ההבטחה – כרך ראשון

פרק 1 פרק 1

פנסי הרחוב מהבהבים בקצב אחיד ואני בוהה בהם ופורשת את ידיי לצדדים בהנאה. האדרנלין בגופי מסרב להתפוגג וצר לי שהבילוי הערב עומד להסתיים. אני מחליקה את כפות ידיי על מותניי וממששת את האריג העדין. כפפות הארגמן שאני עוטה נתפרו למידותיי, בדיוק כמו השמלה היפהפייה שמגיעה עד קרסוליי ושוליה מתנופפים כעת עם משב הרוח הנעים של שלהי הקיץ. כובע הברט שהגיע במשלוח מיוחד מפריז מעטר את ראשי ככתר ושיערי הבהיר העשוי בקבוקים־בקבוקים מרפרף בקלילות על חזי.

מוזיקת הג'אז שבקעה מהמסעדה כבר פסקה ואחרון המבלים יוצא אל הרחוב. הוא פוסע באיטיות על אריחי האבן הכבדים ושר בקולי קולות.

השדרה הארוכה, שעד לפני שעה קלה שקקה חיים, כמעט נטושה כעת. המבנים הצפופים שאבו לקרבם את המוני האנשים ודורשים גם הם את מנוחת הלילה שלהם. עגלות הסוסים נעלמו, קול שאון המכוניות נדם וחלונות הראווה חשוכים.

אני אוהבת את המולת העיר היפה שלי. השקט מערער את שלוותי.

"אנוש'קה, בואי שבי לידי." אחותי טופחת על הספסל.

"אנְ-יָה," אני מדגישה את הברות שמי ורוטנת. "בבקשה אל תכני אותי בשם הילדותי הזה." אני מגניבה מבט אל אנטון שיושב לצידה על הספסל. הוא לא מביט בי. עיניו נעוצות בגבר שיצא מהמסעדה ומדדה בעליצות על המדרכה מולנו.

"את תמיד תהיי אנוש'קה בשבילי." אחותי מחייכת אליי.

אני נסוגה שני צעדים לאחור ונשענת על עמוד תאורה. אני אוחזת בבד שמלתי בשתי כפות ידיי ומנופפת בו. קולות הרשרוש של שכבות הבד המתחככות זו בזו נשמעים כמו ליטוף של רוח ומצליחים לעמעם מעט את הרוגז שאחותי עוררה בי.

"אני שונאת את השם שלי." אני שומטת את הבד ורוטנת. "אניה... שם כל כך שכיח ומשעמם. ואת, שהגחת לאוויר העולם בסך הכול שתי דקות אחריי, זכית בשם מיוחד. אולי אם לא היית עצלנית כל כך לפני עשרים שנה, היית יוצאת ראשונה ואני הייתי מקבלת את השם היפה הזה."

אנטון מעווה את פניו בלעג ועדיין לא מביט בי. הוא אף פעם לא מביט בי.

"מיקלינה זה לא שם יפה יותר מאניה." אחותי מפטירה. "ואת כבר יודעת שהשם שלנו הוא לא מה שחשוב אלא מה שאנחנו בוחרות לעשות בו."

אני מגלגלת עיניים ומהדקת את שפתיי, נחושה לא להיגרר פעם נוספת לדיון המשמים הזה. הערב הזה עלה על הציפיות שלי ולא אניח לדבר להעיב על מצב הרוח העילאי שלי. האווירה במסעדה הייתה מחשמלת. הלהקה ניגנה מוזיקת ג'אז מסעירה וזכיתי בתשומת לב רבה ממחזרים ותיקים וחדשים. רחבת הריקודים הייתה הממלכה שלי והרגשתי כמו בת אצולה.

אני מרימה את פניי אל השמיים, נושמת נשימה עמוקה ומדמיינת שאני מחוץ למסעדה בפריז, בירת האופנה העולמית. אני אוהבת את ורשה אך לעיתים מרגישה שהיא קטנה מדי למידותיי. מבטי נודד שוב אל המבנים מולי. שורה ארוכה של בנייני מגורים ישנים ומרשימים הנושקים זה לזה. לאורך החזיתות פרושים חלונות מלבניים ולחלקם יש מרפסת חזיתית צרה. גילם של המבנים לא מעיב על קסמם, להיפך, אני ממש יכולה לדמיין את הדיירים שהתגוררו בהם בתקופות מוקדמות יותר ולראות את בני האצולה המסתובבים בין החדרים לאחר שפרשו מנשף רב משתתפים. כל אחד מהבתים טומן בחובו היסטוריה קסומה ומחשמלת, ואילו אני נולדתי בתקופה שבה העיר שלי מתיימרת להיות מודרנית ולהתנתק מעברה הקלאסי.

"כדאי שאלווה אתכן הביתה," אומר אנטון למיקלינה בקולו העמוק וגורם לי להקיץ משרעפיי. "הבטחתי לאבא שלכן שאוודא שאתן מגיעות בשלום."

"לא!" אני מזדעקת. "תלווה אותנו לבית הקפה של פיטר, אני אוסרת עליך להכריז על סיום הערב."

הוא מתעלם מהבקשה שלי ונעמד בפניו אל השדרה המובילה לבניין המגורים שלנו.

"אנטון." מיקלינה מחליקה את כף ידה על זרועו וכשהוא חוזר להביט בה סומק מציף את לחייה. היא מייד מניחה את כפות ידיה על ברכיה ומשפילה את מבטה. "אני בטוחה שבית הקפה של פיטר כבר נסגר אך אשמח אם תוכל לשבת איתנו עוד כמה רגעים. אניה עדיין מסוחררת מהבילוי המסעיר שלנו."

אנטון קד בראשו לאישור ומתיישב.

מבטי נודד ממיקלינה לאנטון ובמקום לחוש תחושת סיפוק מכך שהוא נענה לבקשתה, בטני מתכווצת מעקצוצי קנאה.

עיניי ננעלות על מיקלינה, התאומה הזהה שלי. שיערה זהוב וגלי, גון פניה בהיר כפורצלן ועיניה התכולות מלוכסנות. לשתינו יש מבנה גוף רזה וקימורים נשיים מרשימים. עד לפני כמה שנים אף אחד לא הצליח להבדיל בינינו. אפילו חברינו הקרובים ביותר נאלצו להסיט את שיערנו הצידה כדי לחשוף את המפגש בין הלחי לאוזן ימין בחיפוש אחר נקודת החן שהפכה לסימן ההיכר של מיקלינה. נוסף על שמה המיוחד היא קיבלה גם את נשיקת השמש ואילו פניי שלי נותרו חלקות. היום כבר קשה להתבלבל בינינו. אחותי נוטה להסתיר את המתנות שהטבע העניק לה ואילו אני מחצינה אותן. מיקלינה אוהבת לבוש סגפני. הבגדים שלה תמיד בגוונים כהים ומשעממים ואפילו הגזרות שהיא בוחרת ישנות ומסורתיות. השיער שלה אסוף תמיד בצמה הדוקה המשתפלת על גבה, והיא מפזרת אותו רק כשאנחנו יוצאות לבלות. בזמן שאני מארחת חברה לאימי בבוטיק האופנה שבבעלותה, מיקלינה שוקדת על לימודי סיעוד. היא קוראת עיתונים בדבקות חסרת פשרות ומנהלת שיחות בחברה כמו גבר אינטלקטואל. אין ספק שהיא הבחורה המשעממת ביותר שאני מכירה, ולא מפתיע אותי שבניגוד אליי היא לא זוכה לתשומת לב ממחזרים מרגשים. נשגב מבינתי מדוע בחור כמו אנטון כרוך אחריה. היא לעולם לא יוצאת לבלות בלעדיו. הוא היחיד שמזמין אותה לרחבת הריקודים, תמיד צועד לידה ותמיד מאזין בקשב רב לנאומים המשמימים שלה.

"אנטון, תודה שאתה שומר עלינו," אני אומרת בנימה פלרטטנית וחוזרת לנופף בשמלתי בתקווה נואשת לזכות ממנו ולו במבט אחד.

הוא קד בראשו אך עיניו נעוצות כעת בקרן הרחוב.

"אולי תספר לנו על אודות פשע חמור שסיכלת לאחרונה," אני מנסה את מזלי פעם נוספת.

"אני מסרב לשתף אתכן במידע שעלול לפגוע בכן." הוא נשען על גב הספסל ומעסה את עורפו.

"אבל אתה נראה מוטרד כל כך," אני מזייפת נימה עצובה. "אני רוצה להאמין ששוטר בכיר בוורשה מסוגל לסלק את הפושעים מהרחובות שלנו ולהרגיע את עצביי הרופפים. כשאתה נראה מוטרד זה מעצים את סף החרדה שלי."

"אנושק'ה," מיקלינה נוזפת בי. "אין לך מושג עם אילו פשעים אנטון נאלץ להתמודד במסגרת התפקיד שלו. העובדה שהוא מוטרד רק מוכיחה שהוא אנושי ושבאמת אכפת לו."

הוא מזכה אותה בחיוך קטן ולחייה מאדימות שוב.

אני חושקת את שיניי. הצדקנות שלה תמיד גורמת לי להיראות רע. היא לא מסוגלת להעריך פלירטוט נשי בסיסי.

"אז תבטיח שאם תיתקל בפשע מסעיר תחלוק איתנו את הסיפור," אני לא מרפה.

"אנוש'קה, אנטון אף פעם לא מבטיח משהו שהוא לא מתכוון לקיים."

אני מצמצמת את עיניי ודוקרת אותה במבטי. היא נראית מיניאטורית לידו. הגבריות שלו זועקת למרחקים גם כשהוא נשען בנינוחות על הספסל. הוא לובש ז'קט שחור ומתחתיו חולצה לבנה מכופתרת שמדגישה את כתפיו הרחבות ומבליטה את המוצקות של פלג גופו העליון. שיערו, בצבע אדמה יבשה, נראה שופע ורך למגע. עיניו החומות בורקות כממתיקות סוד ולסתו מסותתת. אני מניחה שיש לי מחזרים נאים כמוהו אך אף אחד מהם לא משדר את העוצמות שלו.

אני מנסה לחשוב מה לומר הפעם כדי לזכות בתשומת ליבו אך דעתי מוסחת מקול הצעדים שנשמעים מאחוריי, ואני מסתובבת ורואה שני לובשי מדים כחולים מתקרבים אלינו.

"התאומות היפות לבית אורז'שקובה," צועק לוקאש, ואני ממהרת להזדקף ולמתוח את שפתיי בחיוך מסנוור.

"הלילה הזה משתפר מרגע לרגע." סטניסלב מיישר את חולצת המדים שלו ושניהם נעצרים מולי ובוחנים אותי בהנאה. כאשר הם מבחינים באנטון פניהם מרצינות.

"המפקד," הם פונים אליו בקידת ראש.

אני נושכת את שפתי התחתונה בעצבנות. ההתרגשות מהמפגש עם השוטרים מתחלפת באכזבה. שניהם נאים ושניהם מחזרים אחריי בנחישות. אך ברגע שהם בקרבתו של אנטון הם נראים כמו שני ילדים שמשחקים בתפקיד שגדול למידותיהם.

אנטון משיב להם בהנהון קל וחוזר לסרוק במבט מוטרד את השדרה.

"אניה..." לוקאש מגלגל את שמי על לשונו ואז אוחז בכף ידי ונושק לה. "את... את נראית כמו פרח בשדה של קוצים."

אני מצחקקת מהמחמאה המטופשת שלו.

סטניסלב דוחף אותו הצידה ומושך אליו את כף ידי. "אניה, את נראית כמו קשת בענן כשהשמיים קודרים ואפורים."

אני מצחקקת שוב ומגניבה מבט אל יושבי הספסל. המחמאות האלה הן בדיוק מה שאני זקוקה לו כדי שאנטון יבין שתשומת הלב שלו מופנית אל האחות הלא נכונה.

"שוטרים גיבורים שלי." אני אוחזת בצידי השמלה ומתיישבת ליד מיקלינה על הספסל. אני מסירה לכלוכים דמיוניים מהאריג ומחייכת אליהם. "ספרו לנו באילו פושעים מרושעים נלחמתם היום. אנטון מסרב לשעשע אותנו בסיפורי גבורה." אני מקמטת את פניי באומללות.

"אניה," מיקלינה נוזפת חרש.

"מה?" אני מיתממת. "אנטון לא בתפקיד כרגע. אין לי ספק שהוא לא יאסור על החברים שלנו לשתף אותנו בסיפורי גבורה מלהיבים."

אנטון לא מגיב ואני מנצלת את ההזדמנות ומנפנפת בידי כדי להורות לשוטרים להתחיל לדבר.

"לצערי לא השתתפנו במשהו מלהיב מדי." לוקאש מגחך. "שוב ניפצו שמשה בחנות של סוחר יהודון בשכונת מורנוב."

גופה של מיקלינה נדרך. "לוקאש, הכינוי הזה לא נאות."

הוא מקמט את מצחו בבלבול ואני נושפת ברוגז.

"מיקלינה." הפעם זו אני שנוזפת בה, "מה הבעיה עם הכינוי הזה? חברים לא צריכים להישמר בלשונם כשהם בקרבת חברים. זה כמו שאני קוראת למאשה נוצרייה מסריחה. ובאמת יש לה ריח של בצל רקוב."

לוקאש וסטניסלב פורצים בצחוק ומהנהנים לאישור.

"זה שונה." מיקלינה זוקרת את סנטרה. "אני לא מצדיקה את הבחירה שלך לציין את הדת שלה כשאת משמיצה אותה, אבל יהודון נאמר ככינוי גנאי כלפי כל היהודים, בלי קשר למעשיהם."

אני מנסה להבין את הטיעון שלה ללא הצלחה.

"אל תתייחסו אליה." אני מניפה את ידי בביטול. "היא נחושה להפריע לכם לשעשע אותי בסיפורי הגבורה שלכם."

"אניה, איך היית מרגישה אם היו קוראים לסבא יהודון?" מיקלינה מסרבת להרפות.

"איזה סבא?" אני מתחלחלת.

"סבא סימון," היא לוחשת ולרגע נדמה לי שהיא מתחרטת שהזכירה אותו. "את זוכרת אותו? אבא של אימא. פגשנו אותו כשהיינו קטנות."

"טיפשונת, למה שיקראו לו יהודון?" אני מגחכת.

מיקלינה נעמדת ואנטון נעמד לצידה.

"הוריה של אימנו היו יהודים," היא אומרת בתוכחה. "כשאימא נישאה לאבא היא החליטה לעזוב את הדת הזאת ולא להשתייך לשום דת אחרת, אלמלא כן גם אנחנו היינו יהודיות."

אני פוערת את עיניי בזעזוע. "מיקלינה, אני לא אסבול את דברי הבלע האלה." אני משלבת את זרועותיי על חזי. "לטעון שאנחנו נצר לשושלת יהודית זו רשעות." אני נעמדת ופונה אל לוקאש וסטניסלב. "אִמרו לה בבקשה להפסיק להעציב אותי."

שניהם מסתובבים אליה בחדות אך נאלמים דום כשאנטון נוהם חרש.

ההבנה שאיאלץ להגן על עצמי לבדי מציפה בי זעם. אני זוקרת את סנטרי ומניחה את כפות ידיי על מותניי.

"אִמרו לי, אני נראית לכן יהודונית?"

שניהם מניעים את ראשם במרץ מצד לצד.

"האם אני פחות פולנייה מכם?"

"לא," שניהם עונים במקהלה.

"את הכי פולנייה," לוקאש מוסיף ומצביע עליי. "את צריכה להופיע על הדגל שלנו."

"נכון." סטניסלב מחייך. "צריכים להוסיף את שמך להמנון שלנו."

המחמאות שלהם מצליחות להשקיט את הזעם שגאה בי ואני מעפעפת. "תארו לעצמכם שהייתי צריכה לחיות כיהודייה בפולין." אני פורצת בצחוק. "ללכת לבתי התפילה המוזרים שלהם, להתלבש כמו פושטת יד ולהינשא לגבר שמגדל תלתל ארוך ליד האוזן."

שניהם צוחקים בקול גדול ואני מתעלמת בהפגנתיות מהמלמולים של מיקלינה ופוסעת קדימה.

"אני מאשרת לכם ללוות אותי הביתה," אני מכריזה בלי להסיר את עיניי ממיקלינה ותוך שבריר שנייה השוטרים פוסעים משני צידיי.

אני מאזינה ללוקאש וסטניסלב בחצי אוזן ומנסה לקלוט את השיחה שמתנהלת מאחורינו בין מיקלינה ואנטון, שברי משפטים על הבדלי דתות וגרמניה הנאצית ואפילו היסטוריה. מיקלינה מדברת, ומפעם לפעם אנטון תורם את חלקו לדיון. המשפטים שלו נשמעים ברורים ונאמרים בסבלנות רבה.

בלי משים נפלט מפי קול רטינה והמלווים שלי משתתקים. אני ממהרת לזייף צחקוק ומחישה את צעדיי.

עכשיו אני כבר לא מנסה לצותת להם. אני בטוחה שהיא משעממת אותו בנאומים הצדקניים שלה. עוד יבוא היום שבו הוא יבין שהוא מבזבז את זמנו איתה וישתוקק לחזר אחריי. אני מחליטה ליהנות מכל רגע של חיזור ולחגוג את התבוסה של מיקלינה.

לפתע אני שומעת יללה חלשה מכיוון השער של אחד הבניינים הסמוכים. אני מטופפת על עקביי לכיוון הקול ודוחפת את השער פנימה. גור חתולים ג׳ינג׳י קטנטן עומד לבדו ומיילל. הוא נראה תשוש ומורעב.

אני אוספת אותו בזרועותיי, מנקה את החול מפרוותו העדינה ומלטפת את עורפו. תמיד הייתה לי חולשה לחתולים. בניגוד לילדים קטנים קולניים ומעצבנים, חתולים משרים עליי רוגע. הם מזכירים לי את עצמי. גאים, שובבים ומפונקים.

ציפורניו של החתול נתפסות בעיטור התחרה של צווארון שמלתי ושורטות את עורי.

"אנוש'קה," מזדעקת מיקלינה. "השמלה שלך! הוא הורס את השמלה שלך."

רק עכשיו אני מבחינה בפמליה שמצטופפת ליד השער ומביטה בי.

"לא אכפת לי." אני מושכת בכתפיי, מצמידה אותו לחזי ויוצאת אל השדרה. "אימא שלו נטשה אותו. אם לא אדאג לו הוא לא יעבור את הלילה."

"אימא תנטוש אותך אם היא תראה מה החתול הזה מעולל לשמלה החדשה שלך," מעירה מיקלינה בידענות.

"היא לא תדע." אני זוקרת את סנטרי. "אם לא תספרי לה, היא לא תבחין בכך."

"מובן שלא אספר," אומרת מיקלינה בטון נעלב. "אני אף פעם לא מספרת לה על המעללים שלך."

"אם כך, אפשר להמשיך לצעוד," אני פוסקת.

אנטון נסוג צעד אחד לאחור. מבטו נעוץ בחתול שנח בין זרועותיי ואז הוא מרים אליי את עיניו. רעד קל חולף בשיפולי גבי לנוכח אישוניו היוקדים אליי בעוצמה, ואני מבינה שזו הפעם הראשונה שהוא באמת מביט בי. אני משפילה את ראשי ומנסה להתעשת.

לוקאש וסטניסלב מצמצמים את הפער ומציצים אל החתול. קול צעדינו מהדהד בין הבניינים ואני מחליטה לקצר את הדרך הביתה דרך הפארק היפה. מראה הספסלים המיותמים בין העצים העבותים שובה את ליבי.

"ספרו לי משהו נוסף," אני מבקשת בניסיון להסיח את דעתי מהמבט שזכיתי לקבל מהבחור שאף פעם לא מביט בי.

"שני צוענים הגיעו בצהריים לתחנת המשטרה," אומר לוקאש ומגחך.

"צוענים?" אני מקמטת את מצחי. "אני לא חושבת שאי פעם ראיתי צוענים."

"וטוב שכך." סטניסלב מעווה את פניו. "הם מסריחים ומטונפים."

אני צוחקת.

"הם רצו להגיש תלונה על סוחר פולני שרכש מהם שטיחים אך לא שילם עליהם," סטניסלב מסביר. "הצוענים האלה חצופים כמו היהודונים."

"הם גם מתרבים כמו היהודונים." לוקאש נוחר ברוגז.

"אז מה עשיתם?" אני שואלת ומלטפת את פרוותו של החתול.

"סילקנו אותם," אומר לוקאש בגאווה. "עדיף שיבינו כמה שיותר מהר שאין להם מה לחפש בוורשה וינדדו למקום אחר."

"מצוין," אני פוסקת ומציצה אל מאחורי גבי.

מיקלינה נושכת את שפתה בניסיון לשמור על איפוק ואנטון נועץ בי את עיניו. מבטו אומר סלידה ושולח צמרמורת בכל גופי.

אני מקמטת את מצחי ולא מבינה מה אמרתי שעורר בו תגובה כזאת.

אנחנו יוצאים מהפארק אל הרחוב המטופח ונעצרים מול שער הבניין בן שלוש הקומות שבו אנחנו מתגוררות, ושאין ספק שהוא הבניין היפה ביותר ברחוב. אני ממשיכה ללטף את פרוותו של החתול בידיעה ברורה שלא אוכל להכניס אותו הביתה, ולכן רק קוטפת כמה עלים מהגינה, יוצרת עבורו מצע רך ומניחה אותו בזהירות. הוא חוזר ליילל.

"אל תבכה דג'צקו. אתה תינוק חמוד ותכף אביא לך חלב." אני מלטפת את ראשו ומזדקפת.

לוקאש מושך את כף ידי ונושק לה וסטניסלב עושה זאת מייד אחריו. הם מסתובבים אל מיקלינה ומזכים אותה באותה המחווה.

אנטון פותח את דלת הבניין, ממתין ששתינו ניכנס ומטפס אחרינו במדרגות החשוכות אל הקומה השנייה. בקומה הראשונה מתגורר קשיש ערירי, בקומה השלישית גרים זוג מבוגרים ובדירה הצמודה אליהם אלמנה בגיל העמידה. בדירה הסמוכה לשלנו גרו פעם זוג קשישים נרגנים. לאחר מותם אבא רכש את הדירה שלהם וכעת היא עומדת ריקה. אני מניחה שמי מאיתנו שתינשא ראשונה תקבל אותה. אין לי ספק שבמירוץ הזה אני אביס את אחותי בקלות.

אנטון ממתין עד שמיקלינה תפתח את דלת הבית ונושק לכף ידה. היא מחייכת אליו בביישנות ואני פוכרת אצבעות בחוסר סבלנות וממתינה שהוא ייפרד ממני באותו האופן.

"לילה טוב גם לך, אניה," הוא אומר בקרירות, ואז מסתובב ויורד במדרגות.

אני מחניקה נהמת רוגז, הודפת את מיקלינה מדרכי ונכנסת לדירה לפניה. עקביי נוקשים על המרצפות בזמן שאני חוצה את מבואת הכניסה ופונה אל החדר הצמוד למטבח.

"מריה," אני קוראת למשרתת.

"למה את מעירה אותה?" מיקלינה לוחשת מאחורי גבי.

"מריה," אני מרימה את קולי ונוקשת פעמיים על דלת חדרה.

המשרתת הצעירה שלנו פותחת את הדלת בעיניים טרוטות. גופה הצנום מכוסה בחלוק והיא מביטה בי בבלבול, אך כשהיא מבחינה במיקלינה חיוך קטן עולה על שפתיה.

"אני זקוקה לצלוחית עם חלב." אני נסוגה מעט לאחור ומצביעה על המטבח.

"כמובן, גברת אניה." היא מהנהנת ופונה אל המטבח. "אחמם לכן שתי כוסות חלב."

"אנחנו לא זקוקות לשתי כוסות חלב," אני משיבה בקוצר רוח. "חלב קר בצלוחית זה מה שביקשתי."

היא מהנהנת שוב ונכנסת אל המטבח.

"אנושק'ה..." מיקלינה ממלמלת את שמי, "למה הערת את מריה בשביל מטלה מטופשת כזאת?"

"אל תתערבי."

מיקלינה נאנחת ומסתובבת אל המסדרון הארוך המוביל אל חדרי השינה.

"גברת אניה, את זקוקה למשהו נוסף?" מריה מגישה לי את צלוחית החלב.

"לא כרגע." אני מזייפת חיוך. "אבל אולי אצטרך מאוחר יותר."

היא קדה בראשה ונכנסת לחדרה.

אני יורדת בזהירות אל הגינה, מניחה את הצלוחית ליד החתול ומעודדת אותו לטעום מן החלב. פניו הפרוותיות נצבעות לבן ואני מצחקקת בהנאה וחוזרת לביתי.

אני תולה את מעילי לצד מעילי הוריי במבואת הכניסה ופוסעת דרך המעבר המקומר אל חדר האוכל. מנורה בודדת מציפה את החלל באור חמים ומנחם. אני מחליקה את כף ידי על שולחן המהגוני הארוך וממוללת באצבעותיי את המפית שמונחת על צלחת הפורצלן שמריה כבר ערכה לארוחת הבוקר. אדרנלין הבילוי הלילי שלנו עדיין מעקצץ בי ואני מתלבטת אם להציק למריה פעם נוספת, אך בסופו של דבר נמלכת בדעתי. אני סבה על עקביי אל המסדרון, חוצה את טרקלין האירוח וממשיכה אל אגף המגורים.

דלת חדר השינה של הוריי סגורה. אני נזהרת שלא לנקוש בעקביי ופוסעת בשקט הלאה. הדלת של מיקלינה פתוחה אך אני לא מתעכבת ונכנסת אל חדרי.

מחשבותיי נודדות אל אירועי הערב ועקצוצי כעס מטפסים במעלה חזי. מרגע שנעשיתי מודעת ליתרונותיי הנשיים מעולם לא פגשתי גבר שלא נענה לפלירטוטים שלי. לא פעם הצבתי לעצמי מטרה להשיג את הבלתי מושגים ותמיד נחלתי הצלחה רבה, אם כי האתגר הוא שמסעיר אותי ולאחר הכיבוש אני תמיד מאבדת עניין. עכשיו אני חשה את מכאובי הכישלון, והתחושה זרה ומעיקה. הגילוי המפתיע על הייחוס המשפחתי המפוקפק שלנו לא נותן לי מנוח, ואני תוהה אם מיקלינה עשתה זאת כדי להעיב על מצב רוחי. הו, כמה אתענג על הרגע שבו היא תאבד את המחזר היחיד שלה לטובתי.

"אנושק'ה," מיקלינה אומרת את שמי ברכות מפתח חדרי. היא לובשת כותונת לבנה ופניה נראות עצובות.

"מה את רוצה?" אני מתפתלת בניסיון לפתוח את הרוכסן בגב השמלה.

"אני מרגישה את הכעס שלך." היא מלטפת בחטף את בטנה. "יש לי הרגשה שהוא מופנה כלפיי ואני לא רוצה שתלכי לישון כשאת כועסת עליי." היא נעמדת מאחוריי ופותחת בעדינות את הרוכסן.

"היית צריכה לחשוב על זה לפני שהרסת לי את הערב עם השקרים שלך." אני מסירה את הברט, פושטת את השמלה וזורקת אותה על הכורסה.

"אף פעם לא שיקרתי לך." היא נאנחת ומרימה את השמלה.

"ולכן אין לי מושג מדוע בחרת להתחיל לשקר דווקא הערב." אני מסירה את הקומבינזון ותולשת כתונת לילה מקולב בארון. אני יודעת שהיא לא מסוגלת לשקר. כשחלקנו את רחם אימנו, אני שאבתי את הערמומיות והיא את התום וערכי הצדק. בפעמים שדרשתי ממנה לשקר עבורי היא גמגמה והחווירה ונראתה מוכת יגון.

"אנוש'קה, בבקשה שבי על המיטה ותקשיבי לי." היא מנערת את השמלה ותולה אותה בארון.

אני מתעלמת מהבקשה שלה ומתיישבת מול שידת האיפור. אני מלפפת את שיערי סביב הרולים.

"רוחות מלחמה נושבות מגרמניה," היא לוחשת ומתיישבת על הכורסה. "אני צריכה שתביני את המצב כדי שנוכל להתכונן אליו."

"אין לי כל עניין בהכרזות המפחידות שלך." אני מרימה את קולי. "לא די לך בהנאה ששאבת מהרמיזה שאנחנו מוכתמים בדם יהודי? עכשיו את מנסה להפחיד אותי בדיבורים על מלחמות?"

"את יודעת למה הסובבים אותנו מתעלמים מהזיקה היהודית שלנו?" היא ממשיכה ללחוש ברוגע.

"כי אנחנו לא יהודים." אני נוחרת בבוז.

"כי אבא פולני, סגן מנהל בנק, עשיר ומיוחס." היא נעמדת ואני רואה מבעד למראה שהיא מחבקת את עצמה. "אנחנו לא מנהלים אורח חיים יהודי ומשתייכים למשפחה אמידה מאוד."

"את מודה בכך בעצמך." אני מושכת בכתפיי. "אנחנו לא יהודים מסריחים ואף אחד לא יכול להכריח אותנו להפוך לכאלה."

"אנושק'ה." היא נאנחת ומניחה את כפות ידיה על כתפיי. "אבא תורם כספים למוסד הלימוד שלי, הוא דואג לתגמל את הפקידים בעירייה ובמשטרה ושומר על קשר הדוק עם קובעי המדיניות בעיר. הוא עושה את הדברים האלה כדי לחזק את המעמד שלו ולהגן עלינו. זו הסיבה שלא בודדו אותי עם שאר התלמידות היהודיות וזו הסיבה שהחוקים הנוקשים כלפי היהודים לא חלים על אימא ועלינו. אם היית מתעניינת קצת בהיסטוריה המשפחתית שלנו היית יודעת את זה."

"צאי מהחדר שלי." אני מתנערת ממנה ונעמדת. "אני אעיר את אימא ואספר לה שאת מפחידה אותי בסיפורי אימה לפני השינה."

"את חייבת לפקוח את העיניים ולהכיר במציאות," היא מקשיחה את קולה.

אני מסרבת לאפשר לגילויים הקשים שלה לחלחל אליי ומחליטה להקשות עליה בחזרה.

"אז מה שאת אומרת זה שאבא משלם לאנטון כדי שיבלה איתך?" אני מגחכת.

"מובן שלא." היא מניחה את כף ידה על ליבה. "אנטון חבר יקר של המשפחה שלנו."

הוא חבר יקר שלה אך מעולם לא השקיע בחברות איתי. "אני לא מחבבת אותו ולא רוצה שתבלי איתו." אני זוקרת את סנטרי.

מיקלינה משפילה את ראשה ומזיזה אותו מצד לצד בייאוש. "אני מנסה להסביר לך שאנחנו צריכות להתכונן לתקופה קשה ואת בוחרת להשמיץ את אנטון."

"אז תתכונני." אני מושכת בכתפיי ונשכבת על המיטה. "אולי תבקשי מהחבר היקר שלנו שילמד אותך לירות באקדח שלו? ואולי הוא אפילו ישאיל לך את המדים שלו!" הרעל מתפשט בתוכי מהר ואני לא מנסה לסלק אותו. "אולי הוא יפשוט את מדיו וינשק לא רק את כף היד שלך. היית רוצה את זה? היית רוצה שהשפתיים שלו ינשקו את ה..."

"אניה!" היא קוטעת אותי בחצי צעקה ואני מביטה בשעשוע בלחייה האדומות כיין. "בבקשה אל תביכי אותי ואל תתנהגי ברשעות. את אחותי ואני אוהבת אותך." היא מנמיכה את קולה. "את אמיצה ובעלת תושייה ואין לי ספק שכשיגיע הרגע שבו נצטרך להתמודד עם שינויים נגבור על הכול יחד."

"אממ..." אני מפהקת ומתכסה בשמיכה. "סלחי לי, אבל התעייפתי מהנאום המשעמם שלך. אני פורשת לישון ולחלום על המחזרים שלי. בקרוב איאלץ להחליט מי מהם יזכה בליבי וזה אכן דורש אומץ ותושייה מצידי. ורק שתדעי..." אני מצקצקת, "את יכולה להמשיך להידבק אל אנטון כמו עלוקה. אימא ממילא לעולם לא תאשר אותו. הוא לא ברמה החברתית והכלכלית שלנו, והוא אף פעם לא יהיה."

"אני לא נדבקת אליו." הרעד בקולה מסגיר את הפגיעה שהיא חשה. "הוא חבר טוב, זה הכול." כעבור שניות אחדות אני שומעת את צעדיה מתרחקים.

הבטן שלי מתכווצת כפי שקורה בכל פעם שאני פוגעת במיקלינה. כאילו לא נפרדנו זו מזו בלידה. אני שונאת להרגיש את הכאב שלה, בייחוד כשאני גורמת לו.

כדי להרגיע את עצמי אני מפליגה במחשבותיי אל רחבת הריקודים, מסתחררת בוואלס מושלם. עיניי נישאות אל פניו של השותף שלי לריקוד והחזה שלי נרעד כשאני מבחינה במבטו היוקד. עיניו החומות זולגות אל לחיי הימנית והוא מסיט את שיערי אל מאחורי אוזני. כשהוא מבחין שנקודת החן שלה לא נמצאת שם הבעת פניו הופכת בן רגע לקרירה והוא ממהר להתנתק ממני.

למה הוא משתלט על המחשבות הכמוסות שלי? ומדוע מיקלינה מפחידה אותי בתרחישי האימה שלה? המילים הקשות שלה מהדהדות בראשי ואני רוטנת ומתהפכת על בטני.

"אחות ארורה," אני ממלמלת ומחבקת את הכרית.