הבן המורד

1

"מה זאת אומרת, את לא חותמת, לעזאזל?"

רפאלו די ויסנטי לטש עיניים באשה ששכבה במיטתו. היא היתה בלונדית שופעת עם רעמת שיער ארוכה ועיניים כחולות כשמים, גופה העירום מכוסה בשמיכה קלה.

אמנדה בונהם החליקה ירך דקיקה וחשופה על חברתה והרחיבה את עיניה.

"זה כל-כך לא נעים, יקירי – חתימה על הסכם נישואים," אמרה בקול נוהם.

פיו המפוסל של רפאלו התכווץ.

"הסכמת לכל התנאים בהסכם. עורך-הדין שלך עבר עליו אתי. למה את נסוגה עכשיו?"

אמנדה שירבבה שפתיים לעברו. "ראפ, יקירי, אנחנו לא זקוקים להסכם נישואים! האם ליל אמש לא היה מספיק טוב בשבילך?" קולה הצטרד והיא התחייכה. "אני יכולה לדאוג שזה יהיה ככה – כל לילה."

היא נשכבה על הכרים בהזמנה והחליקה שוב את רגליה, מניחה לשמיכה להישמט כדי לחשוף שד מעורר תיאבון.

"אני יכולה לעשות את זה טוב גם עכשיו," המשיכה, עיניה משתהות על גופו הצר והשרירי של מאהבה, שמבטה מפשיט אותו מחליפתו היקרה להפליא שהיה ברור שנתפרה על ידי מעצב צמרת.

רפאלו חתך את האוויר בידו בקוצר רוח. הוא היה מחוסן מפני קסמי חדר השינה של אמנדה – הוא שבע מהם במשך רוב שעות הלילה, וזה הספיק לו.

"אין לי זמן לזה, אמנדה. תחתמי על המסמך הארור, כפי שהבטחת – " בזעמו, המבטא האיטלקי שלו הודגש.

המבט המזמין גז מעיניה הכחולות, שלפתע היו קשות כאבני חן.

"לא," אמרה אמנדה וכיסתה את שדיה בשמיכה בתנועה חדה. "אתה רוצה להתחתן אתי – אז תעשה את זה בלי הסכם נישואים מגוחך."

פיה המלא נמתח בעקשנות.

רפאלו קילל חרישית ומתח את אוצר-המילים שלו באיטלקית, שפת אמו, עד קצה היכולת. הוא באמת לא זקוק לזה.

עיניו ננעצו בעיני כלתו לעתיד.

"אמנדה, קארה," אמר באורך רוח כבד, "כבר הסברתי לך את זה. אני רוצה כלה זמנית בלבד – את נכנסת לזה בעיניים פקוחות; מעולם לא ניסיתי להוליך אותך שולל. אני זקוק לכלה לשישה חודשים ואז לגט מהיר ונטול כאב. בתמורה לכך תקבלי קצבה נאה מאוד למשך חצי שנה, ואחר כך נערוך ביקור קצר מאוד באיטליה, ואת תצאי מהנישואים האלה עם תשלום נדיב מאוד. תשלום נדיב עליו הוסכם מראש. קפיש?"

"קפיש!" קולה של אמנדה נשמע קשה. "ועכשיו אתה קפיש אותי! הסכם הנישואים היחיד עליו אני אחתום יהיה זה שיכפיל את הסכום שאקבל."

רפאלו נדרך. אז ככה זה יהיה. היא מגדילה את ההימור. הוא היה צריך לדעת שזה יקרה. אמנדה בונהם היתה אולי קלת דעת, אבל היא ידעה להתביית על כסף.

אבל אף-אחד, אף-אחד לא ישחק בו – לא הזנזונת החמדנית הזו, ולא אביו השתלטן. אף-אחד.

מסך ירד על פניו ותוויו השחומים הפכו חתומים.

"חבל מאוד." קולו היה נטול פשרות. כל מי שעשה אתו עסקים בעבר היה יודע שזה הזמן לסגת ולהיכנע כדי שאפשר יהיה לעשות אתו עסקים בעתיד. אמנדה לא היתה חכמה מספיק לשם כך. עיניה הכחולות הבזיקו.

"נראה לי שאין לך ברירה, רפאלו, קארה," אמרה בנשכנות. "אתה זקוק לרעיה בלי דחיות – טוב, אין לי בעיה עם זה – אבל אני לא אתן לך לעבוד עלי באמצעות הסכם הנישואים המטופש הזה."

הוא ענה במשיכת כתף חסרת עניין בזמן שהתרחק. "הבחירה שלך." הוא התבונן בה שוב. "אני אזמין לך מונית."

הוא ניגש אל השולחן שנסמך אל קיר חדר השינה והרים את הסלולרי שלו. אמנדה יצאה מהמיטה.

"רק שניה אחת – " פתחה.

רפאלו המשיך להקיש ספרות.

"העסקה מבוטלת, קארה. תתלבשי."

יד הונחה על שרוול החליפה שלו.

"אתה לא יכול לעשות את זה. אתה זקוק לי."

הוא הסיר את ידה מעליו כאילו מדובר ביתוש טורדני.

"טעות." היתה פלדה בקולו. "ג'ו?" קולו השתנה. "תזמין מונית, בסדר? עוד עשר דקות."

הוא הביט במקום בו הבלונדית העירומה עמדה רועדת מזעם בחדר השינה שלו. הוא הכניס את הטלפון לתוך הכיס הפנימי של חליפתו.

"תוכלי להתקרר במקלחת – אבל מהרי."

הוא פנה שוב אל הדלתות הכפולות שהובילו אל שאר הדירה.

"ומה אתה חושב שתעשה בעניין הכלה היקרה שלך?"

הקול מאחוריו היה מלגלג ומרושע. הוא לא טרח אפילו להסתובב.

"אני אתחתן עם האשה הראשונה שאראה," ענה בקול חלק כמשי והלך לדרכו.

 

מגדה מתחה את אצבעותיה העייפות בתוך כפפות הגומי והחלה לעבוד על חדר הרחצה ספון השיש המפואר, מייחלת שהיתה מרגישה טוב יותר. בנג'י היה ער במשך שעתיים בלילה – דפוסי השינה שלו היו חסרי תקנה – אבל לפחות, חשבה, מחניקה פיהוק ומרחיקה קווצת שיער מרדנית ממצחה בגב פרק ידה בזמן שעצרה לשפשף את השיש בספוג הנקי שלה, פירוש הדבר שהוא יישן עכשיו.

זעף הקדיר את מצחה. היא לא תוכל להמשיך לעבוד בזה עוד זמן רב, ידעה. כאשר בנג'י היה צעיר יותר, זה היה מאוד פשוט לשאת אותו אתה, להניח אותו בסל-קל שלו ולנקות את דירות הפאר של אנשים אחרים, אבל עתה, כאשר היה פעוט, הוא שנא את הקשירה. הוא רצה לצאת לחקור את הבתים – אבל בדירות כאלה, בהן הכל יקר להפליא, מהשטיחים ועד הצלחות, אין מקום לתינוק.

היא התיזה נוזל ניקיון על הרצפה ונאנחה שוב. איזו עבודה תוכל למלא כאשר היא צריכה לטפל בתינוק במקביל? לא יהיה טעם להשארתו עם מטפלת בעודה עובדת – מה שתרוויח יילך ישירות לטיפול. אם היתה לה דירה סבירה, היא היתה יכולה לטפל בילדים בעצמה, ולהרוויח כסף משמירה על ילדיהם של אחרים כמו גם על הבן הקטן שלה, אבל איזו אם תרצה להשאיר את הילד שלה בחור בו התגוררה? אפילו היא שנאה את העובדה שבנג'י צריך לחיות בדירת החדר הטחובה והנוראה, והיא הוציאה אותו משם כמה שרק אפשר. היא הצטיינה בהעברת הזמן במקומות כמו ספריות, גנים ציבוריים וסופרמרקטים – כל מקום שאפשר להיות בו חינם.

חיוך ריכך את פניה העייפים. בנג'י – משוש חייה, בבת-עינה. בנה היקר מכל...

הוא שווה הכל, הכל, ולא יהיה משהו שלא תעשה, נדרה, למענו.

 

רפאלו חצה בזעם את המישורת הרחבה לעבר גרם המדרגות הפתוח שהוביל אל מפלס האירוח של דירת הדופלקס. ארורה אמנדה, שניסתה להחזיקו בן-ערובה. ולעזאזל אביו, שהעמיד אותו במצב בלתי אפשרי זה מלכתחילה.

לסתו התהדקה. למה אביו לא יכול לקבל את העובדה שהוא לא יוכל לכפות עליו להתחתן עם דודניתו לוצ'יה ולספק לה את הבעל העשיר לו נכספה? כן, היא נראתה נהדר, אין ספק בכך, אבל היא היתה ריקנית וחמדנית ומזגה היה רע – למרות שהיא הסתירה אותו בהצלחה מפני אביו, שהיה משוכנע עכשיו שהיא תהיה הכלה המושלמת עבור בנו המהסס. כאשר ההוראות והבכיות לא הועילו, ירד אביו לשפל של איום סופי – מכירת חברת ויסנטי ממש מתחת לאפו של בנו. דיו, לוצ'יה הכירה כל חולשה שיש לגבר – מהאובססיה של אביו ליורש למשפחת ויסנטי ועד לנחישות שלו להשאיר את חברת ויסנטי במשפחה. היא שיחקה בשניהם כמו רב-אמן.

מילות הפרידה של אביו צלצלו באוזניו של רפאלו. "אני רוצה שתתחתן או שאני מוכר. ואל תחשוב שלא אעשה את זה. אבל" – קולו של הזקן הפך ערמומי – "תציג בפני את כלתך לפני שימלאו לך שלושים ואני אעביר את החברה על שמך עוד באותו יום."

טוב, חשב רפאלו בזעף, זה מה שהוא יעשה, יציג בפני אביו כלה ביום-הולדתו השלושים. אבל לא הכלה שחזה אביו בעיני רוחו...

כלבה שתעמוד בתנאי האולטימטום של אביו, אבל לא יותר.

זעם מילא אותו שוב. אמנדה בונהם היתה יכולה להיות הכלה המושלמת שיציג בפני אביו – עונש הולם על שאילץ את בנו לעשות זאת. היא היתה מעלה את לחץ הדם של הזקן לגבהים חדשים. בהיותה זנזונת מלידה, עם שיער ארוך מהחצאיות שלה ושום-דבר בין אוזניה מלבד יוהרה בגלל המראה החיצוני שלה והתמסרותה המלאה לבזבוז כספם של מאהביה הרבים מספור.

ועכשיו היא הרסה את זה לעצמה והוא חזר לנקודת ההתחלה שלו. הוא יצטרך לחפש אחר כלה שתכעיס את אביו ותמחק את חיוך הניצחון מפניה של לוצ'יה. זעף הקדיר את פניו. יפה שהציג את אמנדה ככלי ריק, אבל מציאת כלה בשבועיים יהיה עניין מאתגר מאוד – אפילו בשבילו.

הוא ירד במדרגות בצעד גמיש ומהיר, על פניו הבעה מהורהרת וחתומה – ולפתע עצר על מקומו.

תינוק ישן באמצע המסדרון.

 

מגדה ניגבה פעם אחרונה את המדרגה והושיטה את ידה אל תיבת הניקיון שלה כדי להוציא את בקבוק מטהר האוויר. לפחות חדרי השירותים בדירות פאר לא היו קשים לניקוי. כל האבזרים היו חדשים ומבריקים – עשויים מהאיכות הטובה ביותר, כמובן. מנגד, בדירות פאר היו תמיד המון חדרי שירותים – אחד לכל חדר, ועוד חדר שירותים לאורחים כמו זה, שהיה מוסתר לא הרחק מאולם הכניסה.

לרגע תהתה איך זה לחיות בדירה מעין זו. להיות עשירה כל-כך שאת יכולה להרשות לעצמך דירה בת שתי קומות המשקיפה אל התמזה, עם מרפסת גדולה כמו גינה. העשירים, חשבה מגדה בציניות, שונים באמת.

לא שראתה מעולם את יושבי הבתים הללו. המנקים הורשו להיכנס לדירות רק כאשר בעליהן נעדרו מהן.

היא פתחה את בקבוק מטהר האוויר וריססה בו את האוויר.

"מה את עושה כאן?"

הקול העמוק והמוטרד מאחוריה הופיע פתאום וגרם לה לקפוץ מתוך עורה. רפלקס הפעולה גרם לה ללחוץ על הבקבוק שהחזיקה בידה, ונוזל כחול ניתז על רצפת השיש.

מגדה נפלה על שלולית התכלת וניגבה אותה במטלית שלה.

"דיברתי אלייך – תעני לי!"

הקול מאחוריה נשמע עוד יותר מוטרד. מגדה מיהרה להסתובב ובהתה.

גבר עמד בפתח חדר השירותים, מביט בה. מגדה הביטה בחזרה, ממצמצת בעיוורון. עצבנותה הפכה לאימה. הדירה היתה צריכה להיות ריקה. זה מה שאמר לה האחראי. אבל אין ספק שהיה כאן מישהו שאינו משתמש במעלית השירות.

והוא זעם בעליל. הזעם היה חרות על כל תו בפניו, והיא פשוט המשיכה לכרוע ברך על הרצפה כשהמטלית בידה.

"אני נורא מצטערת, אדוני," הצליחה לומר בקול סדוק, יודעת שהיא חייבת להישמע כנועה, למרות שזו לא היתה אשמתה שהיא היתה במקום בו לא היתה צריכה להיות. "נאמר לי שאני יכולה לנקות כאן הבוקר."

פיו של האיש התהדק.

"יש תינוק במסדרון," הודיע לה.

בחלק אחד ממוחה מגדה קלטה שהאיש אינו אנגלי. לא רק שעורו היה שחום מדי, אלא שגם קולו נשא מבטא ברור. ספרדי? איטלקי? יותר מדי חיוור מכדי להיות מזרח-תיכוני, אבל אין ספק שהוא בא מאחת ממדינות אגן הים-התיכון, החליטה.

"נו?" התביעה החוקרת נשמעה שוב.

מגדה קמה על רגליה בסרבול. היא לא יכלה להמשיך לכרוע ברך על הרצפה לתמיד.

"הוא שלי," התפרצה.

משהו שדמה להבזק של טרדה הבליח בעיניו של האיש.

"זה מה שהנחתי. מה הוא עושה כאן? זה לא מקום לתינוק!"

ילד בגיל הזה צריך להיות בבית, לא להיגרר סביב בשעה זו של היום! איזה מין אם הנערה הזו? אין ספק שהיא חסרת אחריות!

"אני נורא מצטערת," אמרה שוב, בולעת את הרוק, מקווה שההכנעה שלה תרכך את טרדתו על שמצא אותה מנקה בזמן שהוא בדירה. נראה שהוא זעם שדירתו המצוחצחת מוכתמת על ידי משהו מלוכלך כמו תינוק. היא התכופפה להרים את תיבת הניקיון שלה, שלחה מבט מהיר בחדר השירותים כדי לוודא שהוא נקי, ואמרה בקול עניו ככל האפשר, "אני אלך עכשיו, אדוני. אני נורא מצטערת שהפרעתי לך."

היא פנתה אל הדלת והוא הצטדד כדי לאפשר לה לעבור. היה לא נוח לעבור כל-כך קרוב לידו. הוא היה לבוש בבגדים ללא רבב, ודאי לאחר מקלחת, והיא זה עתה בילתה כמה שעות בעבודת ניקיון. היא היתה מלוכלכת ומיוזעת, והיתה לה תחושה נוראה שמריחה בדיוק כמו שהרגישה. היא מיהרה אל בנג'י, אשר, למרבה האושר, המשיך לישון, והושיטה את ידה כדי להרים את הכסא שלו.

"חכי!"

הפקודה היתה חד-משמעית ומגדה עצרה בלי לחשוב. בנג'י היה משקל כבד על זרועה. היא הסתובבה באיטיות.

הגבר התבונן בה. בהה בה.

מגדה קפאה, כאילו היתה ארנבת שנלכדה בפנסים הקדמיים של מכונית מאיצה.

הצילו, חשבה באלם. מה עכשיו?

 

רפאלו הניח למבטו לבחון את הנערה. היא היתה דקיקה, מוזנחת באופן קיצוני, שערה בצבע הבוץ ותווי פניה חסרי ייחוד. היא גם הדיפה צחנה של זעה ונוזלי ניקיון, והוא קימט את אפו בחוסר טעם. על לחיה היה כתם של זוהמה. היא נראתה בת עשרים לערך.

הוא התבונן בידיה. הן היו מכוסות בכפפות גומי צהובות. הוא הקדיר פנים. מבטו חזר אל פניה. היא הביטה בו בהבעה של חשש עמוק.

"את לא צריכה לפחד," אמר. הוא דיבר במכוון בקול פחות חד, למרות שהדבר לא שינה את הבעתה במאום. היא עדיין עמדה נטועה שם, כמבקשת להימלט על נפשה, התינוק ביד אחת, כלי הניקיון בידה השניה.

רפאלו עשה שני צעדים לעברה.

"תגידי לי – את נשואה?"

החריפות חזרה לקולו. הוא לא התכוון לדבר כך, אבל זה קרה. וזה קרה מפני שחלק ממוחו אמר לו שהוא מטורף לגמרי אם הוא חושב על מה שהוא חושב. אבל הוא חשב את זה בכל מקרה...

הבעה אטומה הופיעה בעיני הנערה, כאילו שאל אותה שאלה לא מובנת.

"ובכן?" תבע רפאלו. האשה נראתה כמי שאינה מסוגלת לענות לו.

האשה נענעה בראשה בסרבול ועיניה היו נעוצות בו עדיין בהבעה ריקה. מבטו של רפאלו התמקד בה עתה ביתר שאת. אז היא לא נשואה – זה מה שחשב, למרות שלא ידע אם היא עונדת טבעת נישואים. ולמרות התינוק.

עיניו הביטו בתינוק הישן. הוא לא הבין בגילים של תינוקות, אבל זה נראה גדול למדי. גדול מדי לכסא הזה, למעשה. שערו היה כהה, ראשו נפל קדימה.

אבל תינוק זה טוב – למרות שהאם חסרת אחריות לגמרי! תינוק זה טוב מאוד, חשב. וגם כל השאר אצלה. הוא שוב בחן אותה, ראה את האפרוריות של הופעתה החיצונית וחשב שראה אותה ממצמצת.

"יש לך חבר?"

עיניה התרחבו ואז איבדו את שרידי ההבעה שעוד היתה בהן. בתנועה מסורבלת נוספת נענעה בראשה. היא גם התקרבה אל הדלת בתנועות זעירות וכמעט לא מורגשות, חשב רפאלו. הוא הזעיף פנים. למה היא כל-כך עצבנית?

"יש לי בשבילך הצעה עסקית." קולו היה חותך כאשר כבש את הזעם נוכח מצבו הביש, שעדיין בער בו.

קול קטן עלה מגרונה, אולי יפחה, אבל זה נראה בלתי סביר מפני שלא היתה לה סיבה להתייפח. רפאלו ניגש אל הדלת המובילה אל המטבח ופתח אותה בכף ידו.

"לכאן." הוא החווה לעברה.

הקול החנוק בקע מגרונה שוב, והפעם האשה באמת נסוגה לעבר הדלת.

"אני חייבת ללכת!" קולה יצא גבוה וחורק. "אני מאוד מצטערת!"

רפאלו הזעיף פנים שוב. באותו רגע נטרקה הדלת בקומה העליונה. בשניה הבאה אמנדה ירדה במדרגות על העקבים הגבוהים שלה ועם החצאית ההדוקה והמאוד קצרה שלה. כאשר ראתה את הנעשה למטה, פניה אורו בחיוך מרושע.

"ראפ, יקירי," נהמה ברשעות, "כמה אבירי מצדך. 'האשה הראשונה שאראה'." היא חיקתה בצורה גרועה את המבטא האיטלקי שלו. "וזה מה שאתה מקבל. איזה מזל רע."

קולו של האיש ענה לאשה. גם הוא נהם, אבל זו היתה נהמה של חתול גדול, והיא הזקירה את שערות עורפה של מגדה.

"אכן, אמנדה, קארה, והיא תהיה מושלמת בשבילי."

ההבעה שחלפה על פניה של האשה האחרת היתה מדהימה. זעם מעורב בחוסר אמון.

"אתה מתבדח. אתה חייב להתבדח."

כתשובה, רפאלו הרים גבה כהה אחת ושלח לעבר האשה מבט לועג.

"המונית תחכה לך למטה, קארה. את צריכה ללכת."

לרגע האשה עמדה שם, רותחת. ואז, בפנים מתוחים, היא צעדה לעבר דלת הכניסה, הדפה את מגדה ופתחה אותה.

"חכי!" צווחה מגדה וניסתה למהר אחריה. איזו סיבה יש לבעלים של הדירה לרצות לדעת אם היא נשואה או אם יש לה חבר? זה לא יכול להיות משהו חיובי – זה יכול להיות שלילי בלבד. היא שמעה מספיק סיפורים מהמנקות האחרות על גברים שנהנו לכפות את עצמם על הנשים הפגיעות המחזיקות במשרות הנחותות הללו.

"זוזי ממני, יצור אשפות שכמוך," התיזה האשה האחרת. היא יצאה מהדירה בסערה. נואשת, מגדה ניסתה לתפוס את דלת הכניסה, אבל זו נלקחה ממנה באחת.

"אמרתי שיש לי בשבילך הצעה עסקית. לפחות תקשיבי לי בנימוס." הקול בעל המבטא הפך סרדוני. "זו יכולה להיות הצעה שתשפר את מצבך הכלכלי."

מגדה שלחה לעברו מבט מפוחד. אלוהים, היא צדקה. הוא עומד להציע הצעה מלוכלכת. "לא, תודה – אני לא עושה דברים מהסוג הזה."

האיש הזעיף פנים שוב. "את לא יודעת מה אני עומד להציע לך," ענה בחדות.

"מה שזה לא יהיה, אני לא עושה את זה. אני רק המנקה. זה כל מה שאני עושה." קולה נסדק שוב. "אנא, תן לי ללכת – בבקשה. אני מנקה. זה הכל."

הבעתו של הגבר השתנתה לפתע, כאילו סוף-סוף הבין מדוע נבהלה כל-כך.

"לא הבנת אותי נכון." קולו היה קפוא. "ההצעה העסקית שלי לך אינה קשורה למין."

מגדה בהתה בו, רואה את ההדר הגברי היקר שלו. המציאות חזרה אליה ובגדול. מובן שגבר מסוגו לא יבוא בהצעות מיניות לאשה כמוה. בראותה את עצמה דרך העיניים הלועגות שלו, היא הרגישה לפתע כאילו התגמדה לגמרי. כלימה הציפה אותה.

לפתע הרגישה שכלי הניקיון נלקחים מידה.

"בואי למטבח," אמר האיש, "ואני אסביר."

 

מגדה ישבה, קפואה לגמרי, על אחד השרפרפים הגבוהים שניצבו ליד השיש במטבח. בנג'י ישן דרך נס, מכורבל בכסא שלו על הרצפה.

"תחזור... תחזור על זה," אמרה בקול רפה.

"אני אשלם לך מאה אלף פאונד," אמר האיש בקול חותך, "כדי שתינשאי לי – באופן חוקי לגמרי – למשך שישה חודשים, שבסופם נגיש בקשה לגירושים בהסכמה הדדית. את תצטרכי להתלוות אלי במסעי לאיטליה... מסיבות חוקיות. ואז תחזרי הנה והוצאות המחיה שלך ישולמו על ידי. עם הגירושים תקבלי מאה אלף פאונד, לא יותר. את מבינה?"

לא, חשבה מגדה. אני לא מבינה. כל מה שאני מבינה זה שאתה מטורף.

אבל נראה לא הגיוני לומר זאת לגבר שישב בצד השני של הדלפק. היא הרגישה לא נוח להימצא כאן. ולא רק בגלל שהגבר השמיע באוזניה כזו הצעה לא הגיונית.

זה היה גם מפני שהוא היה הזכר עוצר הנשימה ביותר שראתה מעודה – בין דפי ירחונים ומחוצה להם. היה לו מראה רזה וגמיש, איטלקי מאוד, אבל היה בו משהו מחוספס שמנע מפניו יפי-התואר להיראות רכים. הוא ניחן ביופי, זה בטוח, אבל זה היה יופי גברי, מחודד ומשופע, והריסים הארוכים שהסתירו עיניים שקדיות, היו בעלי איכות מסוכנת.

"את לא מאמינה לי?"

השאלה הפתיעה אותה, קטעה את מחשבותיה והיא יכלה רק לפעור את פיה ולסגור אותו מחדש.

חיוך מהודק ונטול הומור עיקל את פיו ושינה את זוויות פניו. משהו הדהד עמוק בתוך מגדה, אבל לא היה לה זמן להתייחס אליו. הוא דיבר שוב.

"אני הראשון שמוכן להודות שהמצב קצת... מוזר. אבל, למרות הכל" – הוא פשט את זרועותיו על הדלפק ומגדה הבחינה ביופיין, באצבעות הארוכות והדקות ובחוזק שהיה בהן למרות שהיו מטופחות למשעי – "אני זקוק לרעיה למשך תקופה קצרה מאוד בגלל סיבה מוזרה מאוד. אולי כדאי שאבהיר," המשיך, קולו גורם לה להרגיש בושה על היעדר היופי החיצוני שלה בנוכחות גבר ששפע יופי, "שהנישואים יהיו בשם בלבד. תגידי לי, יש לך דרכון?"

מגדה ניסתה לחשוב כיצד לענות לו, אבל לא הצליחה.

"זה מה שחשבתי." הבעת הבוז הבלתי מוסתר על היותה אם חד-הורית השתיקה אותה עוד יותר מחוסר יכולתה לספק תשובה בנסיבות כאלה. "אבל כל זה לטובה," אמר. "הוא לא יפריע."

מבט כהה בחן אותה, כאילו קיבל עוד החלטה פנימית סופית. "אז, ככלל, אני לא מוצא מכשולים כלשהם למה שאני מציע – את מתאימה בהחלט."

בהלה אחזה במגדה. הוא צעד קדימה, גורר אותה אחריו כאילו לא היתה אלא קופסת פח שאפשר לגרור אחרי מכונית דוהרת. היא חייבת להפסיק את זה ברגע זה. זה היה מוזר מדי למילים.

"אנא," שיסעה אותו. "אני לא מתאימה בכלל, באמת. ואני מצטערת, אבל אני חייבת ללכת עכשיו. יש לי דירות אחרות לנקות ואני מאחרת – "

היא לא איחרה, זו היתה הדירה האחרונה, אבל לא היה צורך לספר לו על כך.

קולו נעשה חלק כמשי.

"אם תקבלי את ההצעה שלי, לא תצטרכי לנקות עוד דירות של אחרים בחייך. לאשה עם רקע כשלך, יתאפשרו לך חיים נוחים – אם תהיי זהירה מבחינה כלכלית – לכמה שנים בתמורה לעבודה של חצי שנה בלבד."

רגשות שרו בקרבה של מגדה. בראש היה האופן בו אמר 'אשה עם רקע כשלך', כאילו היא איננה שייכת לגזע האדם כמוהו. אבל מתחת לכל זה נשמע קול אחר, קול חזק יותר.

פיתוי.

חיים נוחים.

הביטוי לא נתן לה מנוח. מה הוא אמר – הוא הזכיר מאה אלף פאונד? זה לא ייתכן. המחשבה על כל-כך הרבה כסף היתה מעבר ליכולתה. עם מאה אלף פאונד היא תוכל לצאת מלונדון, לקנות דירה, אולי אפילו בית קטן, להפסיק לסמוך על קצבת הסעד של המדינה, להפסיק לעבוד, לטפל בבנג'י כמו שצריך... לתכנן את העתיד.

לרגע עז, עד שהרגישה כאב, היא ראתה את עצמה ואת בנג'י בבית נחמד במקום כלשהו, עם גינה קטנה, עם כביש נחמד, עם משפחות נחמדות מסביב. לא משהו מנקר עיניים, סתם משהו נורמלי ורגיל... ונחמד. מקום מהוגן בו תוכל לגדל אותו. מקום בו יהיה להם בית אמיתי.

היא ראתה את עצמה במטבח, אופה עוגות בזמן שהיא מתבוננת בבנג'י, שרוכב על תלת-אופן בפאטיו קטן ומרוצף, עם נדנדה על הדשא, ומעבר, חתול מנמנם לו בשמש על אדן החלון, הכביסה תלויה על חבל. עם שכנים קרובים, עם ילדים, עם כביסה תלויה על חבל, ועוגות אפויות. כולם חיים חיים נורמליים, שלווים.

כאב כיסופים עמוק התעורר וגרם לה לחולשה גופנית.

מעבר לדלפק, עיניו הכהות של רפאלו הצטמצמו. היא בולעת את הפיתיון; הוא ראה את זה. לא היה פשוט להביאה למקום הזה – הרבה יותר קשה מכפי שחזה. אבל סוף-סוף היא מגיבה.

וככל שהשקיע יותר מאמצים וזמן בשכנועה, כך היה משוכנע יותר ויותר שהיא מתאימה למלאכה.

דיו, אביו ישתגע! בנו יציג בפניו כלה שיש לה בן נטול אב ושניקתה שירותים של אחרים לצורך מחייתה. שנראית אפורה ופשוטה כמו הדופן האחורית של אוטובוס. זה ילמד אותו לקח –

מגדה ראתה את ניצוץ הניצחון בעיניו הכהות ונבהלה. נראה שהיא מטורפת אם בכלל שקלה את ההצעה שלו בצורה רצינית! מאה אלף פאונד – זה מגוחך. זה מטורף. כמעט מטורף כמו המחשבה שאשה כמוה יכולה להתחתן עם גבר כמוהו... תהיה הסיבה המטורפת אשר תהיה.

"אני באמת חייבת ללכת," אמרה במהירות וקמה על רגליה. וכאשר עשתה את זה, היא כנראה הזיזה את כסאו של בנג'י, מפני שהוא נבהל והתעורר. הוא מיד נתן קולו ביבבה. מגדה התכופפה ואחזה בלחיו. "זה בסדר, בנג'י. אמא כאן."

היבבה השתתקה ובנג'י שלח את ידיו הקטנות ונגע בפניה. ואז, באחת, התחיל להתפתל במרץ, מנסה להשתחרר מהרצועות.

"זה בסדר, חומד, אנחנו הולכים." היא הרימה אותו בזרועה, והעבירה את משקל רגלה כדי לאזן את משקל גופו. היא הרימה את תיבת הניקיון שלה ביד השניה.

"אני... אצא לבד..." אמרה במבוכה אל הגבר שזה עתה ביקש לשאתה לאשה ושישב עדיין מן העבר השני של הדלפק, מתבונן בה בעיניים אומדות.

"מאה אלף פאונד. לא תצטרכי לנקות יותר. לא תצטרכי לקחת את הבן שלך אתך ככה. זה לא חיים בשבילו."

המילים שלו נפלו כמו אבנים על מצפונה – דקרו אותו והרסו אותו בעת ובעונה אחת.

"זה לא מציאותי," אמרה לפתע, קולה נשמע חריף. "זה לא ייתכן. זה פשוט טירוף, כל העסק הזה!"

החיוך הרזה וחסר ההומור עיקל שוב את פיו. "אם זו נחמה כלשהי, אז אני מרגיש בדיוק כמוך. אבל" – הוא נשם עמוקות "– אם אני לא אופיע בחודש הבא עם רעיה, כל מה שעבדתי בשבילו יהיה לשווא. ואני לא אתן לזה לקרות."

היתה בדבריו צינה והיא נרעדה. אבל מה יכלה להגיד?

כלום. היא חייבת ללכת. לצדה, בנג'י התפתל והתחיל ליילל.

"מצטערת," אמרה בחוסר אונים, אבל לא ידעה אם דיברה אל בנג'י או אל הגבר עם ההצעה המדהימה הזו.

ואז יצאה מהדירה כאילו נרדפה על ידי עטלפים מהגיהנום.

 

מוסיקה הלמה דרך הקירות הדקים של דירת החדר ודפקה בראשה של מגדה. היא סבלה מכאב ראש כל אותו יום, מאז שהצליחה לברוח מדירתו של המטורף.

אבל מה שאמר לה שיגע אותה במידה שווה. היא שמעה את הדברים בראשה בלי הרף – מאה אלף פאונד, מאה אלף פאונד. הדברים תופפו בראשה כמו הבסים שהגיעו מהדירה השכנה, צלצלו כמו פעמונים שדנו אותה לחיים של עוני חסר תקווה.

האם תצליח לקנות אי-פעם בית הגון משלה? רשימת ההמתנה של המועצה היתה אינסופית, ובינתיים היא היתה תקועה כאן, בדירת החדר המלוכלכת והאפלה הזו. כאשר בנג'י היה תינוק, זה לא היה כל-כך נורא. אבל עכשיו, כאשר הוא מתבגר ואופקיו מתרחבים – הוא זקוק למרחב גדול יותר; הוא זקוק לבית אמיתי. זה לא בית – זה לעולם לא יהיה – זה היה גג מעל לראשיהם.

לא שהיתה כפוית טובה. אלוהים אדירים, אמהות חד-הוריות באזורים אחרים בעולם יכלו למות בביבים עם התינוקות שלהן בלי שאיש יבחין בהן. לפחות כאן המדינה מספקת לה הגנה, גם אם לא מושלמת. לא שלא לחצו עליה למסור את בנג'י לאימוץ.

"החיים כאם חד-הורית קשים מאוד, מיס ג'ונס," אמרה לה העובדת הסוציאלית. "גם עם קצבת הסעד של המדינה. יהיה לך סיכוי טוב יותר בחיים בלי מעמסה כזו."

מעמסה. זו היתה המילה ששברה אותה. היא גרמה לה לקום, כשהתינוק הזעיר בזרועותיה, ולהגיד, "בנג'י נשאר אתי!"

מעמסה. היא ידעה המון על מעמסות.

היא היתה כזו בעצמה. מעמסה גדולה מדי עבור האשה שילדה אותה והשאירה אותה למות בסמטה.

טוב, אף-אחד, אף-אחד – לא אדם ולא אלוהים – ייקח ממנה את בנג'י!

דרך הקיר הלמה המוסיקה בלי הפסקה. אף-אחד מהדיירים לא העז להתלונן. האיש עם מערכת השמע הזו היה על סמים, כולם ידעו את זה, והמצב היה יכול להידרדר בלי הרבה פרובוקציות. בסופו של דבר הוא ינמיך את המוסיקה, אבל לעתים קרובות רק בשעות הלילה המאוחרות מאוד. לא פלא שבנג'י סבל משינה קטועה.

הידיעה שלא תוכל להשכיבו לישון עכשיו, למרות שהשעה כבר היתה אחרי שמונה בערב, גרמה למגדה להניח לו לשחק. הוא ישב לידה על המיטה עם הגושים, מאושר לשחק בצורות של מגדל הפלסטיק ולגרגר בעונג כל-אימת שהצליח להעביר את הצורות דרך הפתחים המתאימים. זה היה משחק טוב, ומגדה היתה מרוצה שמצאה אותו בחנות הצדקה. כל הצעצועים והבגדים של בנג'י – כמו גם הבגדים והרכוש האחר שלה – באו מחנויות צדקה וממכירות זולות.

היא שיחקה אתו וניסתה להתעלם מהמוסיקה הרועשת, מוחה נע במעגלים, חושב על המפגש המוזר של הבוקר.

האם זה באמת קרה? האם הגבר שנראה כמו פנטזיה של מיליונר לטיני של כל אשה באמת הציע לה להתחתן אתו למשך שישה חודשים ובעקבות כך להרוויח מאה אלף פאונד? זה היה כל-כך מטורף, הזוי, עד אשר לא ייתכן כי באמת התרחש במציאות.

הנקישה על דלתה גרמה לה להתחלחל. בנג'י הביט סביב בשאלה. הנקישה נשמעה שוב.

"מיס ג'ונס?"

הקול היה כבוש והיא התקשתה לשמוע אותו עם כל הרעש מסביב. האם זה בעל הבית? הוא הופיע מזמן לזמן כדי לבדוק את הרכוש שלו, שממנו התפרנס באמצעות השכרתו לדיירים של המדינה. היא ניגשה בזהירות אל הדלת. היא התקינה את שרשרת הביטחון בעצמה, שכן לא הרגישה בטוחה עם שכנים כאלה.

היא נצמדה אל הדלת, מוכנה לטרוק אותה ופתחה אותה כדי חרך.

"כן?"

"זה רפאלו די ויסנטי. דיברנו הבוקר. אנא, תני לי להיכנס."