הדירה בפריז

מישהו דופק בדלת הראשית של הבניין. הדפיקות חזקות כל כך שבֶּנוּאה כלב הוויפֶּט הכסוף שלי, מזנק על רגליו ופורץ בנביחות.

"תפסיק עם זה," אני צועקת.

בנואה מייבב ומשתתק. הוא מרים אלי את עיניו הכהות, והבלבול ניכר בהן. אני שומעת גם את השינוי בגון הקול שלי — צווחני מדי, רם מדי. ואני שומעת את הנשימות שלי, נוקשות ורדודות בדממה המשתררת אחרי הנביחות.

אף אחד לא משתמש במרתוק. בטח לא מי שמכיר את הבניין. אני ניגשת לחלונות שבצד המשקיף על החצר. אני לא רואה את הרחוב, אבל דלת הכניסה הראשית מובילה לחצר, כך שאם מישהו נכנס אני אמורה לראות אותו. אבל איש לא נכנס, וכבר חלפו כמה דקות מאז הדפיקות. השוערת כנראה לא מצאה לנכון להכניס אותו. בסדר גמור. מצוין. אני לא משתגעת על האישה הזאת, אבל לפחות אני יודעת שאפשר לסמוך עליה.

בפריז אפשר לגור בדירת פאר, והחלאות המקומיות עדיין יתדפקו על הדלת מדי פעם. נרקומנים, קבצנים, זונות. פּיגאל, אזור החלונות האדומים, שוכן לא רחוק מכאן, בשולי מונמארטר. כאן למעלה, במבצר שערכּוֹ מיליוני אירו וגגות העיר נשקפים ממנו מכל עבר, עד מגדל אייפל, תמיד הרגשתי בטוחה יחסית. כאן אני יכולה להתעלם מהזוהמה שמתחת לציפוי הזהב. אני מצטיינת בהעלמת עין. בדרך כלל. אבל הלילה... זה סיפור אחר.

אני ניגשת ובודקת את בבואתי במראה התלויה בחדר הכניסה. אני סוקרת את דמותי. לא רע יחסית לגיל חמישים. בעיקר הודות לעובדה שאימצתי את השיטה הצרפתית לשמירה על הגזרה. בעיקרון, צריך להיות רעבים כל הזמן. אני יודעת שאפילו בשעה כזאת, אני נראית ללא דופי. השפתון שלי מושלם. אני אף פעם לא יוצאת מהבית בלעדיו. שאנל, גוון לה סוֹמְפּטֶז: סימן ההיכר שלי. צבע כחלחל, מלכותי שאומר: "תתרחקו". השיער השחור המבריק שלי מסופר בקארה קצר, שדויד מָלֶה מנוטרה דם דה ויקטואר מלטש אותו אחת לשישה שבועות. הוא מתקן כל שיבוש ומסתיר בקפידה כל פס כסוף. ז'אק, בעלי, הבהיר פעם שהוא סולד מנשים שמרשות לעצמן להאפיר. הגם שהוא לא תמיד נמצא כאן כדי להתפעל.

אני לובשת את מה שאני מחשיבה למדים שלי. השריון שלי. חולצת משי של אקוויפמנט, מכנסיים שחורים כהים בגזרה מוקפדת. צעיף משי של הרמס בדוגמה ססגונית סביב הצוואר — מסתיר לעילא את פגעי הזמן בעור העדין שם. קיבלתי אותו לא מזמן מז'אק, שאוהב דברים יפים. כמו הדירה הזאת. כמוני, לפני שהגיל נתן בי את אותותיו.

מושלמת. כתמיד. כצפוי. אבל אני מרגישה מטונפת. מזוהמת בגלל המעשה שנאלצתי לעשות הערב. במראה, עיני בורקות. זה הסימן היחיד. אם כי הפנים שלי כחושות במקצת — במבט מקרוב. אני רזה עוד יותר מהרגיל. לאחרונה לא נדרשתי להקפיד על הדיאטה, לשים לב לכל כוס יין או פירור קרואסון. אין לי מושג מה אכלתי הבוקר; אם אכלתי בכלל. בכל יום החגורה מתרופפת עוד קצת, ועצמות הבריח החדות בולטות עוד יותר.

אני מתירה את הקשר בצעיף. אני יודעת לקשור צעיף כמו כל פריזאית מלידה. כך אפשר לזהות אותי כאחת מהנשים השיקיות, העשירות, בעלות הכלבים הקטנים והמוצא המכובד.

אני מסתכלת בהודעת הטקסט ששלחתי לז'אק אמש. לילה טוב, אהובי. כאן הכול בסדר.

כאן הכול בסדר. חה.

אין לי מושג איך הגעתי עד הלום. אבל אני יודעת שהכול התחיל כשהוא הגיע. כשהוא נכנס לדירה בקומה השלישית. בנג'מין דניאלס. הוא הרס הכול.