הדרך להצלחה

פרק 1 אגרטל עם מטבעות

אחת לפנות בוקר. אני מתקשה להירדם, קם ומשוטט בבית. במטבח אני רואה את אמא שלי האהובה, גמורה מעייפות, אבל מסרבת ללכת לישון. היא מכינה לנו אוכל ליום המחר. הרגשתי את הלב שלי מתכווץ מחמלה.

ניגשתי אליה, חצי מתוך שינה וחצי מתוך אהבה - ובתמימות של ילד אמרתי לה: כשאהיה גדול, אני אעבוד קשה וארוויח מלא כסף, ואת הכול אתן לך.

היום, בדיעבד, קשה להסביר מה גורם לילד בן תשע לדבר על כסף ועל העתיד, אבל אפשר אולי להבין מה היה המניע שלי לכבוש את העולם. זה בער בי, ולא הסכמתי להישאר שם, במקום ההוא.

* * *

הקומה השלישית בבניין עמודים ישן ברחוב שדרות בנימין 47, במרכז העיר נתניה.

ממש בבניין מולנו התגוררו בני הדודים שלי, ובין הדירות חיבר חוט עם גלגלת. כך היינו מעבירים זה לזה דברים, מחלון לחלון. כמובן שהשתמשנו גם במכשיר טלפון מאולתר - חוט עבה וחלול שבשני קצותיו גביעי אשל ריקים.

יחסית לנתניה, האזור שבו גרנו נחשב לסביר. יש אזורים טובים יותר, ויש בעיר גם אזורים גרועים יותר. אנחנו היינו באמצע: באמצע הרחוב, באמצע השכונה, באמצע המעמד הנמוך. לא עניים מרודים, אבל עדיין חיים מהיד לפה.

לא רחוק, בפינת הרחוב, ניצבה במשך שנים המספרה של "יוסי החירש", שנעזר במכשיר שמיעה. הייתי מגיע אליו מדי פעם להסתפר, ובכל פעם אותו סיפור:

"יוסי, רק אל תיגע לי בפוני".

יוסי מסָרק ומקצץ.

"יוסי, אתה שומע? בלי הפוני!"

יוסי? יוסי?! - הלך הפוני. לא נורא. שמרתי לו אמונים, כי הוא היה חלק בלתי נפרד מחוויות הילדוּת שלי. בלי פוני אפשר להסתדר, אבל בלי סיפורים וחוויות ואנושיות בסיסית - קשה הרבה יותר.

בית קטן. שלושה וחצי חדרים בלי מרפסת, שמאכלסים ארבע נפשות: אמא, אחי צחי, אחותי כנרת ואני. עד גיל 18 התגוררתי שם פיזית. צחי ואני בחדר אחד, אמא בחדר השני, ואחותנו כנרת בחצי החדר.

משפחה טריפוליטאית שורשית: סבא וסבתא משני הצדדים נולדו בלוב, והיו חלק מקהילה יהודית מפוארת, 40 אלף איש, שברחו אחרי השואה והפוגרומים, והגיעו ארצה עם קום המדינה. ההורים גדלו בארץ, הכירו והתחתנו.

כשהייתי בן שנה, הורי התגרשו, ואנחנו נותרנו עם אמא. לימים היא נישאה בשנית לזכריה, סופר סת"ם חרדי־תימני, בן אדם מדהים, ועוד ארבע נפשות נוספו לבית. הצטופפנו - צחי, אני ושעיה, הבן של זכריה, בחדר אחד.

יש ילדים שכועסים על הוריהם שנפרדו. אני בחרתי לקחת גם משם את הטוב, כי אני דווקא מאמין שלא הייתי מגיע לאן שהגעתי אם הם לא היו מתגרשים, ואם אבא לא היה עוזב. אמנם הקשר איתו היה רופף בילדותי, אבל לקחתי ממנו הרבה מאוד במהלך השנים.

אז, כשהייתי ילד קטן, הוא לא ממש היה בתמונה. הוא הגיע ממשפחה חסרת אמצעים, ובכל זאת הצליח להעמיד את עצמו על הרגליים מאפס: הכין יחד עם אמא עוגות בבית, מכר אותן לקיוסקים, ואט־אט גדל והתפתח עד שהצליח להקים לעצמו בית קפה.

ואז הוא עזב ואמא כעסה. מאוד. לא מעט סיפורים שמענו עליו, בלי לשמוע את הצד שלו.

כשגדלתי קצת, אמרה לי אמא בדיעבד שאני הייתי האור שלה בתקופה הקשה הזו. ילד קטן, שמנמן, שמחייך בלי סוף וגורם לה לשכוח ולו לרגע מכל הצרות.

"בצר הרחבת לי", נאמר על כך. ברגעים של קושי, כשמזַמנים לך ולו רגע אחד של אושר, אתה צריך להתמקד בו משום שככל שתתמקד ברגע הזה, כך אט־אט ייעלם הקושי.

* * *

אישה חזקה נפשית היא אמא, והצחוק והשמחה שלי עזרו לה לעבור את התקופה הקשה. עד היום, בזכות אותם ימים, אנחנו מחוברים מאוד זה לזה. לא אשכח לה לעולם איך עם אפס אמצעים היא גידלה אותנו לבדה.

זכריה, האבא החורג, היה אדם נדיר. מה הבדיל אותו בעינַי משאר החברים של אמא? אולי העובדה שכל אחד מהם היה שואל אותי מה אני רוצה ליום ההולדת, וכל אחד מהם היה מבטיח - וכולם גם יחד מעולם לא קיימו. ואני, מאז שנולדתי, נותן כבוד למילה: מי שמבטיח ולא מקיים, שרוף אצלי.

זכריה היה שונה. הוא שאל מה אני רוצה ליום ההולדת. ביקשתי לוח שש־בש - משחק שעוד יופיע בהמשך. זכריה הבטיח, ולהבדיל מאחרים גם קִיים. אמרתי לעצמי, זה בן אדם עם מילה. איש מיוחד, זכרו לברכה.

אבא, אגב, השתנה מאוד במהלך השנים. בילדות הוא היה מאוד חסר, הייתי רואה אותו אחת לתקופה ארוכה, והקשר היה מרוחק וקר. מאז הוא השתנה ב־180 מעלות. כיום הוא בן אדם חם מאוד, מאוהב בילדים ובנכדים שלו, שנותנים לו לתחושתי הרבה גאווה. ומה צריך בסופו של דבר? משפחה, ילדים, נחת, אהבה. כל השאר הם הבל הבלים.

* * *

בהיעדרו של אבא, ובגלל שאמא עבדה קשה מאוד בבית המרקחת כמעט כל היום, אחי ואחותי היו מורי הדרך שלי. איתם הייתי מבלה את רוב שעות היממה.

היינו מבשלים לעצמנו לבד; "ארוחות מלכים" קראנו לזה. ומהי ארוחת מלכים אמיתית? חביתה ואבוקדו, למשל. בינינו לבין עצמנו כבר התחלנו לעשות עסקים: אתה תלַמד אותי חשבון - צחי תמיד היה שקדן, קורא המון, ואני למדתי רק כשדחקו אותי לפינה - ואני אכין לך "ארוחת מלכים". אתה תכין לי ארוחה, ואני בתמורה אעשה לך מסאז' בגב.

אמנם כסף לא היה בנמצא, אבל אמא ניסתה לשדר תמיד שיש לנו הכול, שלא נחוש מחסור כלשהו. בשנים ההן ניצבה בסלון קופת חיסכון ייחודית - אגרטל, שהיא היתה ממלאת בכסף קטן, כדי שנוכל לקנות גלידה אם ה"אוטו־גלידה" יעבור בסביבה. "אתם יכולים להשתמש בזה כשאני לא בבית", היא היתה אומרת לנו.

מעולם לא היה לי האומץ להשתמש בכסף. לא כי היה אסור, אלא משום שריחמתי עליה שהיא עובדת כל כך קשה בשבילנו, ולא רציתי לבזבז את הכסף שלה, שנצבר שם, שעבורי נראה אז כמו מיליונים.

אני זוכר שיום אחד הגיעה אחותי כנרת הביתה עם חברה, ויחד הן לקחו את הכסף כדי לקנות לעצמן עוגיות. כשראיתי את זה, התחלתי לבכות.

"לאמא אין כסף!" אמרתי להן, "אתן לא יכולות לגעת לה בכסף שהיא חסכה". התקשרתי לאמא לבית מרקחת. היא לא היתה שם, אז דיברתי עם המנהל ופרצתי בבכי. "אחותי לוקחת את כל הכסף של אמא", אמרתי לו בגרון חנוק.

מאז ועד היום, מיראת הכבוד שיש לי כלפיה, לא ביקשתי וגם לא הסכמתי לקבל ממנה כסף.

אני זוכר איך בהפסקות בבית הספר, כל התלמידים היו רצים לאוטו־גלידה מיד עם הצלצול, ואני הייתי רץ איתם כדי שלא יחשבו שאין לי - אבל רגע לפני הרכב הייתי נעצר ומסתפק בשטיפת העיניים למראה של ילדים אחרים אוכלים גלידה להנאתם.

באותן שנים החברים היו מגיעים לבית הספר במיטב המותגים. זה עם נעליים חדשות, האחר עם מכנסיים שריח החנות עוד עליהם. אני, את מיטב "האופנה" שלי ירשתי מצחי. לי לא היו דודים מחו"ל שישלחו חולצה אופנתית, ולא קרובי משפחה עשירים שייתנו נעליים יוקרתיות במתנה.

לא אשכח איך יום אחד אמא הגישה לי קופסת קרטון קטנה, כשעל פניה חיוך. "קניתי לך נעליים חדשות!" היא אמרה. פתחתי את הקופסה, ראיתי את החור הקטן באחת הנעליים, והבנתי שהיא פשוט לקחה נעליים ישנות של צחי וצחצחה אותן עבורי, שייראו כמו חדשות.

לא רציתי לבייש ולהעליב אותה. חיבקתי את אמא ואמרתי לה בקול נרגש: "תודה, אמא! את יודעת שרציתי בדיוק כאלה נעליים".

עבורי, כבודה של אמא חשוב יותר מכל דבר אחר.

תודה, אמא.

עם זאת, בתוך תוכי, כשהייתי עם עצמי, הפריע לי שאין לי. הייתי שואל את עצמי, למה להם יש ולי אין? במה אני שונה מהם? איך אצליח שגם לי יהיה?

לא היו לי צעצועים, ואת רוב היום העברתי עם האחים שלי. מדי פעם היינו יורדים לשחק כדורסל, ובעיקר משחקים עם בני הדודים מהבניין ממול. מעבירים האחד לשני חפצים. לפעמים עושים שטויות שילדים עושים. למשל, לזרוק שקיות מים על השכנים למטה.

אני מסתכל היום על הילדים שלי, שיש להם הכול, כל מה שהם יכולים לבקש או לדמיין, ותוהה איך הסתדרתי בעצמי בלי כל אלה. ובכל זאת, ילד רואה בזמן אמת רק את מה שיש לו. ואנחנו היינו ילדים פשוטים מבית פשוט, לאמא פשוטה עם לב ענק.

פעם, מגעגועים ומחמלה, החלטנו יחד להפתיע אותה וצחצחנו את הבית. כל ילד תפס לעצמו פינה, וכשהיא נכנסה בשעות הערב קפצנו עליה וצעקנו: "הפתעה!" אני זוכר שהיא התרגשה ואמרה: "איזה ילדים יש לי, אתם העולם שלי".

אמא היא זו שנטעה בי את החלום, החלום שטיפחה. היא שנתנה לי את הביטחון להאמין בעצמי. היא, יחד עם חיֵי הדלות, יצרה בי את המוטיבציה להצליח.

ברור שלפעמים קינאתי בחברים שלי. חלמתי איך יום אחד אוכל גם אני לקנות גלידה. חלמתי כמה צעצועים יהיו לי. חלמתי על הבגדים החדשים שאלבש ללימודים.

לקנאה הזאת, החיובית, היה מקום חשוב בילדות שלי. בזכותה התגבשה אצלי ההחלטה להיות כמו כולם, לעבור אותם. לנצח. זה היה האתגר, כמו במשחק, ואני הייתי חדור מוטיבציה לנצח. אם צריך, החלטתי, אעבוד גם באלף עבודות.

נשבעתי שלא אשאר שם, במקום ההוא.

* * *

למדתי בבית הספר היסודי הדתי תחכמוני. ביסודי, ואחר כך גם בחטיבת הביניים, בישיבת בני עקיבא. עד היום, אני מודה לאמא על ששלחה אותנו לחינוך דתי. כך למדתי להיות עניו, להשפיל מבט, לא להרים את הראש. שם גם למדתי והפנמתי את הערכים הבסיסיים שמלווים אותי מאז עד היום, כמו כיבוד אב ואם.

מדי פעם אבא היה לוקח אותי לשבת, ובכל פעם הייתי מתמלא מחדש בצער. לעומת הבית החם של אמא, אבא היה לבד. גם כשהיה נשוי בפעם השנייה, הוא בעצם היה תמיד לבד.

הערוץ שלי מולו נפתח רק כעבור שנים, כשאמא היתה הולכת לעבודה ומשאירה אותי בבית הקפה שלו. "אני אחזור בעוד כמה שעות", היא היתה אומרת.

אני הביישן, שמסמיק אם מישהו רק פונה אלי, הייתי פשוט עומד בשקט ליד הקופה ומקשיב. יונק מאבא, מתוך צפייה בו, את הכללים הבסיסיים לבניית עסק. שומע דברי חוכמה מפיו של אבא, איש עסקים קשוח מהטובים שיש.

יש לו, לאבא, פני פוקר. לעולם לא תוכלו לדעת מה הוא חושב בתוכו, מה הוא מרגיש. תמיד חתום, ממוקד בעסקה.

פעם אמר לי בנקאי מסוים שאבא יכול לקנות תמונה, שכולם יטענו ששילם עליה יותר מדי, אבל כעבור שנה היא תהיה שווה פי שניים, והוא יחייך באלגנטיות ובקריצת עין, כאחד שידע מראש שכך יהיה. אינסטינקטים חדים יש לו לאבא.

עוד נחזור אליו.

* * *

מירי היתה הילדה הכי יפה בכיתה. זאת שמופיעה בחלומות של כל הילדים. כן, גם בכיתה ג'. כמו כולם, גם אני חלמתי עליה, וכילד שמכוון גבוה לא הסתפקתי בחלומות. מצד שני, מרוב שהייתי ביישן לא יכולתי אפילו לפנות אליה ולומר לה שלום.

יושבים בכיתה, שורה של חברים, וכולם מדברים על מירי. "אני אבקש ממנה חברוּת", אומר אחד. "אני קודם!" מתחרה השני. אני מסתכל עליהם וחושב לעצמי שאני חייב להקדים את כולם.

באותו יום הגעתי הביתה, לקחתי דף וכתבתי לה פתק: "היי מירי, שלום. אני מבקש ממך חברות". החלטתי שאזרוק לה את זה בתיק, ונראה מה יהיה. זה היה הכי רחוק שיכולתי ללכת.

לקחתי מעטפה, הכנסתי לתוכה את הפתק ולקחתי מהחדר עוד כמה שקלים שחסכתי כדי להוסיף למעטפה. "מה אתה עושה?" שאל אותי צחי.

מציע חברות למירי מהכיתה, עניתי.

"זה לא עובד ככה", הוא צחק. "אתה לא יכול לתת לבחורה כסף כדי שתהיה חברה שלך".

אבל אני באמת רוצה לתת לה את כל מה שיש לי! הסברתי. ככה זה עובד, לא?

"לא", פסק צחי. "כסף אתה לא נותן".

אז לא אתן. הכנסתי את הפתק למעטפה, ולמחרת בבוקר הגעתי איתו בהתרגשות לבית הספר והכנסתי אותו לתיק שלה.

בהפסקה כל הילדים היו עסוקים בענייניהם - בעיקר בגיימבוי, הצעצוע החדש שהיה לכולם בימים ההם. לי לא היה תקציב למשחק, כך שהסתפקתי בצפייה במשחקים של אחרים.

"עידו", נשמע הקול מאחורי. אני מסתובב, ולידי עומדת מירי. הסמקתי כהוגן. "זה אתה ששמת לי פתק בתיק?"

חם לי, אני מזיע, המילים מסתבכות בגרוני. "אני? מה פתאום, זה רן גרוסמן", אני מתכוון לומר לה, נאבק בעצמי. שחרר, לוחש השד שעל כתף ימין, לא רוצה לקחת אחריות. "תהיה גבר", לוחש המלאך שעל כתף שמאל.

אני מת מפחד בתוכי, כי הנה היא הולכת לצחוק עלי, ולמה שאקח אחריות על הפאדיחה. התחלתי לצאת מהכיתה ולצעוד במסדרון - והיא אחרי, מתעקשת. "זה אתה שמת או לא? תגיד לי, כי אני מסכימה".

הייתי המום. כן, עניתי, זה אני. היא חייכה, אני חייכתי בחזרה כשהלחיים שלי מאדימות. נהיינו חברים, כמו שילדים בכיתה ג' יכולים להיות. מה זה אומר? שכל יום אחרי בית הספר ליוויתי אותה לביתה, שהיה רחוק יחסית.

היא, מצדה, לימדה אותי לא לפחד מתולעי משי שמצאנו בדרך לביתה, בין הפרדסים.

איזו ילדוּת קסומה.

יום אחד, יותר משנה אחרי, מירי חלתה ולא הגיעה לכיתה, ואני, שלא ידעתי אפילו את מספר הטלפון בביתה, החלטתי לעשות לה הפתעה: להכין את כל שיעורי הבית, ולבוא אליה איתם.

היה לי אז קל מאוד, בעיקר בחשבון. בלי ללמוד אפילו. הכנתי את השיעורים בשלוש-ארבע שעות, מילאתי את המחברת - ורצתי אליה הביתה.

אני לוקח נשימה עמוקה ודופק על הדלת. בפתח עומדת מולי אמא שלה. "מירי לא מרגישה טוב", היא אומרת לי. אני יודע, אמרתי. הבאתי לה את שיעורי הבית עם הפתרונות, ואני רוצה לתת לה את המחברת.

היא מתבוננת בי במבט קר, קפוא. מפחיד. "זה בסדר, כבר נתנו לה", היא אומרת וסוגרת את הדלת.

כואב. רק כעבור זמן רב הבנתי שזה בגלל שם המשפחה שלי. יש דבר כזה שקוראים לו עדוֹת, ויש פערים בין עדה "מזרחית" לבין עדה "אשכנזית".

בי נשבעתי שלעולם לא אשפוט אדם על חזותו. ערבי, יהודי, אמריקאי, לבן או שחור, כולם יהיו שווים בעינַי.