הגבר האסור

פרק 1 טליה מנצ’סטר, אנגליה

את יום הולדתי הארבעים העברתי בחתימה על מסמכי גירושים.

בכל ארבעים שנותיי על פני האדמה, זה כנראה יום ההולדת הכי גרוע שהיה לי – וזה הרבה מאוד בהתחשב בעובדה שביום הולדתי השביעי נפלתי מסוס פוני, במהלך שיעור רכיבה שבמשך שנה שלמה התחננתי בפני ההורים שלי שירשמו אותי אליו, פתחתי את השפה ושברתי את האף. הייתה גם מסיבת יום ההולדת השלושה־עשר שלי, שהחברה הכי טובה שלי לשעבר סוזן הותורן ערכה לכבודי, שבה לבשתי מכנסי ג’ינס לבנים ובמקרה קיבלתי מחזור. דיממתי על הספה הלבנה של ההורים שלה מול כל החברים שלי ומול הבן שהייתי מאוהבת בו, טימותי.

זה היה יום הולדת גרוע עוד יותר מיום הולדתי העשרים וארבעה, שאותו ביליתי לבדי בחדר בית מלון בדה מוין, ומיום הולדתי השלושים, שלא רק שחטפתי בו הרעלת מזון וביליתי אותו על רצפת השירותים, אלא שאף אחד מהמשפחה שלי אפילו לא טרח להתקשר אליי.

אז כן, יום ההולדת הזה לקח את כל הקופה.

וכאילו הכניסה לגיל ארבעים הנורא לא הייתה יכולה להיות גרועה יותר, קיבלתי תזכורת אכזרית לכך שהנישואים שלי למי שחשבתי שהיה אהבת חיי התמוטטו בצורה הרסנית ומטונפת במיוחד. אם זה לא היה ברור לפני כן, עכשיו נהיה ברור שסטיוארט מעולם לא היה אהבת חיי, כי הייתה לו החוצפה לשלוח לי את המסמכים ביום ההולדת המזוין שלי.

חתיכת חרא.

למרבה המזל, חתמתי עליהם בלי להזיל אפילו דמעה אחת וסיימתי איתם לפני שיצאתי עם החברות שלי לארוחת ערב מצילת נפשות, שבה אוכל להוריד כמה קוקטיילים שיעמעמו את הכאב.

כרגע אני מסיימת את המרטיני השלישי שלי, ואני חייבת לציין שאני מרגישה די טוב, אף על פי שברור לי שאם אמשיך לשתות אני אתחיל להקיא ולבכות בו־זמנית על כמה שסטיוארט מניאק. עברה חצי שנה מאז שהוא אמר לי שהוא רוצה להתגרש ואומנם התקפי הבכי שככו, אבל הם עדיין מתפרצים מדי פעם. בדרך כלל ברגעים הכי גרועים, בדרך כלל בגלל אלכוהול.

החברה הכי טובה שלי, הלן, שמה לב. כי כשהמלצר ניגש אל השולחן הקולני שלנו ושואל אם אנחנו רוצות לשתות עוד משהו, הלן נועצת בי מבט מלא משמעות, שפירושו ששתיתי מספיק.

אני קולטת את המסר.

“רק סן פלגרינו, בבקשה,” אני מבקשת מהמלצר בחוסר רצון.

“אוי, לא כיף איתך!” קאזי קוראת מצידו האחר של השולחן ונראית נעלבת עד עמקי נשמתה. “זה יום ההולדת שלך, טליה. ארבעים!”

“את לא צריכה להזכיר לי.”

“וקיבלת היום את מסמכי הגירושים,” ליז מציינת ומחייכת אל המלצר חיוך רחב, “הצד החיובי הוא שהיא פנויה.”

אומנם המלצר הוא בחור נאה בסגנון ג’יימס פרנקו1, שמהלך על הגבול שבין מקסים וסליזי – בסגנון ג’יימס פרנקו – אבל הוא בטח בן עשרים. פאקינג תינוק.

“שוב, את לא צריכה להזכיר לי,” אני מסננת לליז ונועצת במלצר מבט מתנצל. “תתעלם ממנה,” אני אומרת לו.

החיוך שלו מתרחב. “בחיים לא הייתי מנחש שאת בת ארבעים.” הוא שותק לרגע. “את בטוחה שרק סן פלגרינו?”

“היא בטוחה, עכשיו תפסיק לפלרטט עם הלקוחה ותתקדם,” הצמידים של הלן מצטלצלים כשהיא מנפנפת אותו בידיה.

המלצר לא נראה נעלב. הוא כנראה מתמודד פה עם הרבה נשים וזו הסיבה להבעה השחצנית הקבועה על פניו.

אין שום דבר שמוריד לי יותר מיהירות מופגנת. סטיוארט היה משפריץ יהירות בכמויות אדירות.

“טליה,” קאזי מייללת ומזעיפה פנים מעל קוקטייל הג’ין הסגול שלה, “את צריכה להשתחרר ולבלות הלילה. יש לך מיליון סיבות שונות.”

“לא,” אומרת הלן בתקיפות. “הדבר האחרון שטליה צריכה זה להתעורר ולהרגיש כמו מטומטמת בגיל ארבעים ויום.”

“אם ככה, לא כיף איתך,” קאזי מחמיצה פנים.

אני מושכת בכתפיים. “נראה לי שהלן צודקת. הבטחתי לעצמי שביום הולדת ארבעים שלי אתחיל דף חדש, כי הדף הישן לא עבד הכי טוב. אני מתכוונת לנסות לשמור על כבוד עצמי.” ליז נוחרת אל תוך המשקה שלה. “חוץ מזה, יש לי שמפניה בדירה. התכוונתי לשמור אותה, אבל –”

“לשמור אותה למה? מה יכול להיות יותר טוב מיום ההולדת שלך?” קאזי שואלת.

אני לא אומרת שום דבר, רק מחככת את השפתיים שלי זו בזו ותוהה אם אני צריכה לחדש את האודם. הפעם בחרתי במג’נטה ורוד־סגלגל בוהק, גוון שונה מאוד מהחומים ומהבז’ים הקבועים שלי. עוד עניין של “יום הולדת ארבעים” וכל זה, אף על פי שאני עדיין מרגישה בת עשרים ותשע.

“היא לא רוצה לעשות לעצמה מזל רע,” הלן אומרת.

“בקשר למה?” שואלת ליז.

“יש לי ריאיון מחר,” אני מספרת להן בקול נמוך ומביטה סביבי. אומנם המסעדה די רועשת בליל שישי, אבל אני לא רוצה שהאנשים הלא נכונים ישמעו.

“ריאיון עבודה?” שואלת קאזי.

אני נועצת בה מבט פושר. “כן, ריאיון עבודה. אני לא עובדת כבר ארבעה חודשים, קאזי. אני צריכה עבודה. וכל הזמן הזה שלחתי קורות חיים לכל מיני קבוצות. מתברר שלהיות אחת משתי הפיזיותרפיסטיות היחידות בכל הליגה האירופית זו לא נקודת פתיחה מצוינת, ולא משנה איזה המלצות יש לי.”

“אז איפה יש לך ריאיון?” ליז שואלת. “באיזו קבוצה? ארסנל? צ’לסי? מנצ’סטר סיטי?”

“טוב, טכנית זה הריאיון השלישי. כבר עברתי שני ראיונות בטלפון, אחד עם הנשיא ואחד עם המאמן. מחר המאמן מגיע להיפגש איתי והאמת היא שאני בהלם שהגעתי כל כך רחוק.”

“תפסיקי להמעיט בערכך,” הלן נוזפת בי.

“איזו קבוצה?” ליז שואלת שוב.

עצם המחשבה על השם גורם לי לחייך. “ריאל מדריד.”

ליז ממצמצת אליי בזמן שקאזי קוראת, “את עוברת למדריד?!”

“ששש. ולא. כלומר, אולי. מי יודע... אם אני אקבל את העבודה, אז כן.”

“ריאל מדריד? את רצינית? זה עסק מטורף!” ליז מדברת במהירות נלהבת ואז עיניה מצטמצמות. “למה לא סיפרת לנו?”

“כי אני לא רוצה לעשות לעצמי מזל רע,” אני מסבירה בכנות. “כי זה באמת עסק מטורף.”

“מטורף,” חוזרת הלן. “עוד סיבה לא להשתולל הלילה. את לא רוצה להגיע לריאיון שלך בהנגאובר, בייחוד בהתחשב בעובדה שהאיש עשה את כל הדרך כדי לפגוש אותך.”

“וואו, בלי לחץ,” אני אומרת ביובש.

היא זוקפת כתפיים. “מישהי חייבת לשמור עלייך.”

לפעמים השתלטנות של הלן מעצבנת אותי, אבל בדרך כלל אני אסירת תודה לה. הייתי בבלגן אטומי בששת החודשים האחרונים והיא הייתה איתי לאורך כל הדרך, החזיקה לי את היד ודאגה שלא אלך לאיבוד. אני חייבת להודות שהסיבה היחידה להססנות שלי לגבי העבודה בריאל מדריד – אם זה יקרה בכלל – היא שהלן לא תהיה קרובה אליי. לא היה לי מושג כמה בודדה אני עלולה להרגיש וכמה אני נסמכת על החברות שלי, עד שהנישואים שלי התפרקו.

“זה פשוט כל כך מרגש, החרא הזה,” אומרת קאזי ומצמידה את כפות ידיה זו לזו. “אני אצטרך לבקר אותך בכל סוף שבוע, את יודעת. אוי, אני מקווה שיהיה לך עוד חדר בדירה, אבל את יודעת שאין לי בעיה לישון על הרצפה.” קאזי בת שלושים ושתיים, הצעירה ביותר בחבורה שלנו. היא נשואה באושר ואימא לתאומים קטנים, אבל בכל זאת מצליחה לחיות את החיים בדרכה. העובדה שבעלה עובד מהבית ושהוא חמוד אמיתי בהחלט מקילה על העניינים.

פעם זה היה מפריע לי, הידיעה שאני לא יכולה לחיות חיים כאלה עם סטו, אבל כרגע אני ממוקדת כל כך בריאיון ובעתיד, כך שזה לא מעורר בי שום רגש.

זאת התקדמות.

“שוב, שום דבר לא סופי,” אני מזכירה להן. “כאילו, זאת ריאל מדריד.”

“ואת תעמדי בראש צוות הפיזיותרפיה כמו שעשית כאן?” קאזי שואלת.

“פחות או יותר,” אני עונה ומתמלאת אי נוחות לגבי הסיכויים שלי.

“את תקבלי את העבודה, טליה,” אומרת ליז. “את היית הגיבורה האלמונית של מנצ’סטר יונייטד.”

“לא, זה היה סטיוארט,” אני מזכירה לה.

“סטיוארט שווה לתחת,” היא מתעצבנת.

“ששש,” הלן לוחשת ומציצה סביבה. “את רוצה להתחיל כאן קטטה?”

זה לא סוד שאוהדי מנצ’סטר יונייטד משוגעים. בעבר הייתי פיזיותרפיסטית בקבוצת לוס אנג’לס גלקסי ולא היה לי מושג אילו מין אוהדים יש כאן באמת. בארצות הברית לא נראה שלמישהו באמת אכפת מהמשחק, בטח בהשוואה לליגות האן־אף־אל, האן־בי־איי וכולי, אבל כאן מדובר בדת. כשהתחלתי לעבוד במנצ’סטר יונייטד, הם לא הכינו אותי לסטירה שאני עתידה לקבל בהיותי לא רק חברה חדשה בקבוצה, אלא חברה ממין נקבה, והם גם לא הזהירו אותי שממילא מדובר באוהדים מטורפים.

סטיוארט היה עוזר המאמן באותה תקופה. אני נמצאת בתחום הזה מאז הקולג’ וכלל מספר אחת שלי היה לעולם לא להיכנס לקשר אישי עם מישהו מהקבוצה.

הפרתי את הכלל הזה עם סטו.

ואז זה התנקם בי.

אולי גם בו.

בכל מקרה, סטיוארט הוא המאמן הראשי עכשיו וכולם אוהבים אותו או שונאים אותו בהתאם למצבה של הקבוצה. מאחר שכעת חודש יולי ויש רק משחקים “ידידותיים” לא תחרותיים, האוהדים נרגעו טיפה. ובכל זאת, אני מבוהלת מהאפשרות שמישהו יזהה אותי בכל פעם שאני יוצאת והמצב רק יחמיר אם אלכלך על הקבוצה או על סטיוארט. כבר עברתי גיהינום פומבי עם הגירושים והשערורייה.

“מצטערת, הלן,” אומרת ליז במבט שמוכיח שהיא לא באמת מצטערת. “לפעמים אני שוכחת שאת עדיין ידידה של סטיוארט.”

“אנחנו לא ידידים,” אומרת הלן ומתחמקת מעיניי. “אנחנו רק ידידותיים.”

המממ. הלן דווקא הזמינה את סטיוארט ואת החברה הזונה שלו לארוחת ערב רק בסוף השבוע שעבר. אבל אני לא מעלה את הנושא. בעלה של הלן הוא החבר הכי טוב של סטיוארט, ככה הכרנו, ואומנם אני לא יכולה לסבול את העובדה שהיא עדיין פוגשת אותו, אבל לפחות היא אף פעם לא מדברת עליו בנוכחותי.

המלצר חוזר עם הסן פלגרינו שלי וקאזי מרימה את הכוס שלה בכיווני.

“טוב, לא אכפת לי אם אני עושה מזל רע או לא. לחייך, טליה. יום הולדת שמח, יום שחרור שמח, שתקבלי את העבודה שאת רוצה ואת החיים שמגיעים לך.”

אם הייתי במרטיני החמישי שלי, סביר להניח שהייתי מתחילה לבכות עכשיו. אבל אני מצליחה להשתלט על עצמי.

“תודה רבה,” אני מודה לה בחום, וכולנו רוכנות קדימה ומשיקות כוסות. “לחיי מה שיבוא.”

למרות הכוונות הטובות שלי, בבוקר שלמחרת אני בכל זאת מתעוררת עם הנגאובר קל.

“ככה זה להיות בת ארבעים?” אני רוטנת בקול רם ומושיטה יד כדי להשתיק את השעון המעורר בטלפון שלי.

אני נשכבת בחזרה במיטה כדי לעשות בקרת נזקים. הראש שלי כואב, אבל משככי כאבים וקנקן קפה אמורים לטפל בזה. יכול להיות יותר גרוע.

אני מתיישבת באיטיות כדי שלא תהיה לי בחילה ומתבוננת בחדר שלי. הוא קטן וחשוך, מזכיר לי מערה או קבר, ויש בו רק חלון קטן שמשקיף ישירות אל עץ ערבה שחוסם את מעט השמש שמגיעה לאזור הזה. כשרק עזבתי את הבית, לא היה אכפת לי איפה אגור, ידעתי רק שאני לא יכולה להיות עם סטו. וגם לא הייתה לי עבודה. המקום הזה זול ואפל כמו הנשמה שלי, מקום מושלם להתחבא בתוכו ולשקוע בדיכאון שלי.

עכשיו, טוב, אני חייבת לומר שאני כבר מחכה להיפרד מהמקום הזה. אפילו אם לא אקבל את העבודה בריאל מדריד, הסכם הגירושים יתממש בקרוב ואז אוכל לקחת את הכסף ולעבור לכל מקום שארצה.

המחשבה מעלה חיוך על פניי כשאני ניגשת אל חדר האמבטיה כדי להתארגן. במשך זמן רב כל כך הרגשתי פחד ובושה כשחשבתי איך אפסיק להיות חלק מזוג, משותפות, ואחזור להיות לבד. הייתי עצמאית לחלוטין לפני שהכרתי את סטיוארט, עד שנראה לי שקצת איבדתי את עצמי כשהייתי איתו. עכשיו אין לי ברירה אלא למצוא את עצמי שוב, לבדי, ואט־אט אני חרדה פחות ומתחילה להתרגש ממה שעשוי לקרות.

טוב, האמת היא שהיום אני חרדה לגמרי. אני פקעת עצבים מהלכת. הקפה מעולה בשביל כאב הראש שלי, אבל גורם לחרדה שלי להרקיע שחקים.

אני צריכה את העבודה הזאת.

יותר מזה, אני רוצה את העבודה הזאת.

ממש.

ריאל מדריד היא אולי מועדון הכדורגל הכי טוב באירופה, אם לא המפורסם ביותר. להיות הפיזיותרפיסטית הראשית של הקבוצה פירושו משכורת מפנקת, קריירה ארוכה, שינוי בקצב ומעל לכול, חיים חדשים בספרד שטופת השמש. זו תהיה הזדמנות חדשה בשבילי לעשות את מה שאני אוהבת ולהשאיר את הפרק של מנצ’סטר מאחוריי סוף־סוף.

החלק הגרוע ביותר הוא שזה די המפלט האחרון שלי. נדיר למצוא משרות פנויות בקבוצות מסביב לעולם, ובמקרים שבהם מצאתי משרות כאלה, לא הגעתי רחוק בתהליך המיון. אני לא אוהבת להשתמש בעובדה שאני אישה, אבל בחלק גדול מהפעמים זה בהחלט מפני שאני אישה. הקבוצות והספורט הזה יכולים להיות ממש פרימיטיביים.

בגלל זה עצם מציאת העבודה במנצ’סטר יונייטד הייתה ניצחון גדול כל כך בשבילי. היא נתנה לי מטרה, שימחה אותי ועוררה בי תחושה שהצלחתי סוף־סוף. בתעשייה תחרותית כל כך, ברגע שמוצאים עבודה טובה במועדון חייבים להיאחז בה כמה שרק אפשר. התחלופה נמוכה מאוד.

לכן עדיין כואב לי שנאלצתי להתפטר מהעבודה במנצ’סטר יונייטד. אלוהים יודע שלסטיוארט לא הייתה שום כוונה לעזוב את הקבוצה ולא הייתי מסוגלת להמשיך לעבוד איתו או אפילו להסתכל עליו. זה היה הדבר הקשה ביותר שהייתי צריכה לעשות אי פעם, ואני לא יודעת מתי אפסיק להתמרמר עליו. הקדשתי חלק גדול כל כך מהחיים שלי לתפקיד הזה, והעובדה שנאלצתי לוותר עליו בגלל גבר כי לא יכולתי להתמודד עם העבודה איתו ברמה האישית – בגלל משהו שהוא עשה – טבועה עמוק בתוכי כמו פצע מוגלתי.

אל תיסחפי. תישארי חיובית, אני אומרת לעצמי ומקפידה להרחיק ממני את ספל הקפה. הוא לא עוזר.

הריאיון שלי מתקיים בבית קפה בפינת הרחוב שבו אני גרה. זה מקום שקט והאנשים שם לא מתערבים בעניינים של אחרים, לכן הצעתי שניפגש בו. לא נדרש לי הרבה זמן להתארגן ולצאת מהבית. אני מקדימה קצת, אבל מאחר שזה יום קיץ משגע אני מקווה לתפוס שולחן טוב בחוץ לפני שהוא יגיע.

“הוא” זה מתיאו קסאייס, המאמן הראשי של ריאל מדריד. פעם הוא היה הבלם של אתלטיקו, הקבוצה השנייה במדריד, לפני שהפך למאמן והביא את הקבוצה להישגים מרשימים. ריאל מדריד חטפו אותו לפני שנתיים בערך. כבר דיברתי איתו בריאיון הטלפוני והוא נשמע די קליל בדרכו המקסימה של כדורגלן לשעבר. היה הרבה יותר נעים לדבר איתו מאשר עם חוזה, נשיא המועדון, שהיה מאוד לקוני ולא נתן לי שום דבר. למען האמת, חשבתי שדפקתי את הריאיון הראשון עם חוזה כי לא נשמע שהוא התרשם ממני בשום צורה, אבל בכל זאת הצלחתי לקבל ריאיון שני עם מתיאו.

ואולי, אם יהיה לי מזל, זה יהיה הריאיון האחרון.

כשאני כמעט מגיעה אל בית הקפה, כפות ידיי מתחילות להזיע. אני חייבת לגייס את הביטחון שלי, שקברתי בתקופה האחרונה, ולמצוא את החיה הרעה – את האישה המוכשרת ובעלת הביטחון שהייתי פעם ושאני יודעת שעדיין נמצאת עמוק בפנים.

זה שלך, אני אומרת לעצמי כשאני מעבירה מבט מהיר סביבי ובודקת אם הוא הגיע. אני בתחום כל כך הרבה שנים וכבר יודעת איך המאמנים והשחקנים נראים, אבל למזלי אני לא רואה אותו עדיין.

אני מזמינה לעצמי הפוך נטול קפאין ועוגייה, ואז תופסת שולחן בחצר האחורית ליד ויסטריה פורחת שגולשת מקיר לבנים. אני עוצמת עיניים ולוקחת לי רגע לנשום, למצוא את המקום השלו והממוקד בתוכי ולהישאר בו.

“מיס בלאקווד?”

קול מוכר מפר את המיני־מדיטציה שלי. אני פוקחת עיניים ורואה את מתיאו קסאייס עומד ליד השולחן.

“היי!” אני מברכת אותו לשלום ומחייכת, אולי ביתר התלהבות, ואז קמה ללחוץ את ידו.

“נחמד לפגוש אותך סוף־סוף, מר קסאייס,” אני מנסה ללחוץ את ידו באחיזה החזקה ביותר שיש לי, מבלי לעקם לו את כף היד. מדהים כמה מהרושם הראשוני בעסק הזה סובב סביב לחיצת יד.

“פור פאבור, בבקשה, תקראי לי מתיאו,” הוא מחליק בקלילות מספרדית לאנגלית.

“אז אתה תקרא לי פשוט טליה,” אני עונה בקלילות ומתיישבת בחזרה.

הוא מושך את הכיסא שמולי ומייד מתרווח בתוכו בנינוחות, כאילו הוא מכיר אותי הרבה זמן. “יום יפה, לא ככה? כל פעם שאני בא לפה יש מבול, כמו שהמקומיים אומרים. כמו גשם חזק, זאת אומרת. לא מבול אמיתי.”

האנגלית שלו מושלמת והמבטא והדיבור שלו מקסימים ממש. בכלל, הוא נראה גבר מקסים. הוא באמצע שנות הארבעים לחייו, בעל שיער שחור שופע שמאפיר בצדעיים, עור שזוף שהחליפה האפורה הבהירה שלו מדגישה ויש לו חיוך קליל. הוא מרכיב משקפי טייסים, אבל אני יודעת שהם מסתירים עיניים טובות וכהות.

כל עוד הוא לא על המגרש, כמובן. ריאל מדריד שיחקה מול מנצ’סטר יונייטד מספיק פעמים כדי לאפשר למתיאו האמיתי לצאת החוצה, בייחוד כשהם הפסידו או כשהיו מהלכים לא הוגנים. במקרים כאלה הוא נהיה חם מזג ומיהר להתפוצץ, ממש כמו סטיוארט במצבים דומים. ההבדל היחיד הוא שנראה שמתיאו מתאושש במהירות. סטיוארט מעולם לא התאושש באמת.

“כן, בדרך כלל יורד מבול,” אני אומרת לו. “אין לנו כאן קיץ כמו שיש לכם בספרד.”

“כמה חבל,” הוא אומר כשהמלצרית מגיעה כדי להביא את ההפוך ואת העוגייה שלי עם הקפה שלו. הוא שופך לתוכו שקית סוכר אחרי שקית סוכר. אני נועצת בו מבט כשהוא מערבב אותו בכפית בתנועה שיטתית. “נולדת בסיאטל, כן?”

אני מהנהנת. “אני אמורה להיות רגילה לגשם, אבל כשקיבלתי את ההזדמנות לעבור ללוס אנג’לס ולעבוד עם הגלקסי, שמחתי מאוד לעזוב את צפון־מערב ארצות הברית.”

“אז אני מניח שתשמחי מאוד להשאיר את מזג האוויר הזה מאחורייך,” הוא אומר בשלווה, מרים את הספל אל שפתיו ולוגם. הוא מזעיף פנים אל המשקה ומושך בכתפיו. “הקפה, הוא לא ממש כמו הקפה שבבית, אבל הוא יספיק.” הוא מחייך אליי, “תסלחי לי, אני לא זוכר אם דיברנו על זה בטלפון או לא, אבל היית בספרד, נכון?”

“הרבה פעמים, אבל רק לביקורים קצרים. ברצלונה, סביליה ומדריד כשהיו שם משחקים. לא ראיתי את הערים בכלל. את ספרד האמיתית.”

“כמה חבל. אבל אני מבין. זה כנראה הכי הרבה שראיתי במנצ’סטר.” הוא שותק ואני רוצה להגיד לו שהוא לא מפסיד הרבה. “אז אפילו בלי להכיר את העיר, אין לך שום בעיה לקחת את החיים שלך מכאן ולעבור לשם?”

אני מחייכת אליו חיוך פושר. “אתה יודע שאין לי בעיה.”

בתעשייה הזאת אין סודות. אפילו אם הרומנים של סטיוארט לא היו מרוחים על כל הצהובונים, החדשות עוברות מהר. כשזה מגיע לליגה, כולם יודעים הכול על כולם. תקראו לזה אסטרטגיה, תקראו לזה רכילות, הכול הולך.

הוא מושך כתף אחת, “יש אנשים רגשנים.”

“אני לא.”

כבר לא.

הוא מהנהן, משמיע צליל של אישור ואז מסיים את הקפה שלו בלגימה אחת. “את יודעת שאני כבר החלטתי בקשר אלייך.”

“באיזה מובן?”

“במובן של התפקיד, כמובן.”

אני שותקת. זה מפתיע אותי.

“מתי?”

“ממש עכשיו,” הוא עונה בחיוך מדושן עונג. “ברור שכבר הייתה לי תחושה טובה, אחרת לא הייתי מגיע עד לכאן.”

אלוהים. אני אצטרך להוציא את זה ממנו בכוח?

“זה לא תלוי בְּחוזה?” אני שואלת.

“חוזה השאיר לי את המילה האחרונה.”

“קיבלתי את הרושם שהוא לא מחבב אותי.”

“אם להיות הוגן, הוא לא מחבב אף אחד. כולל אותי. אבל הוא בכל זאת השאיר לי את המילה האחרונה, מה שאומר שהוא לפחות סומך עליי. תרצי לשמוע אותה?”

אני שואפת עמוק דרך האף ואז מתופפת באצבעותיי על השולחן. “תנחית את זה עליי.”

“להנחית את זה עלייך?” הוא חוזר ומקמט את המצח.

נכון. שכחתי שאנגלית היא לא שפת האם שלו.

“אני רוצה לשמוע,” אני מסבירה.

הוא מחייך. “ברור שקיבלת את התפקיד.”

הלב הולם לי בצלעות. “אתה רציני?”

“כמעט תמיד,” הוא עונה. “אבל אולי אני צריך להיות מקצועי יותר בעניין הזה. חוזה כל הזמן, איך אומרים, יורד עליי בגלל זה. זה מה שקורה כשלפעמים אני מרגיש כמו שחקן ולא כמו מנהיג.” הוא מכחכח בגרון, “יהיה לנו לעונג אם תסכימי לקבל את תפקיד הפיזיותרפיסטית הראשית של ריאל מדריד. אני חושב שתעשי עבודה מצוינת.”

הוא משתתק ובוחן אותי. אני בהלם.

“אז,” הוא אומר בגבות מורמות. “את מסכימה?”

“כן,” אני פולטת ומרגישה כאילו קיבלתי הצעת נישואים. “כן, כן, ברור.”

“זאת התשובה שקיוויתי לקבל,” הוא מושיט שוב את ידו.

אני מושיטה את ידי מהצד האחר של השולחן ולוחצת את ידו, המומה לחלוטין ממה שקרה כרגע ולא מצליחה להפסיק לחייך.

מתיאו לא נשאר עוד זמן רב. אנחנו מדברים על כמה עניינים טכניים, למשל על אם אני צריכה עזרה במציאת דירה (ואני צריכה), על חתימה על מסמכים ועל המועד שבו אתחיל (בעוד חודש). כרגע זו עונת המלפפונים של הקבוצה, כך שריאל מדריד עורכת כמה משחקים ידידותיים והעונה הרשמית נפתחת בסוף אוגוסט. עד אז, יש אינסוף חומר שאצטרך להשלים.

אני צופה בו כשהוא עוזב ועוצר מונית ברחוב כדי לנסוע לשדה התעופה.

אני מחליטה להישאר בבית הקפה ולהזמין מימוזה כדי לחגוג, לפני שאתקשר לכל מי שאני מכירה ואחלוק את החדשות הטובות.

אולי, רק אולי, העשור הזה לא יהיה גרוע כל כך למרות הכול.

1. שחקן, תסריטאי ובמאי קולנוע אמריקאי־יהודי הידוע בעיקר בזכות תפקידו כהארי אוסבורן בשלושת סרטי “ספיידרמן”.