הגורם הבלתי סביר

יום שני, חג שמחת תורה, 28 בספטמבר

פרק 2: חיפושית מובחרת

רחוב שפינוזה 27, תל אביב, 13:45

שולי ברזני, קצין יחידת יאחב"ל מלהב 433, פתח בזהירות את מכסה קופסת הקרטון הקטנה שהחזיק, ולכד בעזרת מלקטת מעוקלת חיפושית קטנה חומה. שבוע שלם הוא המתין בקוצר רוח לקבל את המשלוח כדי לטפל סוף סוף בכנימות הרעבתניות שאיימו לחסל את המונסטרה הענקית במרפסת. הבוקר הגיעה הקופסה. "אתה רואה, אלוני," הוא הרים את המלקטת שסגרה על החיפושית הזערורית וקירב לעבר עיניו הפעורות של אלון הפעוט ששמוליק, השכן מהדלת ממול, חבק בזרועותיו. "זו מושית קריפטולמוס. עכשיו כשאני אשים אותה על העלה היא תאכל את הכנימה הלבנה הזאת, אתה רואה אותה?" שמוליק קירב את הילד כדי שיוכל לראות איך החיפושית הקטנה מתיישבת על נקודה לבנה ומכסה אותה. שולי ליקט חיפושית אחר חיפושית והניח אותן בעדינות על הכנימות שנצמדו לעלי המונסטרה כמו פתיתי שלג קטנים.

"תגיד לי, מאיפה אתה מביא את כל הזוועות האלה?"

שולי חייך. "תפסיק, זו הדברה ביולוגית. חבר הביא לי משדה אליהו."

"בחייך, שולי, אני אתן לך ריסוס ביולוגי לכנימות, יש לי בבית. מה אתה מתעסק עם חיפושיות חומות... בסוף תהיה לנו מתקפת ׳חומייני׳ על הבית."

"אני לא מרסס בשום ריסוס את הילדה שלי. אתה יודע כמה שנים יש לי את המונסטרה הזאת? יותר מעשר. עברה איתי מפלורנטין וגם שם היא כבר היתה ילדה גדולה."

שולי המשיך ללקט חיפושיות מהקופסה ולהניח על הצמח הענק שעליו גירדו את התקרה ושורשי האוויר שלו השתרגו לאורך ורוחב המרפסת.

"תהיה בריא, אתה והמושיות שלך. בסוף זה יהיה מטרד ביולוגי. לאן הן ילכו אחרי שימצצו את כל הכנימות?"

"אל תדאג, אני אשחרר אותן." אלון הפעוט הראה סימני עייפות ושמוליק החליט לחזור לביתו. "אלוני, בוא, אנחנו נחזור הביתה לאמא. אנחנו צריכים לנוח כדי שיהיה לנו כוח להקפות עם הדגל בבית הכנסת, זוכר? שולי יישאר פה לטפל בצמח שלו."

בשעות אחר הצהריים הצמח הענק כבר היה מכוסה כדוריות חומות בעלות ראש כתום קטן שנעו באיטיות על כל חלקי הצמח, ושולי השתרע על כיסא הנוח הירוק במרפסת, מוקסם מהמחזה. אפילו לא הרגיש שנרדם. צלצול הנייד העיר אותו.

"שולי, איפה אתה עכשיו?" היה זה בנצי נווה, ראש היאחב"ל. תמיד ישיר וחף מפטפוטי סרק גם בסופי שבוע וחגים. "עכשיו בדיוק? עכשיו גמרתי להניח ארבעים מושיות קריפטולמוס על כנימות קמחיות שאוכלות את המונסטרה שלי." שקט השתרר בצד השני ושולי מיהר להבהיר, "חיפושיות קטנות שמחסלות כנימות, בנות דודות של פרת משה רבנו. בקיצור, עשיתי הדברה ביולוגית." מערכת החברות האישית בין שולי לבנצי שהתפתחה עם השנים כללה הומור פרטי שרק שניהם הבינו. "אהבתי את הקִרבה לפרה... יש לך את זה ביותר גדול? אני מכיר כמה כנימות אנושיות שהייתי מת להיפטר מהן."

"כן, גם אני מכיר."

"אז בתור אחת החיפושיות המובחרות שיש לנו ביאחב"ל ועד כמה שאני זוכר, גם חובב היסטוריה, אתה מקבל תיק שממש נתפר בשבילך."

שולי שמע מבנצי את תמצית העלילה על הסרקופג, ארון הקבורה העתיק שנשלח מרשות העתיקות לניו יורק כדי להשתתף בתערוכה על תולדות הנצרות ועל הגופה שנמצאה בתחתיתו סגורה בשק ניילון.

"מדובר בגבר או אישה צעירים יחסית, סביבות השלושים־ארבעים, לפי הערכת הפתולוג המשטרתי מניו יורק שבדק את תמונות הרנטגן. האף־בי־איי והומלנד סקיוריטי החליטו להטיס חזרה את כל המשלוח בלי לפתוח את הסרקופג, כך שהחקירה תתבצע אצלנו בארץ. הקודקודים החליטו שהיאחב"ל ייקח את החקירה ואני החלטתי לשמח אותך. איך אני? גם בחגים חושב עליך."

על פניו נמתח חיוך מאוזן לאוזן. הוא ידע שהקודקודים התדיינו שעות מי יקבל את החקירה. איזה מרחב, איזו יחידה. בסוף הוחלט על היאחב"ל, ומכל היאחב"ל בחרו אותו ואת הצוות שלו. כבר מזמן רצה להתאוורר מהעבודה הסיזיפית על ׳קוד שבור׳, חקירת ארגון הפשע עליו הוא ואנשי צוותו, מלי, רחל, טניה וגורי מופקדים. הם נעים במעגלים בלתי נגמרים והוא מסתובב ימים, חודשים סביב הזנב של עצמו. מדי פעם נוחתות הסוכריות, תיקים מרתקים שמציתים אותו מחדש.

"בשש המטוס נוחת בנתב"ג. סע לשם. קח את כיוון קרגו A ותגיע למחסן מספר 7. תפגוש שם את סגן מנהל היחידה למניעת שוד עתיקות ברשות העתיקות, הם מסייעים לנו בחקירה."

שולי הציץ לנייד לראות את השעה. קרוב לחמש אחר הצהריים. שונרא החתול המשותף של שמוליק ושלו נכנס דרך הפרצה בתריס המרפסת ומיד התעניין בכדוריות החומות שאחדות מהן נשרו מהצמח ונעו באיטיות על הרצפה. הניח כף שמנמנה על אחת הכדוריות, הרים אותה וצפה בתוצאה. אחר כך כידרר את אחת החיפושיות לאורך המרפסת, עצר, ריחרח את החיפושית ו..."בן זונה! אכלת אותה! אתה יודע כמה קשה היה להשיג אותן?" שולי מיהר להבריח את החתול דרך הפרצה. "שלא תעז לאכול לי את המושיות!" צעק לעבר החתול, שכבר דילג בקלילות ונעלם במרפסת של שמוליק השכן.

נמל התעופה בן גוריון, אזור קרגו A, מחסן מספר 7, 17:55

כשהגיע למקום, היה נדמה לו שהוא מצטרף לאפיזודה סהרורית מסדרת מתח סקנדינבית.

מול שמים סגולים־אדמדמים של שעת השקיעה ורעש מחריש אוזניים של מטוסים מחממים מנועים, עמד מחסן ענק ריק ואפל. על הרצפה, סמוך לפתח, נמתחה יריעה רבועה עבה מחומר פלסטי לבן, כשזרקורי תאורה שהועמדו על כל אחת מפינות היריעה האירו את מרכזה. במרכז היריעה עמד ארגז עץ גדול.

ארבעה גברים הסירו את קירות הארגז, עד שנחשף מבנה אבן עתיק מסותת ביד אמן מזמן אחר, זמן קדום שכמו עמד מלכת. שולי לא יכול היה להתיק את עיניו מהארון המפואר.

"רב פקד ברזני?" שמע קול מאחוריו. "כן, אני הממונה על החקירה," הסתובב לעבר הקול. "המטוס הקדים בעשרים דקות," אמר האיש שצעד לקראתו, לבוש מדים כחולים של רשות העתיקות. "ניר גבעוני," הושיט יד ולחץ את ידו. "סגן מנהל היחידה למניעת שוד עתיקות ברשות. אנחנו גם מטפלים בכל דבר פלילי שקשור לרשות, כך שנכנסנו לתמונה כבר משעות הבוקר." שולי עדיין בחן את ארון האבן בזמן שהגברים שיחררו את רצועות המתכת החתומות שהידקו את המכסה לגוף הסרקופג. מה שהפתיע אותו, היה שלמותו של המבנה. בדרך כלל ראה מוצגים כאלו במוזיאונים כשרובם שבורים או שחוקים. למעט שבר קטן באחת מקרנות המכסה, הסרקופג היה שלם. כל עלה שנחצב בשרשראות הזרים שנתמכו בידי מלאכים מכונפים היה חד וברור.

"מדהים, הא? אחד היפים שנמצאו בארץ," אמר ניר כשראה את מבטו המתפעל של שולי.

"למי זה היה שייך?"

"לאחד מאבות הנצרות הקדומה. איש מכובד בשם אוסביוס, הבישוף של קיסריה. חי במאה הרביעית לספירה ולא לבש ג׳ינס."

שולי חייך. "עד כמה שאני יודע גם לא היה ניילון לפני... משהו כמו," הוא חישב בקול, "אלף שבע מאות שנה." איש רשות העתיקות נראה מופתע ושולי מיהר להוסיף, "אני חובב היסטוריה, עכשיו בדיוק סיימתי לקרוא ספר מרתק על הורדוס."

את האדם השני שניגש אליו, כבר הכיר מחקירות קודמות. "חמי! מה קורה? גם אותך הזעיקו?" חמי כץ, האנתרופולוג המשפטי מאבו כביר, נשלח במקרים שהממצאים היו שאריות אדם, שלדים ועצמות. "מהתמונות שקיבלנו הבוקר מדובר בשלד, כנראה שכמעט לא נשארו רקמות." יחד עם אנשי המז"פ שהגיעו לזירה הוחלט מוקדם יותר לא להעביר את הסרקופג למכון לרפואה משפטית. חמי טפח על אחד מקירות הסרקופג. "הדבר הזה שוקל כמעט שלושה טון. עדיף לפתוח אותו פה ולתת לאנשי השימור מרשות העתיקות לחלץ את השק בלי לפגוע בסרקופג."

ארבעת הגברים הנוספים שראה קודם מפרקים את קירות הארגז היו אנשי רשות העתיקות שהגיעו עם ניר. את שולי זה לא שימח במיוחד. יותר מדי אנשים לא מוכרים מתעסקים בחקירה שזה עתה הוטלה עליו והחלטות שנעשו בלי לשתף אותו. "מעכשיו, כל החלטה עוברת דרכי," פסק. "כן, בוודאי, אנחנו רק מסייעים לכם בחקירה," ענה ניר. "לכן עצרנו את כל המבצע עד שתגיע."

שולי עקב אחר כל צעד שעשו אנשי השימור. ראה אותם מחברים רצועות עבות ומהדקים ווי ענק למכסה הארון, מוודאים שהכול קשור כהלכה. מנוף ענק שהובא למקום הרים את מכסה הסרקופג, נסע לאחור והניח אותו על הקרקע. כן, חשב. עדיף היה להשאיר את המבצע הזה לאנשי מקצוע.

אחד המשמרים קירב זרקור לארון הפתוח וכולם התקרבו לראות את התחתית. הכול נראה לשולי מקשה אחת. התחתית והקירות היו זהים. אותו צבע, אותה טקסטורה. אולי העין שלי לא מספיק מקצועית, חשב.

"מעניין..." ניר התכופף ונגע בתחתית. "עשו פה עבודה מעולה. זה בטוח מישהו שמבין בשימור. הקצוות בין התחתית לקירות מתעגלים, גם סיתות האבן זהה בין התחתית לקירות, לא יאומן. איזו עבודה... עירבבו מלט לבן עם מעט צבע וליכלכו עם אפר כדי לתת לזה מראה עתיק וזהה לצבע האבן. תראה," שולי התקרב לראות. "אין אף סדק ביציקה. בחיים לא הייתי מבחין בשינוי. רוב הסרקופגים לא עמוקים כל כך. רובם בין ארבעים לחמישים סנטימטר עומק. זה, העומק שלו היה תשעים סנטימטר במקור. הרוצח שקבר את הגופה השתמש במשהו כמו... עשרים וחמישה סנטימטר כדי לכסות אותה. הבטון פה זו רק שכבה דקה, פחות משלושה סנטימטר, השאר זה מילוי רך. אף אחד לא יכול היה לחשוד שהעומק שונה. אף אחד לא היה מעלה בדעתו לבדוק... מדהים. ביצוע מדהים."

"אני מבין שכל הסיפור התגלה בשיקוף שנעשה בג׳יי־אף־קיי. למה הסרקופג לא עבר שיקוף בנתב"ג לפני הטיסה?" שאל שולי.

"מאוד פשוט. מבני אבן עתיקים לא עוברים שיקוף, זה החוק בישראל. עכשיו לך תסביר לאמריקאים איך שלחת להם גופה... מה גם שעכשיו רשות העתיקות תצטרך לשלם על השילוח, הלוך וחזור... זה עשרות אלפי דולרים. עד עכשיו לא שילמנו כלום, מפני שהמטרופוליטן הזמין את הסרקופג." אחר כך הפנה את שולי לבחורה שהתערסלה על כורסה ישנה בפתח המחסן כשלצדה מזוודת טרולי קטנה. "זו האוצרת שטסה וחזרה עם הארון. מסכנה. עשרים ושתיים שעות טיסה ועוד כמה שעות מתוחות בג׳יי־אף־קיי עם כל הסיפור הזה. עיכבתי אותה עד שתתשאל אותה."

בעוד אנשי השימור מנסרים במסור דיסק את לוח הבטון שנוצק בתחתית הסרקופג, שולי ניגש לבחורה שנימנמה על הכורסה.

"בשישי בבוקר נסעתי למחסני הרשות בבית שמש, הסרקופג נאטם מולי ברצועות מתכת, הוכנס לארגז ומשם המשכנו לנתב"ג, שם הוא אופסן למשך הלילה. למחרת הגעתי לשדה בשש בבוקר, הסרקופג עבר את כל הבדיקות הנחוצות וזהו, טסנו לניו יורק." בטון יבש ועיניים אדומות מחוסר שינה גוללה רווית האוצרת את מסע הסרקופג מרגע עזיבתו את מחסני הרשות בבית שמש ועד לגילוי המבעית במכונת השיקוף. "אין לי שום מושג מעבר למה שסיפרתי לך..."

"לא היה שום שינוי ברצועות? משהו שנראה לך חשוד?"

"ממש לא. ראית בעצמך, הרצועות היו סגורות בחותם."

הוא קרא לניר ושאל אם אפשר היה לצקת את התחתית ה׳עתיקה׳ במשך הלילה שהסרקופג אופסן בנתב"ג.

"בחיים לא. אין מצב. מבצע כזה לוקח לפחות יומיים עד שמשיגים את המראה המיושן. גם החומר צריך להתקשות. זה לא קרה פה."

שולי שיחרר את האוצרת לביתה.

הם עמדו קרוב לסרקופג וצפו באנשי השימור מנסרים מקטעים קצרים לרוחב יציקת הבטון הדקה ומסירים לוח אחר לוח.

"יש עוד פרט מעניין שקראתי הבוקר על הסרקופג הזה. לא משהו ששייך לחקירה..."

שולי הפנה מבטו אל ניר. "בשלב הזה כל דבר, כל אינפורמציה חשובה."

"הסרקופג התגלה בקיסריה בראשית שנות השמונים על ידי קבוצת חופרים בראשות הפרופסור עמיאל ברוכין, מהארכיאולוגים הבכירים שחפרו בקיסריה. כמה סטודנטים צעירים שהיום הם ארכיאולוגים ידועים, אוטוריטות בתחומם, חפרו תל שולי בפאתי החפירה. מה שהתגלה מתחת לתל, היתה כנסייה ביזנטית מהמאה הרביעית לספירה. בכנסייה עצמה התגלה פסיפס עם כתובת שהוקדשה לכומר וראש הכנסייה אוסביוס. מתחת לרצפה מצאו קְרִיפְּטָה..."

"סליחה על הבורות, אבל מה זה קְרִיפְּטָה? אתה מדבר עם חוקר משטרה, לא ארכיאולוג."

"אני מתנצל, אתה צודק. חדר קבורה. קריפטה זה חדר קבורה. שם בדרך כלל מוצאים סרקופגים, ארונות מתים, שרידי קדושים... שם מצאו את הסרקופג ושייכו אותו לאוסביוס. אני אומר ׳שייכו׳ מפני שלא כתוב בשום מקום על הסרקופג את שם הנפטר. מעריכים שהסרקופג הזה הוא של אוסביוס."

אנשי הרשות הסירו את הלוחות האחרונים של יציקת הבטון.

"כמובן שגילוי ארכיאולוגי כזה מעורר הדים בכל העולם הנוצרי. קבר של אדם חשוב כמו אוסביוס — אדם שזכה לכינוי ׳אבי ההיסטוריה הכנסייתית׳ — זו שמחה גדולה. אבל השמחה היתה קצרת מועד, מפני שהסרקופג נגנב משטח החפירה. יומיים אחרי שגילו אותו, פרצה מלחמת לבנון הראשונה והחפירה הופסקה. השאירו אותו בקריפטה מוגן עד כמה שאפשר וכשחזרו אחרי שנה, הסרקופג לא היה שם."

עתה משהוסרו הלוחות, אנשי הרשות החלו לחפור ולהוציא את החומר המתפורר שמילא את תחתית הסרקופג. הם עבדו בזהירות, אספו את החול שהתקשה עם הסיד בעזרת אתי יד קטנים ומטאטאים לתוך דליים שחורים.

"עברו שנתיים מאז שהסרקופג נגנב, עד שהתגלה במקרה יחד עם עוד מאות פריטי עתיקות גנובים במחסן ענק של שודדי עתיקות במזרח ירושלים. הארכיאולוגים שמצאו אותו בקיסריה זיהו אותו לפי תמונות שצולמו כשהסרקופג נמצא בקריפטה. למזלנו, כנראה עדיין לא נמצא לו קונה. זה פריט יקר, סרקופג של מישהו כמו אוסביוס יכול להגיע לסכום של שישה אפסים. בדולרים."

"אז הוא נמצא וחזר אליכם, לרשות העתיקות."

"חזר לאוֹצְרוּת המדינה. כן. אבל יש עם זה בעיה."

"והיא?..."

"ברגע שפריט עתיק נגנב מחפירה הוא מאבד את האותנטיות שלו. אי אפשר לקבוע יותר שאכן הפריט הזה הגיע מחפירה מסוימת ושהוא שייך אליה. אני עוסק בשוד עתיקות הרבה שנים. כשמוצאים פריט גנוב, זה אבוד. אי אפשר לקבוע בוודאות מאיפה הוא הגיע. תבין, בשבילנו זה אסון. אנחנו תמיד מנסים להקדים את שודדי העתיקות."

"אבל הסרקופג הזה זוהה על ידי החופרים שהיו במקום."

"במקרה הזה היו להם תמונות. אפשר היה לזהות את הגנבה. אבל ברוב המקרים..."

ניר נראה מהורהר. שולי צפה בקצה שק הניילון שהציץ מתוך החול הבהיר. כמו בחפירה ארכיאולוגית זהירה ואיטית שכבות החול הוסרו עם מברשות עד שהשק התערטל לחלוטין וצף על רצפת הסרקופג.

בין הבזקי הפלש של מצלמת איש המז"פ, שולי ראה שק ניילון עכור מהודק באזיקון פלסטיק שהפך מלבן לצהוב. הניילון נראה פריך, כמעט שביר. חמי, האנתרופולוג המשפטי, נכנס לסרקופג, האיר בפנס כיס קטן ומדד בסרט מדידה את אורך השק. "בערך מטר וחצי."

אחר כך פנה לשולי שהתכופף מעליו. "עוד דבר שאני כבר יכול להגיד לך זה, שהשלד הגיע לסרקופג בתור שק עצמות. זו לא תנוחה אנטומית של אדם מת. שום עצם לא נמצאת במקום שלה. ועוד דבר," המשיך כשהוא מאיר עם הפנס את תוכנו של השק, "כל העצמות מרוסקות."

"כלומר, זה לא מקום הקבורה הראשוני של הנרצח."

"או הנרצחת. אני עדיין לא יודע אם מדובר בגבר או אישה." חמי שב לבחון את השק.

"יש שכבה דקה של אדמה דבוקה לשק. כנראה היה קבור באדמה לפני שהגיע לסרקופג."

ידיים מיומנות עטופות בכפפות חד־פעמיות הרימו את השק והניחו אותו באותה תנוחה על גבי אלונקה. "תבוא לבנות איתי לגו מחר? ככה בשבע וחצי בבוקר נתחיל להרכיב את השלד מחדש." חמי סגר את הדלתות האחוריות של רכב המכון לרפואה משפטית לאחר שהאלונקה עם השלד הוכנסו אליו. "אבל שולי," צעק אליו כשהוא נוהג את הרכב לעבר היציאה, "אני מציע לך לא לאכול ארוחת בוקר. כשנפתח את השק זה לא יהיה ריח של בושם..."