הגבר השתלטן

"...הוא עמד בין הצללים של הלילה. כהה. מסוכן. טורף קטלני. עיניים שחורות נוצצות ננעצו באישה מבעד לחלון בעת שפסעה אל עבר חדר השינה, כשלגופה המשיי העירום תלויה ברישול מגבת בלבד. חיוך קל עלה על שפתיה, לא מודעת לסכנה הצפונה בעלטה שבחוץ."

רעד חלף בחוט שדרתה של אליזבת' כשנשאה את מבטה מעל הספר שקראה, הביטה אל חלון חדרה והצטערה שלא סגרה את הווילונות לפני שהלכה לישון. ממש כמו האישה בסיפור, סברה גם אליזבת' כי איש לא יוכל לראותה מבעד לחלון חדרה שבקומה השנייה של הבית המבודד הזה, שניצב גבוה על צוקי קוֹרְנוֵול המסולעים. הגאות כבר כאן, מציפה את החוף החולי, הבינה אליזבת' כששמעה את שאון גלי הים החובטים בצוקי הסלעים.

היא בלמה רעד נוסף בגופה וקראה פסקה נוספת בספר.

"שיער שחור באורך הכתפיים עיטר פנים חזקות, חושניות ובעלות קסם אישי. אותן עיניים שחורות מלאות עוצמה ננעצו בצווארה הגלוי, הבהיר והארוך של האישה. הוא הבחין בדם החם ההולם בעורקיה. לחייו מסותתות בקשיחות, אפו האכזרי נטוי בזעף, שפתיים מחוטבות שברגע זה נסוגו בשריקה וחשפו ניבים מחודדים וארוכים בעת שהאישה שמטה את המגבת וחשפה את גופה המושלם במערומיו..."

התנפצות!

אליזבת' הייתה כל כך מרוכזת בתיאור הטורף הסקסי שעקב אחר הגיבורה שקול התנפצות הזכוכית היכן שהוא בקומה התחתונה גרם לה להיאנק בקול רם, ואצבעותיה התהדקו סביב הספר שממילא כבר הבהיל אותה עד מוות גם בלי תוספת הבהלה הזו!

מה זה היה לעזאזל?

בחירת מילים לקויה, נזפה בעצמה אליזבת' ברעד, לפתה את הספר בחוזקה, השילה את השמיכה ויצאה מהמיטה.

משהו – או מישהו – היה למטה!

סביר יותר שזה מישהו. אליזבת' לא האמינה אף לרגע כי הפורץ שלה היה ערפד חי אמיתי; הסיבה שהיא נהנתה מספרים כמו "מסוכן כמו הלילה" היא הידיעה כי מפלצות הלילה וטורפיו בסיפורים הללו היו בדיה מוחלטת.

לא, הפורץ לא היה מפלצת ולא שד. סביר להניח שהיה גנב. לאחרונה רבו הפריצות באזור, ולא היה כל ספק כי כל גנב ברדיוס של שלושים קילומטר ידע כי בראד סאליבן, בעליו האמריקני של בית סאליבן, הלך לעולמו לאחר התקף לב לפני שבוע.

מה שאותם פורצים ודאי לא ידעו שד"ר אליזבת' בראון הגיעה לכאן לפני שבועיים. היא נשכרה על מנת לקטלג את הספרים בספריית סאליבן. היא נשארה בינתיים ללון בבית ולא ידעה מה לעשות עד אשר אחד מבני משפחתו של בראד יגיע לשם או ייצור עמה קשר כלשהו!

מה עליה לעשות בקשר לרחשים ששמעה מהקומה הראשונה?

מה יכלה לעשות בכלל?

גברת ביינס, מנהלת משק הבית בביתו של סאליבן בעשרים השנה האחרונות, התגוררה בדירה מעל מתחם האורוות. היא נמלטה לשם מייד לאחר שהגישה לאליזבת' את ארוחת הערב וניקתה את המטבח. כלומר, לאישה הזו לא היה צל של מושג שמישהו פרץ אל הבית. בחדרה של אליזבת' לא הייתה שלוחה לטלפון, וברוב אווילותה השאירה את הנייד שלה קודם לכן בספרייה, כדי להטעינו במהלך הלילה.

לבה של אליזבת' החל להלום בחוזקה כשהמשיכה לשמוע רחשים עמומים מהקומה שמתחתיה. הם נשמעו כמו מלמולי רטינה. קול גברי שנשמע תוקפני וחסר סבלנות.

נהדר. היא לא יכולה להשלים עם העובדה שגנב פרץ אל הבית; נוסף על הכול, הוא עלול להיות עצבני!

ובכן, אליזבת' לא יכלה סתם כך לעמוד ולהמתין לגבר שיעלה למעלה בחפשו אחר דברי ערך, וימצא אותה מתכווצת מפחד מתחת לשמיכת הפוך באחד מחדרי השינה, בתקווה שלא יבחין בה. פורץ או לא, היא תיאלץ לרדת למטה ולהתעמת מולו. אבל ברור שלא בלי כלי נשק כלשהו!

בהיסח הדעת היא תחבה את ספרהּ מתחת לזרועהּ ונעה בחשאי אל עבר דלת חדרהּ, פתחה אותה חרש ויצאה אל המסדרון. היא עצרה על מנת להרים חפץ נוי כבד עשוי מתכת שניצב על השולחן במסדרון הרחב. היא עשתה את דרכה חרישית אל עבר גרם המדרגות, ירדה עד למדרגה העליונה של הקומה הראשונה ומשם יכלה להשקיף אל הטרקלין רחב הידיים. קרן אור מסתורית העידה כי מישהו הדליק את האור בנקודה כלשהי למטה לאחר לכתה לישון לפני כחצי שעה.

בית סאליבן היה אחוזה בת שלוש קומות שנבנתה לפני כמה מאות שנים עבור מי שעמד בראש משפחת אצולה שכבר מזמן לא קיימת. היו בה מספר דלתות שהובילו ליציאה מהטרקלין. כל הדלתות הללו נותרו סגורות הרמטית ואף קרן אור לא חדרה תחתיהן, אפילו לא שביב אור.

אליזבת' רכנה קדימה מעל למעקה האלון המצוחצח, וכעת הצליחה לראות כי האור הגיע מצדו האחורי של הבית. מהמטבח, סביר להניח. אם כי לא היה לה מושג איזה דבר ערך ראוי לגניבה ניתן כבר למצוא שם. מכשיר מיקרוגל ומערבל חשמלי היו המכשירים היחידים שלא היוו חלק אינטגרלי מן המטבח. עם זאת, הייתה שם גם מערכת סכינים חדות שניצבה על אחד ממשטחי העבודה, נזכרה אליזבת' בבהלה. כל אחת מהסכינים יכולה לגרום פגיעה חמורה למי שיעז להפריע לפורץ!

התעשתי אליזבת', הורתה לעצמה בתקיפות וזקפה את כתפיה בנחישות. לא הייתה שום אפשרות שהיא תוכל להתכווץ בפחד, להסתתר ולקוות שהפורץ פשוט יצליח לקחת במהירות את מבוקשו ולהימלט. אם הדבר מצא חן בעיניה ואם לאו – והדבר לא מצא חן בעיניה! – אליזבת' תיאלץ להתעמת עם האיש ולקוות שדי יהיה בנוכחותה כדי להניסו.

אם הדבר לא יצלח בידה...

היא לא רצתה לחשוב על מה שיתרחש במקרה כזה. היא הייתה אישה עצמאית בת עשרים ושמונה. מרצה באוניברסיטה שבעשר השנים האחרונות התגוררה ועבדה בלונדון. היא ברצינות הטילה ספק באפשרות שפורץ מקורנוול יהיה מסוכן כמו כמה אנשים זרים שעמם נאלצה לחלוק את הנסיעה ברכבת התחתית על בסיס יומי!

האם מדרגות העץ הללו תמיד חרקו כך? תהתה אליזבת' בבהלה כשהחלה לרדת. היא לא הבחינה בזאת קודם לכן, אבל בהחלט שמה לב לכך כעת, כאשר עם כל צעד שעשתה נדמה כי המדרגות גנחו בצורה מבהילה שעלולה לעורר את חשדו של הפורץ, להביא למודעותו את נוכחותה עוד לפני שתספיק להתכונן להתעמת עמו!

"לעזאזל ופעמיים לעזאזל!"

הגידוף נשמע מהמטבח כאשר אליזבת' זחלה חרש לאורך המסדרון וראתה את הדלת הפתוחה במקצת. היא הציצה לתוך המטבח מבעד לסדק הצר שבין צירי הדלת. היא נדחקה אל הקיר לאחור בדחיפות כשדמות בלבוש כהה נעה לאורך החדר המואר.

כמובן, הגבר היה עטוי בגדים כהים; האם לא כך נוהגים כל הפורצים?

אליזבת' נשמה נשימה עמוקה, אצבעות ידה השמאלית רעדו והידקו את אחיזתן בחפץ המתכת ובידה הימנית הדפה את דלת המטבח כלפי פנים. היא נכנסה אל החדר, במבט נוקב בעיניה הכחולות היא סקרה במהירות את המטבח בחפשה אחר מיקומו של הפורץ.

"מי את לעזאזל?"

אליזבת' הוכתה בהלם למשמע קול אכזרי אם כי ערב לאוזן שבקע מאחוריה. כאשר נפנתה לעברו נשמט מידיה החפץ הכבד.

"אוו!"

היישר על רגלו של הפורץ, כך התחוור לה, באותה שנייה הוא הסתובב בגבו אליה והתכופף על מנת לאחוז בקצה מגפו, שם, כנראה, נחת החפץ, מה שהסתיים בכאב רב, ואחר כך המשיך להתגלגל על הרצפה מחוץ להישג ידה של אליזבת'.

היא חיפשה סביב כלי-נשק אחר שעמו תוכל להתגונן, ומהר מאוד הבינה שהפורץ עמד בינה לבין אותה מערכת סכינים חדות.

אליזבת' שכחה לגמרי שהספר שקראה בו היה עדיין תחוב תחת זרועה, אבל כעת הוציאה אותו והתקרבה אל האיש כדי להכות בו בראשו שוב ושוב.

"מה לעז...!" הזדקף הגבר ונפנה לעברה, לפת את פרקי ידיה, הרים את ידיה כלפי מעלה והרחיק אותן מעליו. כך שלא תוכל לחבוט בו. "אולי תפסיקי לתקוף אותי, אישה?" הוא נהם.

אליזבת' נאלמה דום, ולטשה בו את עיניה הפעורות בתדהמה.

הוא היה הגבר מתוך הספר שקראה בו!

אותן עיניים שחורות, צרות ונוצצות. אותו שיער שחור ומשיי באורך הכתפיים. אותן פנים מפוסלות; עצמות לחיים בולטות, ואף אכזרי ונטוי, שפתיים מסותתות בקו עגמומי, ולסת מרובעת מזדקרת בנחישות. אותה קומה גבוהה ואותו גוף שרירי עטוי כולו שחורים...

אותו טורף?

בפעם הראשונה בחייה התעלפה אליזבת'...

"ובכן, זה היה בהחלט שונה!" אמר רוגן בלגלוג, כאשר האישה שנשא בזרועותיו אל הספה בחדר המגורים נעה לבסוף, ושבה אל הכרתה.

היא הייתה צנומה. כנראה, בשנות העשרים המאוחרות לחייה. קומתה מטר וחצי ונמוכה ממנו בכשלושים סנטימטרים. שערה הערמוני מעוצב בתסרוקת קוצים, ולפניה הבהירות צורת לב; עצמות לחייה עדינות, אפהּ קצר וישר, פיה בשרני, ואת סנטרה הקטן והמחודד זקרה בנחישות על פי העדפתה. ממש כפי שעשתה קודם לכן כאשר תקפה אותו – תחילה עם חפץ מתכת ואז עם ספר, מכל החפצים!

היא פקחה את עיניה הכחולות מעוטרות הריסים העבותים והכהים שכמוהם רוגן לא ראה מימיו. היא התיישבה במפתיע על הספה והביטה בו בעיני אייל מפוחדות.

"מדוע אתה עדיין כאן?" היא נשמה בזהירות.

"מדוע אני עדיין כאן?" חזר על שאלתה בספקנות.

האישה לחלחה את שפתיה היבשות. "היה לך די והותר זמן להימלט כשאני... כשאני..."

"איבדת את ההכרה?" ניחש רוגן בלעג.

"התעלפתי!" כיווצה את גבותיה במבט זועף, "תגובה נורמלית לחלוטין כשמישהו מותקף על ידי פורץ!"

נכון, הסנטר הזה יכול להיות נחוש מאוד אם האישה הזו תרצה בכך! עמידתו הזעופה של גופה הצנום מתחת לפיג'מת הכותנה הגדולה מעט ממידותיה, העידה גם היא על התמרמרותה.

רוגן מעולם לא ייחס חשיבות מיוחדת למחשבה על נשים הלובשות פיג'מה, בעת שהעדיף כי הנשים במיטתו לא תלבשנה דבר לגופן או משהו נשי ממשי. אלא שהאישה שלפניו הצליחה איכשהו ללבוש פיג'מת כותנה כחולה ולא מחמיאה ועדיין להיראות סקסית!

אולי זה האופן שבו רמז הבד על החיטובים שמתחתיו? אולי הבד הכחול הבהיר הדגיש את עיניה וגרם להן להיראות כחולות וגדולות יותר? יהא אשר יהא הדבר, התוקפת הקטנה שלו נטפה כולה סקס.

אז מה מעשיה בבית סאליבן?

פיו התהדק קלות. "טבעית לחלוטין," הוא הודה. "חוץ משני דברים. ראשית," הוא אמר בנוקשות כשהיא הרימה את גבותיה בהשתאות, "אני לא פורץ. שנית," המשיך לפני שתעצור בעדו, "את זו שתקפת. הוכחה לכך היא רגלי הפצועה וראשי החבוט!"

האדמומיות פשטה על פניה הלוהטות. היא תקפה אותו. תחילה כששמטה את חפץ הנוי על רגלו, ואחר כך חבטה בו בספר.

אותו ספר שכעת נח פתוח על ירכו השרירית עטוית בגד מבד גס! כאילו קרא בו בשעה שהמתין לאליזבת' שתשוב להכרתה. אוי, אלוהים אדירים...!

היא זקפה את סנטרה בהתגוננות. "אני מסופקת אם המשטרה תעסוק במאמצי ההתגוננות העצמית שלי בהתחשב בעובדה שאתה זה שפרצת!"

"במקומך, לא הייתי בטוח בזאת כל כך," התגרה בה הגבר. "קראתי בעיתונות על כמה מקרים שאירעו לאחרונה ובהם הפורץ קיבל פיצויים על כי הותקף על ידי בעלי הבית שלתוכו פרץ." אליזבת' ראתה גם היא אותן כתבות עיתונאיות – והיא הטילה ספק בשפיותה של מערכת המשפט!

"קיימת גם העובדה," המשיך הגבר באכזריות, "שכלל לא פרצתי."

"אתה..."

"פתחתי את דלת המטבח והשתמשתי במפתח שהיה מונח מתחת לעציץ השלישי בצדו השמאלי של אדן החלון בחוץ," הסביר.

איזה מפתח מתחת לעציץ השלישי בצדו השמאלי של אדן החלון שבחוץ? תכל'ס, איך ידע הגבר הזה מלכתחילה, שמתחת לעציץ המסוים הזה היה מפתח?

"עקבת אחרי הבית?" נדהמה בהבעת האשמה.

"את מתכוונת אם סרקתי את הבית?" שאל בצורה נוקבת.

"כן!" השיבה לו אליזבת' במבט זועף, כשהיא מתחלחלת מעצם המחשבה שמישהו – הגבר הזה! – עקב אחר אנשי התחזוקה הנכנסים אל הבית והיוצאים ממנו לפני שניסה לפרוץ פנימה.

"מחשבה מעניינת," נד בראשו. "הבית הזה ללא ספק מבודד; אין בית נוסף במרחק של קילומטרים רבים. המפתח הרזרבי הושאר לשם נוחות מתחת לעציץ בחוץ. אין כאן אף כלב שינבח לשמע קולות חריגים בלילה. למעשה אין כאן אף אמצעי ביטחון. לפחות לא משהו פעיל כרגע."

"מנין לך כל המידע הזה?" צווחה אליזבת'. אפילו מערכת האזעקה המושתתת על חיישנים לא הופעלה בלילה מאז שהובהל בראד סאליבן אל בית החולים לפני שבוע, משום שהן אליזבת' והן גברת ביינס לא ידעו להפעיל אותה.

"האור האדום של החיישנים לא מהבהב." הוא נעץ מבט מרומז אל מכשיר הניטור בפינה הקרובה לתקרה שבחדר המגורים. "פורצים נאלצים בימינו להבין קצת בטכנולוגיה." הוא משך בכתפיו בתנועה זלזלנית מתחת לסוודר שחור ודק.

פיה של אליזבת' התהדק. "אתה מתכוון לצאת מכאן בשקט ובידיים ריקות? או אולי אתה מחכה לבואה של המשטרה? הזעקתי אותם לפני שירדתי למטה," הוסיפה בהתרסה כשהוא הרים את גבותיו הכהות בתהייה.

"באמת?"

"כן!"

היא הייתה נועזת קטנה; ייאמר לזכותה. היא הפגינה אומץ לב ניכר בשעת מצוקה. אם כי הוא הטיל ספק אם פורץ אמיתי היה עוצר את פעילותו ומפטפט אתה כך, שלא לומר, נושא בזרועותיו אישה לחדר המגורים לאחר שהתעלפה!

הוא נעץ בה מבט רב משמעות. "ידעת שכאשר את משקרת את נוטה לקפוץ את ידך השמאלית לאגרוף?"

"אני לא..." היא עצרה במחאתה כדי להתבונן באגרופה הקפוץ, והרפתה בזהירות לפני שהוסיפה, "אכן הזעקתי את המשטרה, והם יהיו כאן בכל רגע!"

רוגן נשען בנינוחות על מסעד כיסאו והניח את קרסולו האחד הנתון בתוך מגף מעל ברכו האחרת עטוית בד שחור בחוסר דאגה ניכר. "מצבך עומד להיות מביך למדיי," אמר בעצב.

עיניה נפערו לרווחה. "מצבי?" אמרה. "אתה זה שפרצת..."

"השתמשתי במפתח, שכחת?"

"רק משום שידעת שהוא היה מונח מתחת לעציץ!" האשימה.

רוגן גיחך ברכות נוכח התמרמרותה הניכרת, "אולי כדאי שתשקלי הסבר אחר מאשר 'הסריקה שלי את הבית' לעובדה שידעתי כי המפתח היה שם? אולי כדאי גם שכשאת הולכת לישון בלילה, לקרוא משהו פחות..." הוא הרים את הספר וקרא את הפסקה הראשונה "...ציורי הוא אולי התיאור המנומס ביותר שאני מסוגל להעלות בדעתי!" הוא המשיך לפסקה הבאה. ועוד אחת. "לא ידעתי שספרים על ערפדים יכולים להיות כל כך..."

"תן לי אותו!" האדמונית הבוערת כאש כמעט עפה מקצה החדר כדי לחטוף את הספר מידו ותחבה אותו מאחורי גבה, ונעצה בו את מבטה הנוקב. "אתה עוזב או לא?"

רוגן השיב במתינות וברכות למבט הזועף שבעיניה. "לא."

היא זעמה בתדהמה לתשובתו. "אתה לבטח לא רוצה להיעצר!"

"הוא שוב משך בכתפיו. "זה לא יקרה במהרה."

"כשהמשטרה תגיע..."

"אם המשטרה תגיע," תיקן אותה במלוא המשמעות, ואחר המשיך ברכות, "אני מבטיח לך שהם לא יעצרו אותי."

אליזבת' נעצה בו מבט זועם ברוב תסכול, אובדת עצות עתה, משהגבר הזה – לא, הפורץ הזה! – למעשה סירב לעזוב את הבית לפני בוא המשטרה. העובדה שלא היה לה מכשיר טלפון למעלה לחייג ממנו למשטרה כלל לא הייתה רלוונטית; הוא ודאי ממילא תכנן היטב את הימלטותו כבר מזמן!

לראשונה היא הבחינה במגבון נייר ספוג בדם, כרוך סביב כף ידו הארוכה. "כיצד חתכת את ידך אם לא שברת את החלון כדי להיכנס?" היא הלמה בקריאת ניצחון.

הוא העיף מבט למטה על ידו ושב להביט בה. "הפלתי את בקבוק החלב הארור כשהוצאתי אותו מתוך המקרר." הוא הזעיף פניו. "פיסת זכוכית חתכה את ידי כשהתכופפתי לרצפה לנקות את הלכלוך."

עובדה שהסבירה את ההתנפצות ששמעה אליזבת' קודם לכן.

אם כי לא הסבירה את פשר העניין שהגבר הוציא מהמקרר בקבוק חלב מלכתחילה...

"אתה לא באמת מצפה ממני או מהמשטרה להאמין להסבר שלך, נכון?" היא לעגה.

רוגן נסע בדרכים במשך שעות. שעות רוויות מתח שבמהלכן לא יכול היה לישון. כתוצאה מכך הוא היה עייף וצמא, ועד כמה שהייתה האישה הזו משעשעת ללא ספק, הוא עָיֵף מלהשיב לשאלותיה. בעיקר כאשר עבורו עמדה השאלה הפשוטה שעדיין לא קיבל עליה מענה, מה מעשיה בבית סאליבן בכלל!

הוא נעמד על רגליו בהבעת פנים קצרת-רוח כשהאדמונית התרחקה ממנו צעד לאחור. "אני מעדיף לשתות את כוס התה שהכנתי לי קודם מאשר את דמך!"

"הכנת במטבח כוס תה?" היא חזרה על דבריו בספקנות.

רוגן הרים את גבותיו הכהות. "אז?"

"אז לידיעתך, אני קוראת את הספרים האלו כדי לברוח מהמציאות, פשוטו כמשמעו!" היא הפטירה לעברו בזעף כשלפתע חדרה לתודעתה הרמיזה הקודמת שלו שהוא לא מעונין לשתות את דמה.

חיוך קל עלה על פניו של רוגן. "מהמעט שקראתי זה עתה, הייתי מצפה שהם יעניקו לך גם השראה מינית!"

סומק קל עלה בלחייה נוכח לעגו הברור. "מי אתה?"

"אה, סוף-סוף שאלה הגיונית," מלמל בהערכה, אחר כך הלך בנחת לאורך המסדרון לכיוון המטבח, למזוג לעצמו מהנוזל הכהה שללא ספק, כבר רתח.

בזאת נגוזה כוונתו לשתות ספל תה בנחת לפני עלותו למעלה לישון שנת ישרים!

"ובכן?" הנמרצת האנרגטית הקטנה הלכה בעקבותיו אל המטבח ונעמדה בפתח בהתגרות.

רוגן לגם מהתה וניסה להשיב לה. כפי שאכן ציפה, הוא היה מריר קלות. "ובכן מה?" הפטיר לעברה כשמילא שוב את הקומקום לפני שהפעיל שוב את המתג.

"מי אתה?" היא חזרה על שאלתה בתקיפות.

פיו התעוות בבוז. "ברור שלא פורץ!"

את העובדה הזו אליזבת' כבר הבינה. הגבר הזה אולי נראה כמו הפנטזיה האסורה שהייתה לה בחייה, אבל פורץ לא היה עוצר במטבח על מנת להכין לעצמו ספל תה לפני שהוא גונב את כל דברי הערך! או מנקה את הלכלוך של בקבוק חלב שנפל והתרסק על הרצפה. כמו כן, הוא לא יטרח לשאת בזרועותיו בחורה מעולפת מאותה רצפה ממש אל ספה נוחה. הוא לבטח לא יטרח לפתוח עמה בשיחה אודות הספר שאליזבת' קראה לפני השינה...

כמה מביך היה הדבר שהגבר הזה – גבר שכל תנועה מתנועותיו הייתה קטלנית ממש כמו של הגיבור הטורף בספר – חשף את חולשתה לסיפורי ערפדים סקסיים?

לא רק מביך – הוא היה משפיל!

"אתה קרוב משפחה של גברת ביינס?" אם כי נבצר מבינתה מה יש לקרוב משפחה של גברת ביינס לעשות בבית הזה.

הפורץ לבטח חשב אותו דבר, כשהוא העיף לעברה מבט מלגלג והשיב, "לא."

"אתה מתכוון לגלות מי אתה, או...?"

"או מה?" הוא נשען לאחור על משטח העבודה, זרועותיו משולבות על חזהו הרחב והשרירי, ועיניו הקודרות מכווצות במבט מאיים. "אני חושב שהשאלה העשויה להיות מעניינת יותר היא מי את?" הוא חשק את שיניו. "נכון יותר לומר, מה, לעזאזל, את עושה בביתו של בראד סאליבן?"

אליזבת' הייתה מהופנטת לרגע קל מאדוות שריריו הקטנות שנגלו מבעד לסוודר הצמוד שלו, ולפתע נרתעה כשהבחינה בזעם שניכר בקולו. "אני עובדת כאן."

"בתור מה?"

אליזבת' לא הייתה משוכנעת שבאמת היה לה אכפת מהנימה המעליבה שבקולו. "לא שזה מעניינך, אבל שמי הוא אליזבת' בראון, ואני שוהה בבית סאליבן במטרה לקטלג את ספרייתו העשירה של מר סאליבן."

"את היא ד"ר א. בראון?" הזדקף הגבר וסקר את אליזבת' מכף רגל עד ראש במבט קודר וספקני.

"נכון מאוד," אישרה בזהירות ותהתה כיצד זה הייתה לשמה משמעות כלשהי לגביו. עם זאת, עוצמת מבטו הקודר אפפה אותה בחמימות.

"ד"ר אליזבת' בראון?"

היא בלעה את רוקה, "ובכן... כן. זהו תואר אקדמי ולא רפואי." מדוע היא בכלל טורחת להסביר את עצמה לגבר הזה? מה היה בו שגרם לה להשיב לו? משהו במראה שלו שנדמה כמו יכול לפצח כל דבר בכוח רצונו?

"והנה אני מצפה שהדוקטור הטוב יהיה גבר," מלמל הפורץ-שלא-היה-פורץ בטלטול ראש מגוחך. "האם אנחנו מדברים על אותה ד"ר א. בראון אשר לפני שבוע שלחה מכתב מהיר לרוגן סאליבן אחד, לתיבת דואר בניו יורק, והודיעה לו כי אביו לקה בלבו ואושפז במצב קשה בבית חולים?"

אליזבת' פערה את עיניה בתדהמה. לא הייתה דרך טובה יותר לתאר את הדברים.

ד"ר אליזבת' בראון, מרצה מכובדת באוניברסיטה, עמדה פעורת פה בבירור!

ללא ספק, האפשרות היחידה שהגבר גבה הקומה והנאה, רב הקסם והכהה, יכול היה לדעת על המכתב שנשלח בדחיפות היא משום שהוא רוגן סאליבן בכבודו ובעצמו.

בנו של בראד סאליבן, אשר לדבריה של גברת ביינס, לא ביקר בבית המשפחה בקורנוול למעלה מחמש עשרה שנים!