הגבולות 1: הגבול הדק

פרק 1

קנדי הווה

היה משהו עצוב באמת בלחזור הביתה, אחרי היעדרות של שנה וחצי. חשבתי על הרגע הזה יותר פעמים בשבוע האחרון ממה שהייתי מוכנה להודות. תהיתי אם יהיה כאן מישהו שיחכה לי, אבל ידעתי היטב שאין לי שום סיבה לצפות שכך יהיה.

שביל הגישה המרוצף היה חשוך, והאורות שהאירו בדרך כלל את בית הלבנים הגבוה היו כבויים.

אף אחד לא היה בבית.

עצרתי את הג'יפ שלי מול הדלתות וניסיתי לדכא את האכזבה ולהחליף אותה בהקלה מדומה. זה היה צפוי ובכל זאת הייתי תמימה מספיק כדי לקוות שאולי, רק אולי, הפעם זה יהיה שונה.

שאפתי את האוויר עמוק לריאות והידקתי את אחיזתי בהגה, שניהם מתוך ניסיון כושל לאזור מספיק אומץ כדי להיכנס פנימה.

זה רק ללילה אחד, אמרתי לעצמי.

אני אישן כאן רק לילה אחד לפני שאעזוב מחר לקולג'. הייתי מרגישה טוב יותר אילו יכולתי להעביר את הלילה הזה בג'ורג'יה, אבל המעונות ייפתחו רק מחר, ונסיעה של חמש־עשרה שעות בלילה לא הלהיבה אותי במיוחד.

טיפסתי החוצה והתקדמתי אל דלתות הכניסה. לשמחתי, המפתח שלי עדיין פתח את המנעול והצליל הדהד בקול בחלל החשוך.

"הלו?"

הקול שלי טייל לרגע בחלל הפתוח וחזר אליי. הייתי לבד.

"נהדר." מלמלתי.

סגרתי את הדלת והתקדמתי מהמטבח לסלון ומשם לחדר האוכל, מדליקה עוד ועוד אורות בדרכי. אחרי שלקחתי את תיק הגב הקטן שלי מהג'יפ, עליתי למעלה, מתעלמת מהתמונות המשפחתיות שקישטו את הקירות. הן היו שם רק כדי לגרום לאנשים מבחוץ לחשוב שאנחנו משפחה. אולי יכולנו להיות כאלה, אך בלילה של סיום התיכון שלי הכול השתנה, ומצאתי את עצמי לבד יותר מתמיד.

החדר שלי נשאר אותו דבר, להפתעתי. הייתי בטוחה שהאימא החורגת שלי תנצל את ההזדמנות להיפטר מכל מה שהשארתי ברגע שהפנסים האחוריים של הג'יפ שלי ייעלמו באופק. לקחתי איתי את רוב הבגדים והחפצים הקטנים כשעברתי דירה, אבל הרהיטים הגדולים נשארו. המיטה הגדולה עדיין עמדה כנגד הקיר הימני, השולחן והשידה משמאל. על הרצפה עדיין אותם שטיחים רכים, והקירות היו עדיין בגוון הוורוד הבהיר שבחרתי כשהייתי בת שלוש־עשרה.

הרגשתי מוזר לחזור לכאן. ציפיתי שיהיה לי הרבה יותר קשה, אבל משום מה הרגשתי מנותקת מהכול. הזיכרונות הטובים המעטים שהיו לי דהו כמו תצלום ישן. המשכתי הלאה או לפחות ניסיתי. עדיין היו כמה דברים שהייתה להם את היכולת להחזיר אותי לאחור, אם כי אף אחד מהם לא היה בעייתי כמו לראות אותו שוב. מצב הרוח שלי צנח מעט כשמחשבות עליו צצו בראשי ללא הזמנה.

"קנדי?"

המחשבות שלי נעצרו והסתובבתי לשמע הקול. הבטתי באישה הקטנה והמבוגרת שעמדה בפתח, חייכתי חיוך רחב ורצתי אליה.

"לוסי!"

כרכתי את זרועותיי סביבה ומחצתי אותה אליי. כשהתרחקתי ראיתי את עיניה הכחולות דומעות. שערה האפור היה אסוף לפקעת מתוחה, והחלוק התכלכל שלה עטף את גזרתה הדקיקה. היא הייתה אישה קטנטנה, שהזדקנה מאוד מאז שראיתי אותה בפעם האחרונה.

"קנדי," היא נאנחה, "זו באמת את." קולה נסדק והרגשתי את ליבי מתכווץ. מעולם לא חשבתי על איך העזיבה שלי תשפיע עליה. אילו הייתי חושבת על זה, יכול מאוד להיות שלא הייתי נוסעת וזה משהו שלא הייתי מוכנה שיקרה.

"זו אני, לוס."

היא עטפה את לחיי ביד רועדת. "הו, ילדה מתוקה, את נראית כל כך בוגרת. התגעגעתי אלייך."

"גם אני התגעגעתי אלייך." עניתי בכנות. לא היה אפשר לשקר לה. לוסי עבדה אצלנו עוד לפני שנולדתי, והיא גרה בקוטג' קטן בשטח שלנו עם בעלה, פרנק. הוא טיפל בגנים שלנו ותחזק את השטח עד שנפטר לפני שלוש שנים. במשך תקופת ההתבגרות שלי, לוסי הייתה המקור הקבוע היחיד שהעניק לי אהבה וחיבה. טוב, היא ואחי, צ'רלי.

"ראיתי את האורות נדלקים," אמרה לוסי, נכנסת לחדרי. "לו הייתי יודעת שאת חוזרת הביתה, הייתי מסדרת לקראתך."

"זה בסדר, לוס. אני כאן רק ללילה אחד. אני צריכה לארוז עוד כמה דברים לפני שאעבור למעונות בברייטון מחר."

"אני יכולה להכין לך משהו לאכול? נשאר לי מרק עוף ולחם טרי שאני יכולה לחמם. רק אני כאן והכנתי יותר מדי."

"זה יהיה נהדר." עניתי. "אני רק אתקלח וארד אלייך למטה."

"אני אשים לנו את ריקוד מושחת, ונוכל להתעדכן, בסדר?" לוסי מחתה דמעה מלחייה וירדה למטה.

שחררתי את הנשימה שעצרתי. כנראה לראות את לוסי היה כל מה שנדרש כדי שהרגשות שעבדתי כל כך קשה לקבור, יצוצו מחדש. אבל אטפל בהם מאוחר יותר. עכשיו אני צריכה לארוז.

התקלחתי במהירות ולבשתי גופייה שחורה ומכנסי כותנה קצרים, לפני שירדתי למטה למטבח. לוסי בדיוק סיימה לפרוס את הלחם והוציאה קערה של מרק עוף מהמיקרוגל.

"בדיוק בזמן," היא אמרה בחיוך. "תושיבי את הישבן שלך ותאכלי משהו. את רזה מדי."

צחקקתי והתיישבתי על כיסא הבר. "עדיין שתלטנית, אני רואה."

לוסי נתנה לי מכה קלה עם מגבת המטבח והתיישבה לידי. "לא השתניתי." היא אמרה. "אבל אני רואה שאת כן."

לגמתי מהמרק, הסטתי את המבט והמהמתי בהנאה. כל כך טעים.

"כולנו צריכים להתבגר, לוס. אני פשוט הייתי צריכה ללכת בדרך אחרת כדי להגיע לשם."

היא התעסקה עם המגבת, מוללה אותה בין אצבעותיה הזקנות, לפני שהביטה בי חזרה. המבט בעיניה אמר יותר ממה שכל מילה אמיתית יכלה לומר. שתינו ידענו למה השתניתי, למה נאלצתי להתבגר מהר יותר מרוב האנשים בגילי. אומנם הייתי רק בת שמונה־עשרה, אבל הרגשתי פי שניים מזה.

"אני בטוחה שאילו אבא שלך היה יודע שאת באה, הוא היה כאן." אמרה לוסי. גלגלתי את עיניי ולקחתי ביס מהלחם לפני שעניתי. "שתינו יודעות שזה לא נכון. גם כשהייתי ילדה הוא לא אהב להיות לידי, ואני בספק אם עכשיו הוא מרגיש אחרת. לאן הוא בכלל לקח את המפלצת החורגת המרושעת?"

לוסי כיווצה את שפתיה, יודעת שהיא לא יכולה להכחיש מילה ממה שאמרתי הרגע. היא ידעה טוב יותר מכולם איך היה אבי היקר בילדותי.

"הם בספרד. אמורים לחזור בעוד שלושה שבועות, אחרי שאביך יטפל בענייני עסקים בדאלאס."

הסתכלתי במה שנותר מהמרק ודחפתי את הקערה ממני, התיאבון שלי נעלם פתאום. המחשבה על אבא שלי והאישה שאיתו השפיעה עליי.

"זה היה טעים," אמרתי ואחזתי בידה של לוסי. "התגעגעתי לאוכל שלך."

היא הציצה בקערה וצקצקה, "בקושי אכלת משהו, לא פלא שאת רק עור ועצמות."

"אני לא כזאת רזה," השבתי. "רק ירדתי קצת במשקל."

לוסי צמצמה את עיניה אך לא אמרה דבר נוסף בעודה מנקה. מה היא יכלה לומר? באמת הייתי רזה יותר אחרי השנה שלי בג'ורג'יה, אבל לא דאגתי. אֵבֶל משפיע על אנשים בכל מיני דרכים, אצלי הוא גזל את הרצון לאכול. ולישון.

"את רוצה גלידה?" שאלה לוסי.

"תלוי. את עדיין קונה את הטעם האהוב עליי?"

היא גיחכה. "ברור. חמאת בוטנים ופאדג'."

"אז כן. נאכל בזמן שאת מתרפקת על פטריק סווייזי."

צחקקתי והתקדמתי אל הסלון. לוסי הצטרפה אליי על הספה, והתחלנו לשוחח על מה שעשיתי בחודשים האחרונים, עוקפות בעדינות את הנושאים הקשים יותר. הרגשתי אסירת תודה על כך. היו כמה דברים שלא רציתי לדבר עליהם — עם אף אחד.