הדיירים

במראה הבודדה שלו קולט לסר את עצמו, מתעורר לסיים את הספר. בקיפאון החורף הוא מריח את האדמה החיה. הרחק משם תרועות עגומות של ספינה המפליגה מהנמל. הו, לוּ רק יכולתי להפליג איתה! הוא נאבק להירדם שוב, אבל לא מצליח: אי־שקט, כמו סוס, גורר את שתי רגליו הכבולות מהמיטה. אני חייב לקום לכתוב, אחרת לא אמצא שלווה. בעניין הזה אין לי בררה. "אלוהים אדירים, השנים." הוא משליך מעליו את השמיכה ונעמד על רגליים כושלות לצד הכיסא הרעוע הנושא את בגדיו, מושך באיטיות מעלה מכנסיים קרים. הנה עוד יום.

לסר מתלבש באי־רצון – וזו הפתעה מאכזבת, כיוון ששכב לישון בוער מתשוקה לכתוב בבוקר. מחשבותיו המתוקות ייחלו בקוצר רוח למחר. הוא נרדם חדור ציפייה, ומקיץ ממאן, אָבֵל. על מה? על מי? אילו חלומות בטלים טורפים את לילותיו? הוא אינו זוכר ולו אחד מהם, אף שהם גודשים את שנתו, אך יש לו חלום אחד בהקיץ שנגוע בפחד: הנה האיש הזר הזה שאני פוגש במדרגות.

"את מי אתה מחפש, אחי?"

"למי אתה קורא אח, חתיכת בן...?"

הפולש יוצא. זה מסיג הגבול של אתמול, או היום כבר? אולי לוונשפיל במסווה? או בריון שהוא שכר לשרוף ולהרוס את המקום?

זה הדמיון הקודח שלי, שסותר כל היגיון. לסר מחמיר עם עצמו מכמה וכמה סיבות. זה סיפור ארוך, אבל כרגע משמעות הדבר היא שהוא אינו יודע איך לסיים את הספר שלו. והוא גם לא מבין למה, דווקא הפעם, קשה כל כך למצוא את הסוף לאחר שכבר בדית מלבך את כל השלבים המובילים אליו, אם כי כמה מהם, יש להודות, מתפוררים לגמרי כשבוחנים אותם במבט נוקב. ובכל זאת הסוף חייב לבוא, עד כה הוא תמיד בא. ואולי מדובר כאן באיזה תכסיס אסכטולוגי? אולי הסוף הוא מעל לכוחותיי? אולי כל ספר שאני כותב מקָרב אותי עוד שעל אל המוות?

כשהוא מסיים לכתוב אחד הוא מייד מתחיל אחר.

עכשיו, כשהדמיון מדַמה, לסר מדמיין שהוא נשלם, שסוף־סוף תמו חבלי הלידה הממושכים. הקלה, רוגע, חודש של בקרים במיטה. שחר עולה על פני הים, נוגה ורדרד מאיר את הגלים המתנועעים, הנושקים לאי המתעורר הנושם את נשימתם הרעננה של עצים ופרחים, שיחי מיריקה וצדפים. הו, שוב אותם ריחות מפתים של יבשה מוקפת ים נשי. ציפורים נוסקות מן החוף, חגות, מעופפות מעל לדקלים המסוקסים, הדומים לתרנים, ומגביהות מעלה אל השמים הבהירים. שחפים צווחים, סערות פתאום של שחרורים מסתחררות בציוצים צורמים מעל למים הסגולים. הו, האדמה הזאת, החיה, האי הזה המלכותי על ים כסוף, רחוב שלושים ואחד הזה, והשדֵרה השלישית! הבית העזוב הזה. והאומלל המאושר הזה, לסר, שמוכרח לכתוב.

בבוקר חורפי קר זה, כשהרדיאטור החלוד נקש כמו אורח חסון אך הפיץ רק חום חלוש, והשלג של אתמול נערם ברחוב הלבן בתלוליות נוקשות שלתוכן חלחל כבר הפיח המקומי, כרך הארי לסר, אדם רציני, את רצועת השעון שלו על ידו – הזמן נשף גם בעורפו – וירד במרוצה בששת גרמי המדרגות המטונפים של הבניין הכמעט נטוש, בית לבנים מגושם ומשמים משנת 1900, שבו הוא חי ועבד. שלושים וחמש משפחות כבר התפנו ממנו בתשעת החודשים שחלפו מאז נשלחו בדואר ההתרעות על הריסה, אבל לסר לא התפנה, הוא המתין. כשחצה את השדרה השלישית בניגוד להוראת הרמזור, והשלג הבוצי הזכיר לו שהשאיר את ערדליו מתחת לכיור, נכנס בנעלי ספורט רטובות אל המכולת כדי לקנות את הלחם, החלב וחצי תריסר התפוחים הקבועים. הוא חזר בצעידה מהירה, פוזל לימין ולשמאל, ולבסוף, בזהירות, הגניב מבט גם לאחור, לוודא שבעל הבית שלו, או אחד מעורכי הדין שלו, אינו עומד באיזו כניסה רטובה, או משתופף מאחורי איזו מכונית מכוסה שלג, ואורב לו. הרהור סרק, כי מה הם כבר יכולים לעשות מלבד לנסות שוב להפציר, לשכנע, אבל בעניין הזה לסר אינו בר שכנוע. נכון, לוונשפיל רוצה שהוא ייצא מהבניין כדי שיוכל להרוס אותו ולהעמיד אחר במקומו, אבל הוא את לוונשפיל הזה מחזיק בביצים. שכר הדירה בבניין נמצא תחת פיקוח, וברשות האזורית לדיור בשכירות – שם מכירים אותו היטב – נאמר להארי שהוא דייר מוגן בעל מספר זכויות שימושיות. האחרים הסכימו לפיצויים שהציע להם בעל הבית, אבל לסר נשאר, ובכוונתו להישאר עוד זמן־מה כדי לסיים את הספר שלו במקום שבו הוא נולד. ולא מסיבות רגשיות, אלא כי הוא איש של הרגלים: הם חוסכים זמן. הוא שחרר את אחיזתו באשכיו הקפואים של לוונשפיל ורץ הביתה בשלג.

ביתי הוא מבצרו של ספרי.

בחזית הבניין החרב, הצבוע בחום, שהיה פעם בית־דירות מכובד וכעת הוא היכל התענוגות של לסר – זה הוא שהפיח בו רוח חיים – עמד פח אחד מעוך, ובו הצטברה בעיקר האשפה שלו: רבבות מילים קרועות, זועקות, ליבות תפוחים מרקיבות, שאריות קפה טחון ושברי קליפות ביצים. פח אשפה ספרותי, פסולת שָׂפָה שהפכה לשפת פסולת. את האשפה פינו פעמיים בשבוע, בלא כל בקשה מפורשת, ולסר הכיר על כך תודה. ברחוב, בשלג שלא נגרף, פילסו רגלי העוברים והשבים שביל צר. האחראי על הבניין לא נראה בסביבה זמן רב, הוא נמוג כמו רוח רפאים, וההסקה שווּסתה באופן אוטומטי סיפקה רק חום קלוש לדיירהּ היחיד של הקומה העליונה, לרובינזון קרוזו של הבניין, היושב שם בדד במרומיו כבר שלושה חודשים וחצי. לוונשפיל בעצמו כיוון את התרמוסטט במעמקי המרתף. בכל פעם שמערכת החימום נפחה את נשמתה – וזה קרה לעתים מזומנות – הדוּד חגג כבר את יום הולדתו החמישים – היה צריך להתקשר למחלקת התלונות ב"משרד לתחזוקת הדיור בשכירות" כדי שיטרידו את הוד מעלתו, ותוך כמה שעות, ולפעמים קצת יותר, חזרה המערכת לפעול בהיסוס, הודות לשָׁרָת של הבניין ממול, גוש בטון אפור ומחוטט בחיקוי רפורמציה, שהיה מגיע לפשפש בקרביו של המרתף רק לאחר שלוונשפיל התחנן בפניו בטלפון. מספיק חימום כדי שיהיה קר. כדי שתוכל לראות את הבל ההשראה. בחדר העבודה שלו היה להארי גם תנור חימום קטן ששמר על רהיטת האצבעות בלב חורף, פתרון לא רע למרות הרעש והוצאות החשמל. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, והאמת היא שגם היה, אבל הנה, הוא עדיין סופר שכותב. משכתב. בזה הוא חזק. היו לו המון דברים לשנות – נכון, גם בחייו. הבניין שמשמאל כבר מזמן התנדף והפך למגרש חנייה, ושרידי הפופ־ארט שלו, הצלקות שהותירו בשלד חדריו הקטנים, הצבעים הפרועים שהעידו על חיוורונם של חיים קודמים, נרשמו בכתב חרטומים על קיר הלבנים של לוונשפיל. הילכו שמועות שהבית הדק מימין, עשר קומות רזות משנות השמונים של המאה התשע־עשרה – מארק טוויין גר שם אולי? – עם מדרגות הכניסה שלו, עם המעקה העשוי מברזל מפורזל, ועם המסעדה האיטלקית הנטושה שבמרתף, סומן להיות הבא בתור. אחריו בית ספר ציבורי ישן מלבנים אדומות, שלוש קומות גובהו, בציר שנת 1903 – הספָרות המסולסלות נחקקו כמו בתחריט קמיאו גבוה על חזית מנופצת שמשות – נידון אף הוא להיעלם. בניו יורק, מי צריך פצצת אטום? אתה רק יוצא מבית, ומייד הורסים אותו.

במבואה המזוהמת, מתוך דחף בלתי נשלט, השתהה הארי ליד תיבות הדואר, שחלקן היו שבורות וחבוטות ואחרות תלושות. הוא הניח את שקית הקניות, ועווית קלה חלפה בעינו הימנית מציפייה למכתב ממוציא לאור, שמטבע הדברים לא היה יכול להגיע בטרם סיים ושלח את כתב היד ידוע־הסבל שלו. חלום בהקיץ: "קראנו את הרומן החדש שלך והתרשמנו מאיכויותיו יוצאות הדופן. לכבוד יהיה לנו לפרסמו". שבחים על הספר, לא על הדבקות במטרה.

לסר דבק במטרה, בן שלושים ושש, לא נשוי עדיין, סופר מקצועי. המטרה היא להישאר סופר. בגיל עשרים וארבע ובגיל עשרים ושבע פרסמתי את ספריי, הראשון והשני. הראשון טוב, השני גרוע. הטוב נחל הצלחה ביקורתית ולא הצליח לכסות את המקדמה הקטנה שקיבלתי, והגרוע, למזלי הטוב, נקנה על ידי תעשיית הסרטים, ואִפשר לי לחיות בצנעה ולהמשיך לעבוד. לא הרבה זה לגמרי מספיק כשאתה שקוע בכתיבת ספר. תקוותי העמוקה ביותר היא שספרי השלישי יהיה הטוב שבהם. אני רוצה שיראו בי עסק חי, לא איזה תימהוני שכתב ספר אחד טוב, ואז פשט את הרגל.

בשתי זרתות הוא משה מעטפה מחריץ התיבה שלו. אם הוא לא יוציא אותה, יעשה את זה איזה עובר־אורח סקרן. לסר הכיר את כתב היד, ומכאן גם ידע מי המוען ומה התוכן: אירווינג לוונשפיל, בוגר בית הספר למִנהל עסקים בסיטי קולג' של ניו יורק, מחזור 41', עלוב נפש וגוף. משפט תחינה אחד על נייר דק: "לסר, תהיה מציאותי לרגע, ובבקשה, רחם עליי". בצחוק עצבני קרע הסופר את המכתב לגזרים. המכתבים היחידים ששמר היו מכתבי הנשים הנדירות שהופיעו בחייו, פרחי אביב שקמלו עם קיץ, ואת אלה ששלח הסוכן הספרותי שלו, אדון אפור שיער שכבר כמעט לא כתב לו. מה היה לו לכתוב? תשע וחצי שנות עבודה על ספר אחד הן זמן מספיק כדי להישכח. מדי פעם הגיע בירור מבודח למחצה שנפתח בשאלה: "אתה שם?" האחרון לפני שלוש שנים.

אני לא יודע איפה זה שם, אבל אני כאן, כותב.

הוא רץ עם הלחם, החלב והפירות שקנה במעלה שישה גרמי מדרגות, לועס תפוח קר. המעלית הירוקה הקטנה, שנועדה לארבעה אנשים, התקלקלה זה לא מכבר. עורך הדין ברשות הדיור בשכירות אמר שמחובתו של בעל הבית לתחזק את השירותים הבסיסיים בבניין עד שלסר יעבור משם, אחרת הם יורו לו להפחית את שכר הדירה. אך כיוון שהוא דופק את לוונשפיל בכך שהוא נשאר שם ומונע ממנו להרוס את הבניין שלו, ריחם עליו לסר ונמנע מלהגיש תלונה – וזה מה שיצא לו מהרחמים. אבל בכל זאת הטיפוס במדרגות הוא פעילות גופנית טובה למישהו שבקושי זז. כך שומר איש צנום על הכושר.

בחדר המדרגות עמדה תערובת של צחנות, סירחון של לכלוך, מהיותר מלוכלכים, שתן, קיא, רִיק. הוא דהר במעלה שישה גרמי מדרגות אפלוליים, שהוארו רק היכן שהוא החליף את הנורות השרופות או המהבהבות, שמתפגרות כמו זבובים; וכשהגיע, מתנשף, אל הקומה שלו, דחף את דלת החירום החורקת אל תוך מסדרון חשוך, רחב, מיושן, שעל קירותיו האפורים כיסו טלאֵי טיח את החורים שמבעדם נגלו הלבנים. בקומה היו שש דירות, נטושות כולן, מלבד בית הגידול של לסר, משמאל לכניסה אל המסדרון. כמו שיירי פגרים של תרנגולי הודו אחרי סעודת חג ההודיה, את ידיות הדלתות והמנעולים תלשו אורחיו הלא־קרואים של הבניין: קבצנים, שיכורים במכנסיים ספוגי שתן, מסוממים מחוּקי פנים, זרים שנמלטו פנימה מהקור, מהשלג, והעפילו עד כאן כי הקומה השישית שוכנת מעל לחמישית. ממש אוורסט לעניים, כי גם לחיגרים ולפיסחים יש שאיפות, גן חיות של נשמות בלי בית. מה הם חיפשו כאן? לא תהילה אלא מקום לינה בלא מיטה לשעות החולשה הקטנות, ועם עלות היום ניפצו שמשה או שתיים כתגמול על חוסר המנוחה – והרוח והגשם שוטטו אחריהם ברחבי הדירה הלא־שכורה עד שמישהו סכר בקרשים את החלון – וגם בזזו את כל מה שנקרה בדרכם: גופי תאורה, מסמרים רופפים, מראות, דלתות של ארונות שנעקרו מציריהן או נותרו תלויות על אחד מהם, וגם השתינו וחרבנו על הרצפה ולא על האסלה, אם עוד נותרה כזו בדירה. כן, אפילו אסלות הם פירקו, ואם השאירו את האסלה לקחו את המושב – לְמה הוא שימש להם, ככובע? עץ להסקה? למיצגים של פופ־ארט? לקריאת תיגר על המצב האנושי? – ואחר כך, בבוקר, בצעדים כושלים, נמלטו לרחוב לפני שלוונשפיל, שבא לרחרח או שוב להשתדל אצל הדייר־סופר הממאן לשתף פעולה, יגלה שם מבקר לילי זה או אחר, ויאיים עליו בחומרה במעצר על הסגת גבול וכניסה שלא כדין. אז הם הלכו. הריח נשאר.

על הגג הייתה פעם גינה קטנה ונאה, שם אהב הסופר לשבת בסוף יום עבודה, להביט בערפיח השמים, ולנשום לקרבו, כך קיווה, את העננים השטים, ולהרהר בוויליאם וורדסוורת. לפעמים אפילו כתם תכלת הצליח להסתנן מאיזה מקום. אבל עכשיו הגינה נעלמה, הכול נעלם, פורק, נחטף, נגנב – הצמחים הפורחים בעציצים, אדניות של אמנון ותמר וגרניום, כיסאות נצרים, אפילו גדר היתדות הלבנה בגובה חמישה־עשר סנטימטרים, שדייר תרבותי ויצירתי בנה לטובת אלה שכמוהו אהבו להתענג לרגע על שלווה כפרית בגבהים. נעלם גם מר הולצהיימר, אדון יליד גרמניה, מקַרלסרוּהֶה במקור, שהיה בין אחרוני המתבקשים להתפנות, ודירתו בת ששת החדרים, הצמודה לדירה בת שלושת החדרים של לסר, עומדת עכשיו מחוּללת, קירות חדר השינה שלה מושחתים, מכוסים כתובות גרפיטי, מרובבים בנתזי בירה, יין, לכה, מטונפים בכתמים נטולי שם, טיפות צבע, רישום צבעוני משעשע של א. היטלר עם איברי מין גבריים ונשיים, זכרנקבה; בחדר שינה אחר נבט יער בראשית – עצים עצומים ומסתוריים, לבני גזע, מיתמרים מתוך קמטים גאולוגיים עבים, גודשים את החלל, פולשים אל תוך החדר השלישי, סבך צפוף של שיחי שרך, עשבים חדים כמו סכיני גילוח, ברקנים שעירים, ענקיים, דקלים ננסיים בעלי עלים ארוכי ניבים, מרקיבים, זמורות גפנים יבשות, שריריות, נכרכות סביב קקטוס קוצני, כביר, ממוגל, פרחי סחלב מסמאי עיניים – סגולים, אדומים, זהובים – בולעים עֵז חיה מבולבלת, בעת שקוף גורילה עם פין זקור בידו, ושני נחשים סקרנים, צופים במתרחש. ג'ונגל קטלני. והוא, הר הולצהיימר, איש עדין כל כך, נקי ומסודר. הלוואי שרוחו תחזור להפחיד קצת את המנוולים, שלשם שינוי ירדוף הטהור את הטמא. לסר ניסה להבריח את ציפורי הלילה בקומה שלו – לך תדע איזה נשפי מסכות הם עורכים שם למטה – והיה מפעיל את הסטריאו שלו בקולי־קולות; וכשיצא לפעמים בערב היה משאיר את כל האורות דולקים. למען האמת, הוא פחד מריקוּתו המהדהדת של הבניין, משפחות שלמות שגרו בו פעם נעלמו, וזרים נכנסו אליו לא כדי להישאר שם, אלא כדי לא־להישאר. איזה גורל מר לבית ישן.

תחושת אומללות שיתקה אותו, משהו שאבד בעבר – העבר עצמו? – כשנכנס לדירה הממוגנת בשני מנעולי צילינדר ובמנעול עם לשונית טריקה, מחוזק בבריחים עגולים וכבדים. רק בשלושת חדריו השפויים והבטוחים היה לסר יכול לחוש שהוא פרושׁ מהעולם ורגוע. כאן הוא שכח את מה שהיה עליו לשכוח כדי שיוכל לעבוד. הוא שכח בין ספרים שהצטופפו לאורך קירות הסלון על מדפים מעץ אורן שבנה ביגיעה וצבע בעצמו לפני שנים, וכתבי־יד – שניים של רומנים שראו כבר אור, ואחד בדרך, כמעט גמור – שנחו בארגז גדול בארון; בין ציוד סטריאו ותקליטים שהוצבו בערמות ובמעמדים על מדפי הספרים התחתונים, ועוד דברים נחוצים במקומות אחרים, בארונות הבגדים, במגירות השולחן, בארון התרופות. החדר שבו ישן ועבד היה גדול ומרוהט בדלילות: ספה נפתחת, ארונית צרה, כורסה ישנה ליד החלון, מנורת רצפה, שולחן עבודה קטן וכיסא עם מסעד ישר – כל אלה היו ראיה וסדר לחיים שנעשה בהם שימוש. הוא לא מתכוון לשאול את עצמו באיזה חלק של החיים הוא לא ניסה להשתמש. זה היה בחוץ, והוא היה בפנים.

במטבח הקטן שלו הכניס הארי את החלב למקרר, שקל רגע אפשרות של ארוחת בוקר קטנה ונתקף בחילה מעצם הרעיון. בבקרים הוא אף פעם לא נזקק ליותר מכוס קפה, ויש לו לחם ופירות להמשך, ובעצם כדי לתת לו זמן להרהר בהתקדמות הכתיבה. הדבר הדחוף באמת – המחשבה שעוד לא התחיל לעבוד העבירה בו צמרמורת – היה להתיישב עכשיו, ברגע זה ממש, לשולחן הכתיבה שלו, לעוגן שלו, לגירוסקופ, הר הקסמים העומד בַּמקום ובכל זאת נע. מסע ארוך בחדר קטן. יש ספר שׂבע־ימים לסיים. את הקפה הוא יוכל להכין כשיהיו לו מילים מלוא־עמוד. את השפה אי־אפשר לאכול, אבל היא מקילה על הצמא.

הוא נכנס לחדר העבודה שלו בעל שלושת החלונות, הרים את שלושת התריסים הירוקים והסדוקים בלי להביט ברחוב והתיישב לשולחן הכתיבה. מהמגירה העליונה הוציא חלק מכתב־יד. הארי נתקף תחושה רגעית של אובדן, חרטה על שהקדיש את חייו לכתיבה, ובעקבותיה פֶּרץ חיבה לעצמי היצירתי שלו, כשקרא את העמוד וחצי שכתב אתמול ומצא שהכתוב מגובש, משכנע, קולח. הספר כיפר על הכול. בתוך חודשיים־שלושה הוא יסיים אותו, ואז שכתוב אחרון מהיר של הכול, נֹאמר הטיוטה השלוש ורבע – וכך, בתוך שלושה חודשים, אולי ארבעה, הוא עשה את שלו, תם הרומן ונשלם. יצירת מופת בתוך עשר שנים בלבד. עשור שלם רבץ על ראשו, אבל לא סָדַק ולא רוצץ אותו – את הראש המסכן. לפתע חש הארי דחף לבחון את פניו במראה שבחדר האמבטיה – עיניים אפורות, עייפות, אדומות לרוב, שפתיים ענייניות, אירוניות, שהלכו והידקקו, כך נראה לו, עם השנים, אף סקרן, וגם חד אבחנה – אבל הוא הצליח להתגבר עליו. פנים הם פנים: הם משתנים כשהם פונים. המילים שהוא מעלה על הכתב משנות את פניו. הוא כבר לא האיש הצעיר, בן העשרים ושבע, שהתחיל בכתיבת הספר, וגם אין לו שום חשק להיות. הזמן החולף הוא רווח נקי אלא אם כן הספר לא עלה יפה, אם המבנה שלו לקוי, אם הוא כישלון חרוץ; כי אז זה זמן מת. שלא נדע.

כשלסר כותב, הוא לפעמים קטר דוהר, משקשק, כל הקרונות מאחוריו מחוברים מלבד קרון העזר, והוא שועט על מסילות מקרקשות אל ארץ שאת נופיה כבר ניחש, אך לא הכיר עד הגיעוֹ. לסר מגלה הארצות. לסר וקלארק1 חוצים רגלית את היבשת בדרך אל הייעוד הגלוי.2 או אולי הוא ספינת קיטור במיסיסיפי עם גלגל הנעה מרעיש, מתיז מים, וצופר ערפל קורע לב, ועוד כל מיני המצאות מופלאות. כן, ספינה היא מטפורה לא רעה. הנה, לסר בסירת־מפרש קצרת תורן על ימת הגליל, רוח מבדרת את יריעת המפרש, והוא בולש אחר השליחים שעל החוף, מנסה לברר מה הולך שם. או בסירת משוטים על ההדסון, מחפש אחר הנדריק,3 מאזין לקולות המהדהדים בגיאיות, בין הגבעות המטפיזיות;4 או חותר, לצלילי מוזיקה, בתמזה הקולחת מעדנות. הוא אהב את הנהרות האנגליים, השוטפים. או אולי עדיף נהר: האמן כנהר רחב ידיים, מתפתל, זורם בחופשיות בין איי החוויה – חלקם מוריקים בירוק עז, שופעים צמחייה, מלאים עצים; אחרים שוממים, רק חול רך וטביעות רגליים לחות, הזרם חובק איים גדולים כקטנים, וגאותו מציפה כל אחד ואחד, ואת כולם, ואת שתי הגדות הטובעניות של החיים והמוות.

"על כן מעַי ככינור יהמו" – ישעיהו.

בלי להרים עין אל החלונות שלצד השולחן דמיין הסופר את היום החורפי שבחוץ, צלול כבדולח, יופי קר ובהיר. הוא שמח בַּיום, בלי שהיה לו שום רצון לצאת אליו, לקחת בו חלק, לשאוף את הזוהר הצורב שלו אל תוך ריאותיו שכמעט פרשו מהעולם, לחוות אותו. את מטוטלת המשיכה־דחייה הזאת בנפשו הוא כבר עצר מזמן, אחרת לעולם לא היה כותב ברצינות. בזמן שכתב עקצצה בו התשוקה לפתוח את הארון שלידו ולבהות בארגז כתבי היד שלו, ההולכים ומצטברים. אפילו עמד לו קצת, בחצי התורן: היצירתיות בהתהוותה. הארי שרבט בהנאה גוברת, והמילים הפוריות קלחו במורד הדף. הוא חש כבר בטעמו של הסיפוק מעבודת בוקר שעלתה יפה. אחר הצהריים ידפיס את מה שהוא כותב עכשיו בעט נובע. מי היה זה שאמר שהוא חושב בידו הימנית? ואחרי העבודה הוא יציע את המיטה, יתקלח במים חמימים וקרים – חמים לא באים בחשבון – ואחר כך יאזין לכמה תקליטים, עם כוס משקה בידו. ובערב מסיבה לא מתוכננת, אולי זיון אם יהיה לו קצת מזל, ואם יתמזל מזלו עוד יותר, אולי אפילו קצת אהבה אנושית בעולמנו המוטרף. אתה חייב להשתמש במילים אבל לא יכול להשתמש רק במילים. לסר ידע שפעמון הדלת מצלצל והמשיך לכתוב. הפעמון צלצל וצלצל.

הוא לא מפסיק לצלצל.

זה לוונשפיל שמצלצל.

הסופר יושב אל שולחן הכתיבה שלו ונושא את קולו מבעד לשני חדרים. הוא יודע שהמילים והמנגינה – הם שרו את זה יחד פעמים רבות בעבר – נפתחות בהצהרות של כבוד הדדי. כל אחד מביע התחשבות באחר. לסר מבטיח להתפנות ברגע שהדבר יתאפשר כדי לאפשר לבעל הבית להרוס את הבניין שלו. לוונשפיל, איש רחב חזה, שקולו בוקע מבטנו, נשבע ברצונו שלסר יכתוב את הספר הטוב ביותר שיעלה בידו. יש לו כבוד לסופרים רציניים.

בתול־ים בעור עז, תפסיק כבר לחלל על לבי.

ואז לעניין: בעל הבית בדיוק חוזר מהלוויה של קרוב משפחה בקווינס, והוא חשב לקפוץ לרגע, לומר שלום. קצת רחמים, לסר, צא כבר ותן לי להרוס את הבניין המגעיל הזה שיושב לי כמו גיבנת על הגב.

לסר טוען שהוא לא יכול לעזוב באמצע הספר. אם יעזוב, במצבו הנפשי הנוכחי ייקח לו שישה חודשים להתגבר על הסחת הדעת ולחזור לעבודה, שלא לדבר על הריחוק שירגיש כשיפגוש שוב בחומרים שאבד לו המגע איתם. אין לך מושג איך הכול משתנה כשמתרחקים. אני חושש ממה שיקרה אם בקונספציה שלי תחול תמורה קלה שבקלות. אתה לא מבין מה אתה מבקש ממני, מר לוונשפיל.

נמצא לך דירה נחמדה באיזה מקום בסביבה, ושם יהיה לך הרבה יותר נוח מאשר במקום הזה, שמריח לא טוב. ואם תפסיק לכתוב לשבוע־שבועיים, גם זה לא יהיה סוף העולם. מה היה קורה אם היית חולה וצריך ללכת לאיזה זמן לבית חולים? אתה חיוור כמו דג מת, לסר. אתה צריך יותר עניין, יותר גיוון, בחיים המסכנים האלה שלך. בחיי שאני לא מבין איך אתה יכול לשבת יום אחרי יום בדירה המגעילה הזאת. תחשוב קצת בהיגיון, לטובתך.

אני מקשיב. אני עובד קשה, לוונשפיל. ואני מקריב כאן הרבה יותר ממך. אם תתאזר בסבלנות, אסיים בקרוב. מסיבות שלא אכנס אליהן, הספר האחרון שלי היה פלופ. אני חייב לשקם את הדימוי העצמי שלי בכתיבת ספר שיהיה לא פחות מיצירת מופת מהמעלה הראשונה. למעשה, הוא כבר כמעט גמור, אבל החלק האחרון, אני מודה, עדיין מגלה קצת התנגדות. האמת היא שזה מתחיל להטריף לי את השכל. ברגע שאמצא את הקול הנכון – העניין הוא להביע את האמת בצורה שהיא שלמה – הספר יירד לי מהלב ולךָ מהראש. אני אוכל לנשום בשקט ואתפנה מכאן בתוך יום. הנה, אני מבטיח לך בהן־צדק, ועכשיו לך מפה, למען השם, אתה מכלה לי זמן כתיבה יקר.

קולו של בעל הבית מתרכך, אף שאגרופו הגדול ממשיך להלום בקצב בדלת הנעולה.

האָבּ רחמוּנעס, לסר, גם לי יש שאיפות להגשים. אני מבוגר ממך בחמש־עשרה שנה, אם לא יותר, ואני עוד עירום כמעט כמו ביום שבו נולדתי. אל תיתן לנכס שיש לי להטעות אותך. אתה כבר יודע שיש לי אישה חולה, ושהבת שלי, ילדה בת שש־עשרה, בהיריון. וגם פעם בשבוע אחר הצהריים אני הולך כמו שעון לבקר את האימא המשוגעת שלי בג'קסון הייטס. כל הזמן שאני אצלה היא רק בוהה בחלון. את מי היא חושבת שהיא רואה שם אני לא יודע, אבל בטח לא אותי. פעם היא שקלה איזה ארבעים קילו, הייתה רזונת, ועכשיו היא אולי מאה קילו והיא רק הולכת ומשמינה. אני יושב שם עם דמעות בעיניים. אנחנו יושבים יחד איזה שעתיים בלי להחליף מילה, ואז אני הולך. אבא שלי היה מהגר שפחד מהצל של עצמו ורק כעס על כולם, לא־יוצלח שלא ידע לעשות שום דבר כמו שצריך, בטח לא לפרנס משפחה. על כל הילדוּת שלי הוא מרח את הנעליים שלו, המנוול, ברוך השם שהוא מת כבר. ונוסף לכל הצרות, כולם – כולם – רוצים שאעזור להם בכסף. ועכשיו יש לי סוף־סוף אפשרות, אפילו עם ההון המוגבל שלי – אני יכול לקבל הלוואה ממטרופוליטן לייף, להקים בניין מגורים עם שש קומות, מודרני, חמש קומות של דירות עם חדרים גדולים מעל שורה של חנויות נחמדות, ולחיות את החיים הטובים, אם זה בכלל אפשרי בעולם של היום. כל הדיירים האחרים, שיילכו לעזאזל, קיבלו פיצוי של ארבע מאות דולר והתפנו. לךָ אני מציע אלף דולר במזומן, ואתה מסתכל עליי כמו על איזה חולה במחלת מין. ואם זה לא מספיק, אתה גם הולך לרשות הדיור בשכירות, ומלכלך עליי ומסבך אותי בביורוקרטיה ובהליכים משפטיים ומה לא – חקירות, ערעורים ועתירות משפטיות – פלונטר שייקח לעורך דין החנטריש שלי עוד שנה וחצי רק לצאת ממנו. חוץ מהשבעים ושניים דולר שכר דירה שלך, שלא מכסים חצי מהדלק שאני מוציא עליך, אין לי שום הכנסה מהבניין הזה. אז אם אתה באמת בן־אדם, לסר, אם אתה אדם תבוני, הוגן, איך אתה יכול לסרב לבקשה הקטנה שלי?

ומה עם הבניין שלך בהארלם?

אני לא יודע מאיפה אתה מביא את הדברים האלה, לסר, אולי זה בגלל שאתה סופר. את הבניין ההוא ירשתי מאיזה דוד נכה, אָמֵן שיישאר בקבר לעולמים. יש לי ממנו צרות איומות מסיבות שאתה בטח מבין. ואני לא מדבר על עניינים של גזע. אני רק אומר שבתנאים הקיימים אני מפסיד בגללו כסף. אם זה יימשך ככה אני אצטרך לנטוש אותו. זה הפקרות מה שהולך היום. הפיקוח על שכר הדירה, אם לא מפחיד אותך לשמוע את האמת, זה מצב לא מוסרי. בעל הבית התמים נדפק. ומה שקורה, לסר, זה שאתה פשוט לוקח ממני את הרכוש הפרטי שלי, בניגוד לחוקה.

אתה יכול לצאת מזה בקלות, לוונשפיל. תוסיף לתוכניות של הבית שאתה מתכוון לבנות עשרים אחוז דירות יותר ממה שאתה הורס, ולפי התקנות תוכל מייד לבעוט אותי לרחוב.

אנחה ארוכה שבסופה התנשפות כבדה.

אני לא יכול להרשות את זה לעצמי, לסר. זה אומר עוד קומה שלמה, אולי אפילו שתיים. אין לך מושג כמה הבנייה עולה עכשיו, כפול מכמה שאתה מעריך, ועד שהבית יעמוד זה יהיה פי שלושה. אני לא אומר שלא חשבתי על זה, אבל נוביקוב, השותף הקבלן שלי, מת, וכשחשבתי להכניס שותף אחר, או לנסות לקבל עוד הלוואה, אמרתי לעצמי לא, אני אבנה אותו בדיוק כמו שחלמתי. אני יודע איזה מין מקום אני רוצה. הוא צריך להתאים לאופי שלי. אני רוצה בניין יותר קטן, ואני גם מעדיף להתעסק עם חמישה־שישה בעלי חנויות מאשר עם עוד עשרים אחוז דיירים. זה לא האופי שלי לרדוף אחרי אנשים שישלמו שכר דירה. אני יותר רגיש ממה שנדמה לך, לסר. אם היית פחות מרוכז בעצמך היית מבין את זה, תאמין לי.

לסר חוכך בדעתו. אני אגיד לך מה אני מוכן לעשות, שאולי יעזור. אני אטאטא את הכניסה ואת המדרגות של הבניין פעם בשבוע. רק תשאיר לי את המטאטא של השרת. אני לא כותב בימי ראשון.

ולמה לא, אם באמת כל כך חשוב לך לגמור את הספר שלך עד שאתה לא יכול לקחת אפילו יום חופש אחד כדי לעבור דירה?

זה הֶרגל ישן. הנפש לא נותנת.

מה אתה חושב, שאכפת לי בכלל מהכניסה הפארשטינקענע פה? אני רק רוצה להוריד כבר את הבניין המזופת הזה.

הסופר מדבר מתהומות הווייתו:

"רק החלק האחרון נשאר לי, לוונשפיל. אני עובד עליו כבר כמעט שנה – וזה עדיין לא זה. חסר שם איזה משהו מהותי, שלוקח זמן למצוא אותו. אבל אני מתקרב – אני מרגיש את זה בדם. אני מתקדם בתוככי המסתורין אל ההתגלות. אני רוצה לומר שמה שמטריד אותי נמצא כבר על סף ההכרה. שלי ושל הספר. הצורה פורשׂת לפעמים אפשרויות רבות, ולפעמים עובר קצת זמן עד שמבינים על איזו מהן היא מתעקשת. אם לא אכתוב את הרומן הזה בדיוק כפי שאני אמור, אם חס ושלום יהיה בו משהו מאולץ או מזויף, אז אחרי תשע וחצי שנים ארוכות של עבודה מאומצת הספר יהיה כישלון, וגם אני. ולאחר משגה כזה, למה כבר אוכל לצפות מעצמי? מה אֶראה כשאביט במראה אם לא איזו תולעת מעוותת בעלת שלושה ראשים? ומה יזמן לי העתיד אחרי שייגמר לי כל הכסף מהסרט? גאולה בעזרת ספר אחר שאולי אסיים כשאהיה בן ארבעים ושש ואגווע ברעב?"

"לסר, מה זה בכלל איזה רומן מצוץ מהאצבע מול כל התלאות והייסורים שלי שכבר תיארתי לך?"

"אבל לא מדובר כאן בסתם רומן. טמונה בו האפשרות להפוך ליצירת מופת קטנה. הוא ממחיש את רעיונותיי הטובים ביותר כאמן כמו גם את מה שלמדתי בהדרגה מהחיים. כשתקרא אותו, לוונשפיל, אפילו אתה תאהב אותו. הוא יעזור לך להבין ולשאת את חייך כפי שכתיבתו סייעה לי להתמודד עם חיי שלי."

"אלוהים, מה אתה כותב שם, את התנ"ך?"

"מי יקבע? מי באמת יודע? אבל בטח לא עם ההמולה המזוינת הזאת שאתה מקים. איך אני יכול לחשוב כשהקול שלך חופר לי בשכל? העט שלי עמד מלכת. למה שלא תלך מכאן ותיתן לי לעבוד בשקט?"

"זה לא אמנות, זה קשקוש בתחת, בעולם שלנו מה שחשוב זה הלב. חכה חכה, לסר, אתה עוד תקבל את מה שמגיע לך. תזכור מה שאני אומר לך."

אגרופו הרועם מהדהד במסדרון.

לסר נואש מהכתיבה והלך לקרוא בשירותים. לאחר שפנה הרעש לדרכו הוא שב ודחק בעט, אך זה לא נבע יותר גם לאחר שמילא אותו פעמיים. הוא רצה אבל שום דבר לא יצא. הקַטָּר, עטוי קרח, עמד ללא ניע כמו ממותה מאובנת על מסילת הברזל הקפואה. ספינת הקיטור החלה לדלוף ושקעה לאיטה עד שרותקה למקומה על ידי המיסיסיפי שנקרש לקרח ירוק שורץ שפמנונים מתים, בוהים לכל עבר.

גם אם אתה מתענה בייסורים, מוטב שתעמיד פנים שמרצונך הפסקת לכתוב. מלאכת היום נשלמה, ואתה נח על האסלה. הנה, זה מה שכתוב פה בספר: "לרגע לא הייתי מעלה על דעתי להקדיש פחות מעשרים שנה לשיר אפי" – קולרידג'. לסר עוצם עיניים ועובר על העמודים האחרונים בכתב היד. הוא מעמיד את גורלו במבחן: הוא חי כדי לכתוב, כותב כדי לחיות.

הסופר עומד על הגג בעיצומו של חורף. נהר של מים לבנים זורם סביב מנהטן. אולי זה שלג שיורד. ספינת־גרר צופרת באיסט ריוור. במרתף, לוונשפיל, שנראה כמו זר מסתורי אם לא ממש כמו לב החשכה, מבעיר אש קטנטנה בערמה של כפיסי עץ. כל הבית עולה בלהבות ענקיות. דוד ההסקה מתפוצץ, לא פעם אלא פעמיים, חוגג את שני הדורות של קיומו. הבניין מזדעזע אבל הארי, היושב לשולחן הכתיבה שלו וכותב בשטף, מניח שאלה רעשים של בנייה בסביבה וממשיך בשלו, בעת שהאש המייללת והצללים הלוהטים ממהרים במעלה המדרגות המבאישות. בכתלים נוסקים אל־על תיקנים בוערים, תיקן תיקן וזעקתו הזעירה. ומאחר שאיש אינו חוסם בעדה, מתנחשלת האש בדרכה הגורלית מעלה, ומבקיעה בשאגה עוויתית את דלתו של לסר.

סוף הרומן

למחרת בבוקר דידה במעלה שש קומות כלב רטוב עם עין מדממת, וייבב, ושרט בדלתו של לסר.

על אף הקולות מעוררי רחמים שהשמיע, תפס הארי את הכלבלב, שיילל ונהם חליפות, בקולר החבל הבלוי שעל צווארו, ובעזרת פיסות קטנות של לחם יבש הצליח לפתותו לרדת במדרגות ולצאת מהבניין. הלוואי שהיה קל כל כך להיפטר מלוונשפיל.

כשעלה בכבדות במדרגות שמע לסר זעקות עמומות, יללה מרוחקת. מה זה, יש בית לוויות בבניין? גם בעבר הוא שמע צלילים כאלה, לא מוגדרים, צפים. קשה לומר איפה או מה בדיוק, כאילו נקלף מרעשי העיר – נכרה מקרביה? – ושר בלשון לא ברורה, רק למי שבורך באוזן מסוימת מאוד, תכונה שאיננה תמיד ברכה. בחיפושיו אחר מקור ממשי ומספק לדבר הזה ששמע, עצר לסר בקומה החמישית ועמד במסדרון, מצמיד אוזן לדלתה נטולת הידית של דירה, מחפש בתוכה איזה רחש מסגיר. אולי מוט ברזל שעוקר אבנים צועקות מהקיר? אולי בעל הבית מגניב איזו מהלומה חשאית? ממש לא סביר כל עוד הדייר החוקי האחרון לא קיבל הודעה רשמית – אי־אפשר להרוס את הקומה החמישית בלי להסיר את השישית, גם אם היא תצליח לרחף באוויר עוד זמן־מה – ועדיין הפחד ממשי. הוא חשש לבית, וגרוע מזה, לפעמים הוא חשש מהבית. בדירה, בזמן שלסר האזין, שרקו רוחות יגון, כל השק של איולוס.5 למה רוחות מייללות, שאין בהן שמץ של אנושיות, משמיעות קולות אנוש? הוא דחף את הדלת ונכנס, כורה אוזן: דממה גמורה, עמוקה. הארי תעה מחדר לחדר: המטבח לשעבר ריק, חסר כיור גנוב, נותרה בו גיגית כביסה סדוקה; הסלון מעגל מרובע של גברים עירומים ושעירים שמענגים את עצמם על שלושה קירות; שני חדרי השינה נטולי המיטות נבזזו; האמבטיה מרובבת שאריות של שתן. השקט פָּרַח והפך לצליל ראשוני, לדממה עמוקה ומוחלטת: מוזיקה של בית עלמין.

בבניין הוא חש – חזק מאי־פעם, מורשת ביקורו של לוונשפיל? – בנוכחות אחרת, לא שלו. זה לא חדש, אבל מי זה הפעם? בלש פרטי שבא לרחרח מסיבה זו או אחרת? הרי אי־אפשר להכיר את כל התקנות לפינוי. מבקר אלמוני שהתגלגל מעלה, מקומה לקומה, בלא כוונה או מטרה מלבד פגיון סמוי? הבית הוא המקום שאם אתה מצליח להגיע אליו לא רוצחים אותך; אם רוצחים, אז אתה לא בבית. העולם מלא באנשים בלתי נראים שעוקבים אחר אנשים שהם לא מכירים, ועכשיו מסתובבים פה יותר זרים חסרי בית מאי־פעם. משחר האנושות היה אלוהים צריך לקחת על עצמו את מלאכת הצגת האנשים זה לזה: יעקב, בבקשה תכיר את ישמעאל. "האחיו של אחי אנוכי?" מי קבע? כששב לחדר העבודה שלו כתב במהירות, כאילו שמע את קץ העולם נופל לתהומות הזמן, וקיווה להספיק לפני כן לכתוב את מילתו האחרונה.

בשעת בוקר מוקדמת באחד הימים, כשנשא הסופר שקית נייר ובה לחם וחלב, והיה עסוק בפתיחת דלתו הנעולה בשלושה בריחים, הוא היה מוכן להישבע כי נקישות של מכונת כתיבה בוקעות מאחת הדירות שבקדמת המסדרון, ולרגע משונה נפנה להשתעשע במחשבה שהשאיר את עצמו מאחור, שקוע בעבודה כאן בסביבה, בזמן שיצא לקנות מצרכים. לסר הסב את פניו אל המסדרון האפלולי.

המסדרון הריק היה ריק.

הוא אימץ את חושיו להקשיב, ואף על פי שהקשיב כדי לא לשמוע, הוא שמע צליל עמום, בלא שום ספק קרקוש של מכונת כתיבה. למרות היכרותו עם הצליל, הוא חש כאילו הוא שומע אותו לראשונה, ואי־אפשר לומר שבתחושה זו לא הייתה מעורבת גם קנאה תחרותית. הוא עצמו שוקד מעל ומעבר על כתיבתו של ספר אחד, וכאן פתאום מישהו כותב אחר? לסר חש איך החום אוזל מגופו וצווארו מתחיל לעקצץ, אך ברגע האחרון התעשת והזכיר לעצמו: הַקָשָה על מכונת כתיבה היא רק הקשה על מכונת כתיבה, ומכונת הכתיבה עצמה, לפחות כל עוד משתמשים בה, אינה נשק קטלני. אך לאחר הרגע האחרון שוב הציקה לו תהייה מטרידה: מיהו המתקתק האלמוני?

הארי נכנס לדירתו, אחסן את המצרכים במקומם וחזר למסדרון לצותת. הוא חלף בגנבה על פני דלת אחת סגורה ודלת אחרת שנעקרה ממקומה. הוא תחב את ראשו אל תוך החדר החשוך, הפתוח: לא, שום דבר שאפשר באמת לשמוע. כשהלך לגשֵׁש בצדו האחר של המסדרון, השתהה יותר ליד כל דלת עד לסוף הקומה וניסה בדריכות לאתר את מקור התקתוק הרצוף. כששב וחצה את המסדרון גילה שהוא בוקע מהדלת הסמוכה לשלו, מהדירה של הולצהיימר, ונדהם לגלות שנדד הרחק כדי למצוא אותו קרוב.

הוא רצה שהולצהיימר יהיה לצדו, כאן במקום הנטוש הזה. אבל הזקן עזב כמובן; וחוץ מזה הוא לא ידע להדפיס. הדלת הייתה פתוחה מעט, ולסר הטה את ראשו להאזין: תק תק תק־תיק־תק. מה זה, לוונשפיל הקים פה תא ריגול, תת־מפקדה של הסי־אי־איי כדי לעקוב אחר הארי לסר שכותב לו רומן חתרני? האם כל אות שהוא מטביע על הנייר, שבו הושתלו בקפידה מכשירי האזנה, מהבהבת מייד על מסך בלשכת התובע הכללי במשרד המשפטים, בוושינגטון הבירה? כדי לשים סוף למתח הוא נתן דחיפה הרפתקנית לדלת הפתוחה, וזו סבה על צירה בחריקה. הוא היה נכון לברוח אבל איש לא יצא. היה עליו להיכנס.

במטבח לשעבר של הולצהיימר, אל שולחן אוכל מעץ, בפניו אל החלון החורפי וגבו ללסר, ישב גבר שחור והדפיס. אף על פי שהקור בחדר הורגש בבירור – הרדיאטורים וצינורות הקיטור הוסרו, ופתחי הצינורות נחסמו כדי למנוע הצפה – הוא לבש סרבל שכתפיותיו הוצלבו מעל סוודר ירוק סרוג ביד, שחוק במרפקים עד לשרוולי החולצה הלבנה שמתחתיו. השחור נראה תחילה גדול ממדים, אך התברר שזו מכונת הכתיבה שלו, שהיא גדולה, ואילו הוא עצמו אמנם רחב כתפיים, כבד זרועות ובעל גוף חזק, אך קומתו ממוצעת. ראשו היה רכון מעל אל. סי. סמית ישנה, מכונה ותיקה מלפני מלחמת העולם הראשונה, מין מבצר זעיר.

האיש שראשו הורכן בריכוז לא הבחין בלסר, והדפיס במרץ בשתי אצבעות עבות. והארי, שאמנם היה כבר קצר רוח לגשת לעבודה, חיכה וחווה בו זמנית לפחות שני רגשות: מבוכה על פלישתו – וכעס על הפולש השחור. מה הוא חושב שהוא עושה כאן, בבית הזה? ולמה הוא בא? ומאין? ואיך אני נפטר ממנו? ולמי יש זמן לכל זה? לרגע חשב להתקשר ללוונשפיל, אבל אולי הוא בכלל זה שהפיק את כל ההצגה. כיוון שחיכה כבר לא מעט זמן להכרה בנוכחותו – הוא הרי לא יפריע לאדם כותב – ולעוד אי־אילו פריטים של מידע בסיסי, הוא המשיך לחכות. אין ספק שהשחור ידע שמישהו עומד שם, כיוון שמהדלת הפתוחה נשבה רוח פרצים, ופעם אחת לסר גם התעטש, אבל ההוא לא הסב את פניו להביט בו או במי שזה לא יהיה. הוא כתב בריכוז מוחלט, שוקל בכובד ראש כל מילה, ואז מטיח אותה בנייר באבחוֹת הבוכנה של אצבעותיו הקצרות ועבות המפרקים. החדר היטלטל מעוצמת הרעש. כל זה נמשך חמש דקות, וחמתו של לסר בערה. כשהכתבן הפנה את פניו – זקנקן, עור שחור כהה – היה בעיניו המימיות שבהו בסופר, ובמבט שהשהה עליו, ריחוק גדול כל כך עד שנדמה לאיום, ובו בזמן גם איזה רמז לבהלה ששיקפה, כך חש לסר, את בהלתו שלו עצמו. ראשו היה גדול, שפתיו עבות למדי, חושניות, כנפות נחיריו רחבות. מהריכוז עיניו התנפחו, אבל הוא היה צעיר ונראה לא רע בכלל, כאילו סבר שהוא נראה לא רע בכלל, וזה עזר. למרות הצינה, נראה שהוא מזיע.

"בחייך," הוא התלונן, "אתה לא רואה שאני רושם פה את הספר שלי?"

הארי הודה בהתנצלות שראה. "גם אני בעצמי סופר."

לא ברק ולא רעם, ולא שמץ של התפעלות. השחור בהה בלסר כאילו לא שמע, והסופר התחיל לחשוד שאולי הוא קצת חירש, עד שלבסוף האיש הגיב בנשימת הקלה. האם הבין שאין לו עסק עם בעל הבית? האם קודם העמיד פנים? אפשרות של חיוך עמדה על הפרק, אבל לא הוּצאה אל הפועל.

על השולחן משמאלו של הסופר השחור נחה ערמה של דפים כתובים, מרופטים מאוד, וקצת מוכתמים, והארי חש שריח רע עולה מהם. הוא הבחין אז שהאיש חלץ את נעלי העבודה הכתומות שלו וישב שם וכתב בגרבי טניס לבנים מצמר. אפילו עכשיו הוא הזיז ומתח את בהונותיו. היה קשה לומר אם ריח הגופרית נודף מכתב היד או מכפות הרגליים שעל הרצפה. אולי זה ממני, חשב לסר, אולי זה ריח הפחד? בכל מקרה, משהו הסריח.

ואז כדי להבהיר – את העניין, את עצם העניין כולו – את הטעם להמתנה הארוכה לשיחה עם השחור ולהתרעה שעמד להשמיע – אמר לסר: "אני גר כאן לבד בבניין הזה, לבד בקומה. אני מנסה לגמור לכתוב ספר."

הזר הגיב לידיעה בגלגול עיניים מהורהר.

"כן, ילד, אלה חיים קשים ובודדים." קולו היה עמוק, מלא, מחוספס. וכמודיע על החלטה שזה עתה קיבל, הוסיף מייד בהחלטיות, "אני הולך לעבוד פה בסביבה מעכשיו כל יום לפי איך שהנסיבות ילכו."

"אתה רוצה להגיד לי שלוונשפיל מרשה לך?" לסר הרגיש איך הוא עוד רגע נטרף. הוא ראה בנוכחותו של האיש בקומה איום רציני. אולי זו גרסת ההטרדה החדשה של בעל הבית.

"מי זה הטיפוס הזה?"

"הבעלים של הבניין, איש בלי מזל. מה, לא פגשת אותו? אז זה לא היה רעיון שלו, שתעבוד כאן?"

השחור הכחיש באדישות. "לא מתעניין בשום בעל בית יהודי מוצץ דם. סתם עליתי על המקום הזה כשחיפשתי משהו – ומייד נכנסתי. מצאתי את השולחן הזה במרתף ואת הכיסא באיזה חדר כאן למטה, אבל האור למעלה טוב יותר, אז העליתי אותם. חיפשתי מקום פרטי בשביל הכתיבה שלי."

"איזו מין כתיבה, אם מותר לשאול?"

"זאת, אם לא אכפת לך, שאלה פרטית, ומה שאני כותב זה העסק שלי."

"כמובן, כמובן. רק רציתי, מתוך סקרנות, לשאול אם אתה כותב ספרות בדיונית או משהו אחר?"

"היא יכולה להיות בדיונית – ובכל זאת אמיתית."

"אף אחד לא אמר שלא."

השחור אמר שהפרגית שלו היא שחקנית באוף־ברודוויי. "בבקרים שהיא לא יוצאת לעבודה, מתי שאין לה חזרה, צפוף אצלנו בדירה לשנינו. היא לא עושה כלום ומסתבכת לי במחשבות, ואני לא מצליח לשבת על התחת לעבוד. אני לא אומר שאני לא נהנה מהחברה שלה, במיוחד כשאני חרמן, אבל לא כשיש לי משהו לכתוב."

לסר הנהן. הסיפור מוכר.

הוא סיפר לזר שלוונשפיל מנסה להכריח אותו להתפנות כדי שיוכל להרוס את הבניין.

"אבל אני כאן בשכירות מוגנת, אז הוא תקוע איתי בינתיים. שמי הארי לסר."

"וילי ספירמינט."

לחיצת ידיים לא הייתה, אף על פי שהארי רצה, ובעצם שלף כבר כף יד לבנה. וכך היא גם נותרה – פשוטה באוויר. במבוכתו התפתה לנסות לסחוט צחוקים מהדבר: הנה צ'רלי צ'פלין, עם השפם אכול העש שלו, בוחן את ידו הרגישה כדי לוודא שאכן יד, ולא דג, הוא פשט בברכה לפני שהורה לה לחזור למקומה; אבל בסופו של דבר משך לסר את היד בלי שום ביקורת, לא מכוונת ולא משתמעת. מי אמר שמישהו חייב ללחוץ למישהו יד? זה לא מופיע בתיקון הארבעה־עשר לחוקה. כעת התפתה לספר שכילד הוא התגורר שנים ארוכות על גבולה של שכונה שחורה וצפופה בדרום שיקגו, והיה לו חבר שם, אבל בסופו של דבר הוא פסח גם על זה. למי אכפת?

לסר חש בושה על שהטריד את וילי ספירמינט. אם אדם מדפיס – מעשה תרבותי בהחלט – שידפיס היכן שבא לו. אתה תתעסק בעניינים שלך.

"מצטער שהפרעתי. אני חושב שהגיע הזמן שגם אני אלך לעבוד – על הרומן השלישי שלי."

שום תגובה מווילי מלבד מנוד ראש פזור דעת.

"זו הייתה הפתעה, למצוא כאן למעלה עוד מישהו שמדפיס. התרגלתי להיות האדם היחיד על האי."

אף על פי שהתפתה להימנע מכך – הוא נשך את לשונו, כיוון שהזמן הוא גורם מהותי, והוא כבר מאחר להתחיל בעבודה – שמע לסר את עצמו אומר, "טוב, אז שוב סליחה, אני בעצמי שונא הפרעות. ובכל זאת, תדפוק אצלי בדלת אם תצטרך, אם תזדקק למשהו – מחק, עיפרון, מה שזה לא יהיה. אני פה בדירה משמאל, ובדרך כלל אני פנוי בשעות אחר הצהריים המאוחרות, אחרי שאני גומר לעבוד. כמה שיותר מאוחר, יותר טוב."

וילי ספירמינט, עובד חרוץ בעליל, מתח מעלה את שתי זרועותיו ירוקות השרוולים, הניע את אצבעותיו העבות בקלילות ובשביעות רצון שעוררו את קנאתו של לסר, נרכן מעל המכונה השחורה הגדולה, התרכז במילים, והתחיל מחדש באותו תיק־תיק־תק. אם לסר עדיין נכח שם, הוא לא נראה כמי שמודע לזה.

בחדר העבודה שלו הרהר הארי עד כמה הוא אוהב, בסך הכול, להיות לבד בקומה העליונה. אני חושב על עצמי כעל אדם בודד, כלומר אני האיש הנכון לעבודה הזאת, כלומר בנסיבות הקיימות. אני אולי שונא לעלות בשישה גרמי מדרגות אפלים ולתהות את מי אפגוש שם, אדם או חיית אדם, אבל חוץ מזה נהניתי מהבית הגדול והריק הזה. הרבה מרחב לדמיון להתרוצץ בו. מקום מצוין לעבודה כשלוונשפיל גובה דמי שכירות איפשהו, או מתעסק בדברים אחרים. האמת היא שהייתי יכול להסתדר גם בלי וילי ספירמינט.

זמן קצר לאחר שעת הצהריים – לאחר שאזעקה סמוכה ייללה כמה שניות, להזכיר למי ששכח כמה סכנות טומן העולם – בעט וילי בדלת של לסר בעקב נעלו, כשהוא נושא בשתי זרועותיו – ולמעשה כורע תחת המשקל – את מכונת הכתיבה העצומה שלו. לסר, שהוכה בתדהמה לרגע, התקשה להבין לשם מה הוא בא ונבהל למראהו. על הסרבל שלו לבש וילי טוניקה אפריקאית מצמר, כחולה־סגולה ודמויַת שק. השיער שלו לא היה עשוי בתסרוקת אפרו, כפי שלסר סבר, אלא יוּשר בסירוק, כאילו בניגוד לטבעו, עם שביל בצד שמאל, וגל קטן התרומם בו מאחור כמו קורת רצפה שנעקרה ממקומה. הזקנקן הדליל שצמח תחת סנטרו האריך את פניו ונדמה כמדגיש את קימורן הבולט של עיניו, עיניים שהיו יותר לבנות מאשר חומות. כשעמד היה גובהו כמטר ושמונים, גבוה מכפי שלסר שיער.

"אני יכול להשאיר פה את המכשיר עד מחר? ממש לא הייתי רוצה שיגנבו לי אותו מהמשרד. עד עכשיו הייתי מחביא אותו בארון, אבל זה לא באמת להחביא, אם אתה קולט."

לאחר היסוס קל לסר קלט. "סיימת להיום?"

"מה אכפת לך?"

"סתם, רק חשבתי..."

"אני עובד משמונה עד שתים־עשרה או משהו כזה," אמר השחור, "ארבע שעות שלמות, ואז מתפרפר – מבקר חברים וככה. לכתוב מילים זה כמו להכות נייר בפטיש ששוקל טונה. כמה אתה יושב על שלך?"

לסר אמר שבערך שש שעות ביום, לפעמים יותר.

וילי נראה מוטרד ולא אמר דבר.

הארי שאל אותו על כתב היד. "לא תרצה להשאיר גם אותו? למותר לומר שאכבד את פרטיותו."

"לא, מה פתאום. החמוד הזה נשאר עם אבא. יש לי תיק בשבילו."

תיק גדול עם רוכסן אחוז בחוזקה תחת זרועו השמאלית.

לסר הבין ללבו. הדאגה המתמדת לבטיחותו של כתב היד. הוא עצמו שמר עותק של כתב היד שלו בכספת, בבנק סמוך.

"מתי בערך תבוא לקחת את המכונה?"

"נגיד בסביבות שמונה, אם זה לא בעיה בשבילך. ואם אני מחסיר איזה יום, שלא תתחיל לדאוג."

הנה, האיש כבר מפיל עליי משימה יומית. אבל לאחר שהפך בדבר אמר לסר, "כן, בשמונה אני ער, חוץ מבימי ראשון."

"ימי ראשון אני מזיין את הנקבה המתוקה שלי."

"על זה אני מקנא בך."

"למה, גבר? יש מספיק בשר לכולם."

"הנשים שאני פוגש בדרך כלל רוצות להתחתן."

"מאלה תיזהר," יעץ וילי.

הוא גרר את מכונת הכתיבה שלו אל תוך הדירה של לסר, ולאחר שבחן את הסלון הניח אותה, נוחר ממאמץ, מתחת לשולחן עגול קטן ליד החלון, שם עמד עציץ גרניום על צלוחית.

"כאן זה יהיה נוח."

הסופר לא הביע התנגדות.

"בחיי, מה שהולך פה." בהנאה רוויית קנאה הביט וילי על סביבותיו במדפים הגדושים בספרים, בספרים הפזורים, בכתבי־עת, בכמה חפצי אמנות קטנים. הוא בחן את מערכת הסטריאו של לסר, ואחר כך דפדף לאיטו בערמה של תקליטים, קורא בקול רם שמות של אמנים ואלבומים, מלעיג על כמה מאלה שלא הצליח לבטא. תקליט של בסי סמית הפתיע אותו.

"מה הסיפור שלך עם זאתי?"

"היא אמיתית, היא מדברת אליי."

"כשמדברים לא תמיד מגלים."

לסר לא נכנס לוויכוח.

"אתה מומחה לחוויה השחורה?" שאל וילי בערמומיות.

"אני מומחה לכתיבה."

"אני שונא את החרא הזה, כשלבנים מספרים לך על שחורים."

וילי המשיך בשיטוטיו עד חדר העבודה של לסר. הוא ישב אל שולחן העבודה שלו, העביר אצבעות על מכונת הכתיבה שלו, בדק את מזרן הספה, פתח את הארון, הציץ פנימה וסגר את הדלת. הוא עמד ליד הקיר ובחן כמה הדפסים קטנים שהסופר אסף.

לסר סיפר על הכסף שקיבל מהסרט. "הרווחתי ארבעים אלף דולר ממכירת זכויות לפני בערך שמונה שנים, ולקחתי הכול בתשלומים דחויים. בלי העמלה של הסוכן שלי, ועם הוצאות מחיה של בערך ארבעת אלפים בשנה, הסתדרתי יפה עד עכשיו."

"שמע, עם סכום כזה הייתי מלך הביצה. ומה תעשה כשזה ייגמר?"

"זה תכף נגמר. אבל אני מתכנן לגמור את הספר שלי לפני הקיץ, אולי אפילו קודם, אם המזל לא יבגוד בי. אני מעריך שהמקדמה שאקבל תסדר אותי לשנתיים־שלוש עד הספר הבא. הוא יהיה קצר יותר מזה."

"לוקח לך הרבה זמן, משהו כמו שלוש שנים?"

"יותר, אני כותב לאט."

"תגביר את הקצב."

וילי שלח סביב מבט אחרון. "מקום גדול. למה שלא נעשה פה מסיבה איזה ערב בקרוב? לא השבוע אבל אולי בשבוע הבא. השבוע הזה מלא עניינים."

לסר היה בעניין. אף על פי שלא אמר זאת, הוא קיווה שווילי יביא איתו חברה או שתיים. הוא אף פעם לא שכב עם שחורה.

בדרך כלל היה וילי ספירמינט דופק על דלתו של הארי לסר ברבע לשמונה. ועכשיו, בסוף השנה, כשמזג האוויר השתנה לרעה, השחור כבר לא חלץ את נעליו הכתומות בזמן הכתיבה וחבש גם כובע צמר עבה, שצבעו אדום עז, להגנה מפני הקור. הוא היה מושך אותו מטה, עד לאוזניו, ולא היה פושט את הטוניקה שלו. הארי הציע לו לתקן תנור חימום ישן, שאחר כך יוכל להשאיל לו, אבל וילי אמר שמרגע שהוא תופס תאוצה עם הכתיבה היא מחממת אותו עד קצות האצבעות.

אצל לסר זה לא עבד כך. היו ימים שבהם הוא הדפיס כשצעיף כרוך סביב צווארו ומעיל פרושׂ על ברכיו. כפות רגליו קפאו גם כשהתנור פעל.

כשהיה יורד ברד או שלג היה וילי מופיע בדלת בשעת בוקר מוקדמת כשקרח ושלג שזורים בזקנקנו. הוא היה חובט את כובעו הרטוב אל דלתו של לסר ומנער ממנו את השלג המימי. לעתים היה נראה תלוש וקודר כל כך, עד שאי־אפשר היה לתלות את מצב רוחו רק במזג האוויר, ומעֵבר לנטילת המכונה ולהשבתה בצהריים לא היה לו הרבה מה לומר להארי. במשך היום הוא לא ביקש אפילו כוס מים, אף על פי שהברזים במטבח של הולצהיימר הוסרו ונחתמו. למרבה המזל, בשירותים בדירה של מר אניילו, מצדו השני של המסדרון, באלכסון, אפשר היה להוריד את המים מדי פעם, ושם הוא התפנה כשנדרש.

בבוקר אחד של טפטוף מתמשך עמד הארי ליד החלון, כיוון שנתקע במעבר בין סצנות וניסה לשאוב רעיון מהרחוב, מהעיר, מהמין האנושי. לפתע ראה את לוונשפיל חולף על פני הבניין האפור המחוטט שמעבר לכביש ומחנה את האולדסמוביל שלו סמוך למדרכה. בעל הבית הביט למעלה בדיוק ברגע שבו הוריד הסופר את התריס. לסר ניגש מייד לדירתו של וילי ודפק על הדלת. כשלא נענה הוא סובב את הידית, הכריז על נוכחותו ונכנס.

וילי מצץ את זנבו של בדל עיפרון צהוב וניסה להתגבר על איזו בעיה בכתב היד שלו. הוא נעץ בלסר מבט כעוס.

לסר הסביר שבעל הבית בדרכו מעלה.

השחור הביט בו בקרירות מתנשאת.

"שילך להזדיין בתחת."

"בסדר גמור," אמר לסר באי־נוחות, "פשוט חשבתי שכדאי שתדע." הוא התנצל על ההתפרצות לדירה. "לא הייתי בטוח ששמעת את הדפיקה שלי."

וילי המשיך להתבונן בדף שעליו עבד, אך ההבעה שעל פניו השתנתה לאיטה. הוא נראה מהוסס, טרוד, אולי אפילו מודאג.

"איך מה שמו יידע שאני פה אם אני רק יושב בשקט ולא עושה רוח? מה, הוא מסתובב בבית ובודק כל דירה?"

לסר חשב שלא. "בדרך כלל הוא רק עולה לנדנד לי בזמן שאני כותב, אבל יש אפשרות שהוא ייכנס לדירה שלך כשלא תהיה מוכן. כזה מין בן־אדם הוא. הייתי מייעץ לך לרדת קומה אחת למטה ולתפוס מחסה עד שהוא יסתלק. אתה תיקח את כתב היד, ואני אחביא את מכונת הכתיבה. ברגע שהוא ילך אני אגיד לך."

הם הוציאו את התוכנית לפועל בזריזות: וילי ירד לקומה החמישית עם התיק שדחס בחיפזון, ולסר החביא את האל. סי. סמית באמבטיה שלו. לא שהיה סיכוי שלוונשפיל יצליח לשים ולו רגל פולשנית אחת בדלת, אבל אין לדעת מה יקרה. פעם בשישה חודשים, ורק כדי להציק, הוא עמד על זכותו לבחון את מצב הדירה.

דקות אחדות אחר כך לחץ בעל הבית על פעמון הדירה של לסר ודפק בחומרה על הדלת. בעיני רוחו ראה אותו הסופר עושה את דרכו במדרגות, נשימתו כבדה וקולנית, נאחז במעקה לאורך כל הדרך. לוונשפיל התנדנד מעט בלכתו. למה שלא יחסוך מעצמו את המסע הארוך? הוא נראה מהסוג שחוטף התקפי לב.

"תפתח רגע, למה לעזאזל אתה לא פותח?" קרא לוונשפיל, "תפתח שנדבר כמו בני אדם."

"אני מאוד עסוק," ענה לסר מהסלון, מעיין בעיתון ומחכה שבעל הבית ילך. "אין על מה לדווח, הכתיבה מתקדמת, הדברים זזים."

דקה של האזנה דוממת. וכשלבסוף לוונשפיל דיבר, הייתה נהמתו עמוקה יותר, נמוכה יותר, קרובה יותר לעצמו. כאילו יצא להתאוורר קצת, הרהר בדברים והחליט לנסות גישה חדשה.

"זוכר," הוא אמר, "שסיפרתי לך על הבת שלי, לסר?"

לסר זכר. "הילדה שנכנסה להיריון?"

"בדיוק. אז היא הוציאה את הגרושים שהיו לה באיזה חשבון חיסכון שהיא פתחה בגיל שש וקנתה לעצמה הפלה לפי החוק החדש. אלוהים יודע איזה מין רופא מצאו לה. שמעתי כל מיני סיפורים. איתי, בכל מקרה, היא לא התייעצה. מה שקרה בסוף זה שהם ניקבו לה את הרחם במַגרד והתחיל שם שטף דם. אשתי משתגעת, פוחדת שתהיה לה הרעלה. אני עכשיו בדרך לבית חולים לראות את התינוקת שלי בטיפול נמרץ."

"אני מצטער, לוונשפיל."

"חשבתי רק לספר לך. לא מספרים דבר כזה לכל אחד, אבל חשבתי אולי לסופר."

"קבל את השתתפותי בצערך."

"אני מקבל," אמר בעל הבית, "כל מה שאתה מוכן לנדב." ולאחר דקה מבוזבזת שאל, "ומה עוד חדש?"

"שום דבר."

"ממש שום דבר?"

"שום דבר."

"שום שינוי ביחס שלך למין האנושי?"

"הוא עדיין מלא כבוד."

לוונשפיל פנה לדרכו, שותק.

לסר ניסה לגרש את התקרית ממחשבותיו. ממזר ערמומי, הוא יודע שיש לי רגשי אשמה. עוד מנה כזאת ואני אפול דרך הרצפה עד המרתף. זאת התוכנית שלו, אני בטוח.

וילי, שהשקיף מבעד לחלון, ראה את בעל הבית יוצא מהבניין ומיהר לעלות. הוא נקש על דלתו של לסר והוציא את מכונת הכתיבה מהאמבטיה.

"יהודי מוצץ דם מסריח."

"וילי," אמר לסר, "אולי אתה לא יודע, אבל אני בעצמי יהודי."

"מה כבר אמרתי? רק עובדה כלכלית."

"ואני מוסר לך עובדה אישית."

"איך שלא יהיה, מותק, תודה שארגנת את כל העניין. באמת מעריך."

"בשמחה."

השחור חייך. שיניים יפות, מחווה נדירה.

"בוא נעשה את המסיבה הזאת שתכננו, בשישי בערב. אני אביא את הנקבה שלי, ואגיד לכמה חברים."

בין החברים של וילי, שביום שישי הראשון בשנה, בזמן סופת שלגים, טיפסו בשישה גרמי מדרגות קפואים אל הדירה של לסר ושלג קל על ראשיהם, הייתה גם ה"נקבה" שלו, איירין בל, ובמידה מסוימת הופתע לסר לגלות – משום שהייתה לטעמו של וילי, ומשום שציפה למישהי פחות מרשימה – שהיא לבנה, וכמעט יפה. כמעט אבל לא ממש, ולסר לא הבין למה. אולי היופי היה התחייבות גדולה מכפי שהיא רצתה לקחת על עצמה. היא בחנה את עצמה במראה הקטנה שהייתה תלויה על הקיר של לסר – לרגע חלף משהו בעיניה – ונפנתה במורת רוח, פושטת את שכמייתה הרחבה. על פניה היה שפוך חיוך קטן, חמוץ בקצוות, ובעיניה שכנה איזו טרדה. איזשהו עצב. לסר בהה בה. כשלבסוף הציג אותה וילי בפניו, הוא אמר שהיא הבחורה הלבנה שלו, בלי לנקוב בשמה. היא פנתה לו עורף והלכה. הסופר הסיק שהם רבו בדרך.

שני האחרים היו זוג שחור: מארי קטלסמית, בחורה בוטחת ומושכת, עם פנים כנות ומלאות חיים וגוף יפה. שׂערה היה עשוי בתסרוקת אפרו, הילה של תלתלים קטנים ומשיים, והיא לבשה חצאית מיני לבנה פשוטה וגרבונים סגולים. היא דיברה בחופשיות ונגעה בזרועו של לסר בעשר אצבעות כשווילי הכיר ביניהם. כשלסר נגע בזרועה התעורר בו רעב מסוגים שונים. סאם קלמנס, החבר הממושקף שלה, שגם לו היה אפרו, היה שקט מאוד וחצי מסומם. הארי לא התרשם ממנו, לא לכאן ולא לכאן. גם הוא עצמו לא היה בדיוק במיטבו. הוא ציפה לארבעה־עשר אורחים, אך בגלל מזג האוויר באו רק חמישה; הוא חש גלמוד ומטופש משום שלא דאג לאישה לעצמו.

וילי לבש עדיין את סוודר הכתיבה שלו, כאילו לא הצליח להיפרד ממנו, אבל קישט אותו בשרשרת חרוזי זכוכית ערביים, גדולים כמו אגוזים. חוץ מזה הוא היה מאוד מגונדר: מכנסיים צהובים בגזרה נמוכה ונעליים בשני צבעים, חום ושחור, רטובות משלג. הוא סירק את שׂערו ואת הזקנקן שלו, משח אותם בקרם, ונראה נחוש בדעתו ליהנות. הוא נע בקלילות, בגאווה, פוכר את אצבעות ידיו. וגם אם לא התיימר להיות בדחן גדול, הדברים שאמר עוררו צחוק והתנועות שעשה היו משעשעות. מדי פעם הוא זרק מבט אל איירין, שישבה ליד החלון, ולעתים היה מבטו ריק, כאילו ניסה להיזכר בדבר־מה ששכח. או אולי הוא שמע קולות? כאן התגלה צד חדש בזר שעלה מהרחוב, ריחף עד לקומה שבה חי לסר לבדו במשך חודשים, והיה עכשיו שותפו לבניין, עמיתו לכתיבה, ובעתיד אולי גם חבר. הבחורה הבודדה של וילי, שאולי חיכתה למילה טובה, צפתה במתרחש ממרחק ובאדישות. גם אם וילי הבחין בכך, לא נראה שזה ממש נוגע ללבו; הוא התלוצץ עם היושבים לצדו. לסר הרהר בקלילות שבה מתנער וילי מהאני הכותב שלו, בעוד הוא, במוחו הפעלתני, כמעט אף פעם לא מפסיק לכתוב. הוא החליט שהערב גם הוא הולך לבלות.

אף שהעמיד פנים כי אינו עושה זאת, לסר בחן בקפידה את השחקנית אוף־ברודווי של וילי. היה זה הוא שהעמיד פנים, לא היא; איירין ישבה כאומרת שאין בה מאומה מעבר לנגלה לעין, שאין לה דבר להצהיר על עצמה. היא הייתה בת עשרים וחמש בערך, ואת שׂערה הארוך, הצבוע בלונד, הסיטה מעבר לכתפה השמאלית. הוא נח בכל כובדו על חזהּ, כמו איזה סמל – והחידה הייתה מדוע כל זה כמעט מכאיב למארח. רק נכנסות לי שתי נשים אל תוך הבית, ובתוך דקה אני עומד על הידיים. הוא קידם את פניו של אני ישן!

השחקנית יצאה מהסתגרותה הרגעית ומאיזשהו מצב רוח, חלצה מגפיים לחים והלכה, עם כוס משקה בידה, לסייר בדירה. בהונותיה נטו מעט פנימה, וכפות רגליה היו צרות וארוכות והלמו בחורה די גבוהה שכמותה. בכל מקום שעברה הריח לסר את ניחוח הגרדניה. הוא אהב פרחים. היא לבשה חצאית קצרה עם כפתורים וחולצה בוורוד בוהק, והשדיים שלה, הלבנים כמו חלב, נגלו כשהתכופפה לנקות אפר שנשר על ברכהּ. היא התיישבה על כיסא נמוך ברגליים פסוקות, ועיניו של לסר בלשו כל הדרך עד למעלה. איירין קמה כאילו ישבה על ביצה; היא אמרה משהו למארי, ומארי צחקה אל תוך ידיים קעורות.

לסר נמלט לחדר העבודה.

אלוהים, למה התשוקות שלי גלויות כל כך לעין?

כשחזר, לאחר זמן־מה, התנגנה שם מוזיקה, ואורחיו רקדו. מארי רקדה, יפֶה להפליא, עם סאם; איירין עם וילי. לסר הניח שהיא חיפשה את קרבתו, ולא להפך. הם רקדו בּוּגַאלוּ לצלילים של תקליטי הרוק שווילי הביא איתו בשקית נייר, ריקוד גלי, כולו תנועות כתפיים וישבן. ואף על פי שרקדו כאילו הם באמת מחוברים – עיניו הלועגות וכבדות העפעפיים של וילי מצומצמות בריכוז, איירין מתנועעת בקצב פרוע, חיוך קלוש קבוע על פניה החיוורות, כאילו הפנים לא משתתפות בריקוד – ולא רקדו עם אחרים, חש הסופר שהריקוד שלהם קצת מנסה להימנע ממגע, למרות השיחה הערה שניהלו כל הזמן. בניסיון לאמוד את גודלו של הכעס ההדדי – או אולי הוא משלה את עצמו? אולי כל ההתנגדות הגלויה הזאת לאחֵר אינה אלא סוג של קשר אמיץ, שעם כל האמביוולנטיות שלו הוא חזק יותר מכל רגש ברור ומוחלט? – פעמיים ניסה לסר להשתחל ביניהם, אך נענה בסירוב משני הרוקדים. ובכל זאת בשלב מסוים סטרה איירין לווילי; הוא סטר לה חזק יותר; היא בכתה רגע, והם המשיכו לרקוד.

לסר נדחף לריקוד של סאם ומארי. סאם נותר לרגע במקומו, אבל מארי חמקה ממנו וקָרבה להארי. הנערה השחורה רקדה איתו כממשיכה ריקוד שכבר החלה קודם: עיניה היו עצומות, תנועותיה חושניות. לסר עצר והביט בה כשהתפתלה. מארי פקחה את עיניה, צחקה ופשטה באוויר שתי זרועות; לסר עשה צעד קדימה, ורקד בדרכו הקטנה, בעת שהיא הרעידה וטלטלה את גופה בתנועות הריקוד האקזוטיות. צעדיה היו מהירים, נינוחים, קסומים; הריקוד שלה קשר עלים לעץ של לסר. הוא השתחרר, הסתחרר לאחור, ומארי עודדה אותו. כשרקדו בוגאלו במרכז החדר – סאם השתין מהחלון אל תוך הסופה – לחשה מארי באוזנו שהיא גרה רק שני רחובות משם. מאוחר יותר, לאחר שעמד על כוונת המידע שמסרה, הוא ניסה להתעסק איתה בחדר העבודה שלו, כשהמוזיקה רעמה, סאם היה במצב של ערפול חושים חלקי, וּוילי ואיירין היו שקועים עדיין בטקס החיזור המשונה שלהם.

לסר המגוּרֶה נישק את מארי ותחב את אצבעותיו אל תוך החזייה שלה. מארי התנשמה בכבדות, השיבה לו נשיקה רטובה, אבל לא גילתה עניין מיוחד כשניסה להוביל אותה אל הספה. לרגע היה נדמה שהיא חוככת בדעתה, ואז מיעכה באנחה את ידיו והרחיקה אותן.

בעיניים בורקות היא עמדה שם, מטה את האגן קדימה, מקמרת את צווארה. שדיה היו קטנים, גופה צר, רגליה דקות ויפות. הארי, שכבר הזדקף, קיווה שתשוקתו תפיח גם בה תשוקה והרים את חצאית המיני שלה מעל לגרבונים הסגולים.

מארי דחפה אותו בגסות. "תעוף כבר, מיונז. אתה מסריח."

לסר חש איך תשוקתו מידלדלת.

"לא התכוונתי לפגוע בך."

לאחר רגע של מתיחות היא התרככה ונתנה לו נשיקה חטופה. "תשמע, זה לא משהו אישי. בשביל סקס אני צריכה להיכנס למצב רוח הנכון. ככה זה אצלי. פשוט תהיה נחמד אליי – ואני אהיה נחמדה אליך. בסדר?"

הארי הגיש לה סיגלית מלאכותית מתוך קנקן שעמד על אדן החלון. מארי לקחה את הפרח, ניסתה להצמיד אותו לאחד מבגדיה, ולבסוף הטילה אותו אל התיק שלה, שהיה מונח על הספה.

הוא שוב התנצל.

"אל תסתבך עם זה, הארי. אני מחבבת אותך."

"אז מה היה הריח הזה שדיברת עליו?"

"אתה פשוט מריח כמו לָבָן, זה מה שהתכוונתי."

"איזה ריח יש ללבן?"

"שום ריח."

"אז אני לא צריך לדאוג."

"לא," היא אמרה. "החיים קצרים מדי. הכול טוב?"

סאם הציץ אל תוך החדר, ומארי לקחה את התיק ויצאה אליו. לסר אמר לעצמו שמוטב להיזהר כדי שהמסיבה המסכנה שלו לא תהפוך לזירת אסון.

הארי מבקש מווילי ג'וינט בנייר בצבע תות.

וילי מציע לו לעשן משלו, והם יושבים ברגליים משוכלות על רצפת המטבח הקטן, כתף אל כתף, ומעבירים הלוך ושוב סיגריה מקומטת ולחה.

יש בזה גם חשיש לבנוני, ילד. אל תריח את זה סתם, תשאף ישר לבטן.

לסר מחזיק בתוכו את העשן המתוק, הצורב, עד שהחדר נמלא אור והדר. קמרונות מתרוממים, חלון הרוזטה בוהק בוורוד עמוק, פעמונים מדנדנים בקפלה ששקעה במצולות.

עכשיו הקתדרלה היא אי צף, מדיף ניחוח פרחים וחורשה לאחר גשם של קיץ. שורשיהם של אלף עצים נשרכים במים הצהובים. וילי, אנחנו לבד פה על האי הצף הזה, המלא ורדי בר סגולים ועצים ירוקי־עד. אנחנו נעים עם הזרם. ביערות העמוקים מצלצלים פעמונים. על שתי גדות הנהר מנפנפים לנו אנשים כשאנו חולפים על פניהם בסירה. הם מניפים דגלים אדומים, לבנים ושחורים. אנחנו אמורים לקוד להם, וילי. אני הולך לקוד מהצד הזה. הם מריעים ואני קד. כדאי שתקוד גם אתה.

תודה, תודה חברים. הבא שלי יהיה הטוב שבהם.

מי זה כל הטיפוסים האלה שמה, אחים או דהויים?

שחורים עם כובעים לבנים, ולבנים עם כובעים שחורים. הם קוראים קריאות התלהבות כי אנחנו סופרים טובים. אנחנו מחלצים וידוי מהנפשות שאנחנו מתיימרים להכיר. אנחנו מספרים להם מי הם ולמה. אנחנו מעוררים בהם רגשות שהם מעולם לא שיערו שירגישו. כשאנחנו דומעים הם בוכים, ולשמע צחוקנו הם צוחקים, או להפך, לא משנה.

על מה הספר שלך, לסר?

אהבה, נראה לי.

וילי מצחקק, חותר בשלווה, בהתמדה, שריריו מזדהרים והאדוות רוחשות במים.

הוא על איזה איש שכותב איך אף פעם הוא לא ממש סיפר את האמת – והוא מת לספר. על מה שלך, וילי?

עליי.

ואיך הוא הולך?

על ארבע רגליים, בדהרה. ושלך?

על אחת. בנקישת פרסה.

אני הולך לזכות בנובל מזדיין. הם ייתנו לי מיליון דולר מזוין, במזומן.

רק אחריי, וילי. אני עובד מאז עידן הקרח, ומחר יום חדש.

וילי חותר בשלווה, עוקב אחר הזרמים המתחלפים בנהר המתרחב, עוקף גזעי עצים סחופים, שרטונים, שברי אוניות טרופות.

יותר מזה, הספר שאני כותב עכשיו הוא הספר הכי טוב שלי. אני רוצה שכל האנשים הטובים שמנפנפים בדגלי הנייר הקטנים שלהם על שתי הגדות, כל האפורים והשחורים האלה, יודו שהארי לסר הוא דוד המלך עם כינור ששת המיתרים, רק שהתווים הם מילים והתהילים הם היצירה הספרותית. הוא כותב יצירת מופת קטנה, אם כי היא לא כזו קטנה. כמה קטן ספר תהילים?

לסר נוקש שלוש נקישות פרסה לכבודו של הארי לסר.

תעמיס, בן־אדם. תעמיס את החרא. תעמיס את הפחם עד שייצא עשן. תעמיס את השטרות. אתה יכול לקחת את הרעש שהם עושים, אבל אני אקח את הבוכטה.

זה רק כסף, וילי. ומה עם הדורות הבאים, מה עם איזה נצח קטן? תחשוב על הקיום האנושי, וכמה מהר הוא חולף.

אני רוצה כוח ירוק. אני רוצה שטרות ירוקים שאוכל לדחוף לתחת השחור שלי ולכוס של הנקבה הלבנה שלי. אני רוצה לזיין אותה עם כסף.

תחשוב על הקתדרלה הקדושה הזאת שבה אנחנו נמצאים, וילי, על הצלצול המתנגן של פעמון הברזל. אני מתכוון לאי הצף הזה, השופע פרחים, הגדוש בוורדים. מה שאני מנסה אולי לשאול זה מה עם האמנות?

אל תקשקש. רק מלחשוב על זה יש לי התכווצויות בכבד המזורגג. אל תגיד את המילה המלוכלכת הזאת.

האמנות היא התפארת, ורק שמוק חושב אחרת.

לסר, אל תעצבן אותי עם המילה היהודית הזאת. אל תפעיל עליי את השורשים שלך. אני יודע על מה אתה מדבר, שלא תחשוב שלא. אני יודע שאתה מנסה לגנוב לי את הגבריות שלי. אני לא קונה את כל העסק הזה של הברית מילה שעושים לשמוק. היהודים חייבים שאנחנו השחורים נישאר חלשים ככה שתוכלו לקחת הכול לעצמכם. הבחורות היהודיות הן הזונות הכי טובות והן מנסות להפיל את השחורים כשהן מכריחות אותנו לעשות ברית מילה, והרופאים היהודים עושים את זה כי הם פוחדים שאם הם לא יעשו, אנחנו נשתלט על כל המדינה המחורבנת ונחסל אתכם. מזה הם פוחדים. היה לי פעם חבר שעשה ברית מילה בשביל הנקבה היהודייה שלו – ועכשיו הוא כבר לא שווה כלום בסקס, הפך ממש למתרומם. הוא איבד את הכוח דחיפה שלו. אין לו מה לעשות בתוך אישה בלי הכוח דחיפה. הוא יושב בחדר שלו ופוחד מהזרג שלו. אל תביא לי את החרא הזה, לסר, חתיכת יהודי ממזר. נמאס לנו שאתם דופקים אותנו.

אם אתה אמן, אתה לא יכול להיות כושי, וילי.

וילי

כושי, כושי, חי לעד

עור בוהק, עיני קרפד

לסר

כושי כושי, ברק אורות

בלילם של יערות

וילי חותר עד שעיניו הופכות לאבנים לבנות. הוא חותר בשנתו. גדות הנהר נבלעות בחשכה. התרועות הן כוכבים דוממים. אי הפרחים נמוג בערפל. גלקסיה נעה כמו גלגל אבני־חן בשמי הלילה.

אם אני רואה עוד זין לבן אחד – אני מוריד עליו פצצת אטום.

לסר נאבק בנחילי יתושים.

לסר, בודד במסיבה הקטנה והעצובה שלו, מצליח לדבר עם הבחורה של וילי. כל הערב היא שוטטה בין הסלון לחדר העבודה, אולי כדי להתחמק ממנו. אין שמץ שלווה בעיניה או מנוח לכַפּות רגליה הגדולות. כשעמד להשתחל אל הריקוד שלה עם וילי הוא שמע אותו אומר, "איירין, אני לא יכול לשכב איתך הלילה. את יודעת איך החלק הזה שאני כותב עכשיו בספר שלי נהיה קשה. אני צריך את הכוח והדלק שלי לעבודה מחר. חכי עד יום ראשון."

"אני שונאת את הספר המחורבן שלך," אמרה איירין.

החום התפוגג והדירה הייתה קרה. איירין שכבה תחת השכמייה הארוכה שלה על הספה של לסר, וכשהסופר ניסה בהיסוס להתכסות גם הוא, היא הניחה לו להתכרבל לצדה ולא אמרה דבר. מגופהּ עלה עדיין ניחוח הגרדניה, מהול בריח קל של זיעה. סאם ומארי ישנו בחדר העבודה על הספה, אפרו אל אפרו, והתנור החשמלי דלק. וילי, עם ג'וינט בפה, המשיך לחתור על רצפת המטבח.

איירין ענדה על ראשה הבלונדיני זר סיגליות משעווה. היא קלעה אותו מצרור פרחים שאחת הנשים מֵעֲבָרוֹ של לסר השאירה בקנקן קטן וסדוק על אדן חלון בחדר העבודה שלו. הפרחים היו דהויים אבל הדגישו את הירקרקות התכולה של עיניה. לסר שם לב שהיא כססה את ציפורניה עד לבשר החי, מרטה את גבותיה כליל וציירה לעצמה בעיפרון חום גבות מטושטשות. אחת מהן הייתה ארוכה מדי והאחרת קצרה מדי, מה ששיווה לפניה צביון ליצני. הוא היה בטוח שמורת רוחה מקורה באי שביעות רצון מעצמה.

"מה הצבע האמיתי של השיער שלך?"

"שחור," היא אמרה בשקט, בלעג. "ושמי בלינסקי, לא בל. וּוילי הוא המאהב שלי כבר שנתיים. מה עוד אתה רוצה לדעת? אני יודעת למה אתה שוכב כאן. שמעת אותו אומר שהוא לא ישכב איתי הלילה. ראיתי שהקשבת."

"לא הייתי מתנגד להציע לך את הדלק היצירתי שלי."

"לך תזדיין, אני הבחורה של וילי."

זה היה לילה קודר. שוב שמע לסר את עצמו מתנצל.

"זה לא בגלל מה ששמעתי את וילי אומר. הערב, כשנכנסת הביתה, הרגשתי כאילו החמצתי משהו בעבר."

"באיזה עבר?"

"כאילו לא הייתי במקום שבו הייתי צריך להיות כשאת חיפשת מישהו."

"מצאתי את מי שחיפשתי."

לסר שאל את עצמו איך תלך הכתיבה בבוקר. בטח גרוע.

"על מה הספר שלך?" שאלה איירין.

"על אהבה," הוא אמר, נשימתו מואצת.

"מה אתה יודע על אהבה?"

לסר בחר שלא לענות.

היא נרדמה, חיוך חמוץ על שפתיה.

וילי נכנס לחדר.

"תרגיע, בן־אדם," הוא אמר ללסר ששכב על הספה. "אל תתחיל להתחרפן לי פה."

כשווילי והחברים שלו יצאו מהדירה כבר תש כוחה של הסופה. השחור, שעיניו היו מזוגגות עדיין, טפח ללסר על הגב.

"אתה ואני, אבא, מתחברים חזק עם כל האמנות הזאת. אנחנו הולכים להיות חברים טובים."

הם התחבקו כמו אחים.

כעבור שעות אחדות, כשווילי בא לקחת את מכונת הכתיבה שלו, הוא לא אמר ללסר מילה, אך שפתיו נעו בעצבנות ופניו נראו מתוחות. הוא נראה כמו אדם שבוחן שתי מחשבות, ואף אחת מהן אינה נסבלת בעיניו.

תחילה חשש לסר שאיירין סיפרה לו איך הוא ניסה להתעסק איתה אחרי ששמע מה וילי אמר לה. או אולי מארי קטלסמית, אולי היא תיארה את התרגילים שעשה עם חצאית המיני שלה? אבל וילי לא אמר דבר, והסופר, המבוהל מעצם האפשרות של ויכוח, כזה שימוֹטט את הבוקר שהוא ניסה לאזן כמו כדור על קצה חוטמו, השיב לו בשתיקה מוחלטת. הוא היה מוטרד אף יותר מהרגיל, מטושטש מחוסר שינה, חרֵד לעבודתו.

וילי הרים בנאקה את המכונה שלו ויצא למסדרון. לסר סגר את הדלת בהקלה, ומייד התחיל לכתוב. הוא עבד בשקידה עמוקה אל תוך היום שהתגלה כטוב במיוחד, מה שקרה לפעמים בצל החשש שבגלל חוסר שינה ייתקעו מוטות ההילוכים של הריכוז. בשתים־עשרה וחצי השחור עדיין לא הופיע בדירה. בשבע באותו ערב, כשרחץ את שתי הצלחות של ארוחת הערב שלו, מצא הסופר את עצמו תוהה – מייחל? – אולי וילי החליט, מסיבה כלשהי, לעזוב את הבניין ומצא מקום חדש לעבוד בו. אולי איזה בניין נטוש שיהיה רק שלו? לסר היה יכול להסתדר טוב מאוד בלי ביקורי הלא־צריך־טובות־ממך היומיים של וילי, גם אם היה בהחלט נכון לעזור לעמית לכתיבה. סופרים עוזרים לסופרים. עד גבול מסוים: הכתיבה שלו יותר חשובה.

בתשע בערב, כשלסר ישב וקרא בכיסא הנדנדה שלו, בעט וילי בדלת, מחבק את המכונה כאילו הייתה בטן הריונית. לאחר שהניח אותה מתחת לשולחן שקע השחור לרגע בריכוז ואמר: "לסר, אני צריך לברר איתך משהו. באיזה עניין."

הסופר התנצל מראש על התנהגותו בליל אמש.

"אני חושב שזה היה החשיש. זה לא עושה לי טוב. עדיף שלא אגע בזה."

וילי רפרף בציפורן על השביל בשׂערו. לאחר זמן־מה גירד את שתי כפות ידיו הוורודות בציפורניים חומות וקשות ונשף אל תוך האגרוף שקמץ באצבעותיו העבות. הוא הזיז תחילה רגל אחת, ואז את האחרת.

לסר היה נבוך. האם וילי ראה יותר מדי סרטים בכיכובו של סטפין פצ'יט,6 או אולי באמת משהו לא בסדר איתו?

וילי פלט את המילים במהירות. "חשבתי להשאיר את הכתב־יד של הספר שלי הלילה אצלך."

"אה, בבקשה, בבקשה," אמר הארי, שהוקל לו שזה כל העניין. "אל תדאג, אני מבטיח לך: אף אחד לא יקרא אותו."

וילי נשף אוויר בכבדות ובקוצר רוח. "אתה לא מבין, אני מבקש שתקרא אותו."

הוא התכופף כאילו נתקף עווית, אך מייד שב והתיישר.

"יש לי מין כאב בטן כזה כשאני חושב על העבודה שלי." הזיעה נצצה על מצחו. הוא לחלח את שפתיו החרֵבות בלשון ורודה. לסר חשב שמעולם לא ראה את גלגלי עיניו גדולים כל כך; הם נראו נפוחים, לבנים, מפוחדים.

"כאב בטן?"

"מהכתיבה. אני עובר על חלק מזה עוד פעם, אבל כל פעם שאני קורא את זה אני עושה משהו לגמרי חדש, כאילו שפספסתי הכול בפעם הראשונה. התמונה כל הזמן זזה לי, אתה מבין מה אני אומר? אתמול חשבתי שיצאו לי כמה דפים טובים, אבל אחר כך, כשחשבתי עליהם בדירה של הבחורה שלי, כל הסצנה שכתבתי התפוצצה לי בראש כמו איזה גוש חרא ענקי. זה גומר אותך, בחיי. לא התחשק לי לבוא למסיבה שלך. רציתי לחזור לעבוד ולהמשיך עם זה עד שאני אגמור להוציא את מה שלא בסדר שם ולהכניס את מה שבסדר, אבל איירין אמרה לי לצאת לבלות ולנוח קצת. היום אני יושב במשרד שלי כל היום וקורא בספר הזה שלי, וכל הזמן יש לי איזה מין הרגשה מזוינת שבכמה מקומות לגמרי ירדתי מהדרך, אבל אני לא יודע בדיוק איפה זה מתחיל ולמה זה קורה. כל דבר שאני קורא עכשיו נראה לי מטושטש, כאילו אני שם את המשקפיים של סבא שלי, וזה מקלקל לי את השיווי־משקל. אני מרגיש כאילו אני לא איפה שאני צריך להיות. מה אתה חושב שאני צריך לעשות, לסר?"

הסופר הבין שווילי באמת מבקש עצה והשיב בזהירות.

"אם אתה מוצא את המרחק הנכון, קל יותר לקבל פרספקטיבה. לפעמים אני בוחר פרק קודם ומדפיס אותו מחדש, ובמקביל רושם הערות על הפרק שממנו אני לא מרוצה. זו דרך אחת להגיע לתובנות, ויש גם דרכים נוספות."

"כבר ניסיתי את כל החרא הזה," אמר וילי בחוסר סבלנות. "לסר," הוא המשיך, מנסה לרסן את הרגש בקולו, "זה יחסוך לי המון דאגה וטרחה אם תוכל לשים את העין על מה שלא הצליח לי שם."

"אתה רוצה שאני אקרא את כתב היד שלך?"

וילי הסב את עיניו הגאות והנהן. "אף אחד אחר שאני מכיר לא פרסם שני רומנים."

הארי נאלץ להסכים. "אני אקרא אם זה מה שאתה באמת רוצה."

מה עוד הוא היה יכול לומר?

"הייתי מבקש ממך אם לא הייתי רוצה?" השחור יצא מהחדר, זורק לעברו מבט רווי שנאה.

הארי קרא באיטיות את כתב היד המעופש של האיש הרגיש, כמעט מאתיים עמודים, דפים עבים, גדולים מהרגיל. תחילה קרא בעל כורחו, וכל משפט הפך לשניים. הוא קרא בשני הלכי רוח – סקרנות ומיאון. הוא הבטיח לווילי, אבל עד כאן. יותר הוא לא יסתבך עם התסכול שלו, עם הרגשות שלו, עם עבודתו.

הרוח ברחוב קוננה בזמן שקרא, מצמיד ממחטה לאפו מפני אדי הצחנה. כמעט עשר שנים הוא גר בבניין הזה, ואף פעם לא שמע בחלון רוח קינה שכזאת, ממושכת וטהורה כל כך, כמו רוח רפאים חיה שרודפת את עצמה. אי־שם נטרקה דלת, ואז שבה ונטרקה, ולסר השקוע בקריאה קפץ ממקומו פעמיים. הוא שמע קולות לוחשים במסדרון. וילי משוטט ומדבר לעצמו? לוונשפיל ממלמל? מגלי ארצות מספינה בלב ים? קולות מעמקים? הוא ניגש לדלת, הצמיד את עינו לחור המנעול, אך ראה רק מסדרון אפל. לסר פתח את הבריחים, יצא בנעלי ספורט אל המשרד של וילי, ולרגע ציפה לשמוע את התק־תק־תק הנמרץ שלו, אף על פי שכל זמן הקריאה נחה מכונת הכתיבה הכבירה מול עיניו, מתחת לשולחן הסמוך לחלון. שום רעש רציני משום סוג לא נשמע בבניין. אולי עכברוש נמלט אל צינור הביוב. שום דבר לא קורה באמת אבל הדמיון, שהוא הצֵידה של הסופר, עובד שעות נוספות. מי שעובד איתו, צריך גם לחיות עם השד ההיפֶּראַקטיבי הזה. ואף על פי כן הוא המשיך בדבקות לכרות אוזן, כאילו יחמיץ איזה פירור חוויה אם יחדל; ואז נקש בציפורניו על הדלת, סובב את הידית הנוקשה ונכנס. לילה שחור לחלוטין, בלי ירח ובלי כוכבים. איך אפשר לראות גבר שָׁחור בכל השְחוֹר הזה?

"וילי?" לחש הארי.

הוא הדליק את נורת המאה וַט שווילי הבריג אל בית המנורה בבוקר גשום אחד. המטבח הריק, שהוצף באור מסנוור, נעץ בו מבט מרחוק. השולחן והכיסא הסדוק של וילי – בודדים, מרוחקים, בלא הסופר הכותב – שתי חתיכות עץ; אבל כשמישהו כותב עליהם הרי הם שולחן וכיסא מכובדים, עסק רציני קורה שם, יצירה נוצרת.

לסר שב לדירה שלו והמשיך לקרוא. מכתב היד עלה ריח של גזים. צחנת היגיעה? הזיעה המצטברת של וילי ספירמינט ועוד משהו עבש או בעל ריח כזה? אולי בָּאְשָׁה של רקב שזורז על ידי הרכבו הכימי של נייר ירוק וזול מאוד, חומר ספוגי, גופריתי, שעליו הדפיסו ומחקו לעתים קרובות במחק צורב, מסריח מגומי, ואז שוב הדפיסו, וכן הלאה? או אולי מה שהלם באף היה ריחם הדוחה של החיים המרקיבים שהמילים יצרו, או של הנפיחוֹת האנושיות הנקמניות שלהם?

הספר של וילי נשא פעם את הכותרת "כושי זה לא חרא", שנמחקה, ובמקומה נכתב "חיים נעדרים", מאת ביל ספיר, שם עט מבריק, חלקו שם משפחה, חלקו כלי נשק שבטי,7 וחלקו רמיזה לשייקספיר, שגם הוא היה וילי. כותרת שלישית נכתבה בעיפרון, חלש מאוד. לסר בחן אותה מקרוב בעינו הטובה יותר והצליח לזהות את המילים "סופר שחור", ואחריהן סימן שאלה. בכל אופן, כתב היד שלסר קרא באיטיות, תוך כתיבת הערות, במשך שלושה לילות – וילי אהב להציב את הדפים בערמה על השולחן לפניו כשעבד שעות ארוכות על מה שבדיוק אז כתב או שִכתב, לפחות הוא הדפיס – היה בנוי משני חלקים מרכזיים, מעין "חייו ויצירתו של", שישה פרקים בחלק הראשון, בסך הכול מאה ארבעים ושמונה עמודים, ובעקבותיהם חמישים עמודים של סיפורים קצרים על טיפוסים שונים בהארלם, שחיים שם את חייהם השחורים. למעשה, זו הייתה דרך לא רעה לכתוב אוטוביוגרפיה, אף שווילי מעולם לא קרא לזה כך. הוא לא הִרבה לדבר על הספר שלו. לסר האמין שמדובר ברומן, אולי משום שזה מה שהוא עצמו כתב.

אף על פי שמסיבות שונות הספר לא היה יצירה שלמה, היה מרתק לקרוא בסיפור חייו של וילי: ההתקדמות מ"נער בדרום הרחוק" ל"סופר שחור", דרך "הדרום הקרוב", "לילות הארלם", ו"החינוך בבית הסוהר". מעל הפרק האחרון הקצר התנוססה הכותרת: "אני כותב למען חופש לשחורים". הספר היה ברובו וידוי נטורליסטי, והרפתקאותיו של וילי תוארו בו בפשטות, בסגנון שנע בין אנגלית תקנית לעגה שחורה, והכּתיבה כמו גם כושר ההבחנה הפסיכולוגית עלו על ציפיותיו של לסר. ה"אני" גדֵל במיסיסיפי בין בורים לבנים ובעוני שחור מוחלט. הוא סופג התעללויות מידי בני משפחה וחברים יותר מאשר מצד לבנים, אך נראה לו שהתובנה הגדולה הראשונה שלו לגבי חייו הייתה עד כמה הוא שונא אותם, על שפגעו בשחורים שפוגעים בו, ובמיוחד באמו הכחושה והאומללה ובאביו החורג שמלקק ללבנים. יום אחד מפַנה וילי בן השלוש־עשרה את הדרך ללבן אחד בכובע קש מגונדר, ואז סוגר לו בכוח את העיניים כדי שהרשויות לא יראו בהן את דמותו של נער שחור שמוחץ בעקבו את הביצים של הלבן עד שיורד מהן דם. "השנאה שלי כלפיו הייתה כל כך טהורה, היא חיממה אותי לכל החיים."

כדי להימלט מבית הקברות הראשוני, גן עדן ששום דבר שחור לא מוריק בו, הוא קופץ על רכבת משא לדטרויט. "שם ביליתי את המרבית של ימיי בניקוי בתי שימוש מחורבנים של לבנים בשביל חברת פורד." במקביל הוא פורץ לתאי מלתחה כדי לגנוב כסף קטן, ואף שכמה פעמים כמעט עולים עליו, הוא אף פעם לא נתפס. לבסוף הוא נדרש להתמודד עם השנאה העצמית הרובצת בתוכו כמו כלב חולה במרתף. זו נוחתת עליו כמו בעיטה בראש לאחר שהוא מכה, וכמעט הורג, את הנקבה השחורה שלו, בלי שהוא עצמו מבין בדיוק למה. הוא מאשים אותה ששכבה עם גבר לבן אף כי היא נשבעת, והוא בלבו מאמין, שלא עשתה זאת. מה שהוא עושה לנערתו חבולת הפנים בת השבע־עשרה הופך להכרה מבעיתה בכך שמשהו מחריד טבוע בנפשו. הבהלה שגורמים לו רגשי האשמה מביאה אותו להחלטה להסתלק. "חשבתי שאם אני אסתכל במראה, המראה תראה לי שנהפכתי ללבן." אבל הדיכאון שמייסר אותו נובע מהיותו שחור.

וילי עושה חיים בסצנת המועדונים של הארלם במכנסי סאטן צמודים ובנעלי עור צבי אופנתיות, מדלג מהגֵ'ז לכלא בכמה צעדים קלילים, דרך הימורים, מכירה של סחורות גנובות וסִרסור שתי זונות לבנות. "כל מה שצריך לדעת זה שבחורות לבנות מתות על זין שחור." הוא סוחר בסמים קשים, וכשהוא עצמו זקוק נואשות למנה – נזלת, עוויתות, בחילה – הוא מתנסה בפריצות לבתים ושוד, נתפס בידי שני שוטרים חזירים לבנים וגדולים, ונלחם בהם, מבוהל, באגרופים חשופים. "בג'וב הראשון שעשיתי לבד נתפסתי בגלל הטמטום שלי, חטפתי מכות רצח ונזרקתי לכלא." הוא עומד לדין, מורשע ונשלח לחמש שנות מאסר. הגילוי החדש שלו הוא "לאיזה שפל יכולה להגיע האומללות. כל היום אני דורך על עצמי – והחרא נדבק לי לנעליים." הכאב שלו איום. אבל הכאב כואב פחות ברגע שאתה מתחיל לשמוע את הבלוז עמוק בתוכך. הוא מקשיב ושומע. "וילי ספירמינט שר את השיר הזה."

הזמן חולף באיטיות מבחילה, אבל הודות לשילוב מטורף של כאב, מזל, ומה שעוד נשאר לו מכוח הרצון, הישיבה בכלא מיישבת את דעתו. "כשאתה מפסיק לרוץ יש לך זמן לחשוב. המחשבה שלי על עצמי בהירה יותר, מי אני, ואם אי־פעם אהיה יותר מאשר הנחוּת ביותר. אם לא היו כולאים אותי בטוח הייתי רוצח מישהו."

כדי להסיח את דעתו מבית הכלא המדכדך, וללמד את עצמו את הדברים שעליו לדעת כדי לשרוד, וכדי להתחיל בחיים חדשים וטובים יותר מהקודמים, וילי מתחיל לקרוא בספרייה של בית הכלא. "ומאז שהתחלתי בזה כבר לא הפסקתי. קראתי ספר אחרי ספר, בהתחלה לאט, ואז מהר יותר אחרי שלמדתי יותר מילים." בהתחלה הוא קורא בעיקר ספרות יפה. הוא קורא קצת דיקנס, דרייזר, ג'יימס פארל, המינגווי, ריצ'רד רייט, אליסון, בולדווין ואחרים. "וקראתי מאות סיפורים קצרים, מהרגע שהתחילו וכל הדרך עד לתקופה המודרנית, גם שחורים וגם לבנים. וכל הזמן שאני קורא יש לי איזה קול כזה, חשוב, מרגש ואפילו מפחיד בראש, שאומר 'אני יכול לכתוב'. וזה לא קשה לעשות את זה, אחרי שאתה גומר לקרוא סיפור אחד שאהבת, להמשיך אותו. או לשנות את הסוף. או לכתוב משהו כזה." הוא תוהה אם יוכל לכתוב סיפורים שקרו לו. "ותכף הראש שלי כבר כל כך מלא בהם, שאני לא יכול להפריד בין אחד לשני." וילי צוחק, צועק ורוקד בתא שלו. הוא מתחנן לנייר ועיפרון, מקבל אותם ומתיישב אל השולחן שלו. הוא כותב על הדיכאון האמיתי של החיים. הוא כותב עם דמעות בעיניים. "אני בוכה על האימא שלי, יימח שמה, ועל כל שחור שאני כותב עליו, כולל אותי." הוא אוהב את המילים שהוא מעלה על הדף; מתוכן נולדים אנשים שחורים. הוא אוהב את מי שהם, את הקולות והתבונה שלהם. וילי בשָׁמַים כשהוא כותב, אין תענוג מתוק יותר מזה. כשהמשפטים ממלאים את הדפים והאנשים והמעשים שלהם מתמלאים חיים, לבו נמלא גאווה. "מאותו רגע אני לא פוחד מהבית כלא המזוין, כי אני בחוץ לא פחות מאשר בפנים. אני בתוך הדמיון שלי. אני נשבע לעצמי שאהיה הסופר הטוב ביותר, סופר הנשמה הטוב ביותר." הוא כותב עשרות סיפורים. "ככל שאני כותב יותר על הדברים הנוראים והאלימים בחיים שלי, ככה נהיה לי קל יותר עם עצמי. הדבר היחיד שמפחיד אותי זה שאני לא רוצה להיות רכרוכי."

וילי ציין שקרא גם כמה מהסופרים המהפכנים, כי רצה לדעת יותר על מה כל הרעש. הוא קרא במרקס, לנין, טרוצקי, מאו. הוא קרא כל ספר שמצא על אנשים שחורים: ספרים על אפריקה, על עבדות, על מנהגים שחורים ותרבות שחורה. הוא רשם לעצמו הערות בקלסר, אבל כשניסה לכתוב על נושאים גדולים, בדרך כלל יצאו לו סיפורים קטנים על אנשים שחורים. לרוב כתב סיפורים פרי הדמיון. ככל שהתרחבה הבנתו את ההיסטוריה של בני עמו והעוול שבסבל שלהם, הוא חש כלפיהם אהבה עמוקה, מתוקה וסוחפת. את הלבנים הוא עדיין שנא. אולי הוא לא חשב על השנאה בכל רגע ורגע, אבל בעיקרון הוא שימר אותה. כשהשתחרר מהכלא הוא יצא עם חמישה תיקי מסמכים מלאים בכתבים שהקדיש לרעיון של "שחרור השחורים".

זה היה סוף החלק האוטוביוגרפי, ואחריו באו הסיפורים. אף אחד מהגיבורים של וילי לא הצליח כמוהו. אף אחד מהם לא מצא דרך להציל את עצמו.

בַּגְסי נורה שלושים ושמונה פעמים בידי שני שוטרים לבנים שסגרו עליו לאחר שוד בסמטת קטשיט. הוא השיב מלחמה בתער שלו, הניף אותו פעם אחת.

את אלֵרי צולים למוות על כיסא חשמלי בסינג־סינג. הוא ניסה לשכנע את השופט, "השופט, תפסתם את השחור הלא־נכון. שחור זה צבע שקל לזהות כשמחפשים כושי. אני נשבע לך מכל הלב שלא הרגתי שום איש לבן באותו לילה חשוך. אני לא מי שאתה חושב שאני."

דניאל חונק את אביו למוות כי ירק בפניה של אמו. אחר כך הוא מבקש מהאימא שלו שתסלח לו, והיא אומרת שהיא אולי תסלח, אבל אלוהים לא. "אני לא יודע למה עשיתי את זה, למה הרגתי אותו עד שהוא מת," אומר דניאל. "אולי אני שונא אותו יותר משאני שונא אותָךְ."

בסיפור מוזר, ששמו "בלי לב", איזה שחור אלמוני רעב לרצוח לבן ולטעום חתיכה מהלב שלו. זה פשוט צמא גדול או רעב גדול. הוא מערים על לבן שיכור, מושך אותו למרתף של בית דירות והורג אותו. הוא חותך את האיש המת אבל לא מצליח למצוא את הלב שלו. הוא חותך את הקיבה שלו, את המעיים, את האשכים, וכשהסיפור מסתיים הוא עדיין חותך.

בסיפור האחרון שלושה שחורים צובעים את הארי (הארי?) בלבן לאחר ששקלו לבטוש אותו ברגליהם או אולי לגלגל אותו בזפת ונוצות, כעונש על מעשיו. הוא הסגיר סוכן הימורים, את חברו אפרים, לידי השוטרים. אפרים לקח ממנו את הנקבה הנאמנה שלו. החברים של סוכן ההימורים כולאים את הארי בחדרו ומכריחים אותו לפשוט את בגדיו. בזמן שהוא כורע על ברכיו על הרצפה הם שופכים על כל גופו שלושה מכלים של צבע עופרת לבן, ושכבת הצבע כל כך עבה על ראשו, שרק עיניו שחורות. הוא נמלט למסדרון ורץ במדרגות לגג, והם דולקים אחריו. הדבר האחרון שהם רואים הוא איך הארי מזנק מהגג אל הרחוב למטה, כושי לבן שמאיר את שמי הלילה.

חמישה סיפורים, חמישה מתים – ארבעה שחורים, אחד לבן. האלימות חושפת את עומק זעמו הכבוש של וילי. אולי אלה הדמעות שלו שצרבו את הנייר והסריחו את הדפים? כשלסר קורא את הספר שנית הוא מנסה לרחרח פה ושם, אבל לא מריח כלום.

הכתיבה של וילי מרגשת את לסר. משתי סיבות: הנושא הנוגע ללב של היצירה, והתחושה העצובה שבסופו של דבר הוא עדיין לא קנה שליטה באמנותו. אלוהים, מה שהוא עבר. מה אוכל לומר לאדם שסבל בחייו כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה עוול, שבבירור מוצא בכתיבה שלו את התקווה והישועה, ומגדיר את עצמו באמצעותה? הוא מגיע בסוף, כמו בסיפורי העבדים הישנים, אל החופש, דרך התחושה שהכּתיבה שלו היא כוח – היא מרקיעה ונושאת אותו איתה – אבל בעיקר דרך האמונה שלו שהוא יכול, באמצעות הכתיבה, לעזור לבני עמו למגר את הגזענות ואת חוסר השוויון הכלכלי. שהחופש שלו יסייע גם להם לצאת לחופשי. האוטוביוגרפיה שהוא כותב, איך שהוא לא יקרא לה, מרגשת, מכאיבה, מעוררת השראה, גם אם כל זה כבר נכתב בעבר, ונכתב טוב יותר, בידי ריצ'רד רייט, קלוד בראון, מלקולם X, ובדרכו שלו גם על ידי אלרידג' קליבר.8 הגילוי העצמי שלהם אִפשר את זה של וילי. גברים שחורים רבים מתנסים באותה הרפתקה אמריקאית מחרידה, אבל רק סופר מיוחד יכול לתאר אותה בדרך ייחודית, כספרות, כדי להפוך את השחור ליותר מצבע או תרבות, ואת ההתמרמרות לגדולה יותר ממחאה או אידאולוגיה. לווילי יש רעיונות טובים לסיפורים אבל הוא לא תמיד בונה אותם היטב: בסופו של דבר הם לא מתגבשים לכלל צורה אפקטיבית. לסר מוצא שם ריבוי פרטים טפלים, חזרות, חומרים שלא פותחו מספיק. יש טעויות של ארגון ופרופורציות, שהן למעשה בעיות של מיקוד. אפשר לעשות יותר ממה שהוא עושה. מצד שני, נראה שיש לו רגישות לכתיבה טובה, ואולי משום כך הוא חושד באיכות הכתיבה שלו עצמו. הוא כותב ברגש, ובלא ספק בהנאה, ועדיין חש שאיננו אמור להיות שבע רצון. ייתכן שהוא אפילו לא יודע שהכתיבה שלו מגלה חוסר סבלנות כלפי אמנות הכתיבה. אני מאמין שהוא רוצה שאסב לכך את תשומת לבו. לעשות את זה – לומר לו מה אני חושב, או אולי קצת פחות? – אולי לרכך, לעודד, לעגל קצת, בהתחשב במה שעבר עליו? לא הייתי רוצה לפגוע באדם רגיש. ובכל זאת, אם לא אומר לו את הדברים שבעיניי הם אמת, איך אוכל לעזור לו לשפר את הכתיבה שלו?

ואם יעלים לסר את האמת אז לסר צבוע, ואם אכן הוא כזה, איך יוכל להמשיך לכתוב?

למחרת בבוקר, כשהחזיר לסר את כתב היד לווילי לאחר שסיים כבר לקרוא בו שנית, הוא אמר לו שיוכל לדון איתו בעבודה בכל רגע שיתאים לווילי. עכשיו כבר רצה להוריד את כל העניין מהלב, אבל העדיף לא ללחוץ. וילי, בפנים חתומות, מלבד חיוך פזור דעת שרפרף על שפתיו, כאילו לא שמע את דבריו של לסר, אך כיוון שראה את שפתיו נעות הכיר עמומות בעובדה שמישהו דיבר, לקח את התיק בלי לומר מילה. הוא אפילו לא הציץ בו ולא הסתכל בהארי. במחשבה שנייה החליט לסר שווילי נראה פגוע, נעלב מראש? – ממני? אלא אם כן הסופר מבין לא נכון. אולי הוא סובל מכאב שיניים, או מטחורים – מאיזושהי בעיה אישית? מה שזה לא יהיה, השתיקה שלו התפרשׁה יותר ככעס מאשר כפגיעה, אולי על עצמו, כאילו התחרט על כך שביקש מלסר לקרוא את הספר שלו ולומר לו מה לדעתו הבעיה. אך בתוך רגע נפשקו שפתיו של השחור. הוא הביט אל תוך עיניו מלאות הספק של לסר בעיניו הכבדות שהתרככו, כאילו סלח לו על מה שעשה או לא עשה, ואמר בקול עמוק: "אני מודה לך על שקראת אותו." זה הכול. ואז יצא בקלילות כזאת, למרות כובד הברזל של מכונת הכתיבה ומשקלו של הספר שנשא בזרועותיו, עד שללסר נראה כאילו נעלם במטה קסם. איש מוכשר, וילי ספירמינט.

באותו יום בצהריים, וילי, הנינוח – איפשהו הוא השיג סיגר – אמר: "אני לא יכול להישאר ולדבר איתך עכשיו, לסר. לנקבה שלי יש קוצים בתחת. הערב אנחנו עושים אצלנו מסיבה בבית וצריכים לקנות כמה בקבוקים וכאלה, אבל אני אהיה פה בעוד יום או יומיים, לעשות את העניין הקטן המשותף הזה שלנו."

"איך שאתה רוצה, וילי. מתי שתגיד. כשיתאים לך." בדבריו של לסר נמזגה קנאה על כך שלא הוזמן למסיבה אצל איירין.

הוא פוחד, חשב לסר. עושה במכנסיים. גם אני, למען האמת. גם ככה קשה לבקר את בשרו החי של אדם, והספר של מי איננו בדיוק זה? אבל כשנוסף על זה גם צבע? אלה חיים שחורים, זה נושא רגיש כמובן. לסר חשש מעט מהדבר הזה שהסכים להיגרר אליו. הוא כבר ראה שהטובה הזאת לווילי תעלה לו ביוקר. טבעם של דברים מסוימים, המשקל של הצבע.

אולי יהיה קל יותר לכולם אם אכתוב לו מכתב? כשמעלים דברים על הכתב אין שום עימות אישי – ומי צריך את זה?

למחרת בבוקר, בזמן שפינה כדי לכתוב את המכתב – השעה הייתה רק אחת־עשרה, אבל הוא לא הפסיק לחשוב על וילי ולא הצליח לעשות הרבה – דפק השחור, בלי לבעוט, בדלת.

לסר קם, בעצבנות אך בתחושת הקלה, להוט להיפטר מהאחריות שווילי שם לו על הראש כמו איזו אבן מרצפת.

וילי נכנס בעיניים מושפלות – רואים שקשה לו לעבוד, הנה הוא כבר מכניס את מכונת הכתיבה מתחת לשולחן – וכשהזדקף נראה כאילו כל גופו מתקשה, כאילו שום תנועה מלבד הבאה אינה אפשרית, וגם אליה אין בלבו אהבה. הוא עמד זמן־מה ובהה דרך החלון. גם לסר הביט. הוא לא ראה שם דבר.

וילי המשיך להתבונן, ואז כאילו ויתר, כאילו מה שחיפש לא היה שם, אם בכלל חיפש. מה שהיה שם – או מה שהיה בכלל, היה פה, בחדר הזה. ובתוך החדר, מה שהוא היה, הוא לא בדיוק היה. אבל כעבור זמן־מה הוא היה עם לסר, בחדר העבודה שלו, יושב כמו פסל הָבנֶה על הכיסא ישר המסעד, ואף אחד, כך הצהירה נוכחותו, אף אחד לא היה הפיגמליון שלו. זה הוא שפיסל את עצמו.

הסופר יושב על הספה שלו, גוו נטוי לפנים, מחכך את כפות ידיו הלבנות היבשות זו בזו.

"רוצה לשתות משהו?"

"בוא נעזוב את כל ההקדמות המחורבנות האלה וניגש ישר לעניין."

לסר מזכיר בהתגוננות לווילי שלא הוא זה שביקש לקרוא את הספר שלו. "אתה ביקשת ממני לקרוא. אם אתה חושב שעשית טעות ואתה עומד להיות עצבני וקפוּץ בגלל מה שאני אומר, אולי מוטב לרדת מזה לפני שאנחנו מתחילים? אני אסיר תודה על שהנחת לי לראות את כתב היד שלך."

"אני עצבני, בן־אדם, כי זה האופי שלי וגם זכותי הפרטית, אבל בוא נדבר בכל זאת. מה?"

לסר מכריז שאין לו שום כוונה לעורר את העוינות של אף אחד. "אני צריך לקחת בחשבון גם את האופי שלי – והוא אוהב לחיות בשקט."

"גם העוינות שלי היא זכותי, ואל תחזיק מעצמך יותר מדי בגלל נסיבות מסוימות, כמו למשל שביקשתי ממך טובה."

"אני רק אומר שאם אנחנו לא יכולים לנהל שיחה שפויה, בוא נעזוב את זה. אני עובד על הספר שלי כבר שנים, ורוצה סוף־סוף לגמור אותו. בשביל זה אני צריך שקט ושלווה. לכן אני אוהב לחיות כאן למעלה – אין כאן הפרעות רציניות, ואני יכול לעבוד. לוונשפיל מטריד אותי, אבל אני יכול להתמודד עם זה. ועדיין אני לא רוצה שעוד מישהו יידבק אליי או יציק לי, עם סיבה או בלי סיבה."

"במקום לנאום את כל המילים האלה, לסר, אולי תזיז את התחת הלבן שלך ותגיד כבר מה אתה באמת חושב? אני לא מבקש ממך שתבלבל לי בשכל, בדיוק כמו שאין לי שום חשק להתחיל להתווכח איתך."

"אני מסכים איתך בכל לבי."

לסר שוקל לקרוא בקול את החלק במכתב שכבר כתב, אבל מוותר על זה ואומר לווילי את מה שלדעתו יש לו לומר, בעת שווילי – לכאורה סבלני, רגוע, לא משהו שמעורר דאגה – משלב את אצבעותיו העבות על חזהו העטוי בסוודר ירוק, ואז מוותר על הקיפאון ומלטף את זקנו הצמרירי.

לסר פותח: "קודם כול, אין ספק שאתה סופר, וילי. שני החלקים של הספר שלך, האוטוביוגרפיה וחמשת הסיפורים, חזקים ומרגשים. למרות כל מה שחסר בכתיבה, יש כאן בבירור כישרון."

וילי צוחק בלעג קל. "בחייך, אבא, למי אתה חושב שאתה מספר את זה? זה לא אומר שום דבר כשאתה גם ככה יודע שהספר שלך בצרות. קדימה, תגיע כבר לאמת המחורבנת."

לסר אומר שהאמת היא שהספר טוב אבל הוא היה יכול להיות טוב יותר.

"את זה אני בעצמי אמרתי לך," אומר וילי. "לא אמרתי שאני לא מרוצה? עכשיו תמשיך לְמה שבאמת שאלתי אותך, שזה איפה סטיתי מהמסלול."

"התכוונתי לומר שאם אתה לא מרוצה מהכתיבה, וילי, אני מניח שיש לך סיבה. הייתי אומר שהצורה של היצירה בכללותה איננה מספקת. יש בה איזה פגם, מה שאתה קראת טשטוש, שגורם לכל התזוזות האלה שמטרידות אותך."

"איפה זה מתחיל, בן־אדם?"

"ממש כבר בתחילת האוטוביוגרפיה. זה לא שאתה לא עובד קשה, אבל אתה צריך לשים יותר דגש על טכניקה, על צורה, ואני יודע שלא אופנתי לומר דברים כאלה. אבל אתה צריך לבנות יותר בזהירות."

וילי נעמד באנחה כבדה, כאילו מישהו ימסמר אותו אל הכיסא אם לא יקום.

"אני רוצה להראות לך איך אתה מזבל את השכל, לסר, במה שאתה אומר עכשיו. קודם כול, אתה לגמרי טועה באיך שאתה מסווג את היצירה שלי. החלק שאתה קורא לו אוטוביוגרפיה הוא כולו בִּדיון שאני ממציא בזמן שאני כותב. שמע, אני פשוט ממציא את זה. האני הזה שמספר זה לא אני. הטיפוס הזה יצא כולו ישר מהדמיון שלי, ממש ככה, כמו שאתה שומע. שם הוא מתחיל ונגמר. אני בעצמי נולדתי ברחוב 129 בהארלם ועברתי לבדפורד־סטיבסנט9 עם האימא שלי כשהייתי בן שש, ומשם אף פעם לא ירדתי יותר דרומה, חוץ מללכת לשחות בקוני איילנד. בחיים לא הייתי במיסיסיפי – ובחיים אני לא אדרוך בחור־תחת הזה. בחיים שלי לא אכלתי מעי חזיר כי אימא שלי ואני לא יכולנו לסבול את הריח של זה, ואני חושב שהייתי מקיא אם הייתי אוכל. בחיים לא עבדתי בדטרויט, מישיגן, למרות שהאבא האמיתי שלי עבד שלוש שנים בניקוי בתי שימוש. אבל מצד שני, ארבעה מתוך הסיפורים הקצרים הם במקרה לגמרי אמיתיים. הם קרו לאחים שאני מכיר כל החיים שלי, ממש כמו שאני מספר את זה, וכל מה שאני אומר באמת קרה – וזאת כל האוטוביוגרפיה האמיתית שיש ואין אחרת, נקודה וסוף נקודה."

לסר מודה שהוא מופתע.

"הספר כתוב בנימה של אוטוביוגרפיה, אבל גם אם זה בִּדיון מוחלט הנקודה היא שמשהו לא יושב שם כמו שצריך, אחרת לא היית מבקש ממני לקרוא אותו."

וילי מגרד את הביצים שלו בשלווה וביסודיות.

"אני לא רוצה לחפור לך, לסר, אבל איך אתה יכול להיות כזה בטוח במה שאתה אומר, אם מתברר שהספר שלי הוא שני דברים שונים ממה שהתחת הלבן שלך חשב?"

"בכל מקרה שנינו מסכימים שהוא זקוק לעוד עבודה."

"עבודה," מחקה אותו וילי, ועיניו הלחות מתגלגלות. "קרעתי את התחת שלי עד העצם. עבדתי עד שיצאה לי הנשמה, בן־אדם. זאת הטיוטה הרביעית שלי, כמה עוד אני צריך לכתוב?" קולו הנמוך הולך ועולה.

"אולי תנסה עוד אחת."

"לך תזדיין עם העצות שלך."

לסר כועס על עצמו על שנגרר לריב הזה, הרי הוא ידע שלשם זה ילך.

"וילי," הוא אומר ברוגז, "אני צריך להתקדם עם הספר שלי."

גופו המגושם של וילי נובל, הבנה נהפך לזפת.

"אתה אל תשים עליי את העין הרע שלך, לסר. אל תפיל עליי את הצרות האלה. אל תפגע לי בביטחון שלי."

לסר מבקש מווילי להאמין לו שכוונותיו טובות. "אני יודע איך אתה מרגיש, אני שם את עצמי במקומך."

השחור משיב בכעס קר ויהיר. "שום דהוי מזדיין לא יכול לשים את עצמו במקומי. אנחנו מדברים פה על ספר שחור, זה מה שזה, ואתה לא מבין אותו בכלל. ספרות לבנה זה לא ספרות שחורה. היא לא יכולה להיות."

"אתה לא יכול להפוך את החוויה השחורה לספרות בזה שאתה פשוט כותב אותה."

"שחור זה לא לבן ולא יהיה אף פעם. שחור זה אחת ולתמיד. זה לא אוניברסלי אם זה מה שאתה מנסה לרמוז. מה שאני מרגיש – אתה מרגיש אחרת. אתה לא יכול לכתוב על שחורים כי אין לך שום מושג מה אנחנו או איך אנחנו מרגישים. הכימיה של הרגשות שלנו שונה משלכם. קולט? זה חייב להיות ככה. אני כותב כתיבת נשמה של אנשים שחורים שזועקים שאנחנו עדיין עבדים בארץ המזוינת הזאת, ואנחנו לא נישאר עבדים עוד הרבה זמן. איך אתה יכול להבין דבר כזה, לסר, אם המוח שלך לבן?"

"גם המוח שלך לבן. אבל אם החוויה מספרת על קיום אנושי והיא נוגעת ללבי, אז הפכת אותה לחוויה שלי. יצרת אותה בשבילי. אתה יכול להתכחש לאוניברסליות, וילי, אבל אתה לא יכול לבטל אותה."

"הקיום האנושי זה שום כלום. זה לא נותן לך שום זכויות, זה אף פעם לא נתן לנו."

"כשמדובר באמנות, הצורה עומדת על זכויותיה, או שאין סדר ואולי גם אין משמעות. מה עוד אין אני חושב שאתה יודע."

"האמנות יכולה לנשק לי בתחת המתוק שלי. אתה רוצה לדעת מה זה באמת אמנות? אני אמנות. וילי ספירמינט, איש שחור. הצורה שלי היא אני עצמי."

הם הביטו זה בזה, ועיניהם שיקפו את דמויותיהם, וילי רותח מזעם, לסר מקלל את עצמו על שבזבז את הבוקר.

"איזה תחת שחור טיפש אני שנתתי לך לקרוא את הספר שלי."

לסר מעלה הצעה נואשת אחרונה. "למה שלא תשלח את כתב היד שלך למוציא לאור ותשמע חוות דעת של מישהו אחר, אם אתה לא מרוצה משלי?"

"כי שלחתי אותו כבר לאיזה עשרה מהיהודים האלה עם השכל־עכברוש שלהם, וכולם דחו אותי ממיליון סיבות מהתחת, כי הם פוחדים מהדברים שהספר אומר."

השחור, עיניו צבות, מטיח את ראשו בקיר של לסר, והסופר צופה בו, לא בלי הנאה.

לסר מעלה אל החוף את הרפסודה החבוטה שלו.

אישה מופיעה בחולות.

תעתוע, הוא ממלמל; אבל זה הדבר האמיתי.

בלי להותיר עקבות הוא הולך בעקבותיה.

"גם אם שחורה היא, אבל טוב שִכלה,

תמצא לָבָן שאל שחורהּ יקלע"

וילי שייקספיר

אמנם הוא אינו דובר את שפתה, ולא זוכר בבהירות את פניה, אף כי הוא עצמו המציא אותם, אך בכל זאת הם מבינים זה את זה ממבט ראשון, ונצמדים מייד בארבע זרועות.

האוהבים שוכבים בעשב הלוהט והרעֵב, קנריות מרפרפות בין הדקלים המנוצים ממעל. בדיוק ברגע שבו הוא בא על בחורה שחורה, כפי שתמיד קיווה, נוגעת בכתפו יד לבנה והוא מתעורר בעל כורחו, בבוקר קר ומושלג במנהטן, ומנסה להיזכר אם זה היה טוב כמו שמספרים.

לסר להוט לחזור לישון ומצליח לשם שינוי לאחר היקיצה. הערפל על החוף מתפוגג. הים ירוק על קו החוף, מעֵבר לו סגול, האוויר המלוח חמים, רענן כים. איי עננים שטים במרחק על הים הגואה.

הוא מוצא אותה בחולות, רוקדת לעצמה, עירומהּ השחור מרקד בריקוד. כשהוא רץ לעברה לפתע, במהומת כנפיים, צולל עורב מקרקר אל בין רגליה וממריא לדרכו, נושא צרור של צמר שחור.

היא אוחזת באיברה המרוט ומקללת את הציפור.

היא מקללת את לסר.

וילי נוקש בדלת.

"לסר, אני צריך את המכונה המזוינת שלי. אני חייב להמשיך בעבודה שלי."

וילי המותש, המתוח, גרר בזעם כבוש החוצה את מכונת הכתיבה שלו בבוקר שלאחר שיחתם האומללה, ולא שב עוד, גם לא בצהרי היום עם צפירת הסירנה. הוא לא הופיע באותו יום או למחרת, יום חמישי. לסר דאג קצת, אבל לא יצא לחפש אותו. האם אִכזב סופר עמית? טעה בניסוח הדברים? האם היה יכול להתבטא ביתר רגישות? הוא אמר לווילי את מה שלדעתו היה צריך לומר, אבל תהה אם היה יכול להתנסח בעדינות רבה יותר, בדרך שתקל על התסכול ותמנע כעס. הוא היה יכול לעודד אותו בצורה פעילה יותר, להימנע מלהתנצח איתו, ראש בראש, אם כי זה לא קל כשלפניך אדם שכתיבתו לובשת את עורו הדק בלבד, שלא לדבר על הצבע.

לאחר העבודה יצא לסר למסדרון, לחדר העבודה של וילי, עמד ליד הדלת להאזין, אך לא שמע שום דבר, והציץ פנימה. השולחן והכיסא היו שם, אבל לא נראה שום סימן לווילי ספירמינט או לאל. סי. סמית שלו. הארי שאל את עצמו אם הוא עזב סופית את הבניין. הוא ערך חיפוש בדירה, פתח ארונות ומצא את מכונת הכתיבה על הרצפה בפינה, בארון של אחד מחדרי השינה. היא הייתה מונחת שם, פגיעה, חשופה. הסופר הניח שווילי כועס עדיין, מעוצבן, אחרת לעולם לא היה משאיר אותה כך, חסרת הגנה. הוא דאג: ומה אם איזה קבצן ימצא אותה ויסחב אותה לבית עבוט? בניגוד לו, שיכול להסתדר עם עט, וילי, שמסמן בעיפרון רק תיקונים, מדפיס הכול, מהמשפט הראשון ועד האחרון. הוא אמר שקל לו יותר לחשוב כשהוא מדפיס. לסר שקל לגרור את המכונה לדירתו, אבל לא היה בטוח שזה ימצא חן בעיני וילי. וכשיחזור, האם לומר לו שהוא צריך עדיין להשאיר אצלי את המכונה, או שמעתה ועד עולם הוא כבר לא ירצה לקבל אפילו טובה קטנה מלבן?

ואולי כדאי לו לשכוח מכל העניין?

בסוף השבוע הוא שכח. לא לגמרי. המחשבה על מכונת הכתיבה של וילי העיקה עליו מדי פעם, אבל בסך הכול הוא שכח.

ביום שני בבוקר הוא היה ממש בעיצומו של הפרק האחרון הארוך שלו, מנסה ללכוד רעיון שהופיע כמו סדק בלילה והפיץ אור של יום, ולסר ניסה בשתים־עשרה ידיים פעלתניות לטמון פח לאור – בכל אופן רעיון מסעיר, שזה אך נולד, ובער בו כמו מנורת שבעת הקנים. בדיוק באותו רגע בעט וילי בדלת בכבדות. בום, בעיטה, בום. לסר נאנח כשרץ לפתוח. וילי נכנס, סוחב איתו את מכונת הכתיבה, ובלי שום הסבר הציב אותה מתחת לשולחן.

ברוך הבא, וילי, דאגתי.

הוא הותיר את אצבעותיו באור המנץ, מנסה לתפוס אותו, לאחוז בו, יודע כבר מה הוא עשוי להאיר בכל אחד מכיווני הזמן. את כל זה הוא ניסה לזכור כשהתמודד עם וילי.

השחור, שנראה מאושש לחלוטין פרט לחבורה סגולה על מצחו, צחק.

"השם הוא ביל, לסר. שם הכתיבה שלי זה השם האמיתי שלי מעכשיו, ככה החלטתי – ביל ספיר."

אז שיהיה ביל, לסר צחק בלבביות מעושה.

"אני רוצה לחזור רגע לדיבור שלנו באותו יום."

הסופר, מזיע, הגה כמה תשובות לשאלה למה דווקא עכשיו הוא אינו יכול לשוחח, אבל לא הצליח להביא את עצמו לומר אותן בקול רם.

הוא פכר את ידיו.

"זה ייקח רק דקה. אני רק רוצה לספר לך, לסר, שהלכתי לספרייה ליד הבית של איפה שהבחורה שלי גרה והוצאתי משם את הספרים שלך. לקחתי את שניהם. השני די מסריח" – הוא אחז באפו רחב הנחיריים ולסר חש איך הוא מסמיק – "אבל הראשון שכתבת, בוא'נה, הוא מה־זה לעניין. אחרי שקראתי אותו איירין אמרה שדיברתי לעצמי. אני אומר לך רק את האמת, לסר. ממש לא ציפיתי שהוא יהיה כזה טוב, לא מבחור מרובע כמוך."

תודה בכל אופן, ביל.

"אבל כן יש לי כמה הסתייגויות רציניות, אחת במיוחד."

מה למשל?

"האחות השחורה בספר, אתה לא רושם אותה הכי נכון."

לסר אמר שהיא דמות שולית ושאין לו יותר מדי מה לומר עליה.

"היא כאילו לא באמת שחורה," אמר וילי, "לא הבחורה הזאת, למרות שאני אוהב את החוצפה שלה. ויש עליה גופה שלא הייתי מתנגד לשים לה את הכלי בתחתונים."

אם היא לא הייתה אמיתית, היא הייתה מוציאה ממנו תגובה כזאת?

"היא לא דומה לאף בן־אדם אמיתי שאני מכיר, לפחות לא מישהו שחור. בכמה מהדברים שהיא עושה היא הייתה יכולה להיות לבנה מתחת לכל הצבע השחור שמרחת עליה."

האם זה הלבן שבַּשחור שמגרה אותו? לא חשוב, וילי אהב את הספר.

לסר שלח מבט לאחור, כאילו ציפה שמשהו על הכיריים תכף ירתח ויתאדה: הוא חוזר לשולחן הכתיבה שלו, מביט בדפים שכתב באותו בוקר: אף מילה.

גם וילי הסתכל אבל המשיך לדבר, פקה פקה. קמט עמוק נחרץ במצחו. הוא נאנח, הטיח כף יד אחת באחרת, בחן את הנוף שמחוץ לחלון, ואז נפנה ללסר.

"ואני גם מודה שהתחלתי קצת לחשוב אחרי זה. מה שאני חושב אחרי שקראתי את הספר שלך – את שניהם – זה שאני מבין עכשיו קצת אחרת כמה מהרעיונות האלה שהטפת לי על צורה וכאלה, ואיך שזה נותן פרופורציה לכתיבה. אני מבין גם כמה דברים שהייתי יכול לעשות יותר טוב בספר שלי, ולמה לא הייתי בטוח מאיפה באה לי ההרגשה הזאת שהמילים והרעיונות משתנים וזזים אחרי שכבר שמתי אותם במקום טוב־טוב. במילים אחרות, לסר, אני משנה כמה מהמחשבות והרעיונות שלי על כתיבה, אבל לא עד הסוף, אל תבין אותי לא נכון. אבל כאילו אני חושב עליהם יותר ברצינות משחשבתי על כמה מהם קודם."

בראבו, וילי – כלומר ביל.

"מה קרה, בן־אדם, אתה לא מרגיש טוב?"

לסר אמר שהוא מרגיש לא רע.

"כואבת לך הבטן?"

לא. סתם משהו מטריד אותו.

"ומה שאמרתי על זה שאני משנה כמה מהרעיונות שלי לא אומר שאני משנה את איך שאני מרגיש בקשר לכתיבה לבנה מול שחורה. אמנות זה בסדר אם היא עוזרת לך להגיד את מה שיש לך להגיד, אבל אני לא רוצה להפוך לאיזה סופר לבן חלשלוש, או לאיזה כושי בריון שמחקה דהויים כי הוא מתבייש או מפחד להיות שחור. אני כותב שחור כי אני שחור, ומה שיש לי להגיד אומר משהו אחר לשחורים וללבנים, אם אתה קולט מה אני אומר. אנחנו חושבים אחרת מכם, לסר. אנחנו עושים ואנחנו חיים ואנחנו כותבים אחרת. ואם איזה בן־זונה לבן קורע חתיכה של עור שחור מהתחת שלך כל יום, כשמישהו אומר לך 'שב בַּמקום', לי ולך זה אומר שני דברים שונים, ובגלל זה ספרות שחורה פשוט חייבת להיות אחרת מספרות לבנה. המילים עושות אותה אחרת כי החוויה אחרת. ואת זה, בן־אדם, אתה יודע. וחוץ מזה, אנחנו העם המתעורר שישלוט בעתיד, ואם הלבנים ינסו לדכא אותנו, זה לא סוד שאולי נצטרך לחתוך לכם את הגרון. היה לכם הרגע שלכם, ועכשיו יגיע הרגע שלנו. זה מה שיש לי לכתוב, אבל אני רוצה לכתוב את זה באמנות שחורה, בדרך הכי טובה שאני יכול. במילים אחרות, לסר, אני רוצה לדעת את מה שאתה יודע ולהוסיף לזה את מה שאני יודע כי אני שחור. ואם זה אומר שאני צריך ללמוד מאיזה לבן קטן כדי לעשות את זה יותר טוב בתור איש שחור, אז אני אעשה את זה – ולמטרה זו בלבד."

ביל נשף אוויר אל תוך אגרוף גדול אחד, ואז לאחֵר. על מצחו נגלו שני קמטים.

הוא אמר שהחליט להניח בינתיים לספר שלסר קרא – הוא יחזור לעבוד עליו בהמשך – ולהתחיל משהו חדש עם רעיון שמסתובב לו בתוך הראש מאז שהוא היה ילד וניסה להבין איך הצבע עור שלו קשור לשאלה למה החיים שלו כל כך משונים ומשוגעים.

"זה על איזה ילד שחור ואימא שלו ואיך הם עושים אחד לשני את המוות עד ששניהם גמורים, אבל לא לפני שהבחור הזה – כשהוא נהיה איש – יוצא לעשות את הנקמה שלו בלבנים, אולי באיזה מהומות, ואולי באיזו דרך אישית, כי הלבנים הם הסיבה האמיתית לבעיות העיקריות שלו. אולי הוא יורה בעשרים דהויים לפני שהשוטרים מוצאים אותו. הנקודה שלי, לסר, למקרה שאתה לא עוקב אחריי, היא שאני חושב שזאת הדרך הראשית שבה שחורים צריכים להתקדם – להרוג לבנים עד שאלה שיישארו בחיים יקיאו מרוב כאב כשיחשבו על הדברים הנוראים שהם עשו לנו, ויבינו שכדאי להם לא לנסות לעשות עוד דברים כאלה. ועכשיו מה שאני רוצה שאתה תעשה בשבילי, לסר – ולא הייתי מבקש ממך אם לא היינו שנינו סופרים – זה לא לבזבז זמן ולבקר את התוכן של משהו מהדברים שאולי אני אראה לך, אבל כן להגיד לי מה הדרך הכי טובה שאני יכול לכתוב את הדברים האלה, עם אותם רעיונות, רק יותר טוב. במילים אחרות רק על הצורה של זה, קולט?"

לסר, חולם על אור חדש בספרו, ראה במחשבותיו הקודרות את ביל ספיר, תליין בפוטנציה, מבקש ממנו ליילד את המָשָׁל המדמם שלו.

הוא אמר שהוא לא בטוח שזה רעיון טוב כל כך, בהתחשב באופן שבו התפתחה השיחה ביניהם בפעם הקודמת. אי־אפשר להפריד בין תוכן לצורה. נניח שהוא יאמר משהו שיש בו ביקורת על רעיון או שניים בסיפור, האם יהיה עליו לדאוג שמא הגרון שלו ייחתך?

מייד כשאמר את זה הוא התחרט על דבריו. אי היכולת לחזור לעבודה מתחה את עצביו של לסר.

"מותק," אמר ביל בזעם פתאומי, "אל תשבור לעצמך את הראש. אם אתה לא רוצה לקרוא מה שאני מראה לך, לך להזדיין בתחת."

הוא טרק את הדלת.

לסר, שלרגע חש הקלה, שב לשולחן הכתיבה כדי לכתוב לעצמו פתק ארוך על גישה חדשה לפרק האחרון שלו, אבל ברגע שרק התיישב הוא קם והלך בעקבות השחור חזרה למשרד שלו.

הוא התנצל על קוצר רוחו. זה הוא שגרם לו להתבטא בצורה פוגעת, וילי – כלומר ביל. אני חושב שנוכל להסתדר טוב מאוד אם המטרה שלך היא לשפר את האיכות האמנותית של היצירה שלך. אף אחד לא אומר שאני צריך לאהוב את הרעיונות שלך.

"אני מכיר טיפוסים כמוך, לסר."

לסר הסביר שהיה עצבני בגלל בזבוז זמן כתיבה. מצד שני, אני רוצה לעזור אם אני יכול כי אני מכבד את השאיפה שלך להיות הסופר הטוב ביותר שתוכל להיות, באמת.

ביל נרגע.

"בעצם, כל מה שאני מבקש ממך, לסר, זה שאחרי שיהיו לי כמה פרקים, תסתכל בהם ותגיד לי רק אם אני כן או לא בכיוון הנכון מבחינת צורה. אתה פשוט תגיד – ואני זה שיחליט בעצמו אם אתה צודק. אני לא מתכנן לשבת על הזנב שלך ולקחת טרמפ, בזה תהיה בטוח."

לסר הסכים לעשות כמיטב יכולתו – אם ביל יהיה סבלני.

"ואם יש לך טיפ טיפה זמן מיותר," אמר ביל ומחה את שתי כפות ידיו על סינר הסרבל שלו, "אני רוצה להשלים קצת חומר בדקדוק – על פסוקיות נושא וכאלה, אפילו שאף אחד שאני מכיר לא ממש צריך את זה. אבל אני קולט שלא יזיק לי לדעת על זה משהו למרות שאני לא רוצה לעשות שום דבר שידפוק לי את הסגנון שלי. כאילו, אני אוהב את איך שאתה כותב, לסר, אין שם שום זיוני שכל, אבל אני לא רוצה לכתוב כמוך."

לסר אמר שהוא ישאיל לביל ספר דקדוק. הוא יוכל לקרוא בו, ואם הוא ייתקל במשהו שיעניין אותו, הם יוכלו לדבר עליו אחרי שעות העבודה.

"גדול."

הם לחצו ידיים.

"אני אוהב לקשקש איתך, לסר, אתה לא עושה מעצמך. יש לנו חיבור ממש מגניב."

לסר ראה את עצמו מחובר.

סוף־סוף הוא מיהר לחזור לעבודה שלו. הרעיון המופלא שלו, אולי לסיום הספר, או מה שהוא לא היה, נח בקברו, בלי שֵׁם ובלי מצבה.

לאחר שווילי ספירמינט נעשה לביל ספיר, הוא הוסיף שעות לימי העבודה שלו. עכשיו כבר לא היה משתרך בכבדות אל הדירה של לסר בצהרי היום כדי להפקיד את מכונת הכתיבה שלו, אלא הופיע מאוחר יותר, בשעה הרבה יותר נוחה – שלוש או שלוש וחצי; ולפעמים היה יושב עד הערב אל שולחן המטבח שלו ובוהה בשמים המאפילים. לסר הניח שהוא עובד על הספר החדש שלו אבל לא היה בטוח, כי ביל לא דיבר על כך, והוא לא רצה לשאול.

באשר לדקדוק, הם דיברו פעם או פעמיים על פסוקיות נושא, שמות פעולה ושמות תואר, אבל זה שעמם את ביל. הוא אמר שזה מוציא את כל המיץ מהשפה ולא התייחס שוב לעניין. במקום זה הוא התעמק במילון קטן בכריכה רכה, והיה רושם לעצמו מילים בפנקס ומשנן את משמעויותיהן.

אחרי שהיה דופק על דלתו של לסר אחר הצהריים, לפעמים היה נשאר, והם היו שותים יחד משהו ומאזינים לתקליטים. השחור הגיב לצלילים. כשהקשיב היה כל גופו מתרחב במקצת, ופניו לבשו מרגוע ותום. הוא היה עוצם את עיניו הבולטות, ושפתיו טעמו את המוזיקה. אבל כשלסר ניגן את התקליט של בסי סמית, ביל, שהיה שרוע על הספה, האזין בחוסר מנוחה והתפתל כאילו פשפשים עוקצים אותו.

"לסר," הוא אמר במורת רוח גוברת, "למה שלא תיתן את התקליט הזה למישהו או שתשבור אותו או תאכל אותו? אתה אפילו לא יודע איך מקשיבים לזה."

הארי העדיף להימנע מוויכוח ולכן לא אמר דבר. הוא הסיר את התקליט מהמקול והחליף אותו בתקליט של לוטה להמן, ששרה מהלידר של שוברט, וביל האזין בהנאה, אצבעותיו העבות שלובות על חזהו.

"הוא נחמד, הטיפוס הזה שוברט," אמר לאחר שהושרו השירים. אחר כך קם, מתח את זרועותיו, נענע את אצבעותיו ופיהק. הוא בחן בעצב את פניו במראה של לסר והלך.

"אלוהים," הוא אמר למחרת אחר הצהריים, "איך אתה מצליח לעבוד כל כך הרבה שעות מזדיינות יום אחרי יום?"

"זה אותן שש שעות כל יום," השיב הסופר. "אני עושה את זה כבר שנים."

"חשבתי שזה יותר משהו כמו עשר. כן, כן, הסתכלתי עליך וחשבתי, הוא עושה את זה לפחות עשר שעות. אני עכשיו עובד כמעט שבע שעות, ובקושי נשאר לי זמן לנגב את התחת. והכי גרוע זה שעכשיו כל מה שבא לי לעשות זה רק לשבת שם ולכתוב. זה מפחיד אותי."

לסר אמר שהוא לא ממליץ לו לעבוד לפי השעות שלו. סופר צריך למצוא את הקצב שלו בעצמו.

"אני לא צריך שיסבירו לי על קצב."

"אולי תרגיש טוב יותר עם סדר היום הקודם שלך, אם תפסיק בצהריים."

"זה לא מתאים שאתה מדבר על להפסיק בדיוק כשאני בעניין של להתחיל."

בעיניו הלחות השתקפו החלונות.

"בסך הכול התכוונתי לומר שדרך העבודה שלי אינה בהכרח הדרך שלך."

"מה שבאמת מתחשק לי לדעת," אמר ביל, "זה מה יוצא לך מהחיים שלך חוץ מהכתיבה? כמו למשל מה אתה עושה עם הצרכים הטבעיים שלך, גבר? כאילו, מה עם הכלי שלך? אין לך בחורה, אז את מי אתה מזיין חוץ מהיד שלך?"

לסר אמר שהוא מתמזמז פה ושם. "יש לפעמים הפתעות נעימות."

"אני לא מדבר על הפתעות. אני מדבר על החיים. מה אתה עושה בשביל הכיף חוץ משחמט ושכיבות סמיכה?"

פחות מהרצוי, הודה לסר. הוא מקווה שהמצב ישתפר ברגע שהספר שלו יבוא אל סופו.

"עם מקדמה משמעותית אוכל אפילו לחיות שנה בפריז או בלונדון. אבל קודם כול אני צריך לעשות את העבודה שלי כאמן – כלומר לממש את הפוטנציאל של הספר שלי."

"אתה מדבר ומתנהג כאילו אתה איזה כומר או רבי מזדיין. למה אתה לוקח את הכתיבה כל כך ברצינות?"

"ואתה לא?"

"שמע, איך שאתה מדבר על כל זה ממש מביא לי דיכאון," התחיל ביל לצעוק. "אתה דפקת לי ועשית לי עין הרע על כל הכיף שהיה לי בכתיבה."

באותו לילה העביר ביל מזרן גבשושי עם כתמי שתן אל דירת המשרד שלו, כדי שיוכל לישון שם כשהוא עובד אל תוך הלילה.

הנה לסר מבלה בהארלם.

הוא ביקש מווילי ללכת איתו למסעדה ולאכול ארוחת נשמה של צלעות על האש, קולרד וקייל, ופאי בטטה; אבל השחור אמר שאין מצב, אבל ממש אין מצב, וכך צנח לסר לבדו אל תוך עיר הנשמה.

הוא רואה את עצמו פוסע בשדרה השמינית, מעל רחוב 135, נסחף בזרם אל צפונה של העיר, לבדו בים הכהה ורחב הידיים, אף על פי שהמקום שוקק חיים והומה סירות קטנות ובהירות מפרשים, ציפורים ססגוניות, ואחים ואחיות מכל צורה וצבע. מכל מקום, הוא צועד לו, מסביר פנים, אפילו לא חושב על כתיבה, מאוהב במראות ובקולות של העיר הקטנה והאקזוטית הזאת ביום חמים ושמשי, מצפה שמישהו, חתיכה או חתיך, צעיר או זקן, יברך אותו כפי שנהגו לברך פעם, בעבר הלא־כל־כך־רחוק, "שלום, שלום לך, אחי", אבל איש אינו עושה זאת, אם כי איזו גברת שמנה אדומת־שמלה, עם תרנגולת מתה מרוטה ופקוחת עיניים בתוך סל הרשת שלה, פורצת בצחוק רם וצורם כשלסר מרים את כובע הקש הקֵיצי שלו ומאחל לה שלום ושגשוג השנה ובשנה הבאה. שאר העוברים והשבים מתעלמים ממנו או מחליפים זה עם זה עקיצות קנטרניות על חשבונו של אחד מאדוני הארץ:

לבן תפרן שחצן.

חתיכת מרגל דהוי.

ממש גולדברג בעצמו.

זר הוא זה שקוראים לו זר. לסר, הטוען לחפותו, מכין בחופזה תוכניות נסיגה.

ובדיוק באותו רגע עוברת שם מארי קטלסמית, במיני סרוג כתום שרוכב גבוה על ירכיה העירומות והמושלמות, וחולפת בצעדי ריקוד בחברתו של סאם קלמנס, טיפוס שטני בכיפה ובטוניקה אפריקאית צהובה, שאמנם מטה את ראשו ומאזין לדברים, אך מצדו אומר רק מילים אחדות.

אז מה, אתה מתבליין הערב? שואלת מארי את לסר בנימה ידידותית.

כל הזמן, זה מרגיע אותי לפני הכתיבה. כשעובדים יותר מדי, ויותר מדי זמן, זה מלחיץ.

אז אתה מחפש כּוּס שחור?

לא שהייתי מתנגד, אומר הארי.

תן לראות את הצבע של הכסף שלך.

סאם מהנהן בהסכמה כבדת ראש.

כסף? לסר מחוויר. קיוויתי להזמנה מתוך ידידות וחיבה.

סאם פותח סכין קפיצית עם קת מאם הפנינה, עשרים סנטימטר אורכה, בעת שלסר, היושב אל שולחן הכתיבה ברחוב שלושים ואחד ליד השדרה השלישית, מתנער מהחלום שחלם בהקיץ, ושב לנוע לאורך משפטיו הבודדים.

אף על פי שעוד לא חלפה שעה מאז שביל לקח את מכונת הכתיבה שלו לעוד יום ארוך של הטחות, הארי שמע כבר – וחש – בעיטה בדלת ביתו בבוקר עגום אחד בפברואר, והסופר פתח אותה, מקלל את גורלו, מצפה לראות את ראשו השחור והגדול של ביל, אבל כף הרגל הגדולה שבדלת, והעיניים הקרות שננעצו בלסר, היו בלא ספק של לוונשפיל חיוור הפנים.

"מי זה הגורילה בדירה שהייתה של הולצהיימר? חבר שלך?"

"לאיזו גורילה אתה מתכוון?"

"אל תשחק איתי משחקים, לסר," נהם בעל הבית. "מצאתי מכונת כתיבה שם על השולחן במטבח, וגם תפוח שחסרות בו כמה נגיסות, ויש מזרן שמריח משתן בחדר השינה. איפה הוא מתחבא?"

לסר פתח את הדלת לרווחה.

לוונשפיל, שידו הבשרנית נשענה על משקוף הדלת, היסס.

"אני מאמין לך, רק תגיד לי מי זה הבן־זונה הזה?"

"הוא בא והולך. אני לא ממש מכיר אותו."

"הוא איזה מין סופר. קראתי שניים מכדורי הנייר שהוא מגלגל וזורק על הרצפה. אחד מתחיל עם סיפור על ילד קטן בהארלם. מה, הוא שחור?"

"אין לי מושג."

לוונשפיל עשה פרצוף.

"מי שזה לא יהיה, הוא פולש לשטח פרטי. תגיד לו שאני אזרוק אותו מכאן על התחת."

לסר אמר שבעל הבית פולש לזמן הכתיבה שלו.

לוונשפיל, שרגלו ניצבה עדיין על הסף, ריכך את קולו.

"אז איך הולכת העבודה?"

"לפעמים ככה ולפעמים ככה, יותר מדי הפרעות."

"אתה תשקול אלף וחמש מאות דולר, אם אני אציע לך, לסר? קח את ההצעה, זה זהב נקי."

לסר אמר שישקול את זה. לוונשפיל משך באנחה את רגלו.

"לא אספר לך שוב את הצרות שלי."

"אל תטרח."

"אתה יכול לתאר לעצמך איך אני סובל עם שלוש נשים חולות שיושבות לי על הצוואר. אתה סופר, לסר. אתה מבין איזה תעלולים קטנים ואכזריים החיים מעוללים, אז בכל מקרה, יאיישער, למען השם, אני באמת לא יכול להמשיך ככה עוד הרבה זמן. אני לא כזה בן־אדם רע. אני מתחנן לפניך, באמת, יאיישער."

"אני כותב הכי מהר שאני יכול. אם מזרזים – מעַוותים."

"אז זאת התשובה הסופית שלך?"

"בת הדודה של הסופית. את מה שסופי אני מחפש אבל לא מוצא. אולי זה רק לטובה. הלוואי שידעתי."

"תגיד לחבר הכושי שלך שאני חוזר עם שוטר," אמר לוונשפיל בחומרה.

"תגיד לו בעצמך." לסר סגר את הדלת.

הוא חיכה לאגרוף ההולם. במקומו שמע את דלת החירום נטרקת. הוא יצא למסדרון והאזין. הדלת הכבדה נותרה פתוחה כדי סדק עד שקול צעדי רגליו השטוחות של בעל הבית נמוג במורד המדרגות.

הוא הציץ אל המשרד של ביל. למרבה ההקלה, האל. סי. סמית, שדף חף ממילים של נייר ספוגי וצהוב כחלמון היה תקוע בעגלתה, עמדה על השולחן בכל כובדה. אין ספק שרק משקלה מנע מלוונשפיל לגרור אותה חמש קומות למטה, אבל הוא בטח ישלח מישהו לקחת אותה.

הארי נשא את המכונה אל דירתו והניח אותה בעדינות באמבטיה. הוא חזר וחיפש גם כתב־יד, אבל זה לא היה שם. הוא אסף את ערמת הניירות החדשה של ביל, את חפיסת המהדקים שלו, בִּדלי עפרונות וּמחק, ודחף במהירות אל כיסי מכנסיו גם כמה כדורי נייר, פרחים צהובים חיים ומגודלים שהיו פזורים על הרצפה.

לסר שב לחדר העבודה שלו והרים את העט הנובע.

ביל דפק על הדלת, פניו אפורות.

"יצאתי לחפש סרט למכונת כתיבה שלי. מי לקח את הדברים שלי, אתה, לסר?"

"כן. לוונשפיל עלה על הסידור שלך והלך להביא שוטר."

"איזה זין, בשביל מה? מה אני כבר עושה לו?"

"הסגת גבול."

"בחור המסריח הזה?"

"הוא היה צריך להיפטר מסופר אחד, עכשיו יש לו שניים. ויש כאן גם פגיעה בזכויות – אתה לא משלם שכר דירה."

"מוצץ דם יהודי ממזר."

"די עם כל החרא הזה על יהודים, וילי."

"ביל, ככה קוראים לשם שלי, לסר," אמר השחור, גלגלי עיניו מאדימים.

"אין בעיה, ביל, אבל מספיק עם הדיבור הזה על יהודים."

ביל הביט מבעד לחלון. הוא פנה ללסר, מקמט את מצחו.

"מה אתה היית עושה במקומי?"

"נשאר כאן," הציע לסר. "המכונית של לוונשפיל חונה עדיין מעבר לכביש. כיוון שמכונת הכתיבה שלך כאן איתך, למה שלא תמשיך בעבודה שלך בזמן שאני ממשיך בשלי? תשתמש בשולחן שבמטבח. אני אסגור את הדלת בינינו."

"אני דואג בגלל השולחן והכיסא במשרד שלי. אני לא רוצה בעיות עכשיו, כי הכתיבה מתחילה להתגלגל יותר מהר. היה יכול להיות לי יום עבודה נהדר אם הסרט במכונה שלי לא היה נקרע."

דלת החירום נטרקה. קולות נשמעו במסדרון.

לסר יעץ לביל להתחבא בחדר האמבטיה.

"לא אני, אני לא מתחבא בשום מקום," ענה ביל, מיתרי קולו מתוחים.

לסר לחש שהוא רצה להזיז את השולחן והכיסא לדירה אחרת, אבל חשב שלוונשפיל ילך לחפש את הרהיטים אם הם ייעלמו מהחדר.

"חשבתי גם לגרור אותם לגג."

"תודה על המחשבות שלך, לסר."

"אנחנו סופרים, ביל."

השחור הנהן.

אַלה נקשה בדלת בקולה המוכּר.

"פתח מייד בשם החוק."

ביל חמק לחדר העבודה של לסר.

הסופר פתח את הדלת. "הפעמון עוד פועל," הוא הזכיר ללוונשפיל. הוא ביקש מהשוטר לומר מה העניין שלשמו הוא בא.

"לשם עניין חוקי," אמר בעל הבית. "שברנו את הרהיטים של החבר שלך בדירה איפה שהוא הסיג גבול, אבל אני יודע שמכונת הכתיבה שלו שאני כבר ראיתי נמצאת אצלך, לסר."

"אני מקווה שאתה גאה בעצמך."

"הזכויות שלי – ולא שיש הרבה זכויות לבעל בית בעיר המחורבנת הזאת – הן הזכויות שלי. אני לא בטוח שאני חייב לך התנצלות אישית, לסר. עכשיו אני יוצא לבדוק כל דירה מזופתת בבניין הזה, ואם אני לא מוצא את החבר השחור שלך, זה אומר שהוא אצלך."

"תביאו צו חיפוש אם אתם רוצים להיכנס."

"ועוד איך נביא," אמר השוטר הצעיר.

חצי שעה אחר כך, כשביל שכב על הספה וידיו שלובות מאחורי ראשו, צפה הסופר מבעד לחלון חדר העבודה בלוונשפיל שהתרחק באולדסמוביל שלו. השוטר נותר עומד מצדו השני של הרחוב במשך עשר דקות קצרות רוח, ואז הביט בשעונו, זרק מבט למעלה אל החלון של לסר שעמד והציץ מאחורי התריס הירוק המוגף, פיהק והלך לדרכו.

ביל ולסר מיהרו אל המשרד שלו. כשחזה ביל בשולחן ובכיסא המנותצים שלו – הם תלשו את רגלי השולחן ושברו את הכיסא – ובמזרן המרוטש, לסתותיו ושפתיו הקפוצות רעדו, והוא מחה את עיניו בידו. לסר, שכיבד את פרטיותו, שב אל שולחן הכתיבה שלו, אך היה נסער מכדי לעבוד.

מעט מאוחר יותר הוא שאל את ביל על תוכניותיו.

"אין לי שום תוכניות מזוינות," הוא אמר במרירות. "לי ולבחורה שלי היה איזה ריב מהתחת, ואני לא מתכוון לחזור לשם, לפחות לא עכשיו."

"תעבוד במטבח שלי מחר," הציע לסר, מתגבר על אי־רצון מושרש. "או אם זה מחניק מדי, אנחנו יכולים לשים את השולחן בסלון."

"אם אתה מתעקש," אמר ביל.

לסר לא ישן טוב באותו לילה. אורח נצחי זה בדיוק מה שחסר לי. איזה מין קללה משונה רובצת על הספר שלי, שאני לא מצליח למצוא את התנאים הנכונים כדי לגמור אותו?

אבל בבוקר הוא גמר בדעתו: עליו לעשות משהו כדי להשיג לביל מקום עבודה אחר. הם אכלו ארוחת בוקר. ביל אמנם מיאן להתנחם, אבל טרף שלוש ביצים, קופסת סרדינים ושני ספלי קפה עם לחמניות, ואילו לסר אכל דייסת שיבולת שועל ושתה כוס קפה שחור. הסופר הציע שהם יחפשו בסביבה, בכמה חנויות יד שנייה בשדרה השלישית, ויקנו אי־אילו רהיטים בשביל ביל.

"אין לי כלום בכיסים, בן־אדם. זה אחד מהדברים שעליהם איירין ואני רבנו. ההצגה הבאה שלה נדחתה, ואחד הדברים שהיא מנדנדת לי, למרות שאבא שלה מפוּצץ, זה שאני אדאג לכסף בימים שאין לה משכורת, והיא כל הזמן מנג'סת לי למצוא איזה ג'וב. אמרתי לה, 'אחותי, אני צריך להתחיל את הספר החדש שלי, ולא מזיז לי מי הולך לקרוע את התחת, אבל זה לא יהיה אני חוץ מאשר בכתיבה שלי.' אמרתי לה שאם אין לה מספיק אמון בי, אני אמצא לעצמי נקבה אחרת."

"עזוב את הכסף. עוד נשארו לי כמה דולרים בבנק."

"זה יפה מצדך, לסר, אבל באמת כדאי להסתכן ולהכניס לשם עוד שולחן וכיסא רגע אחרי הפשיטה? תאר לך שהמניאקים האלה חוזרים לפה היום?"

לסר הסכים איתו. "בוא נחכה יום יומיים, ובינתיים תעבוד כאן – ואני אעבוד על שולחן הכתיבה שלי."

"גדול."

לאחר יומיים קשים, שבהם גם לוונשפיל וגם השוטר לא חזרו למצוד, הם קנו לביל שולחן לא מהוקצע מעץ אדר, כיסא שחור יציב עם מושב נצרים, מיטה מתקפלת ומנורת רצפה מיושנת, עם גדילים ובסיס שיש. לסר ניסה לשכנע את ביל לרדת קומה או שתיים, אבל הוא התנגד כיוון שלמטה לא היה נוף.

"איזה נוף יש כאן למעלה?"

"אני אוהב להסתכל על הגגות, בן־אדם."

ובכל זאת, הוא הסכים לעבור אל הצד השני של המסדרון, לדירה שהייתה של מר אניילו, והיו בה שירותים שמדי פעם היה אפשר להוריד בהם את המים.

הם העלו את הרהיטים החדשים במדרגות בשעת ערב, בעזרת סאם קלמנס וחבר שלו, ג'ייקוב 32, בחור צנוע, ביל אמר, אם כי לסר לא חש בנוח במחיצתו. ג'ייקוב 32, עם עיניו המודאגות ושפמפמו הדקיק, לא חש בנוח במחיצתו של לסר.

הם טאטאו ורחצו את החדרים במטאטא ובסמרטוט של לסר. הסופר נתן לביל גם שמיכת צמר מהוהה למיטה שלו.

למחרת אחר הצהריים הם מצאו הודעה מודפסת שהודבקה לדלת הדירה של הולצהיימר: אין להסיג גבול או להיכנס, העבריין צפוי לעונש מאסר! אירווין לוונשפיל, בעל הנכס! למרבה המזל, בעל הבית לא הציץ לדירה של אניילו. אבל בעקבות זאת ביל, שדאג למטלטליו החדשים, הסכים לרדת לדירה עורפית לא רעה בקומה הרביעית, בפינה הנגדית לדירה של לסר. הוא והסופר גררו את הרהיטים למטה. ביל כתב בחריצות מדי יום, כולל ימי ראשון, אבל לאחר שבוע נוסף הוא ואיירין התפייסו – והוא חזר לדירה שלה, אם כי רק לסופי השבוע.

"אני כאילו מתרכז יותר טוב כשאני לא רואה אותה במשך השבוע," אמר ביל להארי. "סוף־סוף הפרק הראשון הולך לי ממש בקלות. כשאתה רואה כוס אתה רוצה כוס, למרות שהיא משתינה הרבה בזמן האחרון, ככה שזה לא בעיה כזאת גדולה."

"משתינה?"

"יש לה דלקת בשלפוחית, ועם זה אסור לזיין אותן כי החיידקים יכולים להיכנס לך – ואז אתה צריך להשתין כל היום."

"באמת?"

"ככה שמעתי. אצל איירין זה בא והולך. זה התחיל כשהיא הייתה קטנה. יש לה את זה ועוד כמה בעיות שאני צריך להיות סבלני איתן, אבל זה סוג הטבע שלה."

"איזה מין בעיות?"

"היא הייתה חולת כושים דפוקה על כל הראש כשהתחלנו. היא בכלל לא האמינה בעצמה. זה אני בעיקר שסידרתי לה את הראש כי נתתי לה דוגמה, כי האמנתי בשְׁחוֹר שלי."

"במה היא מאמינה עכשיו?"

"בי יותר מאשר בעצמה, ולפעמים היא מאמינה באלוהים, שאני לא."

הוא לא אמר עליה שום דבר נוסף.

"אני כותב קשה," הוא אמר ללסר. הוא הרכיב משקפי סבתא עם מסגרת תיל ועדשות כחלחלות, וגידל שפם עבות שהלך טוב עם הזקנקן שלו.

ביל מִסמר תמונות של דו בויז,10 מלקולם אקס ולמון ג'פרסון העיוור11 אל קיר משרד־המטבח החדש שלו. זה לא היה מקום רע לעבוד בו, חשב לסר, אם כי הוא נראה קצת שומם ולא קיבל אור יום כמו הדירה למעלה. שובל של צל ריחף שם באור.

למרות החשש של לסר, שלא יעבור זמן רב בטרם ייתקל לוונשפיל ברהיטים החדשים של ביל, הוא הניח בקבוק ובו שש ציפורנים אדומות־לבנות על מדף במשרדו החדש.

"בהצלחה עם הספר החדש שלך," הוא כתב באותיות גדולות על גיליון נייר הדפסה. במידה מסוימת, הוא הניח שם את הפרחים בגלל ההקלה שחש כשביל יצא מהדירה שלו. לסר הרגיש כאילו לא עבד כבר עידן ועידנים.

ביל, שהציפורנים אולי הביכו אותו, לא הודה בשום דרך על שום דבר, מלבד פעם אחת כשאמר שייתכן שיש טיפונת דם שחור בדם של לסר.

אולי מתישהו בימי גלות בבל איזה עבד שחור תקתק איזו נקבה לבנה מארץ ישראל?

ביל התעקש להראות לסופר את הפרק הראשון של הרומן שבכתיבתו רק התחיל. לסר ביקש ממנו לא לעשות את זה עדיין, אבל ביל אמר שזה יעזור לו לדעת אם התחיל כמו שצריך. הוא אמר שזה ספר חדש לגמרי, אם כי יש בו כמה סצנות מהרומן האחר, שהותקו ממיסיסיפי להארלם, שם עתידים להתרחש רוב העניינים. ביל ביקש מלסר לקרוא את הפרק בנוכחותו. הוא ישב בכורסה של הארי, מחה את משקפיו ועיין בעיתון שעל ברכיו בעת שהסופר קרא על הספה, מעשן בשרשרת. פעם אחת הרים הארי את מבטו וראה את ביל מגיר זיעה למכביר. הוא קרא במהירות ותכנן לשקר אם לא יאהב את הפרק.

אבל הוא לא נאלץ לשקר. הרומן, ששמו הזמני היה "ספר של שחור", נפתח בילדותו של הרברט סמית. הוא היה בערך בן חמש בתמונה הפותחת, ובן תשע בסוף הפרק, אך בעצם היה איש זקן.

בתמונה הפותחת יצא הילד יום אחד מהשכונה שלו, תעה ברחובות עד שהגיע לשכונה לבנה, ולא הצליח למצוא את הדרך הביתה. אף אחד לא דיבר איתו, מלבד אישה לבנה זקנה שראתה אותו מבעד לחלון ביתה שבקומת הקרקע, יושב על שפת המדרכה.

"מי אתה, ילד קטן? איך קוראים לך?"

הילד לא רצה לענות.

אחר הצהריים יצאה אותה אישה לבנה, שהדיפה ריח־של־זִקנה מביתה, ולקחה את הילד ביד לתחנת המשטרה.

"הנה ילד שהלך לאיבוד," היא אמרה.

הוא לא רצה לענות גם לחזירים הלבנים כשהם שאלו אותו שאלות. לבסוף הם שלחו אליו שוטר שחור, לברר לאן הוא שייך.

"אתה לא יודע לדבר, ילד?"

הילד הנהן.

"אז דבֵּר ותגיד לי איפה אתה גר."

הילד לא רצה לענות.

השוטר השחור נתן לו לשתות כוס חלב, ואז נשא את הילד למכונית שלו ונסע להארלם. הם הלכו מרחוב לרחוב, והשוטר שאל אנשים שישבו על מדרגות הכניסה לבתים אם הם מכירים את הילד. אף אחד לא הכיר אותו. לבסוף אישה שחורה שמנה, שנפנפה על עצמה במניפה למרות קרירותו של היום, אמרה שהיא מכירה אותו. היא הובילה אותם לאורך שני בניינים במעלה הרחוב, אל הבית שבו לטענתה גר הילד.

"אתה גר בבית הזה?" שאל השוטר.

"ועוד איך כן," אמרה האישה השמנה.

הילד לא אמר אף מילה.

"אתה באמת פרחח גדול," אמר השוטר. "אם היית הבן שלי הייתי מפוצץ לך את התחת במכות."

בדירה בקומה העליונה בבניין הם מצאו את האם שיכורה במיטה. היא הייתה עירומה, אבל לא משכה עליה את השמיכה.

"זה הבן שלך?"

היא הסבה את ראשה ובכתה.

"ביקשתי שתגידי לי אם זה הבן שלך."

היא הנהנה ובכתה.

השוטר השאיר שם את הילד וירד במדרגות.

האישה בכתה.

הילד מרח פרוסה של לחם יבש בשומן חזיר סרוח וירד לאכול אותה ברחוב.

בתמונה האחרונה של הפרק מגיע אל האם אדם שעובר שם פעם ביומיים.

...הוא היה דהוי כזה שאהב להעמיד פנים שהוא מדבר בשפה של הכושים. זה עשה לו טוב לדבר ככה למרות שזה לא היה דיבור שחור אמיתי. הוא לא בא מהדרום, הוא הגיע מסקרנטון, פנסילבניה. הוא בא לאימא שלי כי היא לקחה רק דולר אחד, ודי מהר הוא התחיל לקבל את זה בחינם. וגם אימא שלי עשתה לו כל דבר שהוא רצה. לפעמים הוא היה משאיר לנו על השולחן כיכר של לחם לבן פרוס או שימורים של אגסים, או של שעועית ירוקה או של פירות דביקים. אני זוכר שהוא השאיר קופסה של רסק עגבניות שאימא שלי מרחה על לחם ונתנה לי לאכול. לפעמים הוא גם נתן לה שתי חפיסות לאקי סטרייק. אימא שלי הייתה אז בת עשרים ושבע בערך, ואני הייתי בן תשע. ברחוב קראו לבחור הזה 'צינור גומי'. הוא היה לבן גבוה ורזה, עם רגליים ארוכות וזין גדול. הוא אהב לשלוף אותו ולהראות לי ולהבריח אותי. שנאתי אותו והיו לי מחשבות על איך אני הורג אותו עם האקדח המאולתר שלי אבל פחדתי. אמרתי לאימא שלי שתזהיר אותו שיתרחק מהבית אבל היא אמרה שזה בסדר, שהוא מארח לה חברה.

"הוא יבוא לכאן הערב?" שאלתי אותה.

"יכול להיות."

"אני מקווה שהוא ימות לפני שהוא יגיע הנה. אני מתכנן להרוג אותו אם הוא נכנס פה לחדר הזה."

"אני ארחץ לך את הפה עם סבון אם תגיד שוב את המילה הזאת."

"אין לי מה להתבייש."

"הוא מתנהג איתי ממש יפה. בשבוע שעבר הוא קנה לי נעליים יפות."

אני יודע שהוא לא קנה לה שום נעליים.

יצאתי מהבית אבל כשחזרתי לאכול ארוחת ערב הוא היה שם, מעשן לאקי סטרייק.

"איפה היא האלזי הזאת?" הוא שאל בדיבור של כושים, ואמרתי שאני לא יודע.

הוא הסתכל עליי במין מבט כזה כאילו בשביל לכשף אותי והתיישב על המיטה עם חיוך דפוק על הפרצוף שלו.

"אני הולך לחכות לה."

הוא אמר לי להתקרב אליו למיטה, ושהוא לא יעשה לי כלום.

מרוב פחד הייתה לי כזאת בחילה, שחשבתי שאם אני רק זז טיפ־טיפה אני מחרבן במכנסיים. רציתי שאימא שלי תחזור מהר. אם היא תחזור לא יהיה לי אכפת מה הם עושים אחד עם השני.

"בוא הנה, ילד, תפתח ת'ריצ'רץ' שלי."

אמרתי לו שאני לא רוצה.

"הנה מטבע נחמד של עשר סנט שאתה יכול לקבל."

לא זזתי מהמקום.

"הנה עוד רבע דולר. עכשיו תפתח לי ת'מכנסיים – והכסף שלך. גם העשר סנט וגם הרבע דולר."

"אל תוציא אותו בבקשה," ביקשתי ממנו.

"לא לפני שתראה לי שאתה יכול לפתוח פה גדול ולכסות ת'שיניים שלך עם השפתיים, ככה."

הוא הראה לי איך לכסות את השיניים שלי.

"אני אעשה את זה אם תפסיק לדבר אליי כמו כושי."

הוא אמר מותק אני אפסיק, ושאני ילד חכם ושהוא אוהב אותי מאוד.

הוא שוב דיבר כמו סתם איזה לבן.

לסר אמר שזה פרק חזק ושיבח את הכתיבה.

"ואיך הצורה של זה?"

"הוא מעוצב וכתוב היטב." הוא לא הוסיף דבר, כפי שסיכמו מראש.

"בדיוק ככה, גבר. זאת כתיבה שחורה חזקה."

"זה כתוב היטב ונוגע ללב. זה כל מה שאני הולך לומר עכשיו."

ביל סיפר שבפרק הבא הוא רוצה להיכנס לתוך התודעה השחורה של הילד, שכבר בוערת מתשוקה ומהרס.

כל אותו יום הוא היה בעננים, מסוחרר מהצלחה גם בלי לעשן.

באותו ערב שוחחו שני הסופרים על כוסות מים מלאות ביין אדום על איך זה להיות סופרים, וכמה זה טוב ונפלא.

לסר קרא בקול קטע שרשם במחברת: "מיום ליום אני הולך ומשתכנע שכתיבה טובה, בדומה למעשה טוב, היא הדבר הנעלה בעולם."

"מי אמר את זה?"

"ג'ון קיטס, המשורר."

"בחור טוב."

"והנה משהו של קולרידג': 'אין דבר שיכול להסב הנאה תמידית בלי שיכיל בתוכו את הסיבה להיותו כך ולא אחרת'."

"תעתיק לי את זה, בן־אדם."

מדוכא, משוּלל אמון בעצמו כסופר, כפי שהיה לעתים, עמד לסר, בבוקר מיותר אחד, סמוך לשעת צהריים, במוזיאון לאמנות מודרנית מול תמונה של אישה, מעשה ידיו של חבר משכבר הימים, צייר שמת בדמי ימיו.

אף על פי שישב אל שולחנו במשך שעות באותו יום, לראשונה זה יותר משנה לא הצליח לסר לכתוב ולו משפט אחד. היה זה כאילו הספר ביקש ממנו לומר יותר ממה שהוא ידע, ולא עלה בידו לעמוד בדרישותיו המחמירות. כל מילה שקלה כמו סלע. כשכותבים ספר במשך עשר שנים, מוסיף הזמן משך לכל מילה, והן שוקלות כמו אבנים – משקל הציפייה לסוף, להפיכה לספר. אף על פי שהתאמץ להמשיך, כל מחשבה, כל החלטה, התגלתה כבלתי אפשרית. לסר חש איך הדיכאון מתיישב על ראשו כמו עורב חולה. כשלא הצליח לכתוב הוא היה מפקפק בעצמו, באיכות כישרונו – האם זה אכן כישרון ולא תעתוע שהוא בדה מלבו כדי שיוכל להוסיף לכתוב? וכשפקפק בעצמו הוא לא היה יכול לכתוב. כשישב אל השולחן באור הבוקר הבהיר ועיין בדפים שכתב אמש, הוא כמעט הקיא: הלשון, הצורה, התוכנית והתכלית שלו. קָצָה נפשו בספר האין־סופי, הלא־גמור, המפלצתי, במשמעת הכתיבה, בחיי הסופר המסורים מדי, המוגבלים כל כך בסופו של דבר. לא מן ההכרח שזה יהיה כך, אבל כך זה היה אצל לסר. מה עשיתי לעצמי? כל כך הרבה דברים אני כבר לא רואה ולא מרגיש, אלא בלשון. אלה לא חיים, אלא קרוב־רחוק שלהם. על כן, בניגוד לרצונו, הוא לקח לעצמו בוקר חופשי ויצא לטייל בשמש של פברואר. בזמן שצעד ניסה לסלק את המחשבות מראשו. לאומללות הוא העניק את השם "דיכאון" ופטר אותה בזה. אולם גם אם באותה שעה הוא יצא נגד כל מה שכרוך בכתיבה, לא עלה בידו לשכוח שיותר מכול הוא רוצה לכתוב ספר טוב.

זה היה יום קר חמים, יום של שלג מפשיר, והוא נסחף בלא מטרה ברחובות המוליכים לצפונה של העיר, מעמיד פנים שאיננו חושב על כתיבה, בעת שלאמיתו הנואשת של דבר הוא המשיך לשרבט במוחו – בלי להגיע לתוצאה של ממש. אף שהסופר לא היה נכה כלל, הוא צלע בלכתו. ראייתו צלעה: דבר לא פגש את מבטו העגום או נתפס בו. הוא החטיא משהו – משהו שמתחיל בסוף. הוא חשב על הֶסדר, על פשרה, על סיום פחות ממושלם – כמה כבר ירגישו בהבדל? אך כשעקף בגנבה את אי הנחת שלו, שוב ראה את עצמו ליד השולחן, כותב, ולא היה יכול להעלות על דעתו שיתפשר על פחות מאשר סיום מספק, זה ההכרחי אם על הספר להיות טוב כפי שהוא מוכרח להיות. בכל אופן, לאחר שחצה כתריסר גושי בניינים, הודה לסר שמה שמייסר אותו כעת אינו מחלה חשוכת מרפא. מותר לאדם למאוס לרגע בדבר כזה או אחר. כל מה שעליו לעשות כדי להבריח את הציפור שמקיאה על ראשו, כדי לגרש את הייאוש שמונע ממנו לכתוב, הוא לחזור אל שולחן העבודה ולשבת עם עט ביד, ובלי שאלות על מה שהכּתיבה תיתן או לא תיתן לו. אז זה לא כל החיים, אבל מי כבר אוחז בכל החיים בשתי ידיו? האמנות היא ליבת הדברים, אבל לא של כל הדברים. מחר יום חדש. סַיים את הספר, והמחר יביא איתו את מתנותיו. אם הוא רק יתחיל שוב לעבוד, יתיישב, רגוע, ממש בעניין, אזי הסוף המסתורי, מה שהוא לא יהיה, יבוא מעצמו תוך כדי עבודה. אלוהים, הנה הוא, כאן על הנייר. הוא התקשה לחשוב על דרך אחרת להביאו. הרי שום מלאך לא יעופף אל תוך החדר עם מגילה שתחשוף את התעלומה, אפויה לתוך כיכר של לחם, או חבויה בתוך מזוזה. יום אחד הוא יכתוב מילה, ואז עוד אחת, וזאת שאחריה כבר תהיה הסוף.

אך ככל שארך הטיול שלו ברחובות החורפיים, כך פחת רצונו של לסר לחזור הביתה, ולבסוף הוא ויתר על המאבק והחליט לקחת לו יום חופש. איזה בידור, חופשה שהיא פועל יוצא של כֶּשֶׁל. לא הצלחת לעשות – מסיבה עמומה זו או אחרת – את מה שהכי רצית לעשות, את מה שעליך לעשות ברגע זה ממש, כיוון שבעצם המלאכה כבר כמעט נשלמה – מה, הוא לא המציא כבר את כל הצעדים המובילים אל הסוף? ולא כתב כבר שניים או שלושה סיומים, ושילובים של סיומים? אתה צריך רק לבחור את האחד הנכון ולכתוב אותו אחת ולתמיד, כיוון שייתכן שיש צורך בעוד תובנה אחת אחרונה. ואז, אחרי שהספר כבר יהיה שם, תוכל לבחון מחדש את חייך ולהחליט כמה מהעתיד שלך תרצה להשקיע בכתיבה – קצת פחות זמן ויֶגע מאשר בעבר. הוא עייף מהבדידות, היו לו מחשבות על נישואים ועל בית. כל שארית חייו לפניו עדיין, חיים לא ודאיים אך אפשריים, אם רק יתחיל בהם. הארי הבטיח לעצמו שייקח הפסקה של שנה לפחות לאחר שיסיים את הספר הזה – ובטרם ייגש אל הבא. והבא ייקח שלוש שנות כתיבה, לא שֶׁבע, לא יותר. נו טוב, זה העתיד, ומה עושים בחופשה? כיוון שחלפו חודשים מאז נכנס לאחרונה לגלריה ושיחר לטרף בין תמונות, פנה לסר ברחוב חמישים ואחד והלך מערבה עד למוזיאון לאמנות מודרנית, ולאחר ששוטט באוסף הקבוע בלי ממש להתבונן בו – הוא התקשה להתמקד – עצר בחדר האחרון לפני יצירה של ידיד לשעבר, ציור מופשט ומפורק של "אישה".

לייזר קוהן, טיפוס לא מובן, היה ידיד של לסר למשך תקופה קצרה בתחילת שנות העשרים שלהם. הוא זכה להצלחה בשלב מוקדם מכדי שחברותם תימשך – בימים שבהם שנא הסופר לעתיד את עצמו על כך שלא התחיל עדיין. לאחר זמן־מה הפסיק קוהן להיפגש איתו. לסר, הוא אמר, פוגם בשמחת הצלחתו. כשהרומן הראשון של לסר התפרסם היה קוהן בארץ אחרת. כשהרומן השני שלו יצא לאור קוהן כבר מת. האופנוע שלו התנגש, לילה גשום אחד, במשאית הובלה ענקית ברחוב הַדסון. אמרו שהעבודה שלו לא התקדמה כמו שצריך.

ושם היא הייתה, התמונה הירוקה־כתומה שלו: אישה המנסה להשלים את עצמה בכוח רצונה, כפי שציווה עליה הצייר. מלבד זאת, היא הייתה חזות פנים וגוף שמנסים לפלס להם דרך ביער של משיכות מכחול כובלות.

דיוקנה של האישה – לסר פגש פעם את הדוגמנית במסיבה, אבל שום דבר לא יצא מזה – אף פעם לא הושלם. קוהן עבד עליו שנים, ואחר כך ויתר. ללסר זה נודע מהדוגמנית, שהייתה פעם המאהבת של קוהן. קוהן, המובס לאחר כל העבודה הזאת, הספקות, הייאוש מכך שאינו מצליח להגיע אל התוצאה המקוּוה, ושלעולם לא יצליח, סובב את הציור הלא־גמור אל הקיר. היא חמקה מאחיזתו. אתה עובד כמו שתמיד עבדת, אבל עם התמונה הזאת – בלי שתוכל להבין או לנחש את הסיבה, מלבד העובדה שחשוב לך כל כך לעשות את זה בדיוק כפי שזה צריך להיעשות – הפעם זה פשוט לא יוצא. היא לא מה שקיוויתי שהיא תהיה. אין לי מושג מי היא, ומי שהיא לא תהיה, אני לא רוצה שום עסק איתה. שהזמן יזיין אותה, אני לא יכול. אבל חברים שראו את הדיוקן בסטודיו של קוהן, מזוויות שונות ובצבעים שונים, טענו שבלי כוונה זה דווקא "יצא לו", בין אם הוא עצמו חשב כך, בין אם לאו; זה הושלם כיצירת אמנות, בין אם הושלם ובין אם לא הושלם כנושא, או כפי שהוא דמיין את הדבר בהתחלה. כי כל דבר שהוא לקח על עצמו היה לייזר קוהן, וקוהן היה צייר מוערך. החברים שלו שכנעו אותו להעביר את התמונה לגלריה שלו ולהעמידה למכירה. המוזיאון רכש ותלה אותה באוסף הקבוע שלו.

התמונה העמיקה את הייאוש של לסר. למה הוא זנח אותה? מי יודע? – כמו ללסר, גם לקוהן היו בעיות. אולי הוא רצה לומר יותר משהיה ביכולתו לומר באותו זמן, משהו שלא היה אז בכוחו לומר? אולי הוא היה אומר את הדבר לאחר תאונת האופנוע, אילו נשאר בחיים. ואולי הוא לא הצליח להפריד את האישה ממי שהיא הייתה באמת: אולי היא, באני שלה, גברה על אמנותו? הוא לא הצליח להמציא מעֵבר לה? אולי היא הייתה פשוט האישה החלקית של גבר לא שלם, כי כאלה הם העולם, החיים, האמנות? אני לא יכול לתת לָךְ יותר ממה שנתתי – לעשות ממך יותר ממה שאת – כיוון שאין בידי לתת כרגע, ואני לא רוצה שאף אחד יידע, בעיקר לא אני עצמי. או אולי כוונתו של הצייר הייתה להשלים באמצעות הוויתור, כיוון שהוויתור או הדימוי של הוויתור היו באותו רגע הדרך להשלמה? ופול ואלרי, עליו השלום.12 בציור, חשב לסר, אפשר לסיים, לסכם, בין אם זה גמור או לא גמור, כיוון שבסוף (הסוף?) פשוט תולים חפץ מבד על הקיר ואין שום שלט שאומר, "נזנח, תחזרו מחר אם אתם רוצים יותר". אם זה תלוי זה גמור, ולא משנה מה חשב הצייר.

לסר הרהר כעת בעבודתו שלו, הצטער על כך שמעולם לא הצליח לדבר על כל זה עם קוהן, וחשב שאם לא יוכל להשלים את הרומן שלו, אם בסופו של דבר משהו מהותי יהיה חסר שם – הסוף, איזו מחווה, איזו מראית עין, או אפילו איזו הבטחה של התרה, ועל כן כל הצורה כולה לא תושלם בהצלחה – אז זאת לא תהיה יצירת אמנות מוגמרת, וזה לא יהיה ראוי להיות ספר, והוא ישמיד אותו במו ידיו. אף אחד לא יקרא בו מלבד אלה שכבר קראו – הוא ואולי איזה דייר רחוב שדלה כמה עמודים של טיוטה קודמת מתוך פח האשפה שבחזית הבניין, סקרן לגלות מה אומרות המילים. ואז לסר נדר, כפי שעשה לא אחת בעבר, שלא יזנח את ספרו לעולם, לעולם, ומשום סיבה שהיא; ושאף אחד, אם טוב או אם רע, לוונשפיל או ביל ספיר, למשל, וגם אף אישה, שחורה או לבנה, לא ישכנע אותו לוותר עליו, או להכריז שהמלאכה נשלמה לפני שהוא הביא אותה לכלל השלמה. לא הייתה לו בררה אלא להביא את הספר הזה אל סופו הבלתי נמנע והמושלם.

מישהו רוצה להביע התנגדות?

כשלסר יוצא מהאגף האחרון במוזיאון ותוהה מה יקרה אם הוא ילך הביתה וייטול בידו את העט, עוברת במבואה אישה שחורה עם כובע כחול ושומטת מראה מתיק הבד שבידה, וזו מתנפצת על הרצפה. בחורה בשכמייה שחורה ושופעת עם בטנה של משי, שיוצאת משירותי הנשים, מתרחקת משם במהירות. לסר משתופף ומגיש לאישה השחורה רסיס זכוכית משולש וגדול. בתוכו הוא רואה את עצמו, לא מגולח, קודר, כחוש; זה מה שקורה כשלא כותבים. האישה השחורה יורקת על שבר המראה שלסר מגיש לה. לסר נסוג לאחור. הוא ממהר בעקבות הנערה בשכמייה אל הרחוב. הוא חשב עליה לעתים קרובות, לפעמים אף בזמן שכתב.

"Shalom," הוא אומר ברחוב.

היא מביטה בו במבט מוזר, קר. "למה אתה אומר את זה?"

הוא זז בעצבנות, אומר שהוא לא ממש יודע. "אני אף פעם לא משתמש במילה הזאת."

איירין, בחורה הפכפכה, צועדת במגפיים מרעישים על המדרכה הבוצית לכיוון השדרה השישית, ולסר הולך לצדה, מופתע מכך על אף הקלות שבה הוא ממציא בספריו הפתעות מסוג זה. היא נעה בגמישות, בהונותיה נוטות מעט פנימה, ולראשה כובע צמר ירוק שמתוכו גולש השיער על גבה. העגילים המפותלים שלה מצלצלים חרישית. לסר חושב עליה כפי שנראתה במסיבה שלו – החצאית הקצרה והעבה שלה והחולצה הוורודה, שדיה הלבנים הכבדים, על המבט ששלח במעלה רגליה עד לחיבור בין הירכיים. הוא נזכר בריקוד שלה עם ביל, שלתוכו לא הצליח לפרוץ.

היא בחורה של איש שחור, אלה הן גזע מיוחד. אני בדרך הביתה.

"רוצה קפה?" שואלת איירין.

הוא אומר שכן.

הם מתיישבים אל דלפק. היא אוחזת את הספל החם בשתי ידיים כדי לחמם את אצבעותיה שציפורניהן כסוסות. עיניה ירוקות וכחולות במידה שווה. באור היום שׂערה השחור בלונדיני זהוב.

בעת שתיית הקפה לסר ממתין, כאילו ציפה לווידוי, אבל היא לא מתוודה.

הוא מנסה לשאוף לקרבו את הבושם שלה, אבל הריח חבוי. מאחורי האוזניים? מתחת לשכמייה הארוכה שלה? בבתי שחייה המיוזעים? בין השדיים או הרגליים? הוא עושה את כל הטיול הגדול אבל לא מריח פרחים. לא פרחים ולא גן.

"אין לך בחורה?"

הוא שואל מדוע היא שואלת.

"לא הייתה לך אף אחת במסיבה שלך."

"הבחורה האחרונה שלי הייתה לפני שנה בערך. הייתה לי אחת גם בקיץ קודם. אין להן סבלנות לחכות שאגמור את הספר שלי."

"וילי אומר שזה נמשך בלי סוף."

"אני כותב לאט. כזה אני."

היא מעלה חיוך חמוץ.

"בואי נלך מפה," אומר לסר.

הם הולכים במעלה השדרה השישית אל הפארק המלוכלך משלג נמס. הדשא החיוור, היבש, שעל האדמה הקשה נגלה בעיגולים כהים מתחת לעצים. הם עומדים ליד קיר האבן הנמוך ברחוב חמישים ותשע, משקיפים על כר הדשא המושלג. הפארק במופעו הממשי נראה ללסר מצומצם. הוא צר, קטן, מרוחק. הספר שהוא כותב ממשי בראשו באופן בלתי נסבל. מה אני עושה כאן, רחוק כל כך ממנו? מה אני עושה כאן ביום עבודה באמצע החורף?

"מתי אתה צוחק?" היא שואלת. "אתה נורא רציני. זה בגלל הספר הדפוק שלך."

"אני צוחק כשאני כותב," אומר לסר. "היום לא כתבתי מילה. אני אמור לכתוב ברגע זה."

"למה אתה לא כותב?"

לסר רואה את עצמו עוזב אותה ליד הקיר. הוא חוצה את השדרה החמישית ופונה לעבר השלישית. במחצית הדרך לשדרת מדיסון הוא נעצר, חווֶה תחושה של אובדן. איזה טיפש אני, הוא חושב. הוא חוזר למקום שבו השאיר את איירין. הוא חושב שהיא כבר לא תהיה שם, אבל היא שם עדיין. היא ניצבת ליד הקיר בשכמייה הארוכה, כמו ציפור שעומדת להתעופף.

"למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?"

הוא אומר שהוא לא רוצה לדבר על זה.

"זה עדיין הספר ההוא על אהבה?"

"זה הספר," הוא אומר.

"קראתי את הרומן הראשון שלך. וילי לקח אותו מהספרייה ונתן לי אחרי שהוא גמר לקרוא. הוא טוב מאוד, יותר טוב ממה שציפיתי. הבחורה מזכירה לי את עצמי בגילה. היא לא מוצאת חן בעיניי. חשבת על מישהי מסוימת?"

לסר אומר שלא.

הם יושבים על ספסל.

"אתם כולכם טיפוסים כל כך רגישים," אומרת איירין. "כשווילי מוטרד מהכתיבה שלו, ממש אי־אפשר לחיות איתו. הוא רק רוצה לריב כל הזמן. קשה לסבול את זה."

שוב החיוך הקטן הזה כשהיא בוחנת את בהונותיה הנוטות.

"היה לו מספיק קשה גם ככה, אבל אתה רק הוספת לזה. הוא נורא נפגע מהביקורת שלך על הספר שלו."

"לא התכוונתי לפגוע בו."

"הוא אמר שלא התרשמת מהספר."

"אני אוהב את הסיפורים יותר מאשר את האוטוביוגרפיה. הם הרבה יותר מקוריים."

"זו לא בדיוק אוטוביוגרפיה. וילי הגיע מג'ורג'יה להארלם עם אימא שלו ואחותו הקטנה כשהיה בן שש־עשרה."

"חשבתי שהוא ממיסיסיפי."

"הוא מחליף את מקום הלידה שלו בכל פעם שהוא מדבר על זה. אני חושבת שהוא שונא להיזכר בזה."

"יש הרבה דברים שהוא שונא להיזכר בהם. הוא באמת ישב תקופה בכלא?"

"שנתיים. אבל יש המון דברים בספר שהוא המציא. וילי הוא בחור עם דמיון. הוא נהנה לדמיין דברים. אתה צריך לשמוע אותו כשהוא מתחיל לדבר על עצמו. זה הטון שהייתי רוצה למצוא בספר שלו. אתה אוהב את מה שהוא כותב עכשיו?"

"בינתיים כן," אומר לסר.

"אתה חושב שהוא סופר טוב, כלומר, שהוא יהיה?"

"כן, אבל הוא לא מספיק עקבי. אם הוא יתמיד בזה ברצינות, הוא יוכל להיות טוב."

"בכמה רצינות? כמו שאתה קורע לעצמך את הצורה כדי להיות סופר טוב?"

"מי שרוצה להיות סופר טוב לא יכול לחפף."

"וילי לא מחפף שום דבר."

לסר שואל אותה איפה עומדים הדברים בינה לבין וילי כרגע.

היא מדליקה גפרור, ואז מגלה שאין לה סיגריה.

"מה אתה בעצם שואל?"

"אתם כאילו יחד, אבל אתם נראים כאילו שאתם לחוד."

"זה תיאור טוב שלנו."

"זה לא ענייני," אומר לסר.

"אם אתה אומר את זה, סימן שאתה חושב שזה דווקא כן."

הוא אומר שהלוואי שהיה.

"אין לי התנגדות לשאלה שלך, אני מתלבטת איך לענות עליה."

"אל תעני אם את לא רוצה."

"וילי ואני נפגשנו בערך לפני שלוש שנים – בערך שלוש שנים אחרי שעזבתי את הקולג' בשביל לנסות להיות שחקנית. לא שהייתי שחקנית מי יודע מה, אבל נהייתי לגמרי אובססיבית לכל העניין הזה. אלוהים, איזה מטורללת הייתי, וגם שקלתי לפחות אחת־עשרה קילו יותר מהיום. אני משחקת לא רע, אבל אני לא מצליחה לרדת נמוך מספיק כשאני צריכה, או לעלות מספיק גבוה כמו שהייתי רוצה. מה שאני מנסה לומר זה שרציתי לשחק בעיקר כדי שאוכל לרגע להיות לא אני. הרבה מזה עלה בטיפול שלי. לא הייתי כל כך מודעת לעצמי."

"את נראית כמו שחקנית, אבל את לא עושה הצגות."

"פעם הייתי עושה המון. בכל אופן, מה שיצא זה ששיחקתי כדרך לברוח מעצמי. הייתי ילדה דפוקה. משכתי גברים כמו זבובים ושכבתי על ימין ועל שמאל עד שהתחלתי להתעורר מבוהלת."

ללסר נדמה כאילו יצא הבוקר מחדרו רק כדי לשמוע אותה מדברת על עצמה.

"הייתה לי תקופה ממש קשה שנמשכה יותר משנה – אבל לא משנה. פגשתי את וילי והתחלנו לצאת. השְׁחור שלו הפחיד וריגש אותי. אמרתי לו שיבוא לגור איתי. התחלתי להתאהב בו וגם רציתי לראות אם אני יכולה להיות נאמנה לבחור אחד. בכל אופן, הוא עבר לגור אצלי. הוא לא כתב קבוע כמו שהוא כותב עכשיו. כמה זמן הוא התעסק בשאלה אם הוא הולך לכתוב מהפכה או נשמה, ואני לא בטוחה שהוא באמת הגיע לאיזושהי מסקנה. הוא היה כותב רק כשהרגיש שהוא ממש חייב לכתוב. בהתחלה בכלל לא הסתדרנו, ואז התחלנו להיות יותר טובים אחד לשני, ובאופן כללי נהיה לנו יותר טוב. כל מיני דברים אצלי נרגעו. כל מיני דברים הפסיקו להיות כל כך חשובים – כמו למשל משחק, כי התחלתי להבין את עצמי בצורה יותר אמיתית, ובכלל אני לא אוהבת לעשות שום דבר חפיף. וכבר אמרתי לך שאני בטיפול, שזה משהו שלא יכולתי לעשות לפני שפגשתי את וילי."

"את אוהבת אותו?"

עיניה של איירין נראות פתאום רעבות. "למה אתה רוצה לדעת?"

"כי אנחנו יושבים כאן."

היא משליכה את הגפרור לשלג.

"חוץ מהאהבה שלו לשחורים אני לא חושבת שהוא באמת אוהב משהו מלבד העבודה שלו. אחרת אני חושבת שכבר היינו מתחתנים. וילי תמיד היה מודע לצבע שלו, אבל זה עוד יותר חזק עכשיו. ככל שהוא כותב, כך הוא הולך ונעשה יותר ויותר שחור. אנחנו מדברים המון על גזע וצבע. חתיכה לבנה זה כבר לא כזאת מציאה בשביל גבר שחור, ובמיוחד בשביל האקטיביסטים. וילי כבר לא נותן לי להחזיק לו את היד במקומות ציבוריים. ובדיוק כשחשבתי שיש סיכוי שנתחתן הוא אמר לי, 'אני אגיד לך את האמת, איירין, הכתיבה שלי לא מסתדרת עם זה שאני חי עם בחורה לבנה.' אמרתי לו, 'וילי, תעשה מה שאתה רוצה, אין לי כבר כוח.' הוא יצא מהדירה לכמה זמן, ואז לילה אחד הוא צלצל אליי וחזר. עכשיו זה רק סידור לסופי שבוע – עד שהוא ממש ייכנס לספר שלו, ככה הוא אומר."

לסר לא אומר דבר. הדברים שהיא מספרת מתחילים לעורר בו ריגוש. הוא מרגיש איך עולה בתוכו שטף לשון, נחשול של מילים ששוצפות לקראת התגלות.

"ומה איתך?" היא אומרת. "אני סיפרתי לך על עצמי."

הוא קם על רגליו, תאֵב לכתוב.

"אתה רוצה להמשיך ללכת?" איירין שואלת, עיניה מעורפלות, מהוססות. היא פותחת את התיק שלה ונוברת בו, מחפשת משהו שאינה מצליחה למצוא, אולי מראָה. לסר חושב על ה"אישה" של לייזר קוהן.

"ובקשר לאהבה לגבר שחור," אומרת איירין, "לפעמים את מרגישה שאת בעצמך שחורה."

אם כך, אולי תמצאי לך אחר.

הסופר אומר שיש עבודה שממתינה לו.

פברואר הצטדד והניח להבל מתיקותם של עלה ופרח לנשוב אל ההווה. מחר ישוב החורף, אבל בינתיים משב האביב המובטח עינה את לסר.

בליל סוף פברואר אחד, כשצעד הסופר לבדו לכיוון דרום העיר על המדרכה המזרחית של שדרת לקסינגטון, בלי שום סיבה פרט לכך שיום קודם צעד צפונה על המדרכה הנגדית של אותה השדרה, הוא שמע קול צחוק מעבר לרחוב וזיהה, בתוך זרם העוברים ושבים, את ביל ספיר עם איירין בל. הם הלכו בראש תהלוכה קטנה בתוך ההמון הנע ביום שישי בערב על המדרכה. מאחוריהם צעד סאם קלמנס, ומאחוריו הלכו עוד ארבעה שחורים בזוגות: איש חום קטן, לבוש בקפידה, שלראשו כובע קטיפה שחור ורחב תיתורה לצד אישה כבדה, בהירת עור, במעיל פרווה, שאחזה בזרועו; ואחריהם שני גברים שחורים עם זקנים בגון הברזל ומעילי בד ארוכים, האחד נושא נרתיק של חליל, האחר תוף בונגו, שבו הכה קלות תוך כדי הליכה. לאיש עם הבונגו היה אף שבור שהודבק באספלנית.

לסר זיהה ארבעה מתוך השבעה, שמע את צחוקם, ולקרביו חדרה הערגה לבוא בעקבותיהם. כשהתבונן באיירין ובביל, שניהם במצב רוח מרומם, נעכרה רוחו, תשוקה הפועלת ברִיק, מחוזקת בבושה על רגשותיו שלו. האם ייתכן שאני מקנא בהם? איך ייתכן אם אין לי במה לקנא? והרי למיטב ידיעתי אני גם לא טיפוס קנאי. הוא נזכר איך חווה התקף דומה בפעם הראשונה שראה את איירין, במסיבה שלו, משהו גדול מרָעָב, מין חרטה על כך שלא מצא אותה לפני וילי, ומצוקה כה מוזרה תקפה אותו עד שנאלץ להיתמך בפנס רחוב כדי לשוב לעשתונותיו.

מן העבר השני של הרחוב, ליד חנות פרחים, הבחין בו ביל וצעק, "לסר, בן־אדם, בחייך, תעבור הנה. יש לי פה איתי כמה אנשי נשמה."

לסר ניסה לייצב את מצבו המבולבל, נופף וירד אל הכביש, מורֵד ברמזור ובתנועה הכבדה, בעת שהשחורים ואיירין צפו בו בעניין, סקרנים לראות אם יצליח לחצות. בסופו של דבר הוא הצליח, מסתיר את התרגשותו העצבנית, מתאמץ לא להיחשף בפני איירין, שהביטה בו מרחוק בעיניים תוהות, עיניים ששאלו מדוע הוא הופיע, אם לא מי הוא בכלל.

אם אתה חוצה בשחייה את מֵצַר הֶלֶספּונט13 כשאין מֵצַר בנמצא, מה אתה מנסה להגיד לעצמך? או למישהו אחר?

"אנחנו עושים מסיבה אצל מארי בדירה," אמר ביל. "בא לך גם לבוא?"

לסר אמר שאין לו התנגדות.

"תצטרף לשיירה."

הארי הציץ באיירין כמבקש את אישורה, אבל היא כבר המשיכה בדרך.

"מה אנחנו צריכים את הדהוי הזה?" שאל סאם את ביל, קולו ברור מספיק כדי שלסר ישמע.

"הוא סופר משהו בן־זונה באחד מהספרים שלו – ואתם הייתם איתנו כשהוא הוציא כסף על הרהיטים שבמשרד שלי עכשיו."

"תצטרף לשיירה," הוא קרא ללסר.

אף אחד מהזוגות לא פינה מקום לאדם נוסף לצדם, ולסר העדיף לא ללכת עם סאם, לכן הזדנב בסוף הטור בדרך לבית של מארי. רק אחד מארבעת האנשים שמאחור לסר פגש כבר, את האיש עם האישה בהירת העור, ג'ייקוב 32, שהנהן בכובד ראש בשתי עיניים עצומות. האחרים התעלמו ממנו אבל לסר שמח להיות איתם, אפילו בתפקיד המאסף. הקנאה שנכנסה בו התפוגגה, והוא נהנה מההבטחה לאביב בליל פברואר.

מארי גרה בלופט צבוע בסגנון פסיכדלי עם חברה מאיירת. היא אמרה שהיא שמחה לראות את לסר. את מי ששמח לראותו, לסר שמח לראות.

"חשבתי שאולי תבוא איזה פעם," אמרה מארי, "כשראיתי שאנחנו גרים כל כך קרוב. המספר שלי בספר הטלפונים."

הוא אמר שחשב על זה. "חשבתי על זה ערב אחד, ואז נזכרתי בריח ההוא שהפריע לך בפעם הקודמת."

"אה, הייתי לגמרי שפוכה אותו ערב," היא צחקה, נוגעת בזרועו של לסר. "לא היית צריך להסס או להתבייש."

"ועכשיו את שפוכה?"

"אני לא נוגעת בגראס. כשאני מעשנת זה עושה לי דיכאון."

היא הביטה בעיניו כשדיברה. "אתה בעניין של איירין? אתה אוכל אותה עם העיניים."

"היא הבחורה של ביל."

"העיניים שלך לא יורדות ממנה."

"זה המיני שלה, אני אוהב את הרגליים הארוכות האלה."

"שלי יותר יפות."

לסר הסכים איתה. "את אישה יפה, מארי." ברגע של בדידות ותעוזה הוא אמר לה, "אילו חיבבת אותי, הייתי יכול להשיב לך חיבה."

מארי, צווארה קמור לאחור, מצמצה בשתי עיניה והלכה.

אני כותב את זה נכון אבל אומר את זה לא נכון, חשב לסר. אני כותב את זה נכון, כי אני מתקן כל הזמן. מה שאני אומר לא עובר תיקונים, והרבה פעמים זה יוצא לי שגוי. ואז הוא חשב, אני כותב על אהבה, כי אני יודע עליה כל כך מעט.

במסיבה היו כעשרים נשמות, הסופר ואיירין היו הלבנים היחידים. נשמות לבנות? ארבעה מהאחים ישבו יחפים על הרצפה, מאלתרים צלילים שחורים במקצב קורע לב. מעליהם התנודד מוזיקאי חמישי עם הקונטרבס שלו. כל השאר רקדו, מתנועעים מצד לצד. כשהאזין למוזיקה חש הסופר ערגה, כמיהה לחיים. האח עם האף החבוש הכה בתוף הבונגו שלו בעיניים עצומות. תאומו, שפרחים היו שזורים בזקנו הנוקשה, ניגן בחליל שלו בצליל מתוק וגבוה. אחד פָּרַט על מיתריה של גיטרה בעלת שנים־עשר מיתרים, מאזין בתוכו לכל צליל וצליל. אח בחולצת זהב ובתרבוש אדום הכה בכף קצבית על בקבוק ריק. האח העומד, שהקיש באצבעותיו על הקונטרבס המהדהד שלו, חיבק אותו והתנדנד יחד איתו. כל אחד מהם יצר סביבו אי של צלילים. הם ניגנו זה לזה, מצהירים זה לזה שהמוזיקה שלהם יפה – וכמוה גם הם. ענן של עשן מתוק סכך עליהם, ולסר הרגיש בעננים.

והיות שהרגיש בעננים הוא הזמין את איירין לרקוד, אבל היא הייתה תפוסה, היא רקדה עם סאם, שאמר שהוא לא אוהב שמפריעים לו באמצע. איירין משכה בכתפיה, לכאורה בתסכול, אבל לא אמרה דבר. לסר חשב על הקנאה שחש קודם. הפרעה קצרה, הוא חשב, שלא כוּונה לשום דבר מיוחד, סתם עניין של תשוקה. ביל, במכנסי קורדורוי צהובים, חולצת משי סגולה, מגפונים חומים וסרט ראש פרחוני, חג סביב מארי בריקוד בוגאלו. איירין, בחצאית מיני כתומה, רקדה יחפה, כפות רגליה הצרות גלויות, פניה סמוקות. היא זנחה את סאם כשביל עזב את מארי. הם קיפצו בתיאום, כמו ציפורים מנוגדות, כל אחד במסלולו האקראי, השגור, כאילו לעד. ביל חייך בחביבות אל הנקבה שלו, ואיירין הביטה בו בחיבה עצובה. הם נראו כמו זוג נשוי.

מארי רקדה עם סאם, שטלטל גפיים מעלה וגפיים מטה. סאם נע כמו חסידה שלקתה בשיתוק מוחי, ומארי, שתי זרועותיה מורמות, רקדה בעיניים בורקות מתאווה. ואז סוף־סוף היא עזבה את סאם ורקדה עם הארי.

"עכשיו תשמע," אמרה מארי כשהם התפתלו ונעו, "יש לי מפתח לדירה של חבר בצד השני של המסדרון. כשהאנשים פה יהיו קצת יותר מסטוּלים, אני אלך לשם – ואתה גם יכול לבוא אם בא לך. רק חכה איזה עשר דקות, ככה שאף אחד לא יראה אותנו יוצאים אחד אחרי השני, או שסאם יהיה עצוב."

"בסדר," אמר לסר, "אבל אל תתמסטלי לפני שאת הולכת לשם."

"טוב, מותק. מה שאתה אומר."

הארי התכופף, טלטל את זרועותיו ורקע לקצב המוזיקה, בעת שמארי קטלסמית, בשמלה קצרה ודקה, מפוספסת לבן־ירוק־סגול, רקדה סביבו בתנועות אקזוטיות.

עד מהרה היא חמקה מהלופט. הציפייה של לסר גברה וגרונו ניחר. ביל, הוא ראה, נראה מטושטש – הלילה הוא שתה. איירין נכנסה לשירותים ויצאה, עדיין עם דלקת בשלפוחית?

לאחר רבע שעה יצא הסופר למסדרון החיצוני השומם ונכנס לדירת החדר, מול הלופט של מארי, פעימות לבו מרעידות את כל גופו. מארי שכבה, ממתינה במיטה, מכוסה בשמיכה ורדרדה. קנרית רפרפה על מוט בכלוב ליד החלון.

"אכפת לך שהתפשטתי ראשונה? החדר קר וחשבתי שיהיה חם יותר לחכות במיטה."

לסר הרים את השמיכה להביט בה.

"אלוהים, את מדהימה."

"תגיד לי מה אתה אוהב."

"את השדיים והבטן שלך. את השְׁחוֹר שלך." הוא העביר את ידו על עורה הקטיפתי.

"אף פעם לא היית עם אישה שחורה?"

"לא."

"אל תעשה מזה סיפור גדול, מותק. עכשיו בוא, תיכנס למיטה," היא אמרה.

כשהוא התפשט ונכנס איתה מתחת לשמיכה אמרה מארי, "לסר, אני רוצה להגיד לך משהו. הרופא שלי אומר שאני קצת צרה. אתה צריך לעשות את זה בעדינות, ככה שלא תכאיב לי בהתחלה."

הוא אמר שיהיה עדין.

"בבקשה."

הם התחבקו. אצבעותיה נעו על פניו, ואז במורד גופו ובין רגליו. הוא נגע בשדיים שלה, בבטנה הרכה, וחש ברטיבות בין ירכיה.

מארי כיבתה את המנורה.

"אל תכבי," אמר לסר.

היא צחקה והדליקה אותה.

מארי הזיעה קצת, גנחה לעצמה, וכעבור זמן־מה אמרה: "כדאי שתזדרז קצת ותגמור כבר, אני לא חושבת שאני אצליח, הארי."

"זה בגלל איזה ריח שלי?"

"אין שום ריח."

"תנסי. אני אתאפק קצת."

היא ניסתה קצת, ואז אמרה באנחה, "אני ממש לא בעניין. עדיף שתגמור כבר."

"שתית הרבה הערב?"

"רק כוס אחת של סקוטש ועוד קצת מעוד אחת. לא שתיתי כלום אחרי שאמרת לי לא לשתות."

"הייתי נהנה יותר אם גם את היית גומרת."

"גם אני, אבל עדיף שתמשיך לבד. אני אעזור לך אם תגיד לי מה אתה רוצה שאני אעשה."

"רק תהיי פה איתי," אמר לסר.

הוא גמר בעונג, חופן את פלחי ישבנה. מארי נשקה לו בחיבה. "תשכב עליי קצת, זה מחמם אותי." היא כרכה סביבו את שתי זרועותיה.

לסר שכב עליה, מנומנם. "זה טוב, מארי."

"אני מצטערת שלא גמרתי איתך."

"זה לא חשוב."

"פשוט אני מחבבת אותך והייתי רוצה לגמור איתך."

"בפעם הבאה," אמר לסר.

אחר כך, אחרי שהיא הלכה לשירותים, היא תלתה שרשרת של חרוזים ירוקים וסגולים על צווארו.

"בשביל מה זה?"

"בשביל המזל שלנו," אמרה מארי. "הכול טוב?"

הם שכבו במיטה, מעבירים סיגריה הלוך ושוב.

הוא שאל אותה אם היא אי־פעם גמרה עם מישהו.

"אני גונחת ונאנחת עם סאם בשביל שהוא ירגיש טוב, אבל אני לא חושבת שזה באמת קרה."

הוא אמר שהיא תצליח.

"כמעט הצלחתי איתך."

"כמה זמן את לא גומרת?"

"אני לא רוצה לחשוב על זה."

"יש לך מושג למה זה לא הולך?"

"אולי בגלל שאנסו אותי כשהייתי קטנה, מה שקרה על המדרגות של המרתף אחרי שהוא גרר אותי לשם."

"אימאלה – מי?"

"הילד הכושי הג'ינג'י, השכן מלמעלה. אבא שלו היה לבן, והיה מכניס מכות רצח לאימא השחורה שלו. אימא שלי אמרה שזה עשה את הבן כל כך מתוסכל שהוא שנא את כולם ורצה להכאיב להם. בסוף שלחו אותו משם." לאחר שתיקה קצרה מארי אמרה, "תגיד לי, לסר, הבחורות שלך תמיד גומרות?"

"רוב הזמן."

"הן גומרות יותר מפעם?"

"הייתה אחת כזאת."

"המיטה זה לא המקום שאני הכי אוהבת," היא אמרה.

"את בוכה, מארי?" שאל לסר.

"לא, בכלל לא."

"זה נשמע כאילו בכית."

"זה לא אני. בדרך כלל זה סאם בחוץ במסדרון, שיושב על הברכיים ליד חור המנעול ובוכה," אמרה מארי.

"א־סלאם עליכום," אמר ג'ייקוב 32 ללסר כשזה חזר ללופט של מארי. מארי חזרה לפניו. לג'ייקוב היו עיניים צרות וחליפה כחולה כהה. הוא החליף עם לסר מבט קשה, אבל דיבר ברוך, כאילו כך התבקש לעשות.

"אם אתה חושב שאתה לבן אתה טועה," אמר ג'ייקוב. "האמת שאתה שחור. הלבנים הם שחורים. השחורים הם הלבנים האמיתיים."

"אני חושב שאני מבין למה אתה מתכוון."

"לא, אתה לא. אתה רואה אותנו לא נכון ואתה רואה את עצמך לא נכון. אם היית רואה אותי נכון, היית רואה שאני לבן כמו שאני רואה שאתה שחור. אתה חושב שאני שחור כי העיניים הפנימיות שלך סגורות לחיזיון האמיתי של העולם."

לסר לא הוסיף דבר.

"זה עימות עין מול עין, של כוח הרשע נגד נציגו של הטוב," אמר ג'ייקוב 32, "וזה לא אני שיגלה לך מי הוא מי."

מארי נעלה את עצמה בשירותים, ולסר מצא את עצמו לבד עם המון של שחורים שותקים. הוא הניח שסאם כבר סיפר להם ושאף אחד לא אהב במיוחד את הסיפור. איירין עמדה ליד חלון חשוך בלופט, מביטה החוצה, ופניה בשמשה נראו רדופות. לסר ראה גם את עצמו בזגוגית, מביט בה.

שנינו מפוחדים, אבל ממה היא פוחדת?

ביל ספיר, שפתיו רפויות, עיניו הכבדות מזוגגות, שיכור אך יציב על רגליו, קרא ללסר מן הצד השני של החדר. לידו עמד סאם קלמנס, עב־שוקיים במכנסי פעמון מפוספסים, מסויג אך אבֵל. כמה שחורים חתומי פנים התגודדו סביבם.

"לסר, תזיז את התחת החיוור שלך הנה."

עכשיו אני אקבל את מה שמגיע לי, הוא חשב. אולי משום שלא סיפקתי את מארי. אולי זה שם המשחק. הזר שנכשל הלך עליו. זאת מלכודת עתיקה ולא הייתי צריך לשחק. אני צעיר מכדי להיות קורבן במחאת בעיטות. המחשבה על אצבעות שבורות ועיניים מדממות די הבהילה אותו.

עיניו האדומות של ביל היו כעוסות. מבין השחורים שם הוא היה השחור ביותר.

"חבריקו," הוא אמר, מקיש באצבעו העבה על החזה ההומה של לסר, "יש לנו איזה משחק שאנחנו קוראים לו התריסרים. ובגלל שאין שום דהוי עם מספיק שכל ויכולת, וגם בגלל שכל לבן מושתן שווה רק חצי שחור, איתך אני הולך לשחק בחצי־תריסרים. אז כל מה שיש במשחק הזה זה רק מילים עירומות. אני הולך להגיד את שלי עליך – ואז אתה תגיד את שלך עליי. מי שנתקע בלי מילים ומי שמתבלבל ומי שמתבכיין הוא המפסיד, ואנחנו מחרבנים עליו. קולט?"

"ומה הטעם?"

"הטעם זה הטעם."

"חשבתי שאנחנו חברים, ביל?"

"אתה אין לך פה חברים," אמר סאם ללסר.

"ונניח שאני לא משחק?"

"אם אתה הולך לדפוק שחורים תצטרך להתמודד עם שחורים," אמרה בהירת העור, חברתו של ג'ייקוב.

"תגמרו כבר על השמוק," אמר נגן החליל עם הפרחים בזקן.

כמה מהאחים הנהנו. לסר חש שהאשכים שלו מתכווצים.

"אני אתחיל, כאילו, קל, ככה שתוכל להצטרף לכיף," אמר ביל בקולו המהדהד, הצרוד. "אני לא אתחיל עם האימא והאחות שלך, שזה איך שאנחנו עושים, אלא אכנס ישר לקטע המבאס באמת, רק בשבילך:

"לסר, אתה לא להיט,

אתה נראה ממש כמו שיט."

אחדים מהשחורים גיחכו, ונגן הקונטרבס משך את הקשת על מיתר גבוה.

"עכשיו תן הימור גבוה יותר."

לסר עמד בדממה.

"אם לא תעשה את זה, אולי נצטרך לשחק משחק מסוג אחר."

"פוקר?" בילף הסופר, מבוהל באמת.

"מה, גבר, הביצים שלך נפלו לשירותים?"

השחורים צחקו.

לסר הבין שכל עוד הוא משַׂחק זה מִשחק.

"וילי, הפה שלך הוא מחראה."

להפתעתו, עוררו דבריו צחקוקים של שעשוע.

נגן הקונטרבס השמיע צליל נמוך.

ביל מצמץ בבוז, עיניו התפוחות מסרבות לרגע להתמקד.

"לסר," הוא אמר כשמבטו שב והתקבע עליו. "אני רואה שאתה מחורפן על כל השכל. ואני רואה שאתה שחצן כושלאמאשך, ונאד נפוח בלי כבוד עצמי."

"מה הטעם בתחרות של נאצות? זה רק מעורר רגשות שליליים."

הוא עורר צחוקים צורמים.

"תשמעו איזה זיון מוח רכרוכי," אמר סאם בטון נעלב.

"תשאירו את המיונז הזה לי," אמר ביל. "הוא האורח שלי."

עוד צחוקים.

איירין קרבה, השכמייה והכובע עליה, תיק עור משתלשל מכתפה. שׂערה הארוך נראה ארוך יותר.

לסר חשב שאם לא היה הולך למיטה עם מארי, אולי הוא היה עכשיו בחוץ איפשהו עם איירין.

"וילי, אולי נלך כבר הביתה?" היא אמרה בלי להסתכל על לסר. "אני עייפה."

"אז לכי הביתה."

"אתה לא יכול לבוא איתי?"

"לכי תדחפי לעצמך."

"אם הייתי יכולה איך היית אתה מבלה?"

האחיות פלטו צווחות צחוק קטנות וכמה אחים צחקו. נגן הקונטרבס טפח על ברכו. איירין פרשה אל החלון.

"לסר," אמר ביל, קצר רוח ונרגז, "קראתי לך שחצן כושלאמאשך ונאד נפוח. זה לא מפתה אותך להחזיר לי תשובה?"

"אם אתה צריך לעשות את זה, למה שלא תכתוב את זה? חשבתי שאתה סופר." קולו של לסר היה צרוד. תחתוניו לחים.

"אל תגיד לי מה לכתוב, חבריקו," אמר ביל וזקף את ראשו ביהירות. "אני לא צריך שאיזה לבן מחומצן יגיד לי מה לכתוב."

"אמן," אמר ג'ייקוב 32.

הפחד של לסר הפיח בו כעס. "אם יש לך תלונות עליי, למה שלא תגיד את זה ישירות? למה להעמיד פנים שאנחנו משחקים במשחק הטיפשי הזה? ואם מה שאתה רוצה לומר זה גם בכלל לא עניינך, אז תן לסאם לדבר."

"אמרתי לך לא לתת לזבל הלבן הדפוק הזה לבוא איתנו הנה," התלונן סאם.

ג'ייקוב 32 הנהן.

"מה התשובה למילים שזרקתי לך?" אמר ביל, מעוצבן. "עוד כמה זמן אתה מתכוון להיות סתם פחדן מזדיין?"

"הייתי יכול לקרוא לך זין מטונף," הציע לסר.

הוא ראה את איירין, מן העבר השני של החדר, מסמנת לו לשתוק.

"אני חוזר בי מזה."

"אתה לא יכול לחזור בך מכלום," אמר ביל, מקרב את פניו הבוהקות אל הפנים של לסר. "אלה הכללים המזוינים. ובינינו, אולי אתה רוצה לחזור בך בגלל שזה לא באמת אומר את מה שרצית להגיד עליי? אולי מה שתכננת להגיד זה זין כושי מטונף, אבל לא היה לך האומץ ללכת על זה? תגיד את האמת, גבר."

"אני אגיד את האמת – חשבתי על זה, כי אני יודע שאתה רוצה לשמוע את זה."

"בסדר גמור," אמר ביל. "אבל עכשיו אני הולך לקרוא לך זבל פלצן אוכל בתחת זונה יהודון דפוק בשכל יהודי גנב." הוא ביטא באיטיות כל מילה בנפרד וסיים בנקישה רמה.

השחורים מלמלו את הסכמתם. נגן הבונגו היכה על התופים מנגינה קטנה. סאם מחה דמעת אושר מתחת למשקפיו.

"הבנתי את המסר," אמר לסר, "ואני נכנע. זאת המילה האחרונה שלי."

דממה השתררה. בחדר עמד ריח של זיעה. הוא חשב שתכף יחטוף מכה על הראש, אבל איש לא זע ממקומו. אלה שהמשיכו להתבונן נראו משועממים. האיש עם התרבוש האדום פיהק. נגן הקונטרבס ארז את כלי הנגינה שלו. אנשים התחילו להתפזר. ביל נראה שבע רצון, וג'ייקוב 32 התענג על סיגר.

לסר הוריד את כובעו ואת המעיל שלו מהמתלה שעל הקיר והלך לעבר הדלת. כשחלף על פני איירין, זו שלחה אליו מבט ממורמר.

שלושה אחים זינקו לעבר הדלת לחסום את לסר, אבל ביל השמיע שריקה חדה ונופף להם לזוז.

"תנו למרגל הלבן לצאת."

המרגל, לבן מאי־פעם, מושפל עד סוליות נעליו אך עדיין שלם בגופו, יצא מהלופט בדיוק כשמארי פרצה מתוך השירותים וחיבקה את איירין.

בהמשך הרחוב המתין לסר מול פנס רחוב שבור, מקווה שאיירין תצא אחריו, אבל כשהיא יצאה היא הייתה עם וילי. הם הלכו לכיוון הנגדי. במשך כל הלילה לסר חלם עליה. הוא חלם שהיא באה לחדרו ושהם ישבו בלי לגעת זה בזה, כי היא הייתה נשואה לווילי. כשהתעורר בחשכה, חושב עליה, הוא ידע, לפי המועקה שהכבידה על לבו, שהוא מאוהב.

למחרת אחר הצהריים, לאחר העבודה, נכנס אליו ביל, מושך קלות באפו. הוא התיישב בכורסה הבלויה של לסר, ידיו הכבדות שלובות בין ברכיו העבות, ונעץ מבט ברצפה. הוא נראה כאילו התקצר מעט ואיבד ממשקלו. סרבלו תלה רפוי מעל הסוודר הירוק המגושם שלו, שכובס לאחרונה. הוא יישר את משקפי חוט התיל שלו והחליק את הקצוות העבותים של שפמו המונגולי.

"מה שבטוח זה שהיום ממש לא הצלחתי לעשות שום דבר, אפילו לא משפט עלוב אחד שאפשר להשאיר. יש לי הֶנגאובֶר מטורף, יותר גדול מתחת של פיל."

לסר ישב ללא ניע ולא אמר דבר.

ביל אמר: "אני רוצה שתדע, לסר, שככה הצלתי את התחת שלך אתמול."

"הצלת את התחת של מי?"

"סאם רצה שהאחים יכניסו לך מכות וישברו לך את הביצים בגלל שתקתקת את הנקבה שלו, אבל אני עירבתי אותך במשחק בשביל שהם יראו איך מביישים אותך ככה ולא יבקשו לראות ממש דם."

לסר אמר שאם כך הוא אסיר תודה.

"אתה ממש לא נראה ככה."

"תאמין לי."

"רק רציתי שתדע איך עשיתי את זה."

מאוחר יותר חשב לסר שמוטב לא לדעת. לא להתחבט בשאלות של אסירוּת תודה או של כפיות טובה. רק לאהוב את הבחורה של וילי בשקט ובחדווה.

לסר עומד בכסות פתח הבית בשעת אחר צהריים מאוחרת ומביט בשלג היורד. ראש שחור מטיל אימה בוקע מתוך השלג, מביט בו ממושכות ונעלם כמו ירח שנבלע בחשרת עננים. הראש השחור נמצא בראשו של לסר. כל היום הוא עינה את עצמו בגלל ביל: יש לו מעט, אז למה שבגללי יהיה לו פחות? כלומר פחות אם הוא אוהב אותה, יותר אם הוא לא – הלוואי שידעתי.

הוא מחכה ליד הדלת, מעל לחמש מדרגות הכניסה בבניין שמולו גרה איירין, בית דירות מלבנים אדומות ברחוב אחד־עשר מערב. באותו בוקר הוא נכנס למבואה כדי להביט בשם שעל תיבת הדואר: איירין בל – וילי ספירמינט. הארי רואה מכתב בתיבה של איירין, מכתב שכתב כבר לעתים קרובות, אם כי לא על נייר. הוא מדמיין את וילי קורא אותו לאור גפרור.

המכתב מביע את אהבתו של לסר. וילי קורא ומעלה אותו באש בעזרת גפרור. אולי כך היה עושה אם היה שם, אילו היה שם המכתב. אבל וילי נמצא בחדרו שבקומה הרביעית בבניין הנטוש של לוונשפיל, שקוע כולו בעבודה על ספרו החדש. ואילו לסר, מאז הבוקר שלאחר המסיבה של מארי בשבוע שעבר, אינו מסוגל להתרכז בכתיבה שלו. הוא מתהלך אנה ואנה בחדרו, אך כשהוא מתיישב אל השולחן, בייאושו אין הוא עושה דבר וקם.

הוא לא ניסה לכתוב באותו בוקר. הוא יצא מהבית בשעה מוקדמת. הוא הלך ברגל לשדרה החמישית, תפס שם אוטובוס, ואז חתך לשישית. הוא צלצל בפעמון שלה. לסר החמיץ את איירין, שיצאה לחזרה. הוא חזר הביתה, ניסה לכתוב, ושב לאחר יום של אי־כתיבה. הוא אמר לעצמו לא ללכת. שלא תעז להתקרב לשם. חכה עד שזה יעבור. זה לא הזמן להיות מאוהב. וילי הוא בחור מורכב. לסר בטוח שהוא לא היה רוצה שגבר לבן יהיה מאוהב באיירין.

אבל הוא שוב יצא מהבית לראות אותה.

עכשיו לילה. שלג יורד. לאחר זמן־מה הוא רואה את השלג. הוא מתבונן בשלג היורד על הרחוב, מכסה את המדרכות, את אדני החלונות, את כרכובי הבתים בצדו השני של הרחוב. לסר ממתין כבר שעות ארוכות. הוא חייב לומר לה שהוא אוהב אותה, אחרת אולי לעולם לא יכתוב שוב.

פעמון כנסייה מרוחק מדנדן חרישית כל רבע שעה, מותח את תחושת ההמתנה. לסר סוכם את רבעי השעות. הוא תמיד יודע מה השעה. כעת כבר אחרי שש. לבסוף מופיעה מעבר לפינה נערה תמירה במגפיים ובשכמייה, שלראשה כובע צמר ירוק מאובק בשלג מעל שׂערה הבלונדיני אך בעצם שחור. לסר מתבונן בה לאורו הלבן של פנס הרחוב. הוא חוצה את הרחוב וקורא לה בשמה.

איירין מביטה בו כאילו אינה מכירה אותו כלל, ואחר כך מביע מבטה היכרות מסויגת.

לסר אומר שזה לסר. מי עוד זה יכול להיות?

היא רוצה לדעת למה הוא אמר shalom באותו יום, כשפגש אותה מחוץ למוזיאון.

"רציתי לומר בואי נהיה בקשר."

"שאהיה לבנה? שאהיה יהודייה?"

"בואי נגיד שתהיי קרובה."

"מה אתה עושה כאן?"

"זה פשוט," אומר לסר. "באתי לומר לך שאני אוהב אותך. חשבתי שתרצי לדעת. רציתי לומר לך את זה כבר כמה ימים, אבל גם לא רציתי. אני חושב שאת יודעת למה."

היא לא נראית מופתעת במיוחד אף על פי שבעיניה עולה חשש, ואחר כך התרגשות. קשה לומר, אחרי ככלות הכול היא לא אדם קרוב.

"חשבתי שאתה מעוניין במארי."

"אני לא אומר שלא הייתי. שכבתי איתה מרוב שרציתי אותך. קינאתי בך ובביל כשראיתי אתכם בשדרת לקסינגטון."

היא מביטה אל תוך עיניו של לסר. "אתה מאוהב בי כי אני הבחורה היהודייה הלבנה של וילי? זאת אומרת, זה איכשהו קשור?"

"אולי. אבל נדמה לי שלא."

"אתה רוצה להציל אותי מחיים אומללים עם אדם שחור, פושע לשעבר?"

"האהבה שלי אינה מתיימרת להיות יותר מאשר אהבה, זה הכול. את אוהבת אותו או לא?"

"כבר אמרתי לך. אנחנו מדברים על פרדה אבל אף אחד מאיתנו לא עושה שום דבר בעניין. הוא עדיין נקרע בין הספר השחור שלו לנקבה הלבנה שלו. אני רואה אותו בסופי שבוע, אבל אנחנו לא באמת נהנים ביחד. אני לא יודעת מה לעשות. אני רוצה שהוא יעשה את הצעד הראשון."

"אני אוהב אותך, איירין, אני רוצה אותך."

"איזה מין רצון זה?"

"רצון ממושך."

"תגיד את זה פשוט, אני לא מאוד מתוחכמת."

"אני ארצה להתחתן איתך אחרי שאסיים את הספר שלי."

זה נוגע ללבה, עיניה הרעבות מחפשות בעיניו, ובכל זאת חיוכה חמוץ.

"אתם שניכם אותו דבר."

"אני צריך לכתוב, אבל אני חייב לעשות עוד משהו חוץ מלכתוב."

איירין מקשיבה, ואז נוטלת את ידו. הם מתנשקים בשפתיים קרות.

"יש לי חורים במגפיים. כפות הרגליים שלי רטובות. בוא נעלה."

הם נכנסים לבניין. איירין חולצת את המגפיים ומייבשת את כפות רגליה במגבת שחורה, ולסר מביט בה.

"תוריד את המעיל," היא אומרת.

בחדר השינה ניצבת מיטה זוגית, תמונה של ישו שחור תלויה על הקיר מעל למראשות המיטה.

"למה ישו שחור?" שואל לסר.

"וילי לא מרשה לי לתלות תמונות של לבנים, ואני לא אתלה תמונות של פרחים – אני אוהבת פרחים אמיתיים."

"אבל למה ישו?"

"יותר טוב מראפ בראון.14 יש משה רבנו שחור? אני מאמינה באלוהים."

מעבר לחלון יורד שלג כבד.

הם מתחבקים, ידיה נעות במעלה גבו.

"אני פוחדת ממה שאנחנו עושים, למרות שאני רוצה לעשות את זה."

"בגלל וילי?"

"וגם בגללי."

"אני אוהב אותך, את יפהפייה."

"אני לא מרגישה יפהפייה. אני מרגישה שאני עושה טעות, שמשהו איתי לא בסדר, שאני מתוסכלת. ואני גם פוחדת להסתבך עם עוד סופר."

"אמרת שאת מרגישה יותר ביטחון בחיים שלך עכשיו."

"זה בא והולך."

"את יפה, איירין."

"אני לא מרגישה ככה."

"תרגישי את זה בי."

במיטה היא מרגישה את זה. הם מתנשקים, ממששים, נושכים, קורעים זה את זה. הוא מלקק את ניחוח הפרחים של בשרה. היא נועצת את ציפורניה בכתפיו. הלהט שלהן מגרה אותו.

היא גומרת כמו מתוך תדהמה, כמו מוכת ברק, שתי רגליה נכרכות על גבו. הוא מתיז בחוזקה לתוכה.

אחר כך איירין שואלת, "אתה חושב שיש לי ריח שחור?"

"אני מריח את מה שיש לך בין הרגליים. את מרגישה שחורה?"

"אני מרגישה שטוב לי. אני עדיין מרגישה קצת אשמה, אבל אני מרגישה שטוב לי."

"אני רוצה שתגדלי את השיער עד שהבלונד יירד. תני לו לגדול שחור."

"כבר התחלתי."

ובעת שהם שוכבים יחד, לסר על הגב ואיירין נחה על צדה, פניה צמודות אל שלו, הוא מתבונן בשלג המתעופף ומצלצל בחלונות וחושב על ביל ספיר בבית העצום והריק, לבדו, כותב על שולחן המטבח שלו. השלג מסתחרר בערפל לבן סביב ראשו.

כן, זאת מדינה חופשית.

1 מתייחס ללואיס וקלארק – משלחת לואיס וקלארק הייתה המשלחת היבשתית הראשונה שחצתה את אמריקה הצפונית, ממזרח היבשת אל חוף האוקיינוס השקט ובחזרה, מטעם ארצות הברית.

2 הייעוד הגלוי (manifest destiny) – שם לאמונה שנפוצה בארצות הברית במאה התשע־עשרה, ולפיה ייעודם האלוהי של האמריקאים הוא להתפשט מערבה על מנת להפיץ את ערכיהם, הכוללים דמוקרטיה, חופש, קפיטליזם, ואף פרוטסטנטיות על חשבון הקתוליות.

3 הנרי הדסון – מגלה ארצות אנגלי שעל שמו קרוי נהר ההדסון. ב־1611 אבדו עקבותיו.

4 התייחסות ל"אסכולת נהר ההדסון" ולפילוסופים שהיו מזוהים עם רעיונותיה: הנרי דיוויד תורו, אמרסון, ואחרים.

5 שק הרוחות של אַיוֹלוֹס: איולוס השלישי, בן פוסידון, נזכר באודיסאה כשליט הרוחות שהעניק לאודיסאוס שק שבו היו כלואות כל הרוחות, זולת זֵפִירוֹס, רוח המערב, כדי שיוכל להפליג בבטחה בחזרה אל ביתו שבאִיתָקֶה.

6 שם הבמה של לינקולן תאודור מונרו אנדרו פרי, שחקן וודוויל אמריקאי והשחקן השחור הראשון שעשה קריירה קולנועית מצליחה. גילם את "האיש העצלן בעולם", דמות של משרת שחור, עד שסרטיו החלו להיחשב אנכרוניסטיים ופוגעניים בעיני הקהילה השחורה.

7 Spear – חנית.

8 ריצ'רד רייט (1908‏-1960) היה סופר ומשורר אפריקאי־אמריקאי שכתב על חיי השחורים בדרום ארצות הברית; קלוד בראון (1937‏-2002) היה סופר שחור שתיאר בספריו את התבגרותו בהארלם בשנות הארבעים והחמישים; מלקולם אקס (1925‏-1965) היה פעיל זכויות שחורים רדיקלי ומנהיג אפרו־אמריקאי בולט שיצא נגד הפשעים של האמריקאים הלבנים והואשם בהטפה לגזענות, עליונות שחורה, אנטישמיות ואלימות; אלרידג' קליבר (1935‏-1998) היה סופר אמריקאי, פעיל פוליטי ואנס מורשע שהפך לאחד המנהיגים הראשונים של תנועת "הפנתרים השחורים".

9 שכונה בניו יורק.

10 ויליאם אדוארד בורגהרד דו בויז (1963-1868) היה סוציולוג, סופר ומשורר אפרו־אמריקאי, מייסד "האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים" ואחד ממייסדי התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית וראשי המאבק השחור לשוויון זכויות בארצות הברית.

11 למון ג'פרסון "העיוור" (1929-1893) היה מוזיקאי בלוז חלוצי ובעל השפעה, "אבי הטקסס בלוז".

12 פול ואלרי (1945-1871), משורר, סופר ומבקר ספרות צרפתי, חווה ב־1892 משבר רוחני והחליט לזנוח את הכתיבה הלירית. "השתיקה הגדולה" שלו נמשכה כמעט עשרים שנה.

13 מתייחס לסיפור מהמיתולוגיה הרומאית על אהבתם של הירו וליאנדר. בלילות הקיץ הייתה הירו מדליקה עששית בראש המגדל, ולאורהּ היה ליאנדר חוצה בשחייה את המֵצַר המפריד בין אירופה ואסיה אל אהובתו. כשהגיע החורף, למרות מזג האוויר הסוער, התפתתה הירו להעמיד את העששית על חלונה, וליאנדר טבע בדרכו אליה. בבוקר ראתה הירו את גופתו של ליאנדר על הסלעים וקפצה ממרומי הצוק, להתאחד במותה עם אהובהּ.

14 ראפ בראון: פעיל זכויות אדם ובַדלן שחור, יליד 1943.