השיירה
גבעה. אדמה בהירה, חרישית, כמעט ריקה: צהוב-חום מנוקד סלעים, עצי זית בודדים, כתמי שמיכה ירקרקה-רכה של אחרי הגשם. את מרכז הגבעה ביתר כביש חד-מסלולי דק ומְהוּמר. קרוואן, רכוב על גבה של משאית גדולה, עלה וירד באיטיות בכביש המתפתל. מונית פלסטינית צהובה עם מספר ירוק זחלה מאחוריה בחוסר סבלנות. אחרי המונית קירטעה רנו-אקספרס ישנה, לבנה, מאובקת, שהסטיקרים על שמשותיה האחוריות הכריזו: "גולני שלי לא מגרש יהודי"; "חברון מאז ולתמיד"; "פושעי אוסלו לדין". נהג בה עתניאל עסיס: מזוקן, רחב כיפה, מאובק כמו הרכב שלו. במושב-ילדים מאחור ישב צעיר בניו, שוב-אל בן השלוש, ומירר בבכי, כי שקית הבמבה נשמטה מידו בעת סיבוב חד ולא היתה לו או לאביו אפשרות להרים אותה מרצפת הרכב. באחת מפאותיו של הילד דבקו פירורים צהובים. כלִי הרכב הרביעי בשיירה האקראית שהתקבצה לה אָד-הוֹק באותו היום על הכביש המשובש בגבעות יהודה היה ג'יפ צבאי מדגם דוִד, שנסע בו מ"פ הגזרה, סרן עומר, יחד עם הצוות שלו.
החלה עלייה תלולה. המשאית הורידה הילוך, מנועה צרח והוביל אותה באיטיות של עדר העיזים שקירטע באדישות לצד לכביש. נהג המונית מילמל בערבית, צפר ויצא לעקיפה מסוכנת, ושניות לאחר שהשלים אותה, נקרה פנצ'ר בגלגל - חבטה עמומה, צליל של גומי נגרר, קפיצות הרכב, קללת הנהג. המונית עצרה במקומה וחסמה את הנתיב. מתוכה יצא ג'ף מֶקינְלי, כתב ה"וושינגטון פוסט" בירושלים, שהיה בדרכו לראיין שר בכיר בממשלת ישראל, בביתו שבהתנחלות הרחוקה שישה קילומטרים מהנקודה שעצרו בה. מקינלי הביט בשעונו ומחה אגל זיעה ממצחו הרחב. בערב הקודם סיפר לו אביו על השלג שיורד בווירג'יניה, וכאן הוא מזיע כבר בפברואר. יש עוד עשר דקות עד הפגישה בבית השר. אין לו זמן לחכות עד שיתוקן הפנצ'ר. מקינלי הושיט לנהג שטר של חמישים שקלים והחל לצעוד לטרמפיאדה שנגלתה לעיניו כמה עשרות מטרים לפניו.
וכאילו לא הספיקו לו הזיעה, לחץ הזמן וכובד נשימתו המתריע על כושר גופני ירוד ועל הצורך הדחוף בדיאטה - בטרמפיאדה כבר עמד אדם, ראשון בתור למונית או לטרמפ, חלוּף בחליפה מהודרת ושלוב ידיים על החזה, לצידו מזוודה גדולה, ובשפתיו חיוך צחור ומילים בעברית שמקינלי לא הבין.
עוד לפני שהגיע מקינלי לטרמפיאדה, עקפה המשאית-שעל-גבה-קרוואן את המונית הנקורה, ואחריה הרנו-אקספרס המאובקת והג'יפ הצבאי. הרנו אותתה ועצרה.
"שלום יהודים!" קרא עתניאל עסיס.
"לאן אתה מגיע?" שאל את הנהג האיש עם המזוודה.
"מעלה חרמש ג'," ענה עתניאל עסיס והציץ בחליפה הכחולה, ואז בעיני האיש, שנראו לו עייפות.
"רציני? שיחקת אותה, אחי," אמר האיש והרים מן האספלט הדהוי את מזוודתו הכבדה.
"תעשה טובה, חביבי," ביקש הנהג, "תעזור לילד - נפלה לו במבה על הרצפה." אז הפנה עתניאל את ראשו אל האמריקאי. "מה איתך, גבר?" שאל.
מקינלי שאל, "Can you get me anywhere near Yeshua, where Minister Kaufman lives?"
"ווט?" ענה עתניאל.
"Settlement?" ניסה מקינלי לפשט אחרי שהחזרה על המשפט הראשון לא הועילה.
"סטלמנט, סטלמנט, יס!" ענה עתניאל בחיוך. "פְּליז, פְּליז." מקינלי לא הכיר היטב את האזור כדי לדעת שבגבעותיו שוכנות לא רק מעלה חרמש ושתי בנותיה, ב' ו-ג', אלא גם גבעת אסתר ושלוחותיה, שדה גבריאל, וישועה, היישוב שהשר מתגורר בו. הוא נדחק מאחור ליד הילד.
השיירה פנתה: קרוואן-על-משאית, מ"פ וצוותו בג'יפ, וטנדר מאובק ובו מתנחל וילדו ושני טרמפיסטים - אמריקאי וישראלי. הכביש הזה צר מקודמו, ותלול ממנו, וכך שוב נידונו כלי הרכב הקטנים יותר להזדחל בקצב ההליכה שהכתיב הרכב הגדול. עיניו הירוקות-אפורות של סרן עומר נִטעו באחורי הקרוואן, מביעות חשש מסוים שהמגורון הנייד יתנתק מהמשאית שנושאת אותו וירסק את המכוניות מאחוריו. הוא הביט בשעון שלו, והסיט את מבטו אל המראה הצדדית.
"תגיד, אתה לא מוכּר לי מאיפשהו?" שאל עתניאל את הטרמפיסט הדובר עברית. האיש הביט ארוכות בראשו הגדול של הנהג ובכיפה הגדולה שעליו. "לא יודע... אחי גר אצלכם. אבל אנחנו בכלל לא דומים," ענה. עתניאל העיף עוד מבט בגבר שחור השיער, והפנה אותו בחזרה אל הכביש. הטרמפיסט עזר לו, "גבי קופר, מכיר?" הנהג קימט את מצחו. "אין דבר כזה אצלנו. יש לנו גבריאל. גבריאל נחושתן. בחור זהב, בן של מלך. עובד אצלי בחווה."
"נחושתן?" שאל רוני קופר. הפעם היה תורו לקמט את המצח.
העיתונאי האמריקאי הציץ בשעונו בחוסר סבלנות.
אחרי הטיפוס האיטי במעלה הגבעה התגלה שער הכניסה למעלה חרמש א'. שלושת כלי הרכב התקדמו דרכו, פנו ימינה בכיכר והמשיכו דרך היישוב המבוסס עם בתי האבן, הרחובות הסלולים ואזור התעשייה הקטן: יקב, חוות סוסים, נגרייה. הם המשיכו דרך גבעה שוממה עד שצצו הקרוואנים של התנחלות-הבת מעלה חרמש ב', ואחריה הסתיים כביש האספלט, ודרך עפר צנחה תלולות אל הוואדי, חצתה אותו והתחילה לטפס מן העבר האחר.
"אבא נגמר!" הודיע שוב-אל עסיס עם תום הבמבה. בחלל הרכב התפשטה צחנה מתקתקה.
"עשית, חמודי?" שאל האב את בנו.
"אללה יִסתוֹר," סינן רוני קופר, "מה זה המקום הזה?"
ג'ף מקינלי ניסה להחניק בחילה שגאתה בו.
אבק צהבהב עלה מגלגלי הרכבים אל השמים הפריכים שמעליהם, ולאחר כמה פיתולים התגלה מגדל מים שעליו צויר בסרבול מגן דוד, מייד אחריו מגדל שמירה צה"לי, ולבסוף אחד-עשר הקרוואנים של המאחז, פזורים סביב כביש מעגלי. ליד הש"ג עמד החייל יוני בנשק מוצלב ויד על הקת, וקיבל את הנכנסים במשקפי רֵיי-בּאן וחיוך נערי.
נוף פראי ניבט אל הנכנסים: מדבר יהודה במלוא הדרו ויופיו וגבעותיו הצחיחות, ים המלח נסתר למרגלותיהן, מאחוריו נישאים באופק הרי מואב ואדום. את השטח הקרוב יותר ניקדו בדלילות כפרים והתנחלויות, ורחוק יותר פסגתו הקטומה של ההֵרוֹדְיוֹן ובתיה של עיר פלסטינית גדולה, חלקם ארוזים בתוך חומת בטון ענקית ואפורה, כמו מתנה שלא תוכל להיפתח.
שלט גדול מאולתר עמד אחרי הכניסה, ועליו, בכתב קצת ילדותי, בעברית ובאנגלית, התנוססה הכתובת: "ברוכים הבאים למעלה חרמש ג'".
לימור –
הגבעה
ספר שמתאר את המציאות המורכבת היהודה ושומרון במאה הנוכחית, סיפור יפה שכתוב בצורה טובה, נהנתי לקרוא.