הבת של מלכת הסירנות

הסכין שלי המשספת גרון מרעישה הרבה יותר מדי בחשיכה.

אני תופסת את הפיראט לפני שגופתו פוגעת בקרקע ומשכיבה אותו עליה בעדינות. הוא רק הראשון מהצוות של ת'ריס — לא, וורדן, אני מזכירה לעצמי —שימות הלילה.

נשות הצוות שלי מפוזרות לאורך הרחובות המרוצפים ונפטרות מאנשיו של וורדן בזה אחר זה. אני לא יכולה לראות אותן, אך סומכת על כולן שיבצעו את תפקידן הלילה.

נדרשו לי חודשיים למצוא את הלורד הפיראט ולאסוף מספיק מודיעין כדי להסתנן למצודה שלו. וורדן חשב שהוא יהיה מוגן מפניי אם יעלה ליבשה וינדוד פנימה. אנחנו במרחק של קילומטרים מהנמל הקרוב ביותר, ונכון שאין לי דרך לחדש את היכולות שלי, אבל לשמחתי ולצערו של וורדן הגעתי מלאה לחלוטין.

המקור שלי בין שורותיו של וורדן נתן לי את כל הפרטים שהייתי צריכה. וורדן והצוות שלו מתאכסנים בפונדק 'אולד בר'.

אני יכולה לראות אותו כעת מולי. זה מבנה בעל ארבע קומות עם גג כמעט שטוח וקירות צבועים בירוק. בכניסה הראשית בנויה קשת מרשימה ושלט גדול ועליו דוב ישן תלוי מחלקה העליון.

וורדן וצוות הפיראטים שלו הפכו להיות חבורה של גנבים על היבשה, שאורבים לתושבי שרדן, האי הגדול ביותר בשבעה־עשר האיים. הוא קנה את הפונדק, הפך אותו למצודה האישית שלו ומשלם שכר לכל הצוות. נראה שהוא לא פוחד לחיות בצורה גלויה. הגברים שהוא מעסיק מונים כמעט מאה אנשים, ואין כוח גדול ומאוחד מספיק על האי הזה כדי להיפטר מהם.

אבל אני לא צריכה להיפטר מהם. כל מה שאני צריכה זה להיכנס, לתפוס את וורדן ולהשיג את החלק שלו במפה בלי שאנשיו ישימו לב למעשיי. לא יהיה מנוס מלחקור ולענות אותו, אבל זה יקרה רק לאחר שנחזור לספינה שלי.

אני מתגנבת במורד הרחוב, נצמדת לבית כפרי לימיני. בנייתו טרם הושלמה. העיר ישנה בשעה כזאת, לא ראיתי נפש חיה בחוץ, למעט אנשיו של וורדן ששומרים על הכניסה.

רעש של שקשוק עוצר אותי במקומי. אני מחזיקה את האוויר בריאותיי כשאני מציצה מעבר לפינת הבניין אל הבית הבא ברחוב. כל מה שאני רואה זה ילד חסר בית, אולי בן שמונה או תשע, המחטט בערמה של בקבוקי זכוכית.

אני מופתעת כשהוא מסובב את ראשו לכיוון שלי. הייתי דוממת כמתה, אבל אני מניחה שכדי לשרוד ברחובות אדם חייב לחוש מתי מתגנב לעברו איום.

אני מניחה אצבע על שפתיי ואז משליכה לילד מטבע. הוא תופס אותו בלי להוריד את עיניו ממני. אני קורצת לו לפני שאני חוצה את הסמטה לעבר הבית הבא.

פה אני מחכה, מתבוננת באדים המתאבכים מהנשימה שלי תחת אור הירח העמום. אפילו שהייתי רוצה מאוד להתחמם, אני לא מסתכנת ברעש שאולי אשמיע אם אשפשף את ידיי זו בזו. אין לי מה לעשות כעת מלבד לעמוד כמו פסל.

ואז אני שומעת שריקת ינשוף. ואז עוד אחת. ועוד אחת. אני מחכה עד שאני שומעת את כל שבע השריקות, שמאשרות לי שכל הרחובות החוצים וכל הגגות נקיים משומרים.

אני מתבוננת פנימה מבעד לחלונות הפונדק שמולי. אין שום נר דולק, אין כל צל של תנועה מאחורי הזכוכית. אני מנצלת את ההזדמנות וממהרת לעבר הכניסה.

חבל מתנודד מהגג. סורינדה הגיעה לפה לפניי. אני אוחזת בחבל ומטפסת קומה אחר קומה, מתרחקת מהחלונות, עד שהמגפיים שלי מתייצבים על רעפי האבן שמכסים את הגג. סורינדה בדיוק מכניסה את החרב שלה בחזרה לנדנה. ארבעה מאנשיו של וורדן מוטלים מתים לרגליה. אין שום דבר שהיא מומחית בו יותר מאשר להרוג.

בלי לומר מילה היא עוזרת לי למשוך את החבל ולחבר אותו מחדש בצד המערבי של הגג. החלון של וורדן נמצא בקומה העליונה, החלון השלישי מימין.

מוכנה? אני שואלת ללא קול.

היא מהנהנת.

אני מצמידה את הסכין שלי לצווארו של וורדן הישן ומתמלאת בהרגשה מתוקה ביותר של צדק. בידי הפנויה אני מכסה את פיו.

כשעיניו נפקחות אני מצמידה את הסכין קצת יותר, מספיק כדי לחתוך את העור, אך לא מספיק כדי לגרום לו לדמם.

"אם תקרא לעזרה אשסף את גרונך," אני לוחשת ואז מסירה את ידי מפיו.

"אלוסה," הוא אומר במרירות כשהוא מזהה אותי.

"וורדן." הוא בדיוק כמו שזכרתי. גבר בעל מראה לא מרשים: שיער ועיניים חומות, מבנה ממוצע, גובה ממוצע. שום דבר שיגרום לו להתבלט בין אנשים, וככה בדיוק הוא אוהב את זה.

"הצלחת לגלות," הוא אומר, מתייחס לזהות שלו, שלגביה הוא שיקר לי מההתחלה. כשהייתי אסירה על 'הנוסע הלילי' הוא העמיד פנים שהוא אחד מאנשיו של אבי ואמר לי ששמו ת'ריס.

"איפה המפה?" אני שואלת.

"לא פה."

סורינדה, שעומדת כזקיפה דוממת מאחוריי, מתחילה לזוז בחדר. אני שומעת אותה מחטטת במגירות שבשידה, ואז בודקת את המרצפות.

"אתה חסר תועלת בשבילי אם לא תגלה לי איפה היא," אני אומרת. "אסיים את חייך פה, בחדר הזה. האנשים שלך ימצאו את גופתך בבוקר."

הוא מחייך. "את צריכה אותי בחיים, אלוסה, אחרת כבר הייתי מת."

"אם אצטרך לבקש ממך עוד פעם אחת, אתחיל לשיר," אני מזהירה. "מה כדאי לי לגרום לך לעשות קודם? לשבור את רגליך? לצייר על הקירות בדם שלך?"

הוא בולע את רוקו. "יש לי פי שלושה יותר אנשים ממך. אני לא הולך לשום מקום, והקול שלך לא יעזור לך במיוחד כי את מסוגלת לשלוט בעזרתו רק בשלושה גברים בעת ובעונה אחרת."

"הגברים שלך לא ממש יצליחו להילחם כשהם ישנים במיטות שלהם. הבנות שלי כבר נעלו אותם בחדריהם."

עיניו מוצרות.

"חבל שלא גילית את המרגלת שלי בין שורותיך, וחבל מאוד שלא שמת לב שהיא התקינה מנעולים חיצוניים על כל הדלתות. כן, הן ננעלות מבחוץ עכשיו."

"אני בטוח שאנשיי כבר מודעים לנוכחות שלכן פה. האנשים שלי שומרים על כל — "

"כולם מתים. ארבעת הגברים שהיו על גג הפונדק הזה, החמישה שהיו ברחוב, השלושה שהיו על גג החנויות של הקצב, של מעבד עורות ושל חנות האספקה."

פיו מתרחב כל־כך, שאני יכולה לראות את שיניו. "שישה," הוא אומר. הנשימה שלי נעצרת לרגע. "היו לי שישה ברחובות," הוא מבהיר.

מה? לא. היינו יודעות אם היו שישה.

פעמון מתחיל לצלצל חזק כל־כך, עד שאני חוששת שכל העיר תתעורר. אני מקללת. "הילד הקטן," אני אומרת, בדיוק כשוורדן מכניס יד מתחת לכרית שלו בחיפוש אחר הפגיון שכבר לקחתי. "הגיע הזמן ללכת, סורינדה."

קום.

אני מכוונת את המילה לוורדן, אך זו לא פקודה רגילה שנאמרת בקול רגיל. אני שרה את המילה, שמלאה בקסם שעבר אליי מאימי, הסירנה.

לכל גבר ששומע את השירה שלי אין ברירה אלא לציית.

וורדן קם מהמיטה מייד, שותל את רגליו על הרצפה.

איפה המפה?

ידו עולה לצווארו ומושכת שרוך מעור שהוסתר מתחת לחולצה שלו. בקבוקון זכוכית תלוי על השרוך, לא גדול יותר מהאגודל שלי, סגור בפקק שעם. מגולגל בפנים, נמצא החלק האחרון של המפה. בעזרת החלק הזה אבי ואני נפליג סוף־סוף לאי הסירנות ונתבע לעצמנו את אוצרותיו.

גופי כבר התעורר לתחייה עם השיר, וחושיי התחדדו. אני יכולה לשמוע את הגברים זזים למטה, רצים לעבר הדלתות.

אני מושכת את הבקבוקון מעל צווארו של וורדן. השרוך נקרע. אני דוחפת את השרוך ואת הבקבוקון לכיס המחוך השחור שאני לובשת.

אני דואגת שוורדן יהיה הראשון שיצא מהפונדק. הוא יחף, כמובן, ולובש רק חולצת פלנל רופפת ומכנסי כותנה. הגבר שנעל אותי בכלוב לא יזכה לנוחות של נעליים ומעיל.

סורינדה מאחוריי כשאני יוצאת למסדרון. למטה, אני שומעת את אנשיו של וורדן מטיחים את עצמם על כל משקלם על הדלתות הנעולות שלהם, מנסים להגיב לפעמון האזעקה.

לעזאזל עם הפעמון הזה!

הבנות שלי עדיין לא הגיעו לקומות העליונות. גברים מהקומה הזאת ומהקומה שתחתיה נשפכים לתוך המסדרון. לא לוקח להם זמן רב לראות את הקפטן שלהם.

אני שרה סדרה של מילים לוורדן בלא יותר מלחישה.

הוא צועק, "החוצה, טיפשים! אלה אנשיו של מלך היבשה! הם מתקרבים מהדרום! לכו לקדם את פניהם."

רבים מהם מתחילים לזוז, נענים לקריאתו של הקפטן שלהם, אך אחד מהם צועק, "לא, תסתכלו מאחוריו! זו הסירנה הכלבה ההיא!"

הגבר הזה, אני מחליטה, ימות ראשון.

וורדן כנראה הזהיר אותם ממצבים כאלה כי הגברים שולפים את חרבותיהם ומסתערים.

לכל הרוחות.

אני מרחיבה את השיר, מכניסה עוד שניים מאנשיו של וורדן תחת הכישוף שלי ואז שולחת אותם לפנינו כדי להילחם בגברים המסתערים.

העובדה שהמסדרון צר עובדת לטובתנו. הפונדק בצורת מלבן, עם חדרים בקצה אחד של המסדרון ומעקה בשני. מעבר למעקה אני יכולה לראות היטב את הקומה הראשונה. גרם מדרגות עולה לכל אחת מהקומות, וזו הדרך היחידה לעלות או לרדת, מלבד החלונות, והנפילה למטה עלולה להיות ארוכה.

אני נעמדת בשורה עם שלושת הגברים שנתונים תחת הכישוף שלי כדי להילחם בגל הראשון. אני דוחפת בכתפי את הפיראט שהעז לקרוא לי 'הסירנה הכלבה' ומעיפה אותו מעבר למעקה. הוא צורח עד שצרחתו נקטעת ברעש של התרסקות.

אני לא משתהה כדי להסתכל, אני כבר מחדירה את החרב שלי לבטן של הפיראט הבא. הוא מתמוטט לרצפה ואני עוברת מעל גופו המתפתל כדי להגיע לגבר הבא.

לפיראטים של וורדן אין שום בעיה להרוג את אנשיהם, אך הם לא ייגעו בקפטן שלהם. ברגע שאחד הפיראטים נופל, אני מכשפת את הגבר הקרוב הבא ודואגת שהוא ימלא את הרווח, משאירה שלושה תחת שליטתי בכל רגע נתון.

סורינדה מאחורינו, מתמודדת עם שני גברים שיצאו מהחדרים בקצה. אני לא טורחת להסתכל לאחור, הם לא יצליחו לעבור אותה.

תוך זמן קצר אנשיו של וורדן מבינים שאם הם ימשיכו להרוג את אנשיהם בניסיון להגיע אליי, הם יהיו הקורבנות הבאים שאכשף. הם נסוגים, בורחים במורד המדרגות, כנראה מקווים להעביר את הקרב לקומה הראשונה והפתוחה של הפונדק, אך הבנות שלי, אלה שנעלו את הדלתות, פוגשות אותם בקומה השנייה. אלה עשר נשים שאימנתי באופן אישי ובראשן ניצבת מנדסי, רופאת הספינה שלי והחובלת השנייה. הן מונעות מהם לרדת במדרגות.

גרמנו להם להתמודד עם מתקפה שלנו משני הצדדים עכשיו.

"צא מזה, קפטן!" צועק לוורדן גבר גבוה בצורה יוצאת דופן שנלחם בי כעת, "תגיד לנו מה לעשות!"

הוא מניף את החרב שלו לעברי שוב. אני קוטעת את הגניחה שלו כשאני מעבירה את החרב שלי על גרונו.

המספרים שלהם מצטמצמים, אך אלה שהיו נעולים בחדריהם החלו לשבור את הדלתות בחרבותיהם ומצטרפים לקרב.

גברים מתחילים לקפוץ מעבר למעקה הקומה השנייה ומתרסקים על השולחנות ועל הכיסאות של אזור האכילה בקומת הקרקע. חלקם נופלים, שוברים גפיים ומעקמים קרסוליים, אך רבים מצליחים לשרוד את הנפילה ומנסים לתקוף את הבנות שלי מאחור.

כן, זה ממש לא יקרה.

אני קופצת מעבר למעקה, נוחתת על הרגליים בקלות ונלחמת בארבעה גברים שמתקרבים לבנות שלי. אני מציצה מעלה כשאני מתייצבת על הרצפה ורואה שסורינדה נפטרה מהגברים שלחמו נגדי ועכשיו תפסה את מקומי.

"סורינדה! רדי למטה!" אני צועקת, עוצרת את השירה שלי רק כדי להוציא את המילים.

אני חותכת את מיתרי הברך של אחד הגברים שדקרתי. הבא זוכה להרגיש את הפגיון שלי בבסיס עמוד השדרה שלו. שני האחרים מתחילים להסתובב סביבי לאחר שהצליחו להתרומם על רגליהם.

עיניי ננעלות על עיניו של הקטן בין השניים. הוא מזהה אותי ובורח החוצה מהכניסה הראשית שליד המדרגות.

"אני עליו!" אומרת סורינדה שהגיעה לקומה הראשונה וחולפת על פניי בריצה.

הגבר האחרון שעומד בדרכי משליך את החרב לרצפה. "אני נכנע," הוא אומר. אני נותנת לו מכה על הראש בקת החרב שלי. הוא מתמוטט לרגליי.

נותרו כארבעים גברים שמנסים להילחם בצוות שלי. וורדן ושניים מאנשיו נותרו בקצה השורה, עדיין נתונים תחת הכישוף שלי, ונלחמים נגד אנשי הצוות שלהם, אך הכוחות שלי הולכים ונחלשים.

אנו חייבות לצאת מפה. אני מביטה סביב החדר, מבחינה בעששיות הלא דלוקות שתלויות לאורך הקירות וחושבת על השמן שנמצא בתוכן.

קפוץ, אני מצווה על וורדן.

הוא לא מהסס. הוא מעיף את עצמו מעבר למעקה ונוחת כשאחת מרגליו מקופלת בזווית תחתיו, בדיוק כפי שתכננתי.

אני משחררת את וורדן ואת שני הפיראטים שבקצה השורה מהכישוף שלי, ובמקום זה ממקדת את יתר הכוחות שלי בשלושה שנמצאים ממש מול הצוות שלי.

חזקו את השורה, אני מצווה.

הם מסתובבים מייד ומכוונים את החרבות שלהם לאנשיהם. לבנות שלי אני צועקת, "תשפכו את אבק השריפה המיותר מהאקדחים שלכן על המדרגות."

מנדסי צועדת לאחור, מוציאה את נרתיק אבק השריפה מחגורת הנשק שלה וזורקת אותו על המדרגה מתחת לגברים שאני מכשפת. יתר הבנות עושות כמוה ועוד תשעה נרתיקים של אבק שריפה נופלים לרצפה.

"לכו תביאו את וורדן! קחו אותו למרכבה."

וורדן מקלל בקולי קולות כעת, כשהוא חזר לחושיו. הבנות שלי מרימות אותו בקלות מכיוון שהרגל שלו חסרת תועלת וסוחבות אותו החוצה.

אני מאחוריהן, מוציאה את האקדח מהחגורה, מכוונת לערמת אבק השריפה ויורה.

אני מרגישה את הפיצוץ בגב וזה גורם לי לרוץ מהר יותר. עשן ממלא את נחיריי וגל של חום מקיף אותי. אני עפה קדימה, אך מצליחה להתייצב וממהרת להתקדם.

כשאני מביטה לאחור, אני רואה את כל ההרס. הפונדק עדיין עומד, אך הוא נשרף. החומה שהקיפה את הכניסה הראשית הפכה לעיי חורבות. הפיראטים שהיו בפנים הפכו לקליפות בוערות על הרצפה.

אני פונה ברחוב הבא, ממהרת לעבר נקודת המפגש. סורינדה מופיעה לפתע מתוך החשיכה ורצה לידי.

"להיכנס ולצאת בלי שאף אחד יגלה," היא אומרת ללא הבעה.

"תוכניות משתנות. מלבד זה, הצלחתי לקבץ את כל אנשיו של וורדן במקום אחד. איך יכולתי שלא לפוצץ את הפונדק? אין לו שום דבר עכשיו."

"מלבד רגל שבורה."

אני מחייכת. נדיר שסורינדה מתבדחת. "כן, מלבד זה."

אנו פונות בעוד רחוב ומגיעות לכרכרה. ולוב ודרוס מחזיקים במושכות. הם היו הגברים היחידים בצוות שלי עד שאנוון וקירן הצטרפו, אבל השארתי את שני האחרונים על סיפון ה'אווה־לי' כדי לשמור על הספינה תחת פיקוחה של נירידיה. ואלוב ודרוס הם השומרים שלי בתאי המעצר.

הם מזנקים ממקומותיהם ופותחים את דלתות הכרכרה. כלוב נח על הרצפה בפנים. דרוס מוציא מפתח ופותח את הדלת לרווחה.

"ואלוב, לווה את האורח שלנו פנימה," אני אומרת.

"בשמחה."

"את לא יכולה להכניס אותי לשם," וורדן אומר, "אלוסה, אני — "

האגרוף של סורינדה עף לתוך הבטן שלו וקוטע אותו. היא חוסמת לו את הפה וקושרת את ידיו מאחורי גבו. רק אז ואלוב מעיף אותו לתוך הכלוב.

הכלוב קטן יחסית ואמור לשמש כלב או חיית משק, אך אנחנו מצליחים לדחוס את וורדן פנימה. אני ניגשת לדלת הכרכרה ומביטה פנימה. על המושבים יש שתי תיבות מעץ, שמנעוליהן שבורים.

"הצלחתם להביא את הכול?" אני שואלת.

"איי," ואלוב אומר. "המידע של אתלה היה מדויק. הזהב של וורדן היה במרתף מתחת לרצפות."

"ואיפה המודיעה שלנו בדיוק?"

"אני פה, קפטן!" אתלה צועדת קדימה בין הקבוצה שעומדת מאחורי מנדסי. היא עדיין בתחפושת, שערה מסתתר מתחת לכובע בעל שלוש פינות, ושיער מזויף דבוק לסנטר שלה. היא מרחה צבע על הגבות כדי להרחיב ולהכהות אותן. קמטים מצוירים על לחייה גורמים להן להיראות מוארכות. קוביות שהיא הצמידה לנעליים שלה מעניקות לה את הגובה הנוסף הנחוץ והיא לובשת וסט נפוח מתחת לחולצה שלה כדי למלא את בגדי הגברים.

היא מוציאה אביזרים גבריים ממקומות מסוימים מגופה ומנגבת את פניה עד שהיא שוב נראית כמו עצמה. מה שנותר זו נערה דקיקה עם שיער שמגיע עד לכתפיה, שחור וחלק כסדין. אתלה היא המרגלת של הספינה, ופורצת מנעולים ידועה.

אני מסתובבת בחזרה לוורדן, שבוהה בפה פעור בבחורה שעד עתה הוא חשב שהיא גבר, וחלק מהצוות שלו. הוא מסובב את מבטו אליי, עיניו בוערות בשנאה.

"איך ההרגשה להיות זה שכלוא בכלוב?" אני שואלת.

הוא מושך בידיו הקשורות, בניסיון להשתחרר, ואני נזכרת בתקופה ההיא, לפני חודשיים, כשוורדן נעל אותי בכלוב והכריח אותי להפגין בפניו את כל היכולות שלי. הוא ניצל את ריידן כדי לגרום לי לציית.

ריידן...

גם הוא על הספינה שלי, מחלים מפציעות הירי לאחר שוורדן ירה בו. אצטרך למצוא זמן לבקר אותו לאחר שנחזור, אך ברגע זה —

אני טורקת את דלת הכרכרה בפניו של וורדן.