הבניין בתחנה המרכזית

ביקור בתחנה המרכזית

"יא אללה, יואב, מה נהיה איתך? תעשה ג'סטה. רק עליך אני סומך שתעזור לאחיך לבחור דירה בסבבה ולסגור הסכם כמו שצריך, ככה עם כל האותיות הקטנות," נופף מולי אננדו בראסטות שלו, "תעשה מערוף לאחיך," המשיך בקריצה ובחיוך, "ואם אתה פוחד מחיידקים, אני קופץ לבית-מרקחת וקונה לך מסכה של חדר ניתוח."

לאחר היסוס והתלבטות אמרתי: "טוב, איציק, אני בא איתך למקום הדוחה הזה, אבל נעשה את זה קצר. אני באמצע סמסטר מאוד לחוץ."

"תודה אחי," חיבק אותי אננדו, "אין בעיה, אני אקבע עם המתווך שיחכה לנו. בשביל לא לבזבז לך זמן. ניפגש מחר בבוקר בתחנה המרכזית ונלך יחד אל הבניין." רגע לאחר מכן הוא תקע בי מבט ואמר: "ודיר-באלק אתה קורא לי עוד פעם איציק, שמעת?"

להסתובב עם אננדו ולראות דירות באזור דוחה היה הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות. תואר שני בהנדסת מכונות זה לא צחוק. הייתי על מלגה מלאה, כלומר היו לי הרבה התחייבויות אקדמיות והייתי חייב לשמור על ממוצע ציונים ראוי. גם התזה נמצאה בפתח, היא נראתה לי סיפור ענקי שלא הבנתי היכן הוא מתחיל וודאי שלא היכן הוא נגמר.

מעניין היה לראות איך החיים בגיל עשרים ושבע יכולים להיות כל-כך שונים בין החבר'ה. אני הייתי שקוע עמוק באוניברסיטה. אננדו, שפעם קראו לו איציק, חזר מהרבה שנים בהודו, חיפש לשכור חדר בחמש מאות שקלים לחודש וחיפש עבודה כעוזר קונדיטור או כמאמן רוחני. אורן ובני פיתחו יפה את הקריירה. הראשון בתחום התכנות, השני בבית-השקעות. את לימודיהם השלימו במקביל. אורן כבר היה נשוי, ובני בדרך לחתונה. ובזמן שאני נסעתי באוטובוסים, לכל אחד מהם היה רכב צמוד ממקום העבודה, כולל כיסוי כל ההוצאות מסביב.

למחרת בבוקר תפסתי אוטובוס לתחנה המרכזית "החדשה" של תל-אביב. בזמן ההמתנה לאוטובוס ובמהלך הנסיעה ניסיתי לנצל כל שנייה לקריאת מאמרים שלקחתי איתי. בתחנה האחרונה ירדתי מהאוטובוס והלכתי עם זרם הנוסעים. בחור צעיר ומזוקן, בחליפה ובכובע שחורים, כנראה חב"דניק, ניגש אליי: "גבר, כבר הנחת תפילין היום?"

"לא, תודה," מלמלתי והמשכתי ללכת, מקווה לא להיתקל בטרדנים נוספים.

בפתחה של פיצוצייה שהגישה קפה עמדו כמה כיסאות. אננדו ישב וניהל שיחה ערה עם שני מגודלי שער אחרים, שאין לי מושג איך הוא נדבק אליהם. אננדו לבש מכנסי שרוואל, כפכפים וחולצה צבעונית רחבה. גופו השזוף היה מעוטר בתכשיטים ובקעקוע על העורף. כאשר התקרבתי והוא ראה אותי, הוא ניתר ממקומו בקריאת "אחי!" והציג אותי בגאווה בפני חבריו החדשים: "תכירו, זה יואב, הוא היה הגאון של השכבה שלנו," הוא טפח על גבי, "קצת מרחף מעל היקום, אבל לא נורא, חמוד בכל זאת. תסמכו עליי שאני אחבר אותו ליקום, ואנחנו נמצא לו גם איזו יקומית שהוא יוכל להתחבר אליה בלילה." הוא צחקק וגם הם.

"יאללה, בוא נלך," דחקתי בו בחוסר סבלנות, ודקות אחדות לאחר מכן כבר פסענו, בצעד זהיר, ברחוב שהיה פעם רחוב של ממש והפך לסוג של מדרחוב, והכול שם היה מגעיל.

מרבית השוהים ברחוב היו שחורי עור. חלקם פסעו באטיות, חלקם ישבו בבטלה, וגם היו אחד או שניים שהיו שרועים על המדרכה ומצבם לא היה ברור. היו כאלו שהציעו את מרכולתם, בעיקר חפצים יד שנייה או שלישית, אולי רביעית, שהיו מסודרים על המדרכה לתצוגה. בזמן ההליכה על המדרכה נתקלתי בריחות שאין לטעות בהם, לעתים גם במראות, והשתדלתי לחמוק מהם בזריזות האפשרית תוך עצירת הנשימה. אני ממש מקווה שאני לא אחטוף כאן איזה נגיף. רק זה חסר לי לקראת סוף הסמסטר. הבטתי באננדו. הוא בניגוד אליי היה מחויך, פסע בחזה מתוח, נראה שהיה פתוח לנהל שיחה עם כל המעוניין. אני הייתי מבוהל מעצם המחשבה שמישהו מהסובבים ייגש אליי. עברנו דרך גן ציבורי, שבו שכבו או ישבו מהגרים, חצינו כביש, הלכנו ברחוב נוסף, נכנסנו אל הרחוב המיועד, ומיד כאשר ראיתי במורדו את הבניין הגבוה והרחב, ידעתי שהוא הבניין המדובר. אננדו הצביע לעברו ואמר: "אחי, תראה איזה יופי של בניין." בחנתי אותו במבטי במשך שניות אחדות. נראה כמו סגנון בנייה של סוף שנות הארבעים, אז רצו לבנות כמה שיותר מהר כמה שיותר בניינים, עם כמה שיותר מקום לגלי העולים. על אסתטיקה לא שמעו אז.

לבניין היו ארבע כניסות ונוצר בי הרושם שהאגפים נבנו בתקופות שונות או שופצו לאורך השנים. האגף שמעל הכניסה הימנית היה העלוב מכולם. היה לי ברור שלא שופץ מאז הקמת הבניין. הטיח השחיר והתקלף וכמה מהחלונות היו שבורים. אחד מהם היו חסום בלוח עץ. כביסה השתלשלה ליד כמה מהאחרים. האגף שמעל הכניסה השמאלית נראה חדיש ומתוחזק. הטיח היה בהיר, החלונות, שהיו זהים בכל הקומות, מוסגרו באלומיניום וכיסוי דקורטיבי הסתיר את חבלי הכביסה.

בפתח הבניין חיכה לנו המתווך. תחושת הגועל שהייתה בי ממילא הלכה וגברה כאשר הושיט לי את ידו הרופסת והמיוזעת ללחיצה. לבוש בחליפה זולה שכנראה הייתה אמורה לתרום לתדמיתו, כתפיו כפופות קדימה, שער משומן, עיני העכבר שלו לא ידעו מנוח. הבחנתי שהוא אינו מישיר מבט בבני שיחו. בלשון חלקה אמר שהוא לוקח אותנו ישר לאגף המשופץ "כי ללקוחות שלו הוא מראה רק דירות 'דה-בסט'". הוא המשיך להתגאות בכך שיש לו בלעדיות על האגף ושהוא יכול להראות לנו שם איזו דירה שנרצה ולסדר לנו מחיר כמו ללקוחות VIP. נכנסנו אל תוך הבניין ונעמדנו לרגע במבואת הכניסה הקודרת. ניצבו בה עגלת תינוק חלודה ואופניים ללא מושב לצד כמה שקיות זבל גדושות.

"בקומת הקרקע יש שתי דירות, הן לא משהו," אמר המתווך, "אבל בכל זאת, כדאי שתציצו כי המחיר ברצפה."

הוא הקיש על הדלת של אחת מהן ומיד פתח אותה. נכנסנו בעקבותיו, וכבר עם הצעד הראשון הבנתי שאני לא רוצה להיות בה. הדירה הייתה אפלולית והיה בה ריח מוזר שהזכיר תפוזים רקובים. נורה יחידה הפיצה אור צהוב. הדייר ישב בפנים נפולים וידיו אחזו זו בזו. הוא אפילו לא קם לקראתנו. אננדו ניסה לקשור איתו שיחה, והדייר ענה במאמץ ובחוסר חשק: "אין לכם מה לחפש כאן. תראו מה רואים מהחלון, יאללה, דלגו הלאה." ובדיוק ברגע שבו הבטנו החוצה, ירק אדם גדל מידות לעבר הזגוגית. מאחוריו עמדה אישה מצומקת וחסרת שיניים בתנוחה שלא הייתי משוכנע לגבי פשרה. אף שהחלון היה מוגף, הוא לא הצליח לבלום את שאון הרחוב. הדייר הוסיף שמפעם לפעם כל מיני טיפוסים מוזרים דופקים על דלתו ומנסים להיכנס, ביום ובלילה, היו גם מקרים שבהם הצליחו. "אבל אני, כבר אין לי כוח לזוז לשום מקום." הוא הוסיף.

שמענו בעצתו ויצאנו מהדירה, מזועזעים למדי. ידעתי שלא יהיה נעים, אבל לא דמיינתי עד כמה. רציתי לברוח מהבניין, לסיים עם הפרשייה הזו, אבל אננדו, שקרא את רצוני, אמר ששמע שבקומות הגבוהות יותר הדירות הרבה יותר טובות, והמאכער מיהר להצדיק אותו.

עלינו במדרגות שהיו מצחינות כמעט כמו הרחוב עצמו. בקומה השנייה הכניס אותנו המתווך אל דירתו של אדם מבוגר, זעוף וחרוש קמטים, שלבש מעיל עבה. הוא גער בנו מיד כשנכנסנו: "איך זה שאתם מתפרצים לבית של בן אדם ומי בכלל אתם חושבים שאתם?" המתווך התעלם מגערותיו והראה לנו את הסלון.

קרבתי אל החלון. את עיניי צדו חלון הדירה בבניין ממול וענפים של עץ קשיש. ראיתי את ראשיהם של דרי הרחוב, מכוניות, אוטובוסים, מדרכה ואת מרכולתם של הרוכלים. המתווך הסביר שהדירה יותר טובה, שנמצאים מעל הרחוב ושקל לעלות ולרדת אם קורה שהמעלית מקולקלת. בשלב זה איבד הדייר את סבלנותו, נופף לעברנו בתפוז שאחז בידו, והייתה לי הרגשה שאם לא נמהר לעזוב את הדירה, עשוי ההדר להתנפץ על ראשו של אחד מאיתנו.

בחדר המדרגות אמרתי: "יאללה, אננדו, הבנתי את העיקרון. אתה יכול להסתדר בלעדיי, נכון?" רציתי להסתלק מהבניין הזה, ולהפסיק להשחית את זמני היקר. אננדו לא ויתר בקלות. הוא אמר שיש לו הרגשה טובה לגבי הבניין הזה, תכף נראה דירה מהסרטים, ובדיוק בשביל זה הוא הביא אותי, לעזור לו בסגירות. גם העכבר הוסיף את דברו ואמר שאם נעלה עכשיו לקומה 5, ייפתחו לנו העיניים. הוא נשבע שבקומה 5 זה ליגה ארצית, ובשביל דירה כזו היה שווה לבוא. המתווך התחיל לעלות במדרגות לעבר קומה 3, אננדו אחריו. "חבר'ה," אמרתי, "למה לעלות שלוש קומות ברגל? בשביל מה יש מעלית?"

המתווך, שהזדרז לתקוע את פרצופו ברצפה, אמר שבדיוק המעלית מקולקלת, אבל תוך כמה ימים יסדרו אותה. לאחר טיפוס מאומץ במדרגות, שבמהלכו פגשנו דיירים שעלו וירדו, הגענו אל הקומה הרצויה. חדר המדרגות כבר לא הסריח ובמסדרון הקצר היו דלתות לארבע או חמש דירות.

העכבר דפק על דלת אחת מהן, וברנש צנום בטרנינג כחול פתח את הדלת. "שלום שאול," אמר העכבר. הדייר חייך והושיט את ידו לעבר פנים הדירה, כמורה לנו את הדרך. נכנסנו אל הסלון. הדייר, שניסה להיות ידידותי, החל להסביר לנו על הדירה שנראתה שגרתית, כמותה יש רבות. חלפה בי המחשבה שהדירה הזו לא שונה מאוד מהדירה ששכרתי בעצמי, מבפנים. שאול המשיך בהסברים על תיקון אינסטלציה שבוצע לפני שנה ועל הזזת הקיר מלפני שלוש שנים. סקרן שכמוני הזדרז להביט מבעד לחלון. להפתעתי, פיסת שמים בצבצה בין שני הבניינים שממול. הבטתי מטה, שם הבחנתי בצמרות עצים, מכוניות, בניינים נוספים וכמובן, אנשים רבים, חלקם הולכים, חלקם שרועים, אחרים יושבים בבטלה. באופן מפתיע החלה להתעורר בי סקרנות. אם דירה בקומה 5 כל-כך שונה מהדירה בקומת הקרקע ומזו שבקומה 1, אילו דירות יש בהמשך הבניין? אולי באמת הדירות בקומות העליונות נחמדות?

פניתי אל העכבר: "תגיד, אילו דירות יש בקומה הכי גבוהה?"

"בקומה 9?" ריצדו עיני העכבר שלו מצד אל צד.

"כן, אפשר לראות דירה בקומה 9?"

המתווך שוב תקע את פרצופו לעבר הרצפה ומלמל: "זהו. הראיתי לכם את הדירות. הדירות למעלה לא קשורות אליי, אין לי הרשאה להראות אותן, וחוץ מזה, אני לא שולח קליינטים שלי לגור בדירה שצריך לעלות אליה תשע קומות ברגל."

"אבל אמרת שהמעלית מקולקלת בדיוק כרגע, לא?" השתוממתי, ולאחר רגע הוספתי: "ואם אני זוכר נכון, אמרת שאתה יכול להראות את כל הדירות באגף, או שאני התבלבלתי?"

שניות אחדות עברו והתחלתי להבין שייתכן שטעיתי בדבריי. באופן מפתיע תקע בי המתווך מבט ישיר וחודר, שאחריו החלו לרצד בכעס עיני העכבר שלו, וכתפיו הכפופות קדימה ממילא השתוחחו עוד יותר. צעדתי לאחור. הוא פתח את פיו, וראיתי שהוא עומד להגיד לי דבר לא נעים, ואז הסיט בפתאומיות את ראשו לעבר אננדו ואמר בטון מאיים: "תקשיב לי טוב, אדון קרישנה, איתי לא מתחכמים, הבנת? כדאי שתסביר טוב טוב לחבר הנעבעך שלך, שילמד עם מי מתעסקים ועם מי לא מתעסקים. הבנת אותי?" הוא רצה לומר עוד משהו, אבל עצר את עצמו ויצא בכעס מהדירה.

אננדו הביט בי, ואני הבטתי באננדו. הוא נראה כעוס, וחשבתי שבדיוק עכשיו הוא לא כל-כך מחובר ליקום. הוא פתח את פיו להגיד משהו, אבל לאחר רגע של מחסור במילים יצא בצעד מהיר מהדירה, כנראה כדי לרדוף אחרי העכבר. בצאתו טרק את הדלת.

נותרתי לבד עם הדייר שעמד בצד והביט בהשתאות בהתרחשות הלא צפויה. סיטואציה מוזרה מאוד. איך הגעתי למצב כזה? אני, סטודנט מצטיין להנדסה, עמדתי בדירה באזור מבחיל, עם אדם שאיני מכיר, ובזבזתי את הזמן היקר שלי בצורה נפשעת וכנראה גם הצלחתי בתום לבי להרגיז חבר ילדות וסרסור שכונתי. נראה לי שיצאתי טמבל. לא סתם טמבל קטן, טמבל בריבוע. כעסתי על עצמי.

שאול קטע את שטף מחשבותיי. לזכותו ייאמר שהוא ניסה להיות נחמד. "בוא גבר," הוא אמר, "תרגיע, בוא נשתה קפה, מקודם הקומקום קפץ, חבל על העצבים."

נו, אם כבר סיטואציה מוזרה, אז נזרום עם זה. הודיתי בפני עצמי שדווקא בא לי לשתות קפה טוב לפני שאצא שוב לרחוב המזעזע. אבל לא נכון להמשיך לבזבז עוד זמן יקר ולהיתקע בדירה הזו לעוד רבע שעה לפחות. על מה נדבר? לא נראה לי שהוא חובב אנליזה נומרית גיחכתי בלבי, אך לנגד עיניי עלתה דמותו של הפסיכולוג שטיפל בי בזמן התואר הראשון, הוא המליץ לי, יותר מפעם אחת, להיות פתוח וספונטני ולעשות מפעם לפעם דברים לא שגרתיים, שנראים ממש לא אופייניים לי. זכרתי היטב את המלצתו, אבל לא יישמתי אותה מספיק פעמים עד היום. נראה לי שאם אשתה קפה עם הבן אדם הזה, אפשר יהיה להגדיר את המעשה כלא אופייני לי, ובכך אקיים את מצוותו של הפסיכולוג, ובכך אולי אוכל להצדיק איכשהו את סכומי הכסף ששילמתי לו.

שאול לא המתין כלל שאסיים להתלבט. הוא כבר היה במטבח, שמעתי ששטף כלים. המשכתי לעמוד, עדיין קצר רוח. לאחר דקות אחדות הוא חזר עם מגש קטן שעליו שני ספלי קפה בכוסות זכוכית, קערית עם פיצוחים וקערית עם חטיפים, והזכיר לי שעדיין לא אכלתי ארוחת בוקר. הוא נתן בי מבט ואמר: "מה אתה עומד? תשב, תשב, תרגיש בבית."

"תודה רבה," אמרתי, "רק אפשר לבקש משהו?"

"כן, מה?" אמר שאול.

"אם אפשר לשטוף ידיים, פשוט הממ..."

"אין שוב בעיה," קטע אותי, "האמבטיה שם."

לאחר שסיבנתי את ידיי וניגבתי אותן במגבת שקיוויתי שהיא נקייה, חזרתי לשבת מול המארח שלי. הוא הביט בי ואמר: "גם אני לא סובל את המתווך הזה. עובדים כאן באגף כמה מתווכים, ואותו אני הכי לא סובל מכולם."

"תגיד, אז מה קורה כאן בבניין הזה? אני מבין שיש פה איזה נהלים כלשהם?"

שאול היסס, הניד ראשו מצד אל צד, ואמר: "כן, יש אצלנו בבניין הנהלה עם תקנון מאוד מסובך, שכמעט אף אחד לא מבין. יש בו כל מיני חוקים כמו מי יכול לגור ובאיזו קומה, ולפעמים מעבירים דיירים בין דירות."

"אתה רציני?" הופתעתי.

"מה נראה לך, שאני מחרטט? תבין, יכול להיות שדייר גר באגף מסריח בקומה כלשהי, ואם הוא עמד בכל מיני דרישות הוא מקבל אישור לעבור לדירה טובה יותר באותה הקומה, ולאחר מכן לדירה יותר טובה באותה הקומה. ויש גם מקרים שחוזרים לדירה המקורית."

"מה אתה אומר, ועד הבית כאן דומיננטי עד כדי כך?"

"אלוהים ישמור, שום דבר לא קורה כאן בלי מעורבות שלהם."

"אז למה המתווך אמר שהוא יכול להראות לנו את כל הדירות?"

"עזוב אותו, הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה, וזהו. אבל חוץ מזה, יש כאן הרבה אקשן בבניין. כל הזמן יש טיילת בין הקומות, יורדים עולים, שותים קפה פה, שותים מיץ שם, איך אומרים? הדיירים לא נחים על משכבם."

"שאול, אני אגיד לך את האמת, אני מאוד סקרן. מעניין אותי להבין את האלגוריתם של ועד הבית."

"את מה? את התקנון? תשמע, בגלל שאתה נראה לי בחור טוב, יש לי בשבילך אחלה רעיון. שמעתי ששאלת על קומה 9. ביקרתי שם רק פעם אחת, אבל גרים שם אנשים טובים. מוזרים, אבל טובים. אוהבים לעזור. יש שם שתי דירות. בדירה אחת גרה אישה, דתייה, ובדירה השנייה יש איש, גם נחמד וגם חכם, הוא מבין הרבה דברים, קוראים לו אליעזר. לפעמים באים אליו תלמידים. הוא טס הרבה לחו"ל, אני חושב שבעיקר לתאילנד או לאסיה. לפעמים אני עוזר לו, שומר את הדואר, וכשבאים אנשים לחפש אותו, אני אומר להם מתי הוא אמור לחזור. חכה רגע אחד." ולפני שהבנתי מה שאול מתכוון לעשות הוא חייג בטלפון שלידו ואמר: "הלו אליעזר, זה שאול. תשמע, יש כאן בחור נחמד שרוצה לראות מה יש בקומה 9. אתה יכול להראות לו? כן, כן, הוא פה אצלי. איך הוא? כזה אשכנזי, אינטליגנט. כן, הוא גם שאל אותי על התקנון של הבניין. שיעלה עכשיו? בסדר, עשר דקות הוא אצלך, אחרי שהוא גומר את הקפה פה." הוא טרק את הטלפון.

"שאול," התרעמתי, "אני ממש לא ביקשתי את זה ממך."

"זה התודה שאתה נותן לי?" אמר שאול בטון נעלב ופגוע, "אני רוצה לעזור לך, מטלפן על חשבוני, ואתה כועס עליי? נראה לך הגיוני? תדע לך שאני לא מתקשר לאליעזר בשביל כל אחד, ותדע לך, שהוא לא מסכים שכל אחד יבוא אליו."

לא רציתי להעליב את שאול, ולא רציתי לאכזב את אליעזר, ואחרי שכבר הרגזתי את אננדו ואת העכבר, הרגשתי טמבל. איך אני מרגיז אנשים כל היום. אף שהייתי לחוץ אש, אמרתי לעצמי: מה הפסיכולוג אמר? להיות יותר ספונטני ופתוח לדברים חדשים? היום הוא יהיה מרוצה ממני. וחוץ מזה, אין לדעת. אולי אבין כאן איזה אלגוריתם חדש. נזכרתי בתוכנת הסימולציה החדישה שהותקנה אצלנו במעבדה, ופתאום היה נראה לי מדליק מאוד לבצע את פרויקט הסימולציה הסמסטריאלי שלי על תזוזת הדיירים בבניין. בטוח אוכל לקבל פקטור על מקוריות. אבל לשם כך אצטרך להבין את הפרמטרים השונים, את תנאי הסף ואת מטריצת האילוצים. יאללה, עולים לקומה 9. אם אני זוכר נכון, הפסיכולוג אמר לי בזמנו לעשות כושר ולרוץ. עכשיו אתפוס שלוש ציפורים במכה אחת.

"שאול, תודה רבה על הנדיבות שלך. באמת תודה, אני עולה, להתראות!" אמרתי.

"שתהיה לי בריא ותבוא לקפה," נפרד ממני המארח, "ודרך אגב, אליעזר גר בדירה הימנית."

התחלתי לעלות במדרגות תוך תחושת הרפתקה שכמותה לא זכרתי שהרגשתי לאחרונה. יש משהו נחמד בעקרון אי-הוודאות. פגשתי דיירים רבים בחדר המדרגות. הם עלו וירדו, חלקם עמדו, ממש טיילת אנכית. העלייה הייתה קשה מכפי ששיערתי. די מהר התנשפתי, ושרירי רגליי איימו להיתפס. אולי בכל זאת אוותר? קצת לא הגיוני כל הקטע הזה, מה בכלל אני עושה כאן?

שמתי לב שחדר המדרגות הולך ונהיה צר מקומה לקומה, דווקא תפיסה מעניינת שכנראה הייתה נהוגה בשנות הארבעים. ככל שעולים בגובה כך משרת חדר המדרגות פחות אנשים, כך אפשר לנצל מרחב לדירות רחבות יותר.

אני חושב שסביב קומה 8 כבר לא היה איש. אפשר להבין מדוע. עוד מאמץ קטן ואני בקומה 9. נזכרתי במסעותיי בטירונות. לא חשוב מה היה אורך המסע, תמיד היה הקילומטר האחרון הכי קשה, ותמיד במהלכו הרגשתי שעוד רגע אשבר.

זהו. קומה 9. הגעתי. אפשר לשאוף אוויר. נעמדתי במסדרון ולשמחתי היה בו חלון רחב, ולא רק שלא היה מסריח כמו למטה, נכנס אור יום ונשבה רוח קרירה. בעוד אני מנסה להסדיר את נשימתי ותוהה מה הולך לקרות, נפתחה דלת הדירה הימנית ובפתחה עמד אדם מבוגר. לפני שהספקתי לשקוע במבוכה הוא צעד לקראתי, הושיט לי את ידו, ובזמן שלחץ בחום את ידי הביט בעיניי. הבטתי בעיניו הכחולות. הוא נראה כמו דוד טוב, אבל יותר נמרץ ומרשים מרוב הדודים שהכרתי. התקשיתי להעריך את גילו, כנראה בשנות החמישים או השישים לחייו. שערו המאפיר היה קצוץ מאוד.

"ברוך הבא, אני אליעזר," אמר בחיוך רחב.

"שלום," אמרתי במבוכה קלה, "אני יואב, נעים מאוד."

הוא המשיך להביט בי, ואני המשכתי להביט בו. חשבתי שמפתיע לפגוש אדם כזה בבניין כזה. הוא נראה פיקח , שונה מהטיפוסים ההזויים שפגשתי למטה.

"בוא כנס," קטע את מחשבותיי.

הדבר הראשון שצד את עיניי היה ריבוי החלונות, הדירה הייתה מאוד מוארת בזכותם, ללא צורך בשימוש באמצעי תאורה. הסלון היה מרוהט בצניעות: ספה, שולחן עץ נמוך, שלוש כורסאות רזות, כיסא נדנדה. מרפסת רחבת ידיים נפרשה מול עיניי.

"אני הולך להביא מיץ מהמטבח," אמר אליעזר. הבטתי איך הוא נעלם בצעד קליל מעבר לפתח החדר הסמוך, יחף, לבוש במכנסי בד לבנים ובחולצה סגולה. הבטתי שוב בסלון שהיה המרווח ביותר מאלו שראיתי עד כה בבניין. בפינת החדר עמד טלסקופ על חצובה, ואם האורך והרוחב קובעים, אז כנראה היה זה דגם יקר. מפתיע. על הספה, בין כריות צבעוניות, השתרעו שני חתולים. אחד שחור ואחד לבן. אליעזר חזר עם מגש, צעד ישירות אל המרפסת, ואני אחריו. גם במרפסת היה שולחן עץ נמוך וסביבו כמה שרפרפים בעלי מושבים קלועים. אליעזר הניח את המגש, ושנינו נעמדנו סמוך למעקה. הבטתי בעונג קדימה ושמחתי על כך ששנת 2014 נפתחה במזג אוויר אביבי ובשמים נקיים מעננים. מעבר לגגות הבניינים נפרשה גזרה נדיבה של ים. היה נעים להביט בים, במיוחד במקום שבו הוא פוגש בשמים. בריזה מרעננת נשבה על פניי. הבטתי בנוף שסביב בזמן שאליעזר נעמד לידי. הוא הצביע אל אזורים שונים והסביר: "זה גן הפסגה, שם בת ים, כאן בנו פארק חדש ושם הרסו בית ישן ובמקומו בונים בניין יוקרתי. נפלא לראות מכאן את השקיעה, ובלילות אפשר לראות כמה כוכבים, למרות אורות העיר."

לפתע שמענו מלמטה צעקות שהצליחו לפלס דרכן מבעד לעננת הרעש שבקעה דרך קבע מהרחוב. השפלתי מבט לעבר הרחוב ולעיניי נתגלה מחזה אלים. הבטתי בו שניות אחדות ואז הסטתי את מבטי כלפי מעלה, הוא נדד לעבר הים ולאחר מכן אל פניו של המארח, שנראו עגמומיים. הבטנו זה בזה, והוא אמר בשקט תוך הנהון: "כן, גם זה קיים כאן." חייכתי במבוכה. "בוא שב," הוא אמר, "סחטתי את המיץ במיוחד עבורך, מלקט הדרים." התיישבתי על השרפרף ומבוכתי גדלה. למעשה חזרתי להרגיש טמבל, כפי שכבר הרגשתי היום פעם או פעמיים, ומאוד לא אהבתי את ההרגשה. מה אני עושה כאן? חשבתי, מבזבז את זמני היקר באופן חסר אחריות? "יואב, מה מביא אותך הנה?" קטע אליעזר את מחשבותיי.

"הממ... חבר שלי מהתיכון, איציק, ביקש שאעזור לו לראות כאן דירות, ואז באמצע הבניין המתווך התעצבן עליי, ואיציק, כלומר, אננדו, כעס עליי ויצא לחפש את העכבר, ואז שאול התקשר אליך על דעת עצמו, בלי לשאול אותי מראש, וכבר לא רציתי להעליב אותו, אבל גם חשבתי לבנות סימולציה של תזוזת הדיירים בבניין בין הדירות ובין הקומות, בתור פרויקט סמסטריאלי, ומישהו שפעם התייעצתי איתו הציע לי להיות יותר ספונטני ולעשות יותר כושר, ובאמת היה קשה לעלות במדרגות יותר ממה שחשבתי, והיה מעניין לראות את סגנון הבנייה, איך המדרגות נהיות צרות יותר, ובאמת הדירה שלך יותר רחבה מהקודמות, וחוץ מזה לא הבנתי את הקטע של ועד הבית הדומיננטי שלכם. גם אצלנו יש ועד בית, אבל אצלכם זה נשמע לי על גבול הדיקטטורה..."

אליעזר חייך חיוך רחב. "יואב, יש אצלנו, בקומה הזו, כמה חוקים, והחוק הראשון הוא שנושמים."

"מה? אני לא מבין מה אתה אומר. אתה טוען שאני לא נושם? אם לא הייתי נושם הייתי מת."

"אתה מוכן לקחת עכשיו שאיפה עמוקה?" שאל אליעזר בחיוך.

לקחתי שאיפה עמוקה. עשיתי זאת בעיקר מפני שכבר העלבתי או עצבנתי היום כמה אנשים, ולא רציתי להעליב גם את המארח הנוכחי שלי, שבאמת נראה נחמד.

"תגיד, מה אתה עושה חוץ מללמוד?" הוא שאל.

"לא הרבה. מלמד קצת בתיכון, לפעמים צועד בפארק, לפעמים יוצא עם חברים ולפעמים קורא ספרים שלא קשורים ללימודים."

"כן? אילו?" שאל אליעזר.

"בזמן האחרון אני קורא ספרים שקשורים לנפש, נושא מאוד רחב שמסקרן אותי. יש ספרים שמדברים על מדעי המוח, שגם הוא תחום רחב, יש ספרים בנושא אושר ויש ספרי פסיכולוגיה שמיועדים לכאלו שאינם פסיכולוגים. עשיתי גם מנוי לניוזלטר שמעדכן כל שבוע על כל מיני סדנאות רוחניות. אני לא רואה את עצמי הולך לסדנה כזו במהלך התואר, אבל לפחות שאבין אילו שיטות יש, ואולי אעשה משהו מתישהו."

"מדוע אתה קורא דווקא את הספרים האלו?"

נבוכותי. הוא שאל שאלות ישירות, בנושאים אישיים. לא הייתי בטוח שאני רוצה להיחשף כך בפני אדם זר. טוב, תמיד אני יכול לענות לו תשובות קצרות וכלליות, אבל ייאמר לזכותו שהוא שאל את השאלות בצורה נעימה וטבעית שעודדה אותי לענות לו.

"הממ... אני בחור סקרן. אולי זה יישמע לך מצחיק, אבל אני רוצה להבין את מבנה הנפש, ובמיוחד ללמוד על עצמי. תמיד הייתה לי הרגשה שאני חי עם מערכת הפעלה מסוימת, שקצת שונה מזו של אחרים, ושלא מובן מאליו שאני צריך להישאר תקוע איתה. שמע, אתה האדם הראשון שאני אומר לו את זה. אם נדבר בשפה של מחשבים, יש לי רצון לשדרג את מערכת ההפעלה שלי ולפעמים אני רוצה לשדרג את המחשב כולו." נשמתי עמוקות. "הייתי כמה חודשים אצל פסיכולוג כשלמדתי לתואר הראשון. הפגישות היו מעניינות ברובן, אבל בסופו של דבר נאלצתי להתמקד בלימודים ועזבתי אותו."

"יואב, אני לומד על מבנה הנפש כבר ארבעים שנה."

"מה אתה אומר, באמת? לפי איזו אסכולה?" שאלתי.

"מה הכוונה?"

"לפי האסכולה הפרוידיאנית? היונגיאנית? האדלריאנית?"

אליעזר חייך בשובבות: "לפי האסכולה האליעזריאנית." ולאחר שגם אני חייכתי הוא הוסיף: "יש לי גישה מוזרה. להמציא אסכולות משלי. היית מאמין שמעולם לא קראתי ספר פסיכולוגיה? את המודלים שלי אני בודק, חוקר ומשנה ללא הרף, ואם אני רוצה להתעמק עוד ולשאוב רעיונות נוספים אני עושה את זה בדרכים משלי. לפעמים אני יושב שעות במדיטציה, מתבונן פנימה, שואל שאלות ודומם בסבלנות עד שמגיעות תשובות. לעתים אני מתבונן באחרים, לעתים יוצא לטבע. יש לי הרבה סקרנות וגם הרבה סבלנות."

"מה אתה אומר... נשמע מרתק. מפתיע, לא חשבתי שכאן בבניין הממ..."

"אני מבין למה אתה מתכוון." הזדרז אליעזר לומר כאשר התחלתי לגמגם. "שמע, בעוד כמה דקות מגיע אליי תלמיד. אם תרצה לשמוע קצת על האסכולה האליעזריאנית, קפוץ לבקר."

"כן, אני אבוא." אמרתי מתוך נימוס וכדי לא לאכזב אותו.