סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: הסדרה החדשה״
האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.
ואולם לעיתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.
סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: הסדרה החדשה״ – אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת ״פרשנות ותרבות״ – עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.
***
ספרה של תמי פולק מבטא דין וחשבון מעמיק להתמודדות עם התלבטויות קליניות ותיאורטיות, במהלך כמה עשורים של פסיכותרפיה פסיכואנליטית עם ילדים ומבוגרים. המוטיבציה לכתיבת ספר ייחודי זה נולדה מהשדה המעשי, ואליו היא שואפת לחזור כהזמנה להתבוננות מחודשת במרחב החיות הראשוני. על רקע בחינה ביקורתית של תיאוריות קיימות, המהלך הרעיוני של הספר מניב רשת מושגית חדשה להתבוננות על המרחב הראשיתי כעל מרחב ביניים מגולם (embodied transitional space). הספר מציג את פוטנציאל ההפריה ההדדית בין נקודת המבט ההתפתחותית כפי שהיא באה לידי ביטוי בזרם הפסיכואנליטי של ‘יחסי אובייקט’, לבין נקודת המבט האונטולוגית של הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו-פונטי בנוגע להיבט המגולם של הסובייקט. התכנסות התיאורים הקליניים עם שתי נקודות מבט תיאורטיות אלה מובילה את הקורא להיכרות עם ה״גופאֲני״ – פרוטו־סכמה המשרטטת את ה’אנטומיה של הפתיחות הפסיכו־פיזית’, את האופן בו העמימות והפרדוקסליות האופייניות למרחב הביניים נעוצות במבנה ובתפקוד הגופניים. ״המכל הגופני״ ו״ההילה״ הן שתי אופנויות המשלימות זו את זו בהדדיות הקיומית הפרדוקסלית בין הסובייקט והעולם, כמאפיין של הגופאני. ״המכל הגופני״ נפרש כרשת הטרוגנית של קישורים בין אלמנטים במבנה ובתפקוד הגופני הבלתי מתווך. ״ההילה״ מתוארת כמוניזם אסתטי ראשוני המניע את חריגת הגוף מעצמו.
משמעותם של ״הגופאני״, ״המכל הגופני״ ו״ההילה״ המצטברות מתוך תנועת הדיון בין רמות שיח משתנות, מוצגת לקורא תוך ההתבוננות הפסיכו־פנומנולוגית בחומרים קליניים מפורטים בהם נשמר המתח המתמיד בין הממד התיאורטי־מופשט לבין המפגש החד־פעמי. מלאכת הגילוי והכיסוי של רובד קיומי וטיפולי בלתי מיוצג זה מקבלת משמעות גם במישור הטכני.
בחירתה של המחברת לתאר ולהמשיג מרחב זה באמצעות מונח אחד – ‘הגופאֲני’ – נועדה להצביע על קרבה, כמו גם הבדל מהותי בין ההצעה החדשה הנפרשת בספר זה לבין האני־הגופני הפרוידיאני, הפסיכה־סומה הויניקוטיאנית או הסובייקט־הגופני של מרלו-פונטי. ב״גופאני״ יש גופ, ישות פתוחה השונה מהגוף, הֵד לעמימות הפרדוכסאלית של אחד ושניים, אובייקט וסובייקט, פרסונאלי וא־פרסונלי, כוליות והטרוגניות. ה״גופאני״ אינו עוד דימוי או מטאפורה לרצף התפקודי בין החומריות לבין ייצוגיה הנפשיים, או למבנה ההיררכי של תפקודים אלה. מושג זה הוא הביטוי הלשוני לתפיסה המהותית המתגבשת במהלך הספר ומציבה את העמימות האונטולוגית כממשות המרסנת את הדומיננטיות המוחלטת של מודל הייצוג האופייני ל’אני’.
אבי שגיא
עורך
מוקדש
לאבי נמרוד אשל ז״ל ולאימי ברכה אשל
תודות –
ספר זה הוא פיתוח של עבודת דוקטורט שנכתבה במסגרת החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. הוא לא היה מגיע לצורתו הנוכחית ללא עזרתם הנדיבה של כמה אנשים שלתמיכתם ומעורבותם בעבודתי היה משקל מכריע בניתוב מרחב החשיבה לעבר מעשה הכתיבה.
תודה ראשונה לפרופ’ חגי כנען, שפתח בפני את השדה הפילוסופי ובמיוחד את חשיבתו של מרלו-פונטי, ליווה אותי בקצב האיטי שהיה הכרחי עבורי, ורתם את עומק מחשבתו לדיאלוג מפרה שאפשר לי למידה ומחשבה עצמאית. לעורך, ירון דוד, שללא עזרתו, שהייתה הרבה יותר מטכנית, העבודה לא הייתה מגיעה לרמת הארגון והבהירות הנדרשים. לחברתי חגית אהרוני, שאינה רק שותפה קבועה לחשיבה אלא גם התגייסה ללוות את תהליך הכתיבה בהערותיה הקפדניות והנדיבות. לילדים בגני ״שקד״, מסגרת טיפולית לילדים על הספקטרום האוטיסטי, שהמפגש איתם הוא שהניע את גלגלי המוטיבציה הראשונית לחקור את המרחב הפסיכו־פיזי. למטפלות הדינאמיות בגן כמו גם למטפלות מהמקצועות הפרא־רפואיים השונים, שמהדיאלוג איתן עודני לומדת לחשוב באופן שלא מצאתי בשום מסגרת אחרת. ליוסי, בן זוגי, שלא פעם עקב אחר הלך המחשבה, התלבט בנוגע למבנה הפסקה, ותמיד שיחזר מה שלחיצה ארורה על מקלדת, מחקה. לאימא, שממנה ינקתי את אהבת הלמידה והקריאה, שצללה באומץ לסבך המושגים ובדקות ביקורתית לא רק הצביעה על כשלים תחביריים וקפיצות לא ברורות, אלא מיד גם הציעה ניסוחים, מילים, פסיקים ונקודות.
ומעבר לפרקטיקה, המשפחה – יוסי והילדים, שהם עבורי קרקע, מרחב ומעל לכול – השראה.
למדתי ממך שכל הלך רוח, אם מעמיקים לעקוב אחריו, מוביל אותנו דרך מֵצרים ותעלות מים – אל מיתולוגיה כלשהי. אך לא מיתולוגיה קפואה בזמן של עמים ואגדות – אלא מיתולוגיה שמתחת לפני השטח, תוססת בדמנו, מסתבכת בעמקי האבולוציה ומסתעפת אל הלילה המטאפיזי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.