי הנכבד שאינני טוב לב במיוחד, לפחות לא יותר מכל פלוני שאי פעם הכרתי, אבל בזירה הקטנה שבה התקיימתי הייתי ידוע כמלאך ובהשוואה לאחותי התנהגתי למופת. הסיבה להתנהגותי המסוימת נבעה מרצוני לשרוד, אך לזולת נראיתי כילד טוב לב במיוחד. המניע העיקרי לצביעותי היה שאיפתי למנוע את התפרצויות הר הגעש של אבא, שהיו מפורסמות ברחבי חיפה ושיכלו לגרום לשיגור פתאומי לחלל ממרפסות רמות, טיסה שאחותי נחמה בקושי מנעה. סיבה שנית להתנהגותי החנפה הייתה רצוני הנואש לעצור את הדרשות של אימא לפני התחלתן. הרצאותיה האינסופיות, חסרות טעם ותכלית, גרמו לי להעדיף, לפחות בטרם מהלכן, טיסות סופיות ממרפסות. אימא יכלה ללמד את הסינים עינוי סיני, משום שהרצאותיה עקבו נושאים בלתי קשורים אחד לעמיתו, כולם חסרי היגיון או משמעות, עד שאני, השבוי התמידי שלה, שהייתי קשור להיגיון כמו לחמצן, הרגשתי שאני נחנק. כך לפני כל ביקור הזוג נשאה אימא את הרצאת ציפי, אף על פי שנשבעתי על ראשו של שלימזל, הצב האהוב שלי, שאתנהג עם ציפי כאילו הייתה מלכת אנגליה בתפארתה. ברגע שאימא התחילה זה היה בלתי אפשרי לעצור אותה. הגעת ציפי לביתנו אחרי סדרת ההרצאות רק הדגישה את אי הצדק של מצבי וגם חיזקה את הלקח שאימא לימדה אותי בקפדנות כל ימי חייה – החיים אינם הוגנים ונוסף לכך לבסוף אנחנו גם מתים, או, במקרה של ביקורה של ציפי, חשבתי, מעדיפים למות. הדרש כיסה את הנושאים האהובים של אימא בלי שום מחשבה על הקשר שלהם לציפי, למשל, הרצח של משפחתה, משפחה נאורה ומלומדת עם אחים ואחיות שלמדו באוניברסיטאות של וינה ושל פראג בזמן שהיא, אימא, שבקושי גמרה בית ספר תיכון, שרדה. אימא הותירה לי להסיק את המסקנה בעצמי, שהיא ניצלה לא משום שהייתה חכמה או מלומדת, אלא בשל טוב ליבה ומעשי החסד שהיא ביצעה לזולת, כי באותו הזמן חיסל האלוהים את כל הגאונים של משפחתה בפרט ושל היהדות בכלל והכול בגלל היהירות הטבועה בם. החלק הזה של ההרצאה הטריד אותי בשתי חזיתות: האחת, שבכל כוחה ומאמציה ניסתה אימא להפוך אותי לאחד מהגאונים הללו שמצאו את סופם בשואה. בחזית השנייה, לא מצאתי בהתנהגותה של אימא שום סימן של נדיבות לב לזולת, זאת אומרת, אם לא שוקלים את מסירותה לשמלות אמריקניות, לנעליים איטלקיות ולחומרי איפור תוצרת גרמניה כמבצע לשחרור הצרכן הישראלי המדוכא מכבלי מפא"י. במקרה הזה הייתה מגיעה לאימא מדליה כלוחמת השחרור של השוק החופשי. במבט לאחור על הזמנים ההם, כשאני מתאר לעצמי את אימי הקטנטונת והאלגנטית מטיילת ברחובות חיפה, אני חושב שהיא באמת מילאה את אחד הצרכים הנחוצים ביותר של התקופה ההיא, כי הביאה היא יופי, צבע וטעם לרחובות העגומים והעצובים של עיר מולדתי דאז. כדי להדגיש את עומק התמסרותה של אימא לנפשות האומללות של העולם, היא סיפרה איך, כשהייתה רק בת חמש, ערב שבת אחד ראתה איש סוחב שק ענקי של פחם על גבו ובלי להסס, לבושה כפי שהייתה בשמלת השבת שלה, רצה לעזור לו לסחוב את השק השחור שחור והכבד כבד כל הדרך לבקתתו הקטנה והעלובה. כמובן, במשך התהליך היא לכלכה לגמרי את השמלה הלבנה והצחה שלה. בדרכה חזרה הביתה היא הבחינה בשמלתה ההרוסה ופחדה שתקבל מכות, או בעצם, שינזפו בה – בבית הנאור של אימא לא הרביצו מכות רצח כמו בבית שלנו – אבל כשהיא סיפרה לאביה מה קרה, במקום לצעוק עליה הוא נישק וחיבק אותה וקרא לה מיין טייערה נעשאמע, וכך, אני מתאר לעצמי, זיהם גם הוא את בגדי השבת הנאים שלו. בשלב הזה של הסיפור אימא בדרך כלל הגיעה למצב כה רגשי, שנראתה לי כמעט על סף דמעות, ואני אומר "כמעט" כי אימא מעולם לא בכתה, לפחות לא בתקופה ההיא. משום שהמצב שתיארה נבע מעומק הזיכרון של מעשה ההקרבה העצמית שלה כפעוטה, כביכול, לא העזתי להזכיר לה שוב שקראתי סיפור דומה להפליא לסיפורה בספר סיפורים רוסיים ששאלתי מהספרייה בגיל ארבע. כשעשיתי את הטעות והזכרתי לה את העובדה הזאת קיבלתי הרצאה נוספת, שאני חייב תמיד לכבד את הוריי ולהאמין למה שהם אומרים, כי היא עצמה הטילה ספק בדברי אביה אבל לבסוף ראתה שהוא תמיד צדק וחוץ מזה, היא לגמרי לא הייתה מופתעת אם מישהו שמע את הסיפור מאביה וכתב אותו בספר סיפורי ילדים כדוגמה לילדים אחרים, כי אביה התעסק גם בהוצאת ספרים לאור. לא הייתה לי בעיה לכבד את הוריי, אבל להאמין להם היה סיפור אחר. כששאלתי את אימא, לא אמרת לי שרק בגלל שלא האמנת לאבא שלך ועזבת את פולין ניצלת מהשואה? אימא המסכנה כבר השתמשה בכל אוצר המילים שלה ובמקום לענות נתנה לי סטירת לחי כהרגלה במקרים כאלה. הרצאותיה של אימא לא חדלו עד שבת דודה דבורה ובתה ציפי חצו את סף דלתנו, אחרי שהשאירו הר מזוודות נשגב ברחוב למטה במקום שבו נהג המונית הקים אותו. בהשוואה להרצאותיה של אימא, הגעת הזוג הייתה כמעט הקלה אבל לא בדיוק, כי ברגע שהן באו נראה לי שהזמן הפסיק לזרום כהרגלו במשך כל שהותן עימנו. במקום הראשון הייתי חייב לרדת שמונים ושמונה מדרגות ולנשוא את כל רכוש הזוג מהמדרכה לקומתנו הרמה, דבר שהצריך לפחות חמישה טיפוסים, או לפחות שמונה מאות שמונים מדרגות עלה ורד, תהליך שנמשך נצח וחצי שבמהלכו הייתי מודע בכל שנייה שאני פועל כסוס טרויאני על עצמי, כי אני עוזר להכניס את אויבי לתוך חומתי. נראה לי שזוג המבקרות האומללות האלה הריקו את דירתן מכל חפץ, להוסיף לעול שהייתי חייב לשאת. בת דודה דבורה התעקשה שלציפי היקרה שלה יהיה יותר נוח עם הסדינים, השמיכות, המגבות, הצלחות, המזלגות, הצעצועים וכל דבר אחר שנפל לידיה מזמן לידתה המצערת כולל, אך לא מוגבל, לחיתול או שניים. הודיתי לשם שהשתיים לא הביאו גם את מיטתה ומזרנה של ציפי, שגם אותם הייתי אז חייב לסחוב לקומה הרביעית. להוסיף לנוחיות של ציפי היה בניגוד ישיר לטובתי, משום שנוחיותה של ציפי רק תרמה לשיפור תאבונה, כי ציפי לא אכלה רק כשלא היה לה נוח, מצב שאימה השתדלה למנוע ככל יכולתה. בזמן שאכילתה השופעת של ציפי הייתה מקור הנחת הכי מושלם של אימה, בשבילי היא הייתה שורש הזוועה המזעזעת ביותר, כי מה שיותר היא אכלה יותר היא גדלה, ומה שיותר היא גדלה יותר היא התחזקה ויותר מסוגלת הייתה לשלוט בי ולכפות את רצונה עליי. התחושה של אבדון גדלה עם כל מדרגה שעליתי תחת משא המיטלטלין האדיר של ציפי ואימה, בלי שום מושג, כמובן, שלטפס תחת עומס עצום יהיה בעתיד בילוי הזמן האהוב ביותר שלי, טיולי התרמיל השנתיים שלי להרי סיירה נבדה. ביקוריה של ציפי נראו לי אינסופיים, אך באמת נמשכו הם רק שישה או שבעה ימים, ימים שנוספו לי לימים הנוראים בין ראש השנה ליום כיפור כימי הסבל שבהם הייתי חייב לענות את נפשי במהלך בדיקה עצמית של חטאים גלויים ונסתרים שביצעתי בשנה שעברה כדי לשפר את סיכויי לשרוד שנה נוספת. אבל הימים הנוראים שלי עם ציפי גרמו לכך שהמוות נראה לי כחלופה מבורכת. זה לא היה כיוון שציפי הייתה כל כך אכזרית. ההפך, ציפי הייתה הבן אדם הכי חיובי ורוחש חיבה מכל הבריות שהכרתי מאז ועד היום. היא הייתה מלאת אהבה כמעט כמו כלב, והשתמשה בכוחה המעולה וביתרון של גודלה לא כדי להרביץ לי, דבר שיכולתי לסבול ללא שום בעיה כפי שהייתי כבר רגיל למכות רצח סדירות מידיה הקשוחות של אימא ומקריות מילדיי השכונה, אלא לאהוב אותי. כך זה קרה שאחרי יומיים או שלושה במשך כל ביקור אימא הייתה אומרת לאימה של ציפי, יענקל'ה ילד כזה טוב, את יכולה לסמוך עליו עם ציפי. בואי נצא קצת החוצה לנשום אוויר ולהסתובב ברחוב הרצל. לבטוח בי עם ציפי! שאגתי במלוא כוחי בפנימיותי. לסמוך עליי? ומה איתה? האם את ברצינות סומכת עליה איתי? פרה מטומטמת! עכשיו אני מבין למה אבא תמיד קורא לך בהיימע! צרחתי בתוכי כששמעתי את המנעול מחליק אל מצב האבדון וכך מפקיר אותי לזרועותיה החסונות של ציפי. ברגע שנסגרנו יחדיו ציפי התנפלה עליי ונשארה שרועה עליי בכל משך היעדרות אימהותינו. כשהן סוף סוף חזרו לדירה, ציפי הייתה חוזרת לכיסא האהוב שלה בפינת החדר, בו התנדנדה הלוך וחזור שעות בלי הפסק כילדה המפגרת שהאימהות שלנו הכירו. אך ברגע שהן השאירו את שנינו לבדנו, ציפי הפכה להתגלמות האיד הפרוידיאני, זאת אומרת להתבטאות האנרגיה המינית. היא השתמשה בגופי כאילו היה מעבדה של האנטומיה, בעוד האימהות הסתובבו ברחוב הרצל, כביכול. עבור אימא, רחוב הרצל, כפי שידעתי מזמן היותי בן שנתיים, למעשה התקיים כולו בחנותו של דוד בנימין. החנות נמצאה במרתף מעופש של בניין ערבי ישן והייתה מורכבת מחדר דחוק ללא חלון, ללא אוויר, אפלולי, מואר כפי שהיה במנורה יחידה ואומללה. החנות היוותה מקום המנוחה האחרון של השמלות האמריקניות שהבריחו מלחים יזמיים מתחת לאפם של פקחי המכס הדרקוניים של התקופה ההיא, ושנחתו בכל תפארתן על הדוכנים השחוקים של דוד בנימין, מקום שבו ידיים נוטפות זיעה וחמדניות חטפו אותן כאילו היו המים ממעייני הנעורים. אבל כל הלקוחות של דוד בנימין היו מודעים לעובדה שאם אימי תפסה פיסת בד, ולא משנה כמה ידיים אחרות אחזו באותו הבד לפניה, השמלה השתייכה לה ולה בלבד. אימא הייתה קורעת פיטבול לגזרים במלחמת משיכה עבור שמלת קיץ ללא שרוולים עם עיצוב פרחים, כמובן, רק אם לשמלה היה תג "תוצרת אמריקה" ולא, חס וחלילה, "תוצרת אתא". אימא ובת דודה דבורה היו נעלמות לשעות על גבי שעות ועוזבות אותי בידי ציפי ללא שום התחשבות. עליך להבין, הקורא הנכבד, שציפי לא התכוונה לענות אותי. להפך, זה היה לגמרי ברור לי שהיא אהבה אותי עד מאוד, כי בכל זמן צאתן של הגברות היא ביטאה את עומק אהבתה אליי בלי שום מעצור או בלם. היא חיבקה אותי בכוח כה אדיר שהאוויר נסחט מריאותיי, וכשהגעתי על סף התעלפות היא נשקה אותי על פי ודחפה את לשונה הנרחבת לתוכו. פה היתרון היה לגמרי איתה, כי לשונה כבר רבצה מרחק ניכר מחוץ לפיה, מוכנה לכל פעולה. כשכבר נמאס לה לשחק עם הפה שלי היא עברה, בלי כל הפסקה לתחת, כאילו קראה מדריך פרודיאני. היא חקרה את גופי כאילו הייתה על סאפרי בסרנגטי. אצבעותיה העבות התחמקו לתוך חור וגומה בגופי, החל בתחת והמשך עם האוזניים, העיניים והקורקבן שלי, ואחרי כן תפסה היא גם את הזין הפעוט שלי ושיחקה איתו כאילו היה פיסת בצק, בזמן שאני השתדלתי לשווא להגן על עצמי בלי להרשות לעצמי ליהנות מדי מהתהליך. ייתכן שציפי הייתה מפגרת בחשבון, אבל בנושא המיניות היה מגיע לה פרס נובל. כאן עליי לציין שההתקפות האלה על גופי ועל נשמתי התחילו רק אחרי אירוע בית הבובות. אהבתה הסוערת של ציפי אליי נבעה מאי הבנה מוחלטת של האירוע שקרה כשהיינו בני חמש, והוא מקרה העברת הבעלות של בית בובות, ריהוט בית הבובות ומספר בובות עלובות מידיי לידיה של ציפי. היא הייתה בטוחה שהענקתי לה את הנכסים היקרים ביותר שלי כי אהבתי אותה. כדי לתאר את מאורע בית הבובות חייב אני לחזור למקרה שהתרחש כשהייתי בן שנתיים, הזמן שבו הרגשתי בפעם הראשונה שאחריות משפחתי נפלה דווקא לחיקי, כי אז קיבלתי את המשימה לעזור לאבא לעבור את מבחן הנהיגה אחרי שאחותי נחמה סירבה לעזור לו. קראתי לאבא את מדריך הנהיגה כמיטב יכולתי, שהייתה כמובן מוגבלת בשל העובדה שלא היה לי שום מושג איך לנהוג. כשאבא עבר את המבחן וקיבל את רישיון הנהיגה, חגגנו בשמחה רבה כאילו היה זה חג פורים, אחת הפעמים היחידות שאני זוכר שכולנו, זאת אומרת חוץ מנחמה, היינו מאושרים. בתוספת לסיגריה האמריקנית, לטרמפ בטרנטה החדשה שלו ובעיקר לרשות לרדת לרחוב ולהצטרף למשחקי הילדים שאבא העניק לי כפיצוי עבור עמלי, החלטתי לנצל את ההזדמנות שבה אבא היה עוד במצב התחייבות לי והוצאתי ממחבואה את הבובה היחידה שהייתה לי אז ושיחקתי איתה בפעם הראשונה בנוכחותו של אבא. כשאבא ראה אותי משחק עם בובה כמעט קיבל שבץ לב, כפי שחששתי. "למה קנית לילד בובה?" שאג אבא על אימא. "לא קניתי לו כלום. הוא מצא את זה בגן וחוץ מזה הוא קורא לבובה אבא וגם קורא לה את מדריך הנהיגה," הסבירה אימא. כשאבא שמע את זה הוא נרגע לחלוטין והרשה לי לשחק עם בובתי כאוות נפשי. אחרי שנראה לי שאבא נתן לי רישיון לבעלות על בובות התחלתי לחפש בת זוג לבובת אבא, זאת אומרת בובה שתייצג את אימא. הרחבתי את תחומי החיפוש לכל פח אשפה בשכונה, ודי מהר מצאתי בובות חסרות ראש, ראשי בובות חסרות גוף, רגלי בובות וגם ידי בובות, ומהאוסף הזה של חלקי גוף עיצבתי, בתוספת לבובת אבא, בובת אימא, בובת אחותי נחמה, בובת דודה שרה ובובות שונות במידת צורכי. רק לאחרונה הבחנתי שמעולם לא הייתה לי בובה שייצגה את עצמי. אבא, ברגע נדיר של נדיבות לב, כתשלום נוסף עבור עזרתי בתהליך השגת רישיון הנהיגה, יצר לי במסגרייה שלו בית בובות אדיר וכל כך כבד שבקושי יכולתי להזיז אותו. קצוות בית הבובות היו כל כך חדים שהידיים שלי נחתכו לגזרים, אולם הוא דמה בתוכניתו לדירה שלנו, כולל המרפסת, וכך נתן לי את האפשרות לביים את "המחזות" שלי. למשך זמן רב אימא ואבא חשבו שהמחזות שלי חמודים. למשל כשבובת דודה שרה צווחה על שאר הבובות שהן נכנסות הביתה עם בוץ על נעליהן ומטנפות את השטיחים הפרסיים המפוארים שלה, אימא ואבא חשבו שזה מצחיק, כך ששנים שיחקתי עם בובותיי ללא שום התערבות מצידם. אחרי שמלאו לי חמש הם כבר נהנו מההופעות שלי עד כדי כך, שהתחילו לבקש שאביים אותן גם להנאת חבריהם בלילות משחקי הפוקר. אימא ואבא בכלל לא הבינו את מטרת הדרמות שלי וכך טעו וחשבו שאני מנסה לשעשע אותם, כאשר למעשה מצאתי את תשומת הלב שלהם חודרנית והרסנית. בערב קיץ נעים במיוחד כשהחברים של הוריי באו לשחק קלפים ולשתות בירה, אבא הוציא את בית הבובות שלי למרפסת ואימא, בעקבותיו, הוציאה את אוסף הבובות העלוב שלי. "לא!" מחיתי. הבובות האלה אינן בשביל הצגות ובמיוחד לא בשביל אורחים שאגתי בפנימיותי, אבל כלפי חוץ כל מה שיכולתי לבטא היה "לא! לא! לא!" עמדת ההתנגדות שלי, שהייתה לגמרי יוצאת מן הכלל מהתנהגותי הסדירה, כנראה הדאיגה את הוריי, שללא ספק חששו שאני הופך לאחותי נחמה שעמדה בהתנגדות לעולם כולו, והם מייד התאחדו למעוך את יצר הנגדיות שלי לפני שהוא התפתח יותר, התאחדות הורית שהייתה באמת נדירה במערכת היחסים הרופפת של משפחתי. "אל תהיה כזה נודניק!" גערה בי אימא. "נו, תשים כבר אחד מהמחזות שלך!" רטן אבא. "תראה, יום אחד תהיה מחזאי מפורסם," הוא הוסיף. "אני לא רוצה להיות מחזאי. אני רוצה להיות טייס!" עניתי. "לא משנה. תשים את המחזה על דודה שרה. זה מחזה טוב!" אימא התעקשה. "לא רוצה!" השבתי. "אז תשים איזה מחזה שאתה רוצה. האורחים מחכים!" המשיכה אימא בלי סבלנות. מנימת קולה של אימא הבנתי שהשלב הבא של השיחה יהיה סטירת לחי לפני האורחים. אז החלטתי לביים את המחזה האהוב שלי, את זה שביימתי עשרות פעמים כשאף אחד לא היה בבית. במחזה הזה היטלר, אבא שלי, ניסה לזרוק את אחותי, הפדאיון הפלסטינית, מהמרפסת, והשתדלתי במיוחד להראות בדיוק איך אחותי נחמה בעטה בביצים של אבא, ואיך הוא שאג ביגון וכרע על ברכיו בעוד בובת נחמה אחותי צורחת, "אתה נראה כמו היטלר, ואתה מתנהג כמוהו! חבל שהוא לא לקח אותך עם שאר המשפחה שלך!" ואילו בובת אבא צווחת, "את נולדת בפלסטין, ואת רוצחת כמו הפלסטינים!" "תפסיק כבר, משוגנער ארופ פון דאך!" זעקה בובת אימא. "סתמי את הפה שלך, בהיימע, לפני שאני זורק גם אותך לרחוב! אם היית שמה לב קצת לבת שלך במקום לבזבז כל רגע וכל גרוש שלי בחנות של רחמני אולי הפדאיונית שלך הייתה מכבדת אותי קצת!" צעקה בובת אבא על בובת אימא. לכמה רגעים השתרר שקט מוחלט על המרפסת, ואז פרצו האורחים בהיסטריה של הערצה והערכה. הם מחאו כפיים בהתלהבות עצומה, טפחו לי על הגב בלי הרף והצהירו שזה היה המחזה הנפלא ביותר שהם ראו אי פעם, בו בזמן שהוריי הנמוכים והצנומים הצטמקו עוד יותר בהשפלה ובבושה. "הבן שלכם הוא באמת השייקספיר הישראלי החדש!" שאגו החברים של אבא ואימא, בעוד אימא דוחפת אותי בכוח מהמרפסת לעבר מיטתי, אף שזאת לגמרי לא הייתה עוד שעת השינה שלי. הפעם הבאה שראיתי את אוסף בובותיי הייתה כאשר בת דודה דבורה ובתה ציפי באו לביקורן השנתי מספר שבועות לאחר מכן. הבובות, בגדיהן, ביתן וריהוטן הוכנסו לקופסת קרטון וניתנו לציפי בשמי. "הוא מדי גדול בשביל בובות והוא רוצה שתיקחי אותן," אימא הצהירה לציפי. ציפי צרחה בהתלהבות ובאושר כי נראה לי שאף אחד, חוץ מאימה, לא נתן לה שום מתנה עד לאותו הרגע. היא קפצה על צווארי וחיבקה ונישקה אותי בכוח כה עצום שכמעט נחנקתי, הרגל שבו היא המשיכה עד שהוריי הורידו אותי מארץ הקודש לארץ הניוון. במשך תהליך ההעברה של בית הבובות מבעלותי לבעלותה של ציפי, בת דודה דבורה, שלה לא היה כרומוזום מיותר כמו לבתה ושדווקא כן הייתה לה היכולת להבחין בביטוי הרגשי של הזולת, יכולת שאימא שלי חסרה לגמרי, הבחינה שאני בהלם ובאבל על אובדן אוצר בובותיי. היא שאלה את הוריי ביידיש, כמובן, למה הם נותנים את הבובות שלי לציפי, בעוד נראה שאני קשור אליהן כל כך. התשובה של אבא בלבלה אותי לגמרי. הוא ענה לבת דודה דבורה, ביידיש כמובן, שהוא פחד שאגדל להיות "פייגלע" אם אמשיך לשחק עם בובות. חשבתי אז שהוא התכוון לציפור קטנה, ורק כעבור שנים הבנתי שפירוש המילה פייגלע זה הומוסקסואל, לא ציפור קטנה לה קיוויתי שאהפוך אם אמשיך לשחק עם בובות. מבני משפחה משותפים שמעתי שציפי שמרה על אוסף בובותיי כל ימי חייה וגם לקחה אותן למוסד המפגרים שבו גרה אחרי שאימה נפטרה. במבט לאחור על ההשפעה שהייתה לציפי על חיי עכשיו אני מבין שההרס שהיא זרעה בם היה הרבה יותר חתרני ונמשך הרבה יותר זמן מזה שתיארתי לעצמי. זה לא היה ההתעללות המינית או ההשפלה שהשפיעו עליי כל כך. זאת הייתה הציפייה שיום אחד אמצא אהבה אמיתית ועמוקה כאהבתה של ציפי שהרסה את חיי.