הדייג האבוד

1

חצי שנה בתאילנד עם ברנדון הפכה לשנה שלמה. רורי צדקה. ידידות נוטה להפוך ליותר מידידות.

נעיצות מרפק.

הקנטות.

מבטים מפלרטטים.

החזקת ידיים.

נשיקות גנובות.

כל הסעיפים סומנו. אז זה אומר שזאת אהבה. לא?

עצירה בטוקיו ועוד אחת בלוס אנג'לס היו כל מה שהפריד ביני ובין אימא שלי — ביני ובין הדייג העירום.

ברנדון זרק רמזים על חתונה במשך כל החודש האחרון של המסע שלנו.

שאלות כמו, האם אני רואה את עצמי מתחתנת בגן אירועים או בכנסייה?

כמה ילדים אני רוצה?

הייתי מעדיפה לגור בעיר או בהרים?

וכלב ושני חתולים? או שני כלבים וזהו?

לברנדון עדיין חיכתה המשרה במשרד עורכי הדין בדנוור. הוא יקבל משכורת טובה ואפשרויות קידום, אולי אפילו יהיה שותף במשרד יום אחד.

לי... לא היה יותר מדי למה לצפות. טוב, זה לא נכון. אני אהיה אחראית על גידול הילדים, הוצאת הכלבים ואפיית עוגות.

גם פישר הרוויח טוב. אם ממילא נגזר עליי להיות רעיה ועקרת בית, למה עזבתי אותו? חשבתי על פישר בימים שלפני הטיסה יותר משחשבתי עליו בכל השנה האחרונה.

ברנדון שכנע אותי להאריך את סוף הטיול בעוד כמה לילות בטוקיו.

"ריס, לאט..." הוא מלמל לתוך הפה שלי — הפה הלהוט שלי — במעלית במלון.

הייתה לי תחושה מציקה שהמניע של ברנדון לחופשה בטוקיו היה למטרת הצעת נישואים.

הצעה.

חתונה.

סקס.

זאת הייתה התוכנית שלו.

לי היו תוכניות אחרות. מסיבה כלשהי לא רציתי לאבד את הבתולים שלי, או את מה שנשאר מהם, בליל הכלולות. מה יהיה אם אתחתן עם ברנדון, ואגלה שהסקס לא טוב? מה אם אשווה אותו לפישר כל החיים?

הייתי חייבת לדעת.

"ריס... די, ברצינות, מה עובר עלייך?" ברנדון סילק את ידי ממפשעתו בדיוק כשדלת המעלית נפתחה.

"אני לא רוצה לחכות יותר. אני יודעת... שזה אסור, אבל אני לא רוצה לחכות."

הוא צמצם את עיניו. "ריס, אני חושב שאת פשוט מוצפת ברגשות מעורבים לקראת החזרה הביתה אחרי שנה. תתקלחי, שתי קצת מים ותישני על זה. טוב?" הוא עצר ליד דלת חדרי.

התשובה שלו לסקס הייתה מקלחת, שתיית נוזלים ושינה על זה? האם כל גבר שאכיר ידחה אותי? לעולם לא אזכה לסקס?

"טוב." הנהנתי. "אתה צודק. לילה טוב."

באותו ערב, במקלחת, חשבתי על פישר ונגעתי בעצמי.

למחרת בבוקר היינו הראשונים בתור למגדל עץ השמיים. על רקע פסגת הפוג'י הרחוקה, בבוקר בהיר וצלול, ברנדון כרע ברך והציע לי נישואים עם טבעת היהלום של סבתו.

אנשים מסביב חייכו ונאנחו נוכח המחווה הרומנטית, וכל העיניים היו עלינו. או בעצם... כל העיניים היו עליי.

"את אשת החלומות שלי, טריס קאפשו, ואני חושב שידעתי את זה מהיום שהכרנו. תינשאי לי?"

המוח שלי לקה בשיתוק. אבל באותו רגע, הדבר היחיד שיכולתי לעשות כדי שכולם יפסיקו לנעוץ בי מבטים, כולל ברנדון, היה להנהן.

"יש!" הוא ענד את הטבעת על האצבע שלי וקם, ומשך אותי לחיבוק גדול ונשיקה על הלחי.

התארסתי, וקיבלתי נשיקה על הלחי.

בדרך חזרה למלון, משכתי אותו לתוך בית מרקחת.

"מה את עושה?" הוא צחק.

הובלתי אותו בין המעברים ועצרנו בקונדומים.

הוא צמצם את עיניו. "ריס..."

"זה לא אומר שאנחנו חייבים. זה רק אומר ש... אנחנו מוכנים."

"מוכנים לחטא?"

"מוכנים במובן שלא נצטרך להסביר למשפחות למה חייבים להקדים את החתונה, במקרה שכן נחטא."

ברנדון הניד את ראשו וידעתי שהוא לא שלם עם זה, אבל אני לא הייתי שלמה עם הרעיון שנתחתן בלי שאתנסה קודם בסקס איתו. וזה כבר היה צריך להגיד לי הכול.

אבל הייתי עדיין אותה מבוגרת בת עשרה שעוד היה לה כל כך הרבה מה ללמוד, והמורה האהוב עליי היה במרחק חצי עולם ממני ופרש מתפקידו כמורה אחרי שלימד אותי אהבה קשוחה מהי ואת השיעור החשוב ביותר, לשחות או לטבוע.

ברנדון עיווה את פניו בהבעה אומללה, נשך את שפתו והנהן.

ההנהון הזה הוביל לציפייה.

הציפייה העצימה את כוח הפיתוי של האסור.

אולי הוא לא היה יוזם את זה בעצמו, אבל כשהיינו בחדר שלו אחרי ארוחת הערב, המצב התקדם במהירות לכיוון אריזת הקונדומים שקנינו.

"אני כל כך אוהב אותך," ברנדון אמר שוב ושוב בין נשיקות והסרת בגדים. אולי ברנדון חשב שאלוהים לא יהיה ביקורתי מדי עם ההחלטה שלנו אם הוא יזכיר לי (ולאלוהים) כל הזמן כמה הוא אוהב אותי. שזה לא היה רק צורך פיזי, ואולי אפילו לא פעולה בלתי מוסרית. היינו מאוהבים ומחויבים.

כלומר בעיקר ברנדון. אני פחות.

אני רק רציתי לדעת איך יהיה הסקס איתו. ואהבתי אותו. רק שזה לא היה כמו עם פישר. אולי זה לא היה אמור להיות כמו עם פישר.

הוא התחיל לחדור לתוכי, ובראשי שחזרתי רגעים עם פישר. אבל ברנדון לא נגע בי כמו פישר. הוא כמעט לא נגע בי בכלל, רק הזין שלו בין רגליי ושפתיו מגששות בחשש על שפתיי.

הוא לא ראה את השדיים שלי? אולי שדיים לא עשו לו את זה.

הוא לא רצה לנשק אותי בין הרגליים? למצוא את הדגדגן שלי? להעביר את לשונו על צווארי ולנשוך את תנוך אוזני?

הכול היה שונה כל כך.

עיוויתי את פניי כשהוא חדר לתוכי עד הסוף. זה לא היה נפלא, אולי כי הוא לא ניסה לעשות שום דבר שלפחות היה הופך את זה לחוויה לא כל כך נוראית ומכאיבה.

במשך חמש דקות, אולי אפילו פחות, הוא הלם בתוכי בקצב לא אחיד. הוא פספס את הדגדגן שלי בכל פעם, ונשימותיו הכבדות כיסו את פניי — הוא גנח ומדי פעם הוריד את פיו לנשיקה רופפת ורטובה.

ברנדון עצם חזק את עיניו ועצר לכמה שניות, ואז כל גופו רעד. הוא פקח את עיניו וחייך. "זה היה..." הוא נשף. "מדהים. אני אוהב אותך כל כך."

כשהוא ירד ממני ושכב על גבו, התיישבתי לאט בגבי אליו ועם דמעות בעיניי. הענקתי לו את בתוליי, ולא התחרטתי על זה, מצידי. ברנדון היה ראוי למתנה כי היא הייתה חשובה לו. אני חושבת שהיא הייתה חשובה לו יותר ממה שהיא הייתה חשובה לי.

הדמעות?

האשמה?

הן היו שם כי פיתיתי אותו. כי הוא חטא למעני. הוא עשה את זה כי הוא אהב אותי. הוא עשה את זה כי זה נראה לו קצת פחות אסור אחרי שהסכמתי להתחתן איתו.

גם לא יכולתי לחזור הביתה לרורי... לפישר.

הגיע הזמן לעשות משהו בשביל עצמי. הגיע הזמן להתאהב בשפע האפשרויות. לצעוד לבד. להתבגר.

הגיע הזמן פאקינג לחשוב בשביל עצמך.