ההזדמנות האחרונה

מאיה הסתכלה על המקלון בזעזוע. גרונה נחסם כאילו יד סגרה על צווארה, כששני הקווים הכחולים הופיעו.

חיובי.

היא ישבה על קצה האמבטיה, רגליה רועדות כל כך עד שהייתה מוכרחה להצמיד את ברכיה זו לזו. תקווה הבהבה בבהירות ובאותה מהירות גוועה.

לא ייתכן שזה אמיתי.

היא לקחה נשימה עמוקה והסתכלה שוב על המקלון. היא מצמצה פעם אחת, פעם שנייה, פעם שלישית, אבל הקווים נותרו בעינם.

פעמון הדלת צלצל לפתע בעקשנות מתמשכת והיא נעמדה במהירות על רגליה, לבה הולם כנגד חזה כמו מטוטלת הנדחפת על ידי משוגע. היא החביאה את ערכת הבדיקה במהירות במגרה מתחת לזוג הכיורים ולקחה נשימה ארוכה ועמוקה כדי לייצב את עצמה.

גונזו כבר היה בדלת, נובח בחדווה לברכה, אבל מאיה לא הייתה זקוקה לכלב שירמוז לה מי נמצא בדלת. איש לא צלצל בדלת כמו מי שעתיד בקרוב להיות בעלה לשעבר ג'ורג'יו סבאטיני. הוא תמיד לחץ עליו חזק מדי ויותר מדי זמן. הוא זימן אותה וללא ספק לא היה מוכן לקבל לא כתשובה.

מאיה עטתה במכוון הבעה רגועה על פניה כשפתחה את הדלת. "ג'... ג'ורג'יו," אמרה, מקווה שהרעידה בקולה לא מסגירה אותה. "חשבתי שתשלח מישהו מהצוות שלך כדי לאסוף את גונזו. זה לא מה שדיברנו עליו?"

"החלטתי לבוא הפעם בעצמי." הוא התכופף כדי ללטף את אוזני הכלב הנרגש לפני שהתרומם שוב מלוא קומתו, חזותו הגבוהה מתנשאת מעליה. עיניו החומות הכהות נצצו באור ציני כשפגשו את שלה. "אני דיי מופתע למצוא אותך בבית," אמר. "חשבתי שאולי את מבלה עם המאהב האנגלי החדש שלך. איך אמרת שקוראים לו? יו? הרברט?"

מאיה נשכה את לחיה מבפנים, מצטערת, לא בפעם הראשונה, על שיצאה לבליינד דייט המטופש שחברה מקורס היוגה שלה סדרה לה. "הווארד," אמרה בקול מהודק. "וזה לא היה כמו שכתבו בעיתון."

אחת מגבותיו של ג'ורג'יו התרוממה לקשת צינית. "אז הוא לא קרע ממך את הבגדים במסדרון הדירה שלו וביצע בך את זממו?"

מאיה הביטה בו במבט ארסי וסגרה את הדלת מאחוריו בטריקה. "לא," אמרה. "זה יותר הסגנון שלך, לא ככה?"

הוא שלח לעברה חיוך עצלני שבתגובה העמיד את כל השערות שעל עורפה. "את שיתפת איתי פעולה לכל אורך הדרך, קארה," אמר בטון מחוספס וגולמי וכל כך עמוק עד שחשה צמרמורת של אשמה יורדת במורד גבה וקוברת עצמה במקום הסודי והחם שבין ירכיה כשנזכרה בתענוג.

מאיה סבה על עקביה במקום לפנות אליו כשצבעיה עזים כל כך. היא עדיין התכווצה באשמה כשחשבה כיצד התנהגה בחתונה של אחיו. היא עדיין לא הייתה בטוחה מה גרם לזה. האם הייתה זו השמפניה או הכאב שבוויתור הסופי? סקס פרידה, ככה קוראים לזה. לא הייתה לזה שום משמעות, ודאי שלא לו. הוא בטח השכיב כמה נשים מאז שהם נפרדו. לפי דיווחי התקשורת הוא מתראה כרגע עם דוגמנית הלבשה תחתונה שמתגוררת בלונדון. לקרוא את זה היה כמו חץ היישר אל לבה של מאיה, אבל היא העדיפה למות מאשר לגלות לו את זה.

היא הרגישה אותו מתקרב אליה מאחור ועורה עקצץ ונחיריה התרחבו כששאפה את האפטרשייב בניחוח פריחת ההדרים מעורב בריחו הגברי המסוים. כל חושיה – אלה שנשבעה שתמיד יעברו לניוטרל בכל פעם שהוא בסביבה – פעלו במלוא המרץ. לבה פרפר בקרבה כשהניח את ידיו על כתפיה, נשימותיה פסקו כליל כשגופו הגבוה התחכך בה מאחור.

"יש לך ריח טוב," אמר והרכין את ראשו כך שפיו כמעט נגע בצווארה. "את משתמשת בבושם חדש?"

איכשהו הצליחה להפעיל את קולה. "תוריד ממני את הידיים, ג'ורג'יו," אמרה. לפני שאני אסתובב אליך ואפול אל בין זרועותיך ושוב אעשה מעצמי טיפשה גמורה.

אחיזתו התהדקה לשבריר שנייה, מספיק זמן כדי שלבה יגביר את הקצב. "הגירושים שלנו לא סופיים עד שכל המסמכים יהיו מסודרים," אמר, נשימתו מרימה את השערות שהשתחררו מהקוקו הרפוי שלה. "אולי ננצל את הזמן עד שהדיו יתייבש, הא?"

מאיה ידעה על מה הוא מדבר וזה הכאיב הרבה יותר מדוגמנית ההלבשה התחתונה. הוא לא נלחם על נישואיהם ההרוסים, אלא על ההון שלו. משפחת סבאטיני הייתה עשירה כמו משפחת אצולה איטלקית. כשהתחתנה עם ג'ורג'יו לפני חמש שנים לא הוכן שום הסכם ממון. זה היה חוק לא כתוב שלא דיברו עליו: הנישואים שלהם אמורים היו להחזיק לנצח, כמו כל הנישואים האחרים במשפחת סבאטיני. אבל מאיה תהתה אם נישואים אחרים במשפחת סבאטיני סבלו מהמשברים שהם סבלו מהם ושרדו.

היא בהחלט פקפקה בזה.

היא פנתה להביט בו, לבה מתכווץ שוב כשהביטה לתוך עיניו הכהות כלילה. "מה אתה רוצה?" שאלה.

אגודליו החלו ללטף את כתפיה הנוקשות עד שהייתה בטוחה שתימס לשלולית לרגליו. היא נלחמה בתחושה, לחצה את שיניה ביחד והניחה את ידיה על חזו כדי לדחוף אותו ממנה. "אתה מוכן להפסיק לגעת בי, למען השם?" סיננה לעברו.

הוא תפס בידיה ללא מאמץ והחזיק אותן ביד אחת שלו כאילו היו ידיים של ילדה. "זה היה טוב הלילה ההוא, סי?" אמר. "אני לא יכול לזכור פעם שהייתה טובה יותר, ואת?"

מאיה בלעה את רוקה. היא ניסתה בכל כוחה לא לחשוב על הלילה ההוא, כמה נפלא היה לעשות אהבה בכזו הפקרות. שום טמפרטורה או טבלת ביוץ, שום זריקת הורמונים – פשוט סקס פרוע הורס מיטות, רק שהם לא ממש הגיעו למיטה. אבל הביקור הזה: האם הוא בא בשביל שידור חוזר של ליל התשוקה ההוא או שבא להכריז על הפסקת אש לטובת הנכסים שלו?

"ג'ורג'יו... הלילה ההוא היה מטורף, טעות מטופשת," אמרה, לא סומכת על עצמה שתצליח להשיב לו מבט.

היא משכה את ידיה מידו והתרחקה, משלבת את ידיה על בטנה. מוקדם מכדי לספר לו, כמובן. זה יהיה מזל רע בדיוק כמו בפעמים הקודמות. כמה פעמים החזיקה את המקלון בחדווה, רק כדי שחלומותיה ותקוותיה יתנפצו כמו פורצלן יקר מפז על המדרכה שבועיים לאחר מכן? אין שום ערובה לכך שהפעם תהיה שונה. אם זה לא אמור לקרות, ג'ורג'יו לפחות יהיה חופשי להמשיך הלאה עם מישהי אחרת שתוכל להעניק לו את מה שרצה יותר מכל. שניהם יהיו חופשיים להמשיך הלאה. היא בזבזה חמש שנים מחייו, שלא לדבר על שלה. הוא בן שלושים ושש. לרב חבריו ועמיתיו יש כבר שניים או שלושה ילדים.

היא לא העניקה לו ולו אחד.

ג'ורג'יו הלך אחריה אל הסלון הקטנטן. מאיה חשה את מבטו עליה, את חומו, בערתו האיטית מקלפת כל שכבה של עורה עד שחשה חשופה לגמרי. היא מוכרחה להחזיק מעמד. היא לא יכולה להתפרק ולהפוך תלותית ורגשנית למולו. כל זה כבר אמור היה לעבור לה. היא עבדה קשה על זה, הגדירה לעצמה סדר עדיפויות חדש, כיוונים חדשים, שאף לא אחד מהם כלל את ג'ורג'יו. רגועה ובשליטה הייתה הדרך היחידה להתמודד איתו. היא צריכה להוכיח לו שכבר אין לו כוח רגשי או חושני עליה. היא אדם עצמאי עכשיו, נחושה להמשיך הלאה בחייה.

היא חזקה יותר עכשיו, הרבה יותר חזקה.

ששת חודשי הפרידה עשו את זה בשבילה. היא כבר לא חיה בצל הכסף והיוקרה של ג'ורג'יו. היא הלכה בדרך שלה, דאגה לעתידה ופצחה מחדש בקריירה שלה, שזנחה בתמימותה כדי להתאים למה שג'ורג'יו ומשפחתו ציפו ממנה. היא הייתה גאה למדי במה שהשיגה בזמן הפרידה שלהם. היא ציפתה להתחלה החדשה עד שהשיהוק האחרון הוריד אותה מהמסלול. האם הוא מסוגל לראות את הסוד שהיא מנסה להסתיר ממנו? האם היה איזה רמז בפניה או בגופה, אפילו בשלב המוקדם הזה? נדמה שהוא מסתכל עליה בכזו אינטנסיביות, מבטו הכהה כל כך חודר עד שחשה חשופה לחלוטין, כאילו הוא יכול לראות לתוך נשמתה.

"מה שמעתי, שאת עוברת ללונדון?" שאל.

היא פנתה אליו בפה נחוש, כתפיה משוכות לאחור בנחישות. "יש לי ראיון למשרת הוראה בבית ספר. אני ברשימת ההמתנה."

הוא קימט את מצחו וגבותיו נפגשו. "את הולכת לקחת את זה אם יציעו לך את המשרה?"

היא שמטה את ידיה לצדי גופה במאמץ להיראות רגועה. "אני לא רואה סיבה שלא," אמרה והביטה בו במבט מחודד. "אין לי שום דבר שישמור אותי באיטליה."

שריר נע מעלה ומטה בלסתו, כאילו שהוא לועס משהו קשה ולא טעים. "מה בנוגע לגונזו?" שאל.

מאיה חשה את לבה נחמץ כשחשבה שיהיה עליה להיפרד מהכלב שגידלה מאז שהיה גור. אבל אסור היה להכניס חיות מחמד לבניין המגורים שלה בלונדון, והיא ידעה שגם ככה הכלב המגודל יתגעגע לג'ורג'יו יותר מדי. גם ככה הכלב התנהג כמו ילד מופרע מאז שהיא וג'ורג'יו נפרדו. "החלטתי שעדיף לו איתך," אמרה.

שפתו העליונה התעקלה. "זה בהחלט שינוי. את התווכחת איתי שבועות על מי צריך לקחת אותו. התכוונתי להגיד לווטרינר שלי שיגיש בקשת משמורת עליו."

מאיה הרימה אחת מכתפיה וזייפה אדישות. "אני בטוחה שהוא ישכח ממני ברגע שהוא יעבור לווילה המחודשת שלך," אמרה. "מתי אתה חוזר לשם, דרך אגב?"

ג'ורג'יו העביר את ידו בשערו במחווה שמשכה משהו עמוק בחזה של מאיה. בזמן האחרון מצאה את עצמה חושבת על כל כך הרבה מהמחוות שלו: כיצד תקצב את חיוכיו כאילו לא מצא את החיים משעשעים במיוחד, כיצד מצחו התקמט כאשר התרכז עמוקות, וכיצד עיניו זהרו והאפילו כאשר היה במצב רוח לסקס. היא דחקה את המחשבה האחרונה. היא החזירה יותר מדי זיכרונות ארוטיים מהלילה האסור.

"אני לא בטוח. שבוע או שבועיים, אני חושב," אמר. "הצבעים עדיין לא ממש סיימו. היה עיכוב עם כמה מהבדים לווילונות או משהו כזה."

מאיה לא רצתה לחשוב על כך שהיא זאת שבחרה את הצבעים ואת הבדים לכל החדרים בעבר. היא עשתה זאת בכזאת התלהבות ותקווה לעתיד. כששמעה שהוא משפץ את הווילה, מוסיף חדרים ושובר קירות ומחדש את הגן, נשברה כשחשבה שהוא ודאי עושה זאת כדי לעקור מהמקום כל רמז לנוכחותה. זה קרע אותה לחשוב שאת החדרים האלה ימלאו יום אחד ילדים שיהיו לו מאישה אחרת. היא חשבה על חדר הילדים שעיצבה בכזאת אהבה בפעם הראשונה שנכנסה להיריון. אחרי חמש שנים של תקוות מנופצות, בסופו של דבר לא תוכל אפילו לפתוח את הדלת.

"מתי את עוזבת?" שאל ג'ורג'יו לתוך הדממה הפועמת.

במאמץ, פגשה את מבטו. "יום שני הבא."

"זה דיי פתאומי, לא?" שאל, מקמט את מצחו בקדרות. "חשבתי שהחלטת כבר מזמן שאת לא חוזרת להוראה. או שאולי את מנסה לרמוז לגורמים חיצוניים שאני לא משלם לך מספיק בהסכם הגירושים שלנו?"

מאיה סירבה לנגוס בפיתיון. "לא אכפת לי מה אנשים חושבים, ג'ורג'יו. אני רוצה לחזור להוראה כי יש לי מוח שמייחל שיעשו בו שימוש. אני אף פעם לא הייתי בנויה להיות אחת מאלה שמארחות ארוחות צהריים. לא הייתי צריכה לוותר על הקריירה שלי מלכתחילה. אין לי מושג על מה לעזאזל חשבתי."

הוא המשיך לבחון אותה במבטו הכהה שלא ניתן היה לקרוא אותו. "דווקא נראה שאת דיי מרוצה מהסידור," אמר. "אמרת שהקריירה שלך לא חשובה כמו שלי. את קפצת על ההזדמנות להיות עקרת בית במשרה מלאה."

מאיה התכווצה מבפנים מהמחשבה על כמה תמימה ושוגה באשליות רומנטיות הייתה אז. אף שלרגע לא חשבה שהוא מתחתן איתה מאהבה, תמיד ייחלה שזה יקרה. הנישואים שלו איתה היו קשורים יותר למסורת ולציפיות של משפחתו. הוא הגיע לגיל שלושים ובהתאם למורשת הדם של שושלת סבאטיני, הוא נדרש לאישה וליורש. ג'ורג'יו המטיר עליה יהלומים והיא התפתתה להאמין בכל האגדה ושיום אחד הם יזכו באושר ובעושר. כמה צעירה ותמימה הייתה! רק בת עשרים ושתיים, רק סיימה אוניברסיטה, היא התאהבה בטיול הראשון שלה לחוץ לארץ. לקחו לה חמש שנים של שיברון לב כדי להתבגר ולהבין שלא לכל האגדות יש סוף טוב.

"הייתי מסונוורת," אמרה, יודעת שזה רק יחזק את דעתו עליה כעל רודפת בצע, אבל אמרה זאת בכל זאת. "כל הכסף הזה, כל התהילה, כל מלונות היוקרה והווילות וחופשות אקזוטיות. מי הייתה יכולה לסרב?"

גבותיו נפגשו והקפיצה במתח שחש ניכרה בזווית פיו. "אם את חושבת אפילו לרגע שאת מקבלת חצי מכל מה שיש לי, אז תחשבי שוב," סינן. "לא אכפת לי אם ייקח לצוות המשפטי שלי עשור כדי לגמור את זה בבית המשפט, אני לא אכנע לך."

מאיה זקפה את סנטרה לעברו. זה תמיד היה קשור לכסף עם ג'ורג'יו. היא הייתה רק עוד עסקה ומה שהכי הציק לו זה שהיא נכשלה. היא לא עשתה אותו מאושר יותר ממה שהוא עשה אותה. הכסף ריפד את הדברים לזמן מה, אבל היא הבינה שהדרך היחידה להתקדם הלאה היא להיפרד.

"אתה רק תדחה עוד את הגירושים," אמרה. "אני לא רוצה הרבה, בכל מקרה."

ג'ורג'יו נחר בבוז. "לא הרבה? בחייך, מאיה. את רוצה את הווילה בבלאג'יו. היא עברה בירושה במשפחה שלי במשך שבע דורות. היא יקרה מפז בעבור המשפחה שלי. אני מניח שזאת הסיבה שאת רוצה לקחת אותה מאיתנו."

מאיה הקשיחה את החלטתה. "המקום הזה היה אמור להימכר לפני שנים ואתה יודע את זה. היינו שם רק פעם אחת ואתה התנהגת כמו אריה בכלוב כל הזמן. שני האחים שלך לא היו שם חודשים ובכל הזמן שאנחנו נשואים אמא שלך לא ביקרה שם אפילו פעם אחת. רב השנה היא עומדת ריקה, חוץ מהצוות. כזה בזבוז משווע."

הוא הסיט את מבטו מעיניה, כפי שידעה שיקרה. ללא ספק לא רצה לדבר על האירוע הטרגי שקרה בילדותו, ובכל פעם שניסתה לדובב אותו לדבר על מותה של אחותו הקטנה, הקים קיר של התנגדות בלתי חדיר. היא שנאה את זה שתמיד נעל אותה בחוץ. היא שנאה את איך שזה גרם לה להרגיש, כאילו אין לה רשות לדעת כיצד הוא מרגיש, אפילו בנוגע לדברים הפשוטים ביותר. אבל מצד שני, כל מה שרצה ממנה הוא שתהיה אישה קרטון, קישוט שיוכל לתלות סביב זרועו ושתעשה את כל הדברים שאישה אמורה לעשות – את כל הדברים חוץ מאשר לפצח את הסוד המכאיב שנעל את לבו.

הוא הפנה את גבו ופסע הלוך ושוב, ידיו מתאגרפות ונפתחות לצדי גופו. "יכול להיות שיום אחד אמא שלי תרגיש צורך לחזור לווילה," אמר. "אבל עד אז, המקום הזה לא יימכר."

מאיה הניעה את לשונה בתוך לחיה, עדיין מוכנה לקנטר אותו. "אתה מתכוון לבקר שם בקרוב?" שאלה. "כמה זמן עבר, ג'ורג'יו? שנתיים, שלוש, ארבע?"

הוא פנה והביט בה, עיניו בורקות במשהו חם וקשה ומסוכן. "אל תגזימי, מאיה," אמר. "את לא מקבלת את הווילה. בכל מקרה, קרוב לוודאי שלוקה וברונט ישתמשו בה עכשיו שהם נשואים. זה מקום מושלם בשביל אלה לבלות בו את חופשות הילדות שלה."

מאיה חשה את לבה נצבט כשחשבה על הפעוטה בעלת העיניים הכחולות והשיער הכהה שלוקה הציג בפני משפחתו לפני כמה שבועות. אשתו החדשה, ברונט, גם היא אוסטרלית, פגשה את לוקה לפני שנתיים בלונדון, אבל לוקה נפרד ממנה לפני שידע שהיא נושאת את ילדתו. האיחוד שלהם ונישואיהם היה אחד האירועים הרומנטיים שמאיה חזתה בהם מעולם.

הקרבה אל אלה הקטנה והמשגעת הייתה תזכורת מכאיבה לעובדה שמאיה לא הצליחה להעמיד יורש. היא תהתה האם זו הסיבה לכך שהתנהגה בכזו פזיזות וחוסר אחריות ברגע שקבלת הפנים נסתיימה. היא הייתה כל כך מוצפת רגשות, כל כך בודדה ועצובה בגלל התפרקותם של נישואיה שלה ולכן נשברה כשג'ורג'יו הציע שישתו כוסית יחד.

ללכת איתו בחזרה אל חדרו במלון סבאטיני במילאנו, במקום בו נערכה קבלת הפנים, הייתה הטעות הראשונה שלה. השנייה הייתה שהניחה לו לנשק אותה. והשלישית... טוב, היא הייתה ממש נבוכה שנפלה כך אל בין זרועותיו. היא התנהגה כמו זונה והוא הלך ממנה ברגע שזה נגמר כאילו שילם עבור שירותיה כמו נערה עובדת.

"אני רוצה את הווילה, ג'ורג'יו," אמרה, מביטה הישר אל מבטו הקשה. "אין ספק שמגיע לי איזשהו פיצוי. הייתי יכולה לדרוש הרבה יותר ואתה יודע את זה."

לסתו נעה קדימה באופן בלתי מתפשר, עיניו עתה כהות יותר מדיו. "לא הייתי רוצה שתביני לא נכון, מאיה. אני רוצה את הגירושים האלה לא פחות ממך. אבל הווילה לא פתוחה למשא ומתן. אני לא מתכוון לוותר בעניין הזה."

עקשנותו תדלקה את התנגדותה של מאיה, כמו גם נכונותו הנלהבת להתגרש. אין ספק שאם אי פעם הרגיש אליה משהו, היה נלחם להשאיר אותה לצדו, לא משנה מה. הסיבה היחידה שהוא גורר קצת את העניינים הייתה בגלל ההסכם.

מרירותה כמו שיטפון חם בתוכה, חורך את דרכו דרך ורידיה. "מנוול," זרקה לעברו. "אתה עשיר כמו אנ'לא יודעת ואתה לא מוכן לתת לי את הדבר היחיד שאני רוצה."

"למה את רוצה אותה?" שאל. "את עוברת ללונדון עוד כמה ימים. איזה שימוש יהיה לך בווילה של שלושים חדרים?"

"אני רוצה לפתח אותה," אמרה וזקפה את ראשה. "היא יכולה להיות מלון ומרכז ספא מדהימים. היא תספק הכנסה נוספת בנוסף להוראה. היא תהיה השקעה, השקעה גדולה, למען האמת."

עיניו הבהבו כמו פנסים. "את מעצבנת אותי בכוונה?" שאל. "דיו, מאיה, כבר הזהרתי אותך לא ללחוץ עלי יותר מדי."

"למה?" זרקה אליו בחזרה. "אתה מודאג שאולי תפגין רגשות אנושיים בפעם הראשונה? כעס, תשוקה, או אולי אפילו איזו פגיעות לשם שינוי?"

האוויר פעם בגל של אנרגיה שגרם לעור על עורפה של מאיה לסמור. עיניו היו כל כך שחורות עד שלא יכלה לומר היכן הסתיימו אישוניו והחלה הקשתית. הוא הפסיק לאגרף את ידיו ברגע שהבחין בעיניה מציצות לעברן, אבל גם כך יכלה לחוש את המתח שלו. פניו היו חצובים באבן, שפתיו שטוחות ומהודקות. היא תהתה אם הוא עומד לסגור את המרחק שבין גופיהם ולקחת אותה בזרועותיו כפי שעשה בליל כלולותיו של אחיו. הם התווכחו בדיוק כך ואז לפתע פתאום, במקום לצעוק זה על זה, היו נעולים בחיבוק מלא תשוקה. גופה נרעד בשל הזיכרון וכאשר פגשה את עיניו של ג'ורג'יו כמעט יכלה להישבע שגם הוא נזכר באותו רגע ארוטי נטול בושה שבו פיו כבש את פיה.

"זה מה שאת רוצה, מאיה?" שאל בטון נמוך, משיי ועמוק בעוד ידו צונחת ותופסת אחת מידיה. "את רוצה שאני אאבד שליטה ואקח אותך בדיוק כמו בפעם הקודמת?"

גופה של מאיה להט בחום, פרק ידה בוער כמו טבעת אש במקום שבו אצבעותיו נכרכו סביבו כמו אזיק. "אתה לא תעיז," סיננה.

הוא משך אותה אליו, גופו חם וקשה וגברי כנגד נשיותה הרכה. "כבר העזתי," הזכיר לה. "ואת נהנית מכל שנייה."

בושה הציפה את לחייה, אבל היא זקרה את סנטרה בכל מקרה. "שתיתי יותר מדי שמפניה."

פיו התעוות ברשעות. "זאת הדרך היחידה שאת יכולה למחול לעצמך ששכבת איתי שוב?" שאל. "בחייך, מאיה, את התחננת לזה אפילו לפני כוס השמפניה הראשונה שלך. ראיתי את זה בעיניים שלך ברגע שנכנסת לכנסייה והסתכלת עלי."

מאיה זכרה היטב את הרגע ההוא. ההצצה הראשונה לעברו, עומד שם לצדו של אחיו אחרי שלא ראתה אותו חודשים, ערערה אותה לחלוטין. היא נמנעה ממנו במכוון עד כמה שהצליחה לפני החתונה. בסידור בנוגע לגונזו היא התעקשה שמישהו ניטרלי ייקח ויחזיר אותו, מפני שלא סמכה על עצמה בנוכחותו. כשנכנסה לכנסייה באותו יום וראתה את ג'ורג'יו, הרגישה כאילו היא רואה אותו בפעם הראשונה. כל המרירות והרגשות השליליים התאדו איכשהו, כל מה שיכלה לראות הוא גבר גבוה נאה ומצווה עם עיניים חומות וכהות להפליא שבאותו רגע התמקדו בדיוק בה. המסר בעיניו היה כורח בדיוק כמו מגעו עכשיו. "הדמיון שלך גדול כמו האגו שלך," אמרה. "אתה חושב שכל אישה שמסתכלת עליך רוצה אותך."

היא השתחררה מאחיזתו ונסוגה מפניו, זורקת מעבר לכתפה, "אולי כדאי שכבר תיקח איתך את גונזו. הרצועה שלו תלויה על המתלה במסדרון."

"אני לא הולך לשום מקום, מאיה," ג'ורג'יו סינן מבין שיניו.

מאיה הסתובבה, מנסה להתעלם מתחושת המחנק שאחזה בבטנה כשמבטו הכהה והרושף הצטלב עם שלה. "ג'ורג'יו..." היא העבירה את לשונה על שפתיה כדי ללחלח את היובש הפתאומי. "אמרנו כבר את כל מה שיש לומר. השאר תלוי בעורכי הדין שלנו."

הורגשה פעימה נוספת או שתיים של דממה כבדה.

"לא באתי הנה כדי לדבר על הגירושים," אמר ג'ורג'יו.

מאיה העבירה את לשונה על שפתיה הצחיחות, בטנה נופלת נפילה חופשית. "אתה... אתה לא?"

עיניו ננעצו בעיניה. "באתי הנה כדי לתת לך הזמנה."

היא מצמצה לעברו בבהלה. "ה...הזמנה? איזה מין הזמנה? אני מקווה שאתה לא מתכוון למה שאני חושבת שאתה מתכוון מכיוון שאני לרגע לא אסכים להצעה מעליבה, שערורייתית ובלתי הולמת."

שפתיו המלאות והחושניות הפכו שוב לקו ישר. "לא כזאת הזמנה, לא שזה לא מפתה, אם חושבים על מה שקרה בפעם הקודמת."

"זה נגמר, ג'ורג'יו," אמרה, מזכירה לעצמה כמו גם לו. "אנחנו גמרנו."

הוא הביט בה שני רגעים לפני שדיבר. "אני יודע שזה נגמר, מאיה. זה מה ששנינו רוצים. זה מה ששנינו צריכים כדי להמשיך הלאה עם החיים."

מאיה הנהנה מפני שלא הייתה בטוחה שקולה לא יבגוד בה. כמובן שזה נגמר. זה מה שהיא רוצה. היא זאת שכיתתה את רגליה כדי להניע את הגירושים. איזה מין אדם צבוע תהיה אם עכשיו תתחרט? לא בטוח אפילו ששני הקווים הכחולים שהופיעו על המקלון שנמצא במגירה למעלה יופיעו שוב בבדיקה הבאה. אולי היא דמיינה את הכול. היא תצטרך לערוך בדיקה נוספת ועוד אחת, רק כדי להיות בטוחה.

ג'ורג'יו העביר שוב יד בשערו והסיט אותו ממצחו בזמן שפסע לצדו השני של החדר. באותו רגע הבחינה מאיה כמה עייף הוא נראה סביב העיניים. יותר מדי חגיגות, הניחה. היא ממש יכלה לדמיין אותו נהנה מחיי הלילה אחרי שנים שבהן היה לכוד בנישואים שלא התקדמו לשום מקום. הוא היה כזה לפני שהתחתנו וזה, ללא ספק, תהיה ברירת המחדל שלו.

"מסיבת יום הולדת תשעים של סבא שלי היא בסוף השבוע הבא," אמר ג'ורג'יו, פונה אליה שוב. "הוא רוצה שתהיי שם."

מאיה כיווצה את פיה. "אז למה הוא לא התקשר והזמין אותי, במקום לשלוח אותך? או למה לא לשלוח הזמנה בדואר? מה הולך כאן?"

"את יודעת איך הוא," אמר. "הוא עקשן טיפש וזקן שחושב שאנחנו זורקים נישואים מוצלחים למדי. הוא רצה שאני אזמין אותך באופן אישי. כנראה שהוא חושב שאני עדיין מסוגל לשכנע אותך." הוא הביט בה במבט ציני. "אמרתי לך שהוא זקן טיפש."

מאיה נשענה על עקביה והביטה ברצפה. "אני לא מתכוונת להופיע יותר לשום אירוע של משפחת סבאטיני," הכריזה. "אין סיכוי. לא אחרי הפעם האחרונה."

ג'ורג'יו הרים את ידיו. "אני מבטיח לא לגעת בך, בסדר?"

היא נעצרה באמצע הצעד כדי להביט בו. "אין לי הרבה אמון בהבטחות שלך. אתה בקושי נכנסת בדלת וכבר שמת עלי יד כאילו שאני שייכת לך."

הוא חייך אליה חצי חיוך עקום שתמיד הפך את קרביה. "תאשימי את זה בכוחו של הרגל או בזיכרון של השרירים או באנ'לא יודע מה."

היא עיוותה את פניה בבוז. "זיכרון שרירים? איזה מין תירוץ עלוב זה? אנחנו עומדים להתגרש, זוכר? אין לך שום זכות לגעת בי עכשיו."

חיוכו החמקני נעלם והוא קימט את מצחו. "תראי, מאיה, את תעשי אדם זקן מאוד שמח אם תסכימי לבוא. גירושים או לא, הוא עדיין רואה בך חלק מהמשפחה. הוא יהיה הרוס אם לא תבואי."

מאיה נשכה את שפתה, קרועה בין רצונה לכבד את דמות הסב/אב היחידה שאי פעם הכירה לבין סירובה לבלות זמן נוסף עם הגבר היחיד שחשדה שלא תהיה מסוגלת לעמוד בפניו אם תהיה קרובה אליו יתר על המידה. "אם אני אבוא זה יהיה כי הוא ביקש ממני, לא אתה," אמרה.

הוא הקפיץ את צרור המפתחות שבכיסו, כאילו הוא להוט ללכת. המשימה הושלמה, חשבה מאיה. הוא קיבל מה שהוא רוצה ועכשיו הוא ייצא ליהנות מהחופש שלו. היא הביטה בו כשפסע אל דלת הכניסה של הווילה הקטנה והשכורה שלה, המילים שייקראו לו בחזרה תקועות כמו עצם בגרונה.

זה נגמר.

זה מה ששנינו רוצים.

זה נגמר.

המילים הדהדו שוב ושוב בראשה כמו מערכת שנתקעה על ריפליי.

"אני אאסוף את גונזו יום לפני שתעזבי ללונדון," אמר כשפתח את הדלת.

"בסדר. אין בעיה. אוקיי," אמרה מאיה ותפסה את מרפקיה כדי למנוע מעצמה מלרעוד.

הוא שלח אליה מבט אחד אחרון, עיניו כהות ובלתי מובנות כשעברו על פניה. "שמפניה או לא, זה היה לילה נהדר, קארה, לא? דרך טובה לסיים את היחסים שלנו."

מאיה הפנתה את גבה אליו במהירות, עיניה בוערות מדמעות עשנות. "בבקשה, לך..." אמרה, מופתעת שבכלל הצליחה לדבר ועוד בלי להישבר.

אחרי מה שנראה כנצח, הדלת נסגרה לבסוף בקליק שנדמה ששבר את לבה לשניים.