ההוראה

פרק 1

ארבעה ימים קודם לכן

אף פעם אל תהמר במשחק של אדם אחר. זו עצה פשוטה שקיבלתי מאבא שלי. אז מה אני עושה עכשיו באמצע סמטה במנהטן, ממשש בכיס שלי שטרות בשווי אלף ומאתיים דולר, ופונה אל קבוצת אנשים שמשחקים בטריק שלושת הקלפים ונראים כאילו החליטו להפסיק לרגע לדקור אנשים וללהטט קצת בקלפים?

לא היה לי מושג, אבל ההיגיון מחייב שזה קשור לשמונה שעות שהקדשתי באותו יום לבחינת דוגמאות מאוירות על כלי חרסינה, פעילות שקבעו הארוסה שלי אנני וסבתא שלה.

בחנות הכולבו ברגדורף גודמן יש אזור קטן שקוראים לו "סוויטת האירוסין", ושם איש מכירות בחליפת שלושה חלקים וחבורת נשים מטופחות צועדים בסך ובידם חפצי מותרות, עד שקנקן שמחירו 1,500 דולר מתחיל להיראות לך כמו פריט הגיוני בעולם.

סבתא ונסה ממלאת את תפקידה בתכנון החתונה מאחר שאמה של אנני הלכה לעולמה לפני שנים רבות. לאיש המכירות שלנו היה מבטא שמקורו בארגנטינה והוא הוביל אותנו בין כל צירוף אפשרי של מגשים, סכינים, מזלגות, צלחות, כפיות וקערות.

לאנני לא אכפת כל כך מחפצים — מעולם לא היה אכפת לה מהם — אבל יכולתי לראות כיצד כוחות השכנוע של סבתא שלה מתחילים לתת בה את אותותיהם, עם כובד משקלה של שושלת קלארק והציפיות המשפחתיות.

ארבע שעות חלפו והחמישית החלה. זו היתה בסך הכול התחנה השנייה שלנו היום.

"מייק?" שאלה אנני. היא וסבתא שלה בהו בי. איש המכירות והשליחוֹת שלו קימטו את מצחם כמו היו חבר מושבעים. כנראה ריחפתי לי.

"שמעת אותי?" שאלה ונסה. "ספלון שטוח עם תחתית או עם רגלית?"

"אה. הייתי הולך על משהו פשוט," אמרתי.

ונסה שלחה אלי חיוך שלא הגיע עד לעיניה, ואמרה, "בוודאי. אתה לא חושב שזה קצת יותר מעודן, ואולי גם קצת יותר... אלגנטי?"

אנני הביטה בי. אני אעשה הכול כדי לשמח אותה, אבל אחרי ארבעה ימים שבהם נסחבתי בניו יורק מחנות יוקרה אחת לאחרת וכשאני במצב הרוח הכי קרבי שלי, פשוט נגמרו לי הכוחות.

"בדיוק," אמרתי.

אנני נראתה מוטרדת, ואילו ונסה עצבנית.

"ובכן, מה בדיוק?" שאלה סבתא שלה. "זו היתה שאלה."

לפני כמה שנים אבא של אנני שלח כלבי רועה גרמני להרוג אותי, אבל לעומת ונסה הוא התחיל להיראות די שפוי.

אנני העבירה את מבטה מסבתה אלי. "מייק?"

ההוא שהגיע מארגנטינה שיחק עם שרשרת השעון שלו. ונסה שלפה מטפחת עם צפיפות חוטים 600, הדוקה כמו חבל חניקה. העיניים שלי היו כל כך יבשות מהבהייה הממושכת ומהאורות הבוהקים והמסנוורים בחנות הכולבו, שכמעט הרגשתי שהעפעפיים שלי נשרטים כשעצמתי אותן.

התקף זעם — אולי להעיף במכה את כל הכלים מהשולחן — התחיל להיראות מפתה, אבל ככל הנראה לא הצעד הכי נבון שלי.

עמדתי שם ונקשתי בלשוני. "סליחה," אמרתי. "תסלחו לי? בדיוק נזכרתי שאני צריך לדבר עם רואה החשבון שלי עד סוף יום העסקים."

שקר, אבל יעיל. אם יש דבר אחד קדוש במשפחה של אנני, זה כסף. הצעד אפילו יעלה את ערכי בעיניהם.

צעדתי במהירות לעבר היציאה. ההוא הארגנטינאי נופף לי לחזור — אולי היה להם אזור חירום להתאוששות של חתנים המומים, עם נתחי אנטרקוט וערוץ הספורט — אבל אני הייתי זקוק לאוויר ולבחוץ.