הדרך אל הפנתיאון

הקדמה

הספר שלפנינו עוסק באחד העימותים הראשונים שבעימותי הזיכרון הישראלי: בראשית הפוליטיקה של השכול בישראל; בתחילתן של הניסיונות לעצב את ההיררכיה של הגבורה וההקרבה הישראלית; בשורש מיקוחי ההנצחה הישראליים.

העימותים והמיקוחים על השכול והזיכרון התחילו מיד לאחר מלחמת העצמאות, כאשר השכול והזיכרון לא היו רק עניינן של קבוצות נוגעות בדבר, אלא גם עניינה של הפוליטיקה העיקרית. מחלוקת זו גרמה לעימות חריף בין מפלגת השלטון, מפא"י, לבין המפלגה שעמדה בראש האופוזיציה.

הספר עוקב אחר מעמדם של החיילים האלמונים, חברי מחתרות האצ"ל והלח"י, שגם לאחר מותם נשארו עלומי שם. זאת בשל התעקשותה של מפלגת השלטון להרחיקם מן הזיכרון הממלכתי ולהימנע מלהכיר במשפחותיהם כחלק ממגש הכסף הישראלי. גבולותיה של משפחת השכול הישראלי היו לכלי פוליטי בידי מנהיגים שסירבו להעניק ליריביהם דריסת רגל בפנתיאון הישראלי, שכן הם רצו ללמד שהזכות ההיסטורית לתקומתה של המדינה שייכת להם בלבד. משפחות חללי האצ"ל והלח"י, לעומת עמיתיהן שבניהן נפלו במסגרת ה'הגנה' וצה"ל, נדרשו להמתין למהפך פוליטי כדי שגם בניהן יזכו לאזכור בבתי 'יד לבנים', בספרי 'יזכור' ובהנצחה ממלכתית.

הזיכרון הממלכתי הוא תוצאתה של הכרעה: מי בפנים; מי בחוץ; מי יוכרו כגיבורים וכאבות האומה; אילו קרבות יאוזכרו במורשות הקרב; אילו אתרי קרבות ייעשו חלק ממסלולי הטיולים של בתי הספר; ספרי הזיכרון של מי יזכו לצאת לאור בהוצאות ממלכתיות רבות תפוצה ולהיעשות חלק מתכניות הלימודים הרשמיות; מצבות של מי יזכו לסמלי המדינה וליד אילו מצבות יעמדו חיילים דום ביום הזיכרון השנתי; אילו משפחות יוכרו כמשפחות שכולות רשמיות הזוכות לתמיכה, שיקום והוקרה חברתית; ומי מבין אותן משפחות שגם בניהן נפלו על תקומת והגנת המולדת יורחקו ממעגל זכאות זה. בדילמות אלו עוסק ספר זה. ההכרעות מלמדות על עליונותה של הפוליטיקה וחדירתה לתחומים רבים – אינטימיים, תרבותיים, טקסיים, וגם לבתי הקברות.

בה' באייר תש"ח הכריז דוד בן גוריון על כינונה של מדינת ישראל. בד בבד עם הצורך המתבקש בהקמתם של מוסדות משטריים, מערכות ביורוקרטיות ושלטוניות, החלו מאמצים ומשאבים לעיצובה של תרבות אזרחית, סמלים, מיתוסים, פולחני מדינה וזיכרון ציבורי. זאת כדי להעניק פרשנויות, משמעויות וגרסאות סדורות על אירועי מלחמת העצמאות והמאמצים הטרום מדינתיים לתקומה אשר אך הושגה.

הזיכרון הקולקטיבי ידוע כזירה שבה מתרחש קרב על זהות: חלקו של מי גדול יותר במאבק להגשמת מטרות העל של החברה; עם דרכה של איזו קבוצה היה הצדק ההיסטורי; ומכל אלו – למי לגיטימציה עכשווית להחזיק במושכות ההנהגה והעצמה הפוליטית. הספר מצביע על כך שההנהגה הישראלית זיהתה את הזיכרון כמשאב לגיטימי פוליטי, והחלה מעצבת אותו לצרכיה כבר מימי המדינה הראשונים. מפא"י עשתה הכול כדי להרחיק את תנועת החרות מכל זיהוי עם המאמץ המלחמתי אשר התרחש, מההנצחה הממלכתית ומההיסטוריוגרפיה הלאומית על המלחמה. חללי ופצועי ארגוני ה'פורשים' (המזוהים עם האופוזיציה הפוליטית – תנועת החרות) לא הוכרו כחללים ממלכתיים, הקרבות שבהם השתתפו, פעלו ונפלו, לא אוזכרו באתרי הזיכרון השונים אשר הופקו להמוניהם – בנוף, בתרבות ועל מדפי הספרים.

המדינה והשכול

מוסד פוליטי עיקרי בכל הנוגע לעיצובה של זירת הזיכרון הציבורי הוא השכול הממלכתי. מעקב אחר יחס ממסדים מדינתיים למשפחות נופלים, הכלתם בספרות הזיכרון הממלכתית, במפעלי ההנצחה הלאומיים והגדרתן של משפחות אלו כראויות להכרה והוקרה מדינתית, היא הכרעה המקפלת בתוכה בניית תשתית סמלית וחוקית המעניקה לגיטימציה שלטונית ומעמד פוליטי מועדף לקבוצות פוליטיות בחברה. ההכרה בשכול של קבוצות אלו, שפירושה הוא היכללות בסיפור הלאומי, אינו אלא מאמץ לביסוסה של הגמוניה פוליטית־תרבותית. קבוצות, שהשכול שלהן נדחק לשוליים ואינן נכללות בסיפור הלאומי, אינן זוכות להכרה חברתית כשוות ערך בתרומתן ההיסטורית למיזם העצמאות, ומכאן נגזל מהן משאב הלגיטימציה הציבורית והפוליטית (על סמך העבר) להיכלל במטבחי השלטון. לתיחום זירת השכול הממלכתית יש אפוא השלכות פוליטיות ואף מפלגתיות מובהקות.

מטרות ושאלת המחקר

שאלת המחקר העיקרית בספר היא הקשר בין (א) הזיכרון ככלל והשכול בפרט ל־(ב) לגיטימציה פוליטית, ומכאן ל־(ג) דומיננטיות מפלגתית. כלומר, אנו נעסוק בפוליטיקה של עיצוב התרבות (תוך התייחסות ייחודית לפן הזיכרון הציבורי) לא רק בכל הנוגע לאזרחי המדינה החיים, אלא בקרב אלו המתים. המוות, כך נראה, מגויס גם הוא לצרכים פוליטיים.

המשתנה הראשון (זיכרון ציבורי וגבולות השכול הממלכתי) שאחריו עוקב הספר הוא תרבותי, ומצוי במחוזות הזיכרון החברתיים (אתרי זיכרון, ספרות, היסטוריוגרפיה, אנדרטאות וכדומה). המשתנה השני (לגיטימציה פוליטית) הוא תודעתי־תפיסתי ומצוי בייחוס תדמיות ציבוריות לשחקנים פוליטיים, בדימויים פוליטיים הרוֹוחים בקרב דעת הקהל. הוא מצוי גם בחבילות הפרשנות והמיתוסים הרוֹוחים בסיקור התקשורתי השוטף, בסקרי דעת קהל ובנתוני ההצבעה למפלגות. המשתנה השלישי (דומיננטיות פוליטית) הוא פוליטי טהור ומצוי בהתפלגות העצמה הפוליטית בזירה הפרלמנטרית, הממשלתית והביורוקרטית.

מקומם של לוחמי וחללי המחתרות בזיכרון הממלכתי הישראלי הוא הנושא שאחריו עוקב המחקר, וזאת כדי לעמוד דרכו על יחס רב משתני זה. גבולותיו של זיכרון זה, בכל הקשור לסרטוט תודעתי את התקופה שקדמה להקמת המדינה ואפשרה את קוממיותה זו, עתיד להסתמן כמשתנה המסביר את שלל התדמיות והסטיגמות כמו את מידת הלגיטימציה (שבה החזיקה מפא"י) והדה־לגיטימציה הפוליטית (שדבקה בחרות) אשר הובילו, בין השאר, ליכולתן של שתי מפלגות אלו, על ציר הזמן, למקסם את עצמתן הפוליטית ואת ייצוגן הפרלמנטרי. שינויים במשתנה הראשון (מידת היכללותו של אחד השחקנים בזיכרון הציבורי) תיבחן כזו אשר בסופו של דבר נתנה את אותותיה הן בכל הקשור למשתנה השני והשלישי הבא לידי ביטוי בכוח פרלמנטרי והן באפשרות לעמוד בראשותה של המדינה לאורך זמן (דומיננטיות).

יצוין, כי כחלק מן המעקב אחר המשתנה הראשון מושם בספר זו דגש מיוחד על שלושה ממדי בחינה: (א) המדיניות הציבורית הננקטת לאורך זמן ביחס לכלל קהילת משפחות הנופלים, ובייחוד למדיניות בעניין הנצחת זכר פעולותיהם של חללי שלושת ארגוני המחתרות ה'פורשים' (האצ"ל והלח"י) וחללי ארגון ה'הגנה'. האצ"ל והלח"י, שזוהו לימים עם גוש הימין בפוליטיקה הישראלית לעומת עמיתיהם מה'הגנה', שזוהתה עם גוש השמאל; (ב) בחינה ומעקב אחר יזמות תרבותיות וולונטריות אשר צמחו 'מלמטה', שלא כחלק מן המדיניות הציבורית הממלכתית, ועולות ממה שנראה כי שימש כחברה האזרחית של הזיכרון הישראלי. שלל יזמות ההנצחה ופרקטיקות הזיכרון שיזמו (בלי אישור ובלי ברכת הממסד) ארגונים וקבוצות מן האצ"ל והלח"י במסגרת תרבות הנגד של הזיכרון; (ג) התמקדות מיוחדת מעניק המחקר לממד המנהיגות האישית כמעצבת מיתוסים ותרבות פוליטית. בתקופה הראשונה שבה עוסק המחקר תהא זו מנהיגותו של דוד בן גוריון – דמות מפתח בהנדסת ועיצוב התרבות הישראלית באשר להתייחסותה להורים השכולים בכלל ולאם השכולה בפרט. מעשיו, כתביו, התכתבויותיו עם הורים שכולים, יזמות ההנצחה שקידם והכרעותיו בכל הדילמות והסוגיות העוסקות במדיניות זו, טבעו חותם עז ועיצבו את ההתייחסות הציונית והלאומית לסוגיה עד עצם ימים אלה. המחקר מלמד כי יותר משהמדיניות הממלכתית שיקפה את עמדת הממסד או את עמדת מפא"י, ייצגה היא את דעתו הפרטית. מנהיגותו הפורמלית והכריזמטית הייתה דומיננטית כל כך עד ששנים לאחר שפרש מפעילות פוליטית רשמית, הושפע כל שינוי במדיניות מרוחו ודרש את התייחסותו. לאחר מכן, בתקופות הניתוח המאוחרות יותר, תהא זו מנהיגותו ואישיותו של מנחם בגין אשר גם הוא פעל במסגרת מה שמכונה במחקר 'פוליטיקה סמלית' ופעל בנחישות להכללת 'חלליו' באתוס הממלכתי. כל זאת במסגרת מדיניות ה'תיקון' שביקש לקדם כדי להרחיב את גבולות הזיכרון הישראלי ולכלול בו את זכר פַּקוּדיו שנפלו.

בחרתי לאזכר כאן שלוש מסורות תאורטיות אשר צובעות את המחקר ומקדמות את הדיון והניתוח בממצאיו האמפיריים והתאורטיים.

א. פוליטיקה של הרחקה

כהשלמה למחקרים שונים אשר עסקו בנדבכים רבים במיזם בניין האומה הישראלית ואשר התייחסו ברובם לקבוצות ה'מוּכלים' ((included בסיפר הלאומי, בוחן מחקר זה את הפוליטיקה של עיצוב הזיכרון הלאומי תוך התבוננות על קבוצות ה'מורחקים' ((excluded אשר נדחקו ממנו. לא רק אסטרטגיות ההרחקה אלא גם 'הפוליטיקה של המורחקים' תיבחן כאן תוך זיהוי מנופי התגובה על הרחקה זו. יישום תפיסה נעשה בספר בכל הקשור למותג ה'ממלכתיות'. המחקר מלמד כי הממלכתיות שימשה פרקטיקת הרחקה פוליטית אשר הצרה את המותג 'לאומיות', גזרה וסימנה מתוכו קבוצות ייחודיות המזוהות עם מפלגת השלטון, תוך בידולן מ'שחקנים לאומיים' אך חוץ־ממלכתיים. הדבר גרם לאסטרטגיית עיצוב הזיכרון הבן־גוריוניסטית שהדירה את חללי ולוחמי האצ"ל והלח"י, לעומת גישתו הלאומית והמרחיבה של בגין אשר פעל להרחבת הפנתיאון הישראלי והכלת קבוצות נוספות בו. הספר עוקב אחר השינויים במושג הממלכתיות: מי מצטרף אליה במרוצת השנים, ובעקבות אילו מגמות ופעילויות פוליטיות.

ב. הפוליטיקה של עיצוב רוח התקופה

מושג מפתח המשמש את המחקר הוא 'רוח התקופה' (zeitgeist), אשר במקורו, במסורת חקר מדע המדינה והתרבות הפוליטית, נתפס כמשתנה בלתי תלוי אשר מפלגה השואפת לדומיננטיות פוליטית צריכה להתאים את תדמיתה אליו. מן המחקר עולה הליך הפוך – ככל שמפלגה פועלת לעיצובו של המשתנה ביחס אליה, כך מסגרת רוח התקופה המעוצבת על ידה תיעשה מרכזית ובעלת לגיטימציה מרבית לאחוז בהגה השלטון. ההתייחסות למשתנה זה תהא אפוא כאל משתנה תלוי, וזאת תוך מעקב אחר עיצובו של הזיכרון הקולקטיבי (רכיב חשוב בעיצוב רוח התקופה) בידי מפא"י, ולימים בידי תנועת חרות.

ג. זיכרון ציבורי וסגרים חברתיים

הפוליטיקה מיסודה היא תחרות על יצירתם וניקובם של סגרים ומונופולים. אלו משמשים את האוחזים בעמדות הכוח כדי להרחיק קבוצות מתחרות מנגישות אל הטובין המוחזקים בהם. מחקרים רבים אשר אימצו הנחה וובריאנית זו יישמוה בכל הקשור למונופולים כלכליים, ביורוקרטיים או מפלגתיים טהורים, תוך איתור חסימת נגישותם של יריבים למשאבים כלכליים או פרלמנטריים. מחקר זה עוסק בסגר המרחיק יריבים משימוש בסמלים ובמשאבים תרבותיים ועוקב הן אחר אסטרטגיות ההרחקה (מן הזיכרון הציבורי) הן אחר התנהגותם של המורחקים הפועלים למצוא את מקומם בתוכו.

על תֵמות המחקר הננקטות

בשפתו של נורא מיזם ההנצחה אינו אלא הליך יצירת 'מחוזות זיכרון'. אלו אינם רק אתרי זיכרון רשמיים אלא שלל אתרי התקשורת החברתית המהווים מכשירים וסוכנים לעיצובו של זיכרון ציבורי ותודעה פוליטית. משום כך מאיר המחקר את ספרי ההיסטוריה והזיכרון, את האנדרטאות ואת הטקסים הממלכתיים, וכן את בתי המשפט שבהם נוהלו תביעות של משפחות שכולות לזכות להכרה ממלכתית; את הכנסת וּועדותיה, שבהן נידונו סוגיות היסטוריות כדי ליזום חקיקה ומדיניות ציבורית; את ועדות החקירה, אשר בפעילותן תרמו לקיבוע או להפרכת סטיגמות ומיתוסים היסטוריים ואף זירת המחקר ההיסטורי־מקצועי אשר גם בה פועלים סוכני זיכרון.

נדרשת אף התייחסות לסיבת התמקדות הספר בתנועת החרות ובמפא"י (ולימים בליכוד ובמערך – תנועת העבודה), אף שעימותי הזיכרון נעשו בידי שחקנים פוליטיים אחרים בשנות קיומה של מדינת ישראל. כיוון שמגמתו של הספר אינה תיאור דינמיקות הזיכרון הישראלי בכללותן אלא קישור בין הזיכרון לפוליטיקה, ובייחוד למשאב הדומיננטיות הפוליטית והלגיטימציה הפוליטית, הרי שמטבע הדברים היה מרתק לבטא קישור זה תוך התמקדות בעימות הפוליטי המרכזי שעמד ביסודה של הפוליטיקה הישראלית בכל שנותיה. דומיננטיות פוליטית היא הניסיון והמאמץ של מפלגת שלטון להיוותר בעמדתה, ולמנוע מיריבתה העיקרית את העלייה לשלטון. בהקשר הישראלי: מפא"י לעומת חרות, שבן גוריון ראה בה חלופה יחידה למפא"י, וזה גרם לו לעצב מדיניות של דה לגיטימציה כלפיה תוך שימוש בכלים תרבותיים וסמליים. זאת כהמשך לעימות ה'גדול' בפוליטיקה הציונית בין האסכולה הסוציאליסטית לזו הליברלית־רוויזיוניסטית. יתרה מזו, אחת ממטרות המשנה של המחקר היא לעמוד על הקשר בין מנהיגות יחיד (בהמשך למסורת ה־one man politics) לבין עיצובה של מדיניות ציבורית, ובהקשר שלנו: עיצוב מדיניות הזיכרון וההנצחה הישראלית. מפא"י וחרות הן מפלגות ששנים רבות זוהו עם מנהיג יחיד שעמד בראשן, וכדי להבין את התנהגותן היה ללמוד על מגמותיו ועמדותיו שלו, אשר גזרו דה פקטו את עמדתן שלהן (כלל ה־as if במתודולוגיה הפוליטית מבהיר זאת). שני מנהיגים אלו נדרשו לעולם הפוליטיקה של הסמלים (פוליטיקה סימבולית) לצד הפוליטיקה היומיומית. בן גוריון פעל כל ימיו בקפידה לעיצוב הזיכרון הציבורי וכמוהו מנחם בגין, שבעת שהתמנה ראש ממשלה פעל בלא לאות ל'תיקון העוול', שהיה ככל הנראה חשוב לו לא פחות, ואולי אף יותר, מטיפול בסוגיות פוליטיות שוטפות.

קונספציה מתודולוגית: רציונליות התנהגותית

הגישה המנחה מחקר זה גורסת כי דברים אינם נעשים באקראי. רבים אינם מכירים את הדיונים שמאחורי הקלעים בכל הנוגע בקיבועם של מיתוסים באתרי זיכרון שונים – אם ביחס לקביעתם של שמות רחובות, תכני ספרי ההיסטוריה הממלכתיים ואם בכיתוב על אנדרטאות לאומיות. לפיכך ישנה חשיבות לניתוח רציונלי־התנהגותי המעוניין ללמוד על האינטרסים האוטנטיים של הפרט הפועל, ומקודמים על ידו לקדמת הבימה.

רציונליות פוליטית גוזרת בהכרח החלטות אשר יקנו ליחיד או לקבוצה את מרב העצמה הפוליטית. יש בה 'חישובי רווח והפסד שעושים שחקנים רציונאליים' אשר 'משפיעים על מספר ניכר של בני אדם ועל פעולותיהן של ממשלות'.1 יתרונה של הגישה הרציונלית הוא ביכולתו של החוקר לעמוד, במהלך תצפיותיו וניתוחו את החומרים הנחשפים על ידו, על יעדיו האמתיים והכנים של השחקן הנחקר, הסותרים בדרך כלל את החומרים הפורמליים המוצגים על ידו לקהל הרחב. אין במתודה זו הסתפקות בהיסמכות על הצהרות או ביטויי כוונה רשמיים של השחקן אלא התרכזות בפעילות ממשית, שיטה המכונה 'שיטת ההעדפות הנגלות'.2 שכן החוקר, בבואו להסיק מה הם יעדיו של השחקן, אינו נסמך על הצהרותיו הפומביות אלא על מה שנגלה לעיניו.3

בעקבות פוקו, אשר גרס כי את הפוליטיקה יש לאתר בכל תא ובכל נדבך של החיים החברתיים,4 בוחן המחקר את התנהגותה של העילית הפוליטית הישראלית לאחר קום המדינה ועד לימינו אלו בכל הנוגע בעיצוב מדיניות ההנצחה והזיכרון של חללי מלחמת העצמאות. תפיסת המחקר היא כי החללים אשר זכו להיכלל בהנצחה הממלכתית אינם בהכרח אלו אשר השתתפו במפעל הלחימה שקדם למדינה. ההיסטוריון קאר הוא שהגדיר את ההיסטוריון כ'בררן'.5 לתפיסתו, בכל הנוגע למחקר ההיסטורי, 'העובדות מדברות רק כאשר ההיסטוריון מזמין אותן לעשות זאת. ההיסטוריון הוא המחליט אלו מן העובדות יעלו על הבמה, באיזה סדר או הקשר'.6 תפיסה דומה אך רחבה יותר, תבע טלקוט פרסונס על כלל המחקר המדעי. לראייתו מדע הוא 'מערכת סלקטיבית של התייחסות חברתית למציאות'.7 תפיסה זו תאומץ כאן בכל הקשור לאותם חללים, לוחמים ואירועים אשר 'עלו על הבימה' הממלכתית וזכו להכרה והנצחה ממלכתית. כדי להשכיל ולהבין את הפוליטיקה המקופלת באותו 'תא חברתי' נבדק, אימצתי את קריאתו של קאר 'לימדו את ההיסטוריון לפני שאתם לומדים את העובדות'.8 כלומר, אעמוד על האינטרסים של העילית אשר קבעה את מדיניות ההנצחה, הזיכרון, ההיסטוריוגרפיה והשכול הישראלית, ואבחן את זירת הזיכרון כמגרש המשחקים להשגתם.

מחקרים קודמים

המחקרים הבוחנים נדבכים שונים על אודות בניין הלאום הישראלי הם רבים, ולא כאן המקום לעמוד על כולם. אציין 'בנשימה אחת' כמה מחקרים חלוציים, תוך הבהרת ייחודו של חיבורי זה: מחקרו של מעוז עזריהו9 על חגיגות ימי העצמאות וימי הזיכרון בשנים 1948-1956; מחקרה של אילנה שמיר;10 וספרה של שמיר11 על מפעלי ההנצחה, המדיניות הציבורית הרשמית ותיאורן של האנדרטאות הישראליות, וכן הפרק העוסק בהתייחסות לפעילות להנצחת החייל שנקט משרד הביטחון בספרה של זהבה אוסטפלד.12 מחקרים אלו עוסקים בהבניית מה שאני מכנה ה'שכול ההגמוני' אשר עשה להחדרת קבוצות שזכו למותג 'ממלכתיות' לאתוס הדומיננטי שגובש לאחר מלחמת העצמאות. נשואי התייחסות מחקרי שלי הם הקבוצות שהורחקו (excluded) מהזיכרון הקולקטיבי ומערוצי התקשורת החברתית של אותם מורחקים, ואינן זוכות להתייחסות במחקרים שצוינו.

בהשלמה למחקרים אלו אנסה בספר זה ללמד על היבטים אחרים בהליך עיצוב הזיכרון הישראלי, תוך הצגתו כמיזם רציונלי־פוליטי של מי שביקשו לשמר את מעמדם הפוליטי המועדף תוך הדרת קבוצות מתחרות מן ההנצחה הממלכתית. ככל הנראה, אחת הסיבות לעובדה שעזריהו, שמיר ואוסטפלד מתעלמים מקיומן של קבוצות 'אחרות' שביקשו להיכלל בפולחני המדינה היא התבססותם הכמעט בלבדית על ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. שם הם מצאו מסמכים בעלי ממד נורמטיבי המלמדים על נכונותה של המדינה לתמוך במשפחות הנופלים ולהזמינם להשתתף במיזמי ההנצחה, כמו גם על הדיווחים שהופיע בעיתון מפלגת השלטון 'דבר' אשר, כדברי עזריהו, 'ייצג בדיווחיו ובמאמריו את הקו של מפא"י שכמפלגת השלטון הייתה אחראית לגיבוש התפיסה הממלכתית של פולחני המדינה ולעיצוב דפוסיהם הטקסיים'.13 אך היחשפות לארכיונים אחרים של קבוצות שבהן נמנע משרד הביטחון מלטפל, וכן לעיתונות שאינה נמנית עם מפלגת השלטון, מלמדת על האמביציות של מקבלי ההחלטות אשר עיצבו את מדיניות ההנצחה הישראלית ומבהירה כי בזירת השכול והזיכרון היו עוד מופעים ליד אלו הממלכתיים, וכי זירה זו אינה שייכת רק ללימודי התרבות אלא ראויה להיבחן גם בראייה פוליטית מובהקת.

אזכיר גם את מחקרו של מרדכי בר־און,14 אשר כדרכו מתאר את המציאות כהווייתה תוך אזכור העיתונות וההיסטוריוגרפיה המרכזית והחוץ־מרכזית, את הקולות הדומיננטיים והחוץ־דומיננטיים, וכל זאת תוך התבוננות טקסטואלית במחוזות ההיסטוריוגרפיה הישראלית בעשור הראשון. מחקרי מנסה להרחיב את ההתבוננות על כל מחוזות הזיכרון ואת תקופת הדיון אל מעבר לעידן המוגבל והחשוב שבו עוסק ספרו החלוצי של בר־און.

בהקשר להתייחסות מחקרית היסטורית־סוציולוגית־פסיכולוגית לתנועת החרות ולמנחם בגין עצמו אזכיר שני פרסומים חלוציים: את ספרו של יחיעם ויץ,15 אשר מתאר את הקמת תנועת החרות ופועלה בשנים 1947-1949, ואת ספרו של עופר גרוזברג,16 העוסק בהסברת אישיותו של בגין בדרך פסיכולוגית־התנהגותית וקלינית. אך אף שה'תיקון' הסמלי־היסטורי היה נשמת אפו של בגין ושל תנועת החרות בשנותיה הראשונות, שני הספרים אינם מתייחסים לפן זה של פועלו.

מקורות המחקר

שיטת המחקר הננקטת היא היסטורית־פוליטית. בחומר שעליו נשען הספר יש מסמכים שנאספו בארכיונים ציבוריים ובארכיונים פרטיים. מרביתם טרם זכו לחשיפה. התכתבויות ענפות בין משפחות שכולות לממסד הישראלי, התכתבויות ורישומים של מקבלי החלטות, תיעוד אישי והיסטורי ניתנו לי מידי רבים: ממשפחות שכולות וממעצבי מדיניות. ראיונות עומק רבים נערכו גם כן לצד מעקב וניתוח פרסומים עיתונאיים וספרותיים.

ואלה הארכיונים אשר שימשו אותי בעריכת המחקר:

ארכיון בית יאיר, תל אביב.

ארכיון גלילי, יד טבנקין, רמת אפעל.

ארכיון ה'הגנה', תל אביב.

ארכיון הכנסת, ירושלים.

ארכיון המדינה, ירושלים.

ארכיון המרכז למורשת מנחם בגין, ירושלים.

ארכיון הקיבוץ המאוחד.

ארכיון התיאטרון, אוניברסיטת תל אביב.

ארכיון חיים הזז, ירושלים.

ארכיון לשכת העיתונות הממשלתית.

ארכיון מכון בן גוריון בשדה בוקר.

ארכיון מכון ז'בוטינסקי בישראל, תל אביב.

ארכיון 'מעריב', תל אביב.

ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון (גבעתיים ותל השומר).

ארכיון תנועת העבודה (מפא"י), בית ברל.

ארכיונים פרטיים (משפחות החללים ומקבלי החלטות).

גנזים – ארכיון בית הסופר, תל אביב.

כאמור, רובו של המחקר נשען על מסמכים שהשגתי מארכיונים פרטיים, לאחר פנייה לכל המשפחות השכולות שבניהן נפלו באצ"ל ובלח"י ולמשפחות שכולות רבות שבניהן נפלו בעת שירותם ב'הגנה'. רבות ממשפחות אלו חשפו בפניי את המכתבים הרבים ששלחו לממשלות ישראל לדורותיהן ובהם בקשה להנצחה ממלכתית של בניהן, לרבות תשובות המדינה, כמו גם יומנים אישיים הנחשפים כאן לראשונה.

בספר חמישה שערים:

שער ראשון: מסגרת תאורטית, היסטורית ומתודולוגית. השער מציג את מונחי היסוד של המחקר ומהווה תשתית תאורטית להתפתחותו. כמו כן הוא מציג את הרקע ההיסטורי־פוליטי שקדם לתקופה הנחקרת. מוצגים בו השחקנים, האידאולוגיות והדינמיקה הפוליטית (העימות סוציאליזם־ רוויזיוניזם) כפי שהתרחשה ערב הקמתה של המדינה.

שער שני: מחוץ לגבולות הפנתיאון: האצ"ל והלח"י בתקופת הדומיננטיות של מפא"י 1948-1963. שער הממחיש את הרחקת האצ"ל והלח"י מן הזיכרון הממלכתי ועוקב אחר המאמצים של יוצאי הארגונים הללו לערוך 'זיכרון מחתרתי' מתחרה לזה הממלכתי.

שער שלישי: סדקים בגבולות הפנתיאון הישראלי – הזיכרון הישראלי עם תום 'עידן בן גוריון': על תקופת האמביוולנטיות 1963-1977. שער המלמד על החדירה האטית של האצ"ל והלח"י לזיכרון הממלכתי בד בבד עם התעצמות הלגיטימציה הפוליטית של תנועת החרות.

שער רביעי: 'עידן תיקון הזיכרון': האצ"ל והלח"י בתקופת מנחם בגין וממשיכיו, 1977-2002. שער העוסק במאמצי מנחם בגין וממשיכיו לקיים 'תיקון' לעידן הרחקתם מהזיכרון ולהוביל את גיבוריהם ואת חלליהם אל 'מגש הכסף' הישראלי.

שער חמישי: ארוכה הדרך אל הפנתיאון: מי בפנים ומי בחוץ? – גבולות הזיכרון הממלכתי בישראל. שער המסכם היסטורית ותאורטית את ממצאי המחקר, ועומד על מסקנותיו בכל הנוגע לקשר שבין זיכרון, שכול, דומיננטיות פוליטית ולגיטימציה פוליטית. השער מתמקד גם בקשרי הגומלין שבין מנהיגות ובין עיצוב תרבות וזיכרון, תוך עמידה על ייחודיותם של דוד בן גוריון ומנחם בגין כמעצבי הזיכרון.

פרסים ומלגות

כתב היד בשלביו השונים זכה לכמה פרסים ומלגות אשר אפשרו את השלמתו ואת עריכתו. ברצוני להודות מקרב לב למוסדות שזיכו אותי במענקים אלו:

למכון בן גוריון בשדה בוקר, אוניברסיטת בן גוריון בנגב (ועדת הפרסומים), על המלגה שאפשרה לי את השלמת המחקר ועריכתו. למרכז למורשת מנחם בגין בירושלים שהעניק לי את פרס בגין על עבודת מחקר מצטיינת לשנת 2003. למכון ז'בוטינסקי בתל אביב שזיכה אותי בפרס על השער הראשון של מחקר זה. למרכז יד טבנקין ברמת אפעל על שהעניקו לי את פרס יד טבנקין למחקרים היסטוריים. מזווית אישית

לא אוכל להתכחש לעובדה כי במהלך כתיבת הספר ועריכת המחקר שעליו הוא נשען, עת נחשפתי לפן הציני, הברוטלי והמקיווליסטי של הפוליטיקה הישראלית, חשתי לא אחת אי נחת, זעם וחרון על מנהיגים העושים לעיוותו של זיכרון לאומי, ולא מהססים לדרוס את רגשותיהן של משפחות שכולות לטובת אינטרסים פוליטיים מובהקים ומשתמשים בכל האמצעים שבידם כדי לעצב היסטוריה ותודעה חברתית. אך בימים שבהם יוצא הספר לאור, ערב יום הזיכרון 2007, אני חש מפעם לפעם געגועים לעידן זה דווקא. געגועים לתקופה שבה חילוקי הדעות בין חבריה סבבו סביב דרך, ולצד פוליטיקה יצרית, אשר ככל הנראה מאפיינת כל חברה משוסעת ומפולגת, נמצאה גם מטרה קונסנזואלית, מסומנת היטב, הרואה בהקמתו ושרידותו של הבית הלאומי אינטרס משותף. עתה, כאשר מושכי עט מן האקדמיה ומחוצה לה, לא מקדמים בכתיבתם דרך זו או אחרת הנתפסת בעיניהם כנכונה לשם העצמתה של מולדתם אלא מערערים על עצם קיומה – נותר רק להתמלא בנוסטלגיה לעידן שבו עימותי הזיכרון נועדו להשתייך, להתפאר ו'לתפוס מקום' במיזם הציוני־לאומי. המטרה הייתה הרחבתו של הזיכרון, ולא ביטולו; דיוקו ולא עיווּתו; התפארות בו ולא כלימה מפניו; העצמת קבוצות פנים־ציוניות באמצעותו – ולא הפיכתו לתעמולה בידי זרים. ההיסטוריה החדשה שקודמה באמצעות מנחם בגין ועמיתיו נועדה לאפשר לרבים מאוהדיו להיות לחלק מן הזיכרון הישראלי. ההיסטוריה החדשה הנכתבת עתה – נראה כי נועדה להפוך את ישראל לזיכרון, ותו לא.

דברי תודה

המחקר שעליו מושתת הספר התפתח, התקדם וזכה לתצורתו הסופית בזכות עמיתים ועמיתות, ידידים וידידות, ובני משפחה. ברצוני להודות לכולם על התמיכה ועל העידוד, על ההתעניינות ועל ההכוונה. לא אוכל להזכיר את כולם, שכן משך העבודה הארוך זיכה אותי בידידות והיכרות עם רבים ורבות.

ראשית ברצוני להודות למשפחות השכולות אשר פתחו לפניי את לִבן ואת ארכיוניהן הפרטיים. תודה למשה פריזנד מחנות הספרים 'ויקרא' בתל אביב על הסיוע באיתור הספרים הנדירים והמקלט החם שהעניק לי בימים קרים; תודה לטל פלד ולגיל קול ששימשו עוזרי מחקר בזמן כתיבת חלק מן הפרקים; לאינה אוסדצ'י על הכנת המפתח ולשגית דנגוט על עיצוב הכריכה. תודה גם לפרופ' אפרים קארש מאוניברסיטת לונדון אשר ליווה את חלקו הראשון של המחקר. תודה לאמירה שטרן ממכון ז'בוטינסקי בתל אביב על המקצועיות, המסירות והאדיבות, ועל שהעניקה לי פינה חמה במכון שבתל אביב, וגם לעובדותיו המסורות של הארכיון שבניהולה: אירה ברדן, מאשה זולוטורבסקי וסנונית אוסצקי. תודה גם לחנה ערמוני מארכיון בית יאיר, ולדורון אביעד מארכיון צה"ל. תודה ליחיאל קדישאי על האדיבות, הסבלנות והנכונות התמידית לסייע בקידום המחקר; תודה לשלמה נקדימון אשר סייע לי בעצה טובה ושיתף עמי חלק ממסמכי ארכיונו הפרטי. תודה לאפרים אבן וליוסי קיסטר, שעברו על המערך העובדתי־היסטורי שבספר וסייעו לי לדייק בפרטים, ולד"ר עמוס כרמל על הערות מאירות עיניים. תודה מקרב לב לחננאל גולדברג על ההתקנה הקפדנית של הספר. תודה לשופטים האנונימיים שמונו לקריאת כתב היד מטעם הוועדה המדעית של המרכז למורשת מנחם בגין בירושלים, ובייחוד למשה פוקסמן, הממונה על פעילותו המחקרית של המרכז, וליו"ר הרצל מקוב, על תמיכה מתמשכת. תודה מיוחדת להוצאת כרמל על שניאותה להוציא לאור את הספר. תודה מיוחדת ליונתן ברזלי מהוצאת כרמל על שעמל בסבלנות ובמקצועיות בהפקת הספר. תודה לראשי המרכז למורשת מנחם בגין בירושלים ולחברי ועדת הפרסומים של המכללה האקדמית ספיר על שאפשרו לספר זה לראות אור בין פרסומיהם המכובדים.

כשמחקר זה יצא לדרך לא הערכתי שמשפחתי תמצא בו עניין מיוחד. במרפסתה של סבתי חיה ברחוב בזל בתל אביב מצאתי על אחד המדפים של ארון עץ, שנועד לאחסון כלי מטבח, את הספר 'המרד' מאת מנחם בגין, ועליו מוטבע שמו של סבי, דוד בסטומסקי. שנים רבות נכח הספר בחדרי בלי שהפכתי בו דף. רק ערב צאתי ללימודי הדוקטור באוניברסיטת לונדון, כשידעתי כי פניי לחקור את הפוליטיקה של הזיכרון הלאומי בבריטניה, נתקלתי בו ולקחתיו עמי. סבי, שנולד בווילנה, פולין, היה, כך למדתי בשיחה עם הוריי, קורא נלהב של ארון הספרים הרוויזיוניסטי־ציוני. ועוד גיליתי, כי סבי מצד אבי, מרדכי לבל, שנולד ב־1895 בצ'רנוביץ, עקב אחר עולם אידאולוגי זה, ולא זו בלבד אלא שאף היה בעצמו פעיל בבית"ר. הוריי, שנמנעו מלכוון אותי ואת אחי לאידאולוגיה זו או אחרת וביקשו כי נפתח את אישיותנו הפוליטית בעצמנו, לא שיתפו אותי בנערותי בפרטים אלו, ורק במהלך הכתיבה למדתי על נוכחותן של רבות מן התחושות המובעות בספר (ביחס לממסד מפא"י בשנות המדינה הראשונות) גם בקרב בני משפחתי. סביי לא זכו להכיר את פרי עבודתי. אין לי אלא לקוות כי ספרי זה מהווה ביטוי הולם לתקופה שבה חיו.

תודה והערכה לידידי גל על חברות מתמשכת ותומכת, ולג'ייד על רגעים קסומים, וכמובן לאחי גדי על רֵעות ואהבה מתמדת.

חובה היא לי להביע תודה מיוחדת לאהובתי ענת. בעיצומו של עיסוקי המחקרי בשכול פתחה לפניי עולם מרגש גדוש חיים.

את הספר ברצוני להקדיש באהבה עצומה ובחיבוק חם להוריי, נעמי ושמואל לבל, בהבעת תודה על רֵעות, אהבה, דרבון וחברוּת נדירה.

באר־שבע, אייר תשס"ז (2007)

אודי לבל

1. ג'"ס בראמס, 'חקר פוליטיקה רציונאלית', בתוך ב' זיסר (עורך), 1993, מדע המדינה לגווניו: אסכולות וגישות בחקר הפוליטיקה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, עמ' 347.

2. W. Riker and P.C. Ordeshook, 1973, An Introduction to Positive Political Theory, Engelwood Cliffs, NY, Prentice-Hall, p. 14

3. שיטה זו שונה מהאסטרטגיה המכונה רציונליות מהותית. במקרה זה, החוקר מניח מראש מה הם יעדיו של השחקנים הנחקרים ולאחר מכן בוחן אם התנהגותם עקבית ואפקטיבית לקידום יעדים אלו – שיטה המכונה 'שיטת ההעדפות המונחות'. ראוW. Riker and P.C. Ordeshook, 1973, An Introduction to Positive Political Theory, Engelwood Cliffs, NY, Prentice-Hall, p. 14

4. M. Foucault, ‘Truth and Power’, in P. Rabinow (ed.), 1984, The Foucault Reader, NY, Pantheon Books, pp. 51-57

5. קאר, 1986, עמ' 25.

6. שם. בחיבורו כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים מביע קאר בביקורתיות את תפיסתו הנורמטיבית של ניטשה על כתיבת ההיסטוריה. ראו פ"ו ניטשה, 1968, דמדומי שחר: כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים, שוקן, תל אביב וירושלים.

7. T. Parsons and E. Shils, 1954, Towards a General Theory of Action, 3rd ed., Cambridge, Mass, University Press, p. 167

8. קאר, 1986, עמ' 35.

9. עזריהו, 1995.

10. שמיר, 1996.

11. שמיר, 2003.

12. ז' אוסטפלד, 2000, משרד הביטחון בשנותיו הראשונות, משרד הביטחון, תל אביב.

13. עזריהו, 1995, עמ' 15.

14. בר־און, 2001.

15. י' ויץ, 2002, ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית, מכון בן גוריון בשדה בוקר, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, באר שבע.

16. ע' גרוזברג, 2006, בגין – דיוקנו של מנהיג, רסלינג, תל אביב.