פרולוג
2005
הוא מצא אותי, התליין הכי מפחיד בכנופיה. הוא מפחיד כמו המוות, ובידיו כוח בלתי מוגבל. הוא חסר רחמים, אכזר ומסוכן. שמו לבדו מספיק כדי לעורר בעתה ורצון לרדת על הברכיים — העכביש. הוא מוקף ברוצחים נאמנים, ואיש מעולם לא סירב לו... חוץ ממני.
״תמשיך בטקס, אבי! החתן מת, יחי החתן החדש! התחליף משובח, תאמין לי!״
הוא שרק את מנגינת מארש החתונה של מנדלסון, ואני כיסיתי את אוזניי בידיי והבטתי אל החשכה המדממת. ידעתי מי זה היה... ידעתי למה זה הגיע לי.
נשמתי בכבדות והרגשתי כיצד זרם של דם שאינו שלי גלש במורד הלחי שלי. הנדתי בראשי והבטתי בשטן הזה, בסיוט הכי גדול שלי — סָלְבָטוֹרֵה דִּי־מָרְטֵלִי. הוא כיוון את קנה האקדח אל ראשו של האב אלחנדרו, וכתבי הקודש שבידיו של הכומר רטטו מעט.
האופל מצא אותי. במשך זמן רב העכביש זחל על קוריו הדקיקים עד שדחק אותי לפינה כדי לטרוף אותי ללא רחמים, אבל לא לפני שהוא יטרוף את כל מה שיקר לי.
"אמרתי לך להמשיך, או שאפוצץ לך את המוח! העקשנות שלך תהיה שוות ערך להתאבדות, אבי, ואתה הרי לא רוצה לאבד את מקומך בעולם הבא."
רק אל תסתכלי למטה, אל תסתכלי על הרצפה ואל תסתכלי לאחור.
הלוואי שזה רק חלום רע, הלוואי שאפקח את העיניים והכול ייעלם. הלוואי שאעמוד שוב מול המראה בשמלת הכלה שלי ואחייך סוף־סוף, כי הצלחתי להשתחרר מקורי העכביש והתחלתי לחיות, כי אני נישאת לגבר מדהים, וכל הסיוט הנורא שחוויתי נשאר מאחוריי.
נזכרתי בהשתלשלות האירועים שהחלה לפני כשלוש–ארבע שעות. אלו היו רגעים שבהם עדיין הייתי מאושרת, כשרומן לגם מגביע היין שלו ואביו הקיש במקל ההליכה שלו על הרצפה מנגינה איטלקית פשוטה ומוכרת. הרי לא ייתכן שכולם מתים, זה לא יכול להיות. והוא... לא ייתכן שהוא עומד כאן מולי, לבוש בבגדיו השחורים ונראה כמו המוות עצמו. לא ייתכן שהוא עומד בכנסייה, במשכן האל, במקום האחרון שבו צריך להימצא השד הזה.
כמה התפללתי שלעולם לא איאלץ לראות אותו שוב. כמה השתדלתי להתחבא, כמה קיוויתי שלא אצטרך להביט שוב בעיניו המקוללות. קיוויתי שהוא התפגר, שהוא הסתבך בקורים המגעילים של עצמו ונמחץ בתוכם.
"האם הגעת לכאן מרצונך החופשי, מתוך כוונה אמיתית לבוא עם האדם הזה בברית הנישואין?" שאל הכומר בקול רועד ודבריו נשמעו כמו בדיחה, כמו לגלוג חסר בושה על הקדושה עצמה, על ברית הנישואין ועל האהבה. הרי זאת לא הפעם הראשונה שהוא שאל אותי את השאלה הזאת היום.
הסטולה עדיין הייתה על גופי, מוכתמת בטיפות ארגמניות, אבל לא הספקתי לשאת את נדרי הנישואין.
"לאאא! לאאא! תפסיק את זה! תשתוק!" התפרצתי.
גופות חסרות חיים היו שרועות לרגליי. החתן שלי שכב על הרצפה וסביר להניח שגם הוא היה כבר מת. דמו כיסה את שיפולי שמלתי. הייתי אחוזת אימה ופחדתי להביט לאחור כי היה שקט שם מדי. לא נשמע שום רחש וקול, רק מנגינת אורגן מבשרת רעות התנגנה.
"מילותיה חסרות משמעות. היא מסכימה לכול. תאמין לי, אני יודע.״
"האם אתם מוכנים לאהוב ולכבד זה את זה כל חייכם?"
תחושת מחנק אחזה בגרוני והשתנקתי בקול רם. הבטתי בשנאה ובכאב בפניו היפות של די־מרטלי, וסירבתי להאמין שהוא עשה את זה. לא האמנתי שלפני כמה דקות הוא ואנשיו רצחו ביריות את כל המשפחה הזאת, שחטאה היחיד היה לקבל אותי בזרועות פתוחות, לאמץ אותי אליה ולאהוב אותי כאילו היה בינינו קשר דם.
אבל למה אני עדיין בחיים? למה הם לא ירו למוות גם בי? האם הם לא העזו למעוך את פרח הוויולה?
"אף פעם... לעולם לא..." לחשתי ונכנעתי לדמעות.
"בטח שהיא מוכנה. עד הקבר. עד שהמוות יפריד בינינו."
סלבטורה פסע מעל גופה של מישהו והתקרב אליי. שפתיו החושניות באופן מעוות נמתחו לחיוך לגלגני.
פעם היינו חברים. פעם אימו החורגת הרעיפה מחמאות על אימי, והאבות שלנו שיחקו פוקר יחד. פעם חיבבתי אותו, אבל אז לא היה אף אדם בעולם שאיחלתי לו מוות נורא כמו שאיחלתי לסלבטורה די־מרטלי ולכל מי שחלק איתו את אותו שם משפחה. הם הפכו כל שנייה מהקיום שלי לכואבת ומדממת.
"כן, יוליה?" הוא תמיד הגה את השם שלי במבטא רוסי מעושה, והדגיש בכוונה ובלעג את השם שנתנה לי משפחתי. "הרי אמרתי לך שזה יקרה. אמרתי לך שאת שייכת לי, שאת הרכוש שלי."
"אני מעדיפה למות!"
הוא התעלם מהיללה שלי והמשיך לבחון את גופי ולגעת בשערי.
"קוראים לחתן המסכן שלך רומן? ברצינות? כמעט 'רומיאו', אה, יוליה? כמה חבל שהוא מת. זה יהיה סופו של כל אחד שיעז לגעת בך, של כל אחד שיעז לחשוב שיוכל להסתכל על מה ששייך לי ללא חשש מעונש."
"מה..."
הוא תמיד התייחס אליי כאל "משהו" ולא כאל "מישהי", בצורה גרועה יותר מזו שמתייחסים לבהמה, ובאופן מגעיל יותר מזה שמתייחסים לחרק. ידעתי בשביל מה הוא ארגן את הטבח המדמם הזה ואת הקרקס שהוא קרא לו "חתונה". ידעתי מהשנייה הראשונה שבה שמעתי את השריקה הארורה שלו, שחדרה מבעד לנגינת האורגן וגרמה לי לקפוא מאימה.
אצבעות שחומות נגעו בסנטרי הרועד ועצמתי את עיניי בחוזקה כדי שלא אצטרך לראות את הפרצוף האכזרי הזה, ואת העיניים מלאות הגיחוך, השחורות והמפחידות. העיניים הללו גרמו לדמי לקפוא בעורקיי. הן היו שורפות מדי, אכזריות מדי וחסרות רחמים. איך יכולתי אי־פעם לחשוב שהן יפות? סלבטורה תמיד היה חלאה, חיית אדם ורוצח. זה זרם לו בדם. לכל הדי־מרטלי.
"האם אתם מוכנים לקבל באהבה את הילדים שיעניק לכם האל, ולגדל אותם על־פי תורתו של ישו משיחנו ועקרונות הכנסייה?"
העדפתי לכרות לעצמי את הרחם מאשר לשאת את ילדיו.
"מוכנה ועוד איך. נכון, ויולה? אולי עפת קצת בחופשיות כמו פרפר, אבל עכשיו נתפסת."
"אל תקרא לי ככה!" צווחתי, נרעדת למשמע הכינוי הזה.
"שכחתי לבקש את אישורך לקרוא לך כך," הוא ענה בציניות. הבטתי בפניו כדי לזכור כל קו וכל תכונה, כדי שלעולם לא אשכח אף אחת מהמילים שהוא אמר לי. אגיד לו אותן שוב ושוב כשאהרוג אותו. "מה נשאר לנו עוד להגיד, אבי? קדימה, תמשיך בטקס ובוא נגמור את זה כבר. התמהמהות יכולה לשגע אותי!" כמה נורא היה גזר הדין שציפה לי, כמה מפחיד ובלתי הפיך. "אני, סלבטורה די־מרטלי, לוקח אותך, יוליה..." הוא בכוונה לא הזכיר את שם המשפחה שלי. לפי הכללים של הקוֹזָה נוֹסְטְרָה הוא כבר מזמן אינו חוקי. כל זכר ממשפחתי נמחק מעל פני האדמה בגללם, בגלל הדי־מרטלי הארורים. "...לאישה, ומבטיח לשמור לך אמונים בשמחה ובעצב, בבריאות ובחולי, וגם לאהוב ולכבד אותך כל ימי חיי," הוא חשף את שיניו בבוז כדי להבהיר שהוא לא באמת התכוון לאף מילה.
לא התכוונתי להגיד את זה, לא היה סיכוי שאישבע להיות נאמנה לו. תיעבתי כל מחווה שלו וכל מילה שהוא אמר, תיעוב מכלה. הייתי צמאה למותו.
"תחזרי על הנדרים!" הוא הצמיד את קנה האקדח לכתפי, "קדימה! את הרי ילדונת טובה, למדת בעל־פה את נדרי הנישואים, נכון?"
"הלוואי שתישרף באש הגיהינום!"
"אלה לא המילים הנכונות. התבלבלת. תנסי שוב," הוא חייך את החיוך הדוחה ועוצר הנשימה שלו, "אמרתי — תחזרי על הנדרים, או שבראשו של הכומר אלחנדרו יופיע חור קטן ועגול שיהיה על המצפון שלך, יוליה. בדיוק כמו המוות של כל המסכנים האלה."
"למען האל, יוליה, תחזרי..." הכומר הביט בעיניי בתחינה. הוא רצה לחיות וגם אני רציתי, רציתי מאוד, אבל לא ככה. לא חיים של שפחה, לא בתוך כלוב.
נשמעה ירייה.
צעקתי ועצמתי את עיניי בחוזקה, וכשפקחתי אותן ראיתי את פניו החיוורות של הכומר ואת המזבח המנופץ לרסיסים. חזרתי על הנדרים כי חיי אדם קדמו לכול. יותר מדי אנשים כבר מתו בגללי.
האם טקס הנישואין השטני עם העכביש בכבודו ובעצמו הושלם? או שאולי הרגע קברו אותי וזהו טקס ההלוויה שלי?
"הנישואין התקיימו בפני ישו משיחנו ובפני קהילת הכנסייה," המשיך הכומר בגמגום, "את האיחוד שבירך האל איש לא יוכל להפריד. אני מאשר ומברך את ברית נישואיכם בשם האב, הבן ורוח הקודש. אילו שמות לכתוב ב... תעודת הנישואין? כתוב לי כאן..."
"אמן," סלבטורה קטע את דבריו של הכומר, הנהן בראשו בשמחה ואז הסתובב אליי, תפס בידי בכוח ויישר את אצבעותיי הקמוצות לאגרוף. "לא התכוננתי לטקס הזה, אז במקום טבעת תענדי בינתיים חוט," הוא אמר, כרך סביב אצבעי חוט פשתן, קשר אותו בחוזקה והגיש חתיכת חוט גם לי. "תקשרי לי."
קשרתי הכי חזק שיכולתי כדי להכאיב לו, אבל הוא אפילו לא מצמץ, אלא המשיך לבהות בי במבטו הנוקשה והשטני. לאחר מכן הוא ניגש אל האב אלחנדרו, לחש משהו באוזנו, לקח מידיו את תעודת הנישואין וטמן אותה בכיסו.
"זה הכול, מתוקה. ניסע הביתה לחגוג ולהזדיין."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.