ההחלטה שלי

פרק 1

"די, בבקשה די, תניח לי. אתה רואה שאני לא רוצה אותך, די בבקשה, בבקשה!" אני צועקת בקול ומנופפת בידי כשצלצול טלפון מעיר אותי מעוד לילה של שינה טרופה.

"הלו," אני עונה.

"סימון, זאת אימא." את לא אימא שלי, אני חושבת לעצמי. "סימון, את שומעת אותי?" עוד לא התעוררתי וגופי מכוסה זיעה קרה, עדיין רועדת מהחלום הכמעט קבוע שלי.

"מה? מה את רוצה ממני?"

"סימון, אל תדברי אליי ככה. את יודעת מי גידלה אותך, טיפלה בך ודאגה לך?" ממש טיפלה בי, אימא למופת. "סימון!" קולה כמעט קורע לי את עור התוף. "את צריכה להיות היום בבית המשפט. אל תשכחי, זה חשוב לאבא..."

"אני יודעת. אין צורך להזכיר לי ואל תדאגי, אגיע בזמן."

"וסימון, תתלבשי יפה, בבקשה. לא את הבגדים המדכאים האלה שאת לובשת בדרך כלל, שיראו כמה את יפה וחתיכה. אל תשכחי שאת מייצגת אותנו."

אני נוחרת לעצמי בבוז. מייצגת אתכם ממש. צמד קשישים רמאים, תאבי בצע וחסרי לב.

אני קמה מהמיטה, גופי עדיין רועד מהחלום או אולי מהמציאות. חלפו כבר כמה חודשים ואני עדיין שם. חווה את רגעי האימה שוב ושוב. אני לא מצליחה להמשיך הלאה, להתרומם. לא מצליחה לחזור לשגרה כי אי אפשר. אומרים שחוויות קשות מחסנות ומחזקות, אך זה לא ככה במקרה שלי.

באותו יום, בלילה ההוא, עולמי התהפך, חרב עליי ולעולם לא יחזור להיות כשהיה. אני מרימה את עצמי בקושי, מגייסת כוחות נפש שכבר אין לי.

או־קיי, אני אומרת לעצמי, את צריכה להגיע לבית המשפט בשעה תשע ועכשיו שמונה. יש לך זמן למקלחת קצרה, לזרוק על עצמך משהו ואולי גם לשתות כוס קפה.

אני עוברת לפעול על אוטומט והולכת למטבח, לוחצת על מכונת הקפה ואז ניגשת לארון ו"בוחרת" בג'ינס כחול שגדול עליי לפחות במידה ובחולצת כפתורים אפורה בעלת שרוולים ארוכים, נכנסת להתקלח.

אני מתמהמהת רגע קצר מול המראה ובוחנת את גופי. "את עדיין נראית טוב," אני לוחשת לעצמי. גובהי מטר ושבעים, אני רזה ויש שיגידו קצת יותר מדי רזה, שדופה. לאחרונה אף אבד לי התיאבון לחלוטין. נראה שאני הולכת ומרזה. הולכת ונעלמת. נעלמת זה טוב, אני חושבת בדכדוך.

אני משפילה את מבטי ומתבוננת ברגליי. רגליים ארוכות, חטובות ובעלות קרסוליים עדינים במיוחד. כן, הרגליים היפות שלי, שטרחתי להבליט בכל אירוע. תמיד העדפתי שמלות, חצאיות קצרות או מכנסי שורטס.

מבטי מטפס מעלה, מתעכב לרגע על הבטן השטוחה ועל המותניים הצרים. המבט עולה לכיוון החזה, חזה שופע, עגול וזקור.

אולי זו הבעיה שלי?! אני בוחנת את החזה שלי. חזה קצת סקסי מדי. מה זה סקסי מדי? אני תוהה ומרימה את מבטי עד שאני נתקלת בעיניי הירוקות, שהיו פעם מבריקות ונוצצות וכעת כבויות ובלי טיפת אור, עיגולים שחורים מעטרים אותן ושקיות תחתיהן.

איפה את, סימון? אני שואלת את עצמי. לאן נעלמת ואיפה השיער? אין שיער, את השיער גילחתי כבר מזמן. ממש ככה, גילחתי ונותרו רק זיפים בני יומם.

"מכוערת," אני לוחשת לעצמי. "מכוערת, דוחה, פגומה."

אני מעקמת את האף וזזה מהמראה, מתלבשת ונועלת נעלי עבודה. אני לא מתאפרת וממהרת להרכיב את משקפי השמש השחורים הגדולים, המשקפיים שמאחוריהם אני מנסה להתחבא. אני לוקחת ביד אחת את כוס הקפה ובשנייה את המפתחות, נועלת את הבית ונושמת נשימה עמוקה לפני שאני יוצאת החוצה, לרחוב. לא הייתי ברחוב כבר כמה חודשים. הרעשים, הצבעים ואור השמש החזק גורמים לי להסתנוור לרגע.

היום יפה ומזג האוויר נעים, השמש מלטפת את הרחוב. העולם סביבי סואן, רועש ורוגש, מלא חיים.

בדרך לבית המשפט אני עוברת דרך 'גני טווילרי'. גנים מרהיבים ביופיים שזכו במספר רב של פרסים לעיצוב גינות נוי. בכל שעות היממה אפשר לראות בהם משפחות מטיילות, זוגות אוהבים אוחזים ידיים ואנשים רצים או מדוושים על אופניים.

אני חוצה במהירות את הגנים, לא מסתכלת ימינה ולא שמאלה, משתדלת לא ליצור קשר עין ולא לראות אף אחד. אני לא מעוניינת לפגוש אנשים מהעבר ולא לעורר שדים אצל אף אחד. בראש מושפל ובגב מעט כפוף אני מגיעה לרחבת בית המשפט.

מבנה בית המשפט רם ונישא מסביבתו. מדרגות שיש ענקיות מובילות אליו מהרחוב. המבנה כולו עשוי שיש צהבהב ובפתחו דלת כניסה ענקית מעץ טיק המעוטרת בחיבורים מנחושת. אני עולה בגרם המדרגות, פותחת את דלת העץ הכבדה ונכנסת פנימה.

אולם המבואה של בית המשפט עצום ממדים, כמו נועד להרתיע את הנכנסים אליו. המראה מזכיר כניסה למוזיאון ואני מרימה את מבטי אל התקרה הגבוהה בעלת העיטורים סביבה. אור לבן ומנוכר של עשרות נורות פלורוסנט מאיר את החלל בעוד חלונות המבנה סגורים ואטומים בווילונות שחורים. רצפת האולם וקירותיו מצופים שיש בהיר. מבנה המבואה עגול ומקובעות בו דלתות עץ ענקיות המפנות את הבאים לחדרים שונים, בהם מתנהלים ההליכים המשפטיים.

אני קוראת את השלטים המוצמדים למשקופי הדלתות עד שעיניי עוצרות על חדר מספר מאה ושתים עשרה. זה החדר, הגעתי. כאן יתנהל המשפט. אני נכנסת פנימה ומגלה שהחדר עדיין ריק, הקדמתי. אני עומדת ומתבוננת סביבי. האולם קטן יחסית וכמו כל הבניין, גם הוא נראה כאילו נבנה בתקופת המהפכה הצרפתית.

הריהוט כולו עשוי עץ מסיבי. דוכן השופט מוגבה מהרצפה בשתי מדרגות ולצדו דוכן העדים שמולו ניצבות שתי עמדות נוספות, האחת לתובעים והשנייה לנתבעים, ומאחורי כל אחת מהן שלושה כסאות. על השולחנות משני הצדדים מונחים כבר מחשבים ניידים פתוחים, דבר המעיד על כך שלמרות הכול, אנחנו במאה העשרים ואחת.

החלונות הגדולים סגורים היטב ומכוסים שחור, כמו הווילונות שבאולם המבואה, כך שאור השמש לא יחדור לתוך החדר.

האוויר בחדר דחוס והטמפרטורה הנעימה בו נשמרת בזכות התקרה הגבוהה. במרום התקרה מסתובבים באיטיות מדהימה שני מאווררי ענק שמנסים להזיז מעט את האוויר, אך מלבד רעש לא עושים דבר.

אני מרגישה פתאום שהכול לוחץ עליי וזיעה קרה מציפה את פניי ואת גופי. אני הולכת במהירות לכיוון השירותים כדי לשטוף את הפנים ולהחזיר לעצמי את קצב נשימותיי.

"היי, בחור!" אני שומעת קול קורא. הוא מתכוון אליי, אני חושבת, מודעת לכך שמאחור אני נראית קצת כמו בחור, בגלל התספורת החדשה.

אני מסתובבת ורואה גבר עם עיניים כחולות ומבט רציני. כשהוא רואה את דמותי, מבטו משתנה לסימן שאלה. אני מסירה את המשקפיים ומביטה בו במבט משועשע.

"התכוונת אליי?" אני שואלת ומתבוננת בו בתשומת לב. הגבר הזה כל־כך חתיך ואני למעשה בטוחה שהוא הגבר החתיך ביותר שפגשתי מעודי. גבוה, רחב כתפיים, שיער חום קצוץ ועיניים, אוי איזה עיניים, כחולות כמו בריכות עמוקות. העיניים היפות האלו מתבוננות בי בשעשוע גלוי. "סליחה, מאחור את נראית כמו נער וחשבתי," הוא מוסיף, "להפנות אותך לשירותי הגברים."

אני מחייכת אליו בחזרה. מה קרה שאני מחייכת? כבר כמה חודשים שלא חייכתי לאף אחד. אני ממשיכה בדרכי ונכנסת לשירותי הנשים בעוד המבט המסוקרן שלו מלווה אותי. אני מרגישה אותו נעוץ בגבי, מעביר מעין עקצוצים בגופי, אבל פוחדת להציץ לאחור.

בחדר השירותים אני שוטפת את הפנים במים קרים ומציצה במראה הקטנה שמעל הכיור, מבחינה שהחיוורון פינה את מקומו ומעט סומק חדש צץ על לחיי. דווקא מחמיא לי ואני נראית מעט חיה יותר.

ביציאה מחדר השירותים, במסדרון, אני רואה מזווית עיני את אותו גבר עומד בגבו אליי ומדבר בטלפון. העובדה שהוא לא רואה אותי מאפשרת לי לנעוץ מבט ולבחון אותו מעט יותר טוב. הוא גבוה, הגב שלו רחב ונראה שהוא בהחלט בנוי לתלפיות. הוא מנתק את השיחה, מסתובב ומפנה את מבטו אליי, מבט עם סימן שאלה ומעט שעשוע. הוא מתקרב לעברי ואני ממהרת להשפיל את עיניי וחום מציף את לחיי.

"אנחנו מכירים?"

"אני לא חושבת, לא." פנים כמו שלו אי אפשר לשכוח.

"במה כבר יכולים להאשים אישה כמוך?" הוא שואל ולרגע אני מרגישה שבלעתי את הלשון.

"לא מאשימים אותי בכלום," אני יורה, אך מרגישה שטון הדיבור שלי תוקפני ולכן מנסה להסביר, "אבא שלי הוא הנאשם. אני פה כדי לספק לו תמיכה רוחנית," אני מסבירה ומנסה להסתיר את הלעג. "ומה אתה עושה כאן?"

"אני תובע פושע, שגנב ממני כסף."

"הבנתי, בהצלחה."

"תודה, גם לאבא שלך, באיזה חדר מתקיים המשפט שלו?"

"מאה ושתים עשרה," אני עונה כשעיניו חודרות לתוכי כאילו מנסות לקרוע מעליי איזו מסכה דמיונית.

"באיזה משחק את משחקת?" הוא שואל בתוקפנות.

"מה?"

"מה את חושבת שתשיגי עם הפלירטוטים שלך?" הוא אומר ואני מביטה בו בהלם.

"סליחה? אתה ניגשת אליי ואני ממש לא מפלרטטת איתך!"

"את באמת לא מכירה אותי?!"

"לא, אני באמת לא מכירה אותך וגם לא רוצה להכיר. בהצלחה," אני אומרת, מסובבת את הגב ופונה ללכת לכיוון אולם הדיונים. איזה גבר מוזר ומעצבן, אני חושבת לעצמי ומרגישה את המבט שלו בוחן אותי. הראש רוצה להתעלם אך הגוף מגיב מעט אחרת. אני חוזרת לאולם שלא הייתי מגדירה אותו כמלא מפה לפה, בסך הכול זה לא המשפט המעניין ביותר בעולם, אבל אבא שלי הוא זה היושב בצד של הנתבעים. אני צועדת פנימה ומתיישבת מאחוריו, בוחרת בפינה המרוחקת ביותר מהמרכז, בשורה הראשונה מצד ימין, בצד של הנתבעים. רצפת השיש עליה אני מתבוננת מבריקה ומחזירה אליי את השתקפות דמותי. דמות כפופה, קטנה ונחבאת אל הכלים. דמות שלא רוצה שישימו לב אליה, שלא ייראו שהיא נמצאת בחדר או שהיא קיימת בכלל.

אני מביטה על הרצפה ושואלת את עצמי מה אני עושה פה ולמה באתי, אבל גם את המחשבה הזו אני נוטשת. לא משנה לי איפה אני נמצאת, מה אני עושה ועם מי, כלום. החיים ממשיכים בלעדיי, חולפים לידי. דבר כבר לא מעניין אותי, בטח ובטח שהמשפט הזה לא מעניין אותי.

אני יושבת מאחורי אבא שלי וחושבת במרמור שפרט לעובדה שתרם זרע, הוא לא בדיוק תפקד כמו אבא. מר סטיב רומנו, הנוכל הערמומי.

אימא שלי נפטרה כשהייתי בת חמש. היא חלתה בסרטן ומתה תוך זמן קצר. סטיב, "אבא" שלי, לא נשאר לבד דקה ומייד מצא מישהי שתחליף אותה, מישהי שהתאימה לו כמו כפפה ליד. אנה קוראים לאשתו השנייה והיא אישיות. אישה קטנה ומיניאטורית שנראית, אחרי עשרות ניתוחים פלסטיים, מתיחות, שיפוצים, תיקונים וכל מה שאפשר, כמו בובת חרסינה שבירה.

שערה צבוע בבלונד צהוב, כמו לקוח מקופסת צבעים של ילדים ועיניה כחולות ויפות. באופן כללי, היא נראית קצת כמו קנרית וכל עיסוקה אומר 'אני אשת החברה הגבוהה'. היא לא עבדה יום אחד בחייה ודואגת להעביר את ימיה בקלילות ובנעימים. בתי קפה עם חברות, טיולים ברחבי העולם, קניות ובקיצור חיה את החיים היפים. על חשבון בעלה או על חשבון אחרים, זה לא משנה וגם לא חייב להיות חוקי.

כמובן שאותה אנה לא בדיוק תפקדה כאימא למופת, אם בכלל.

אפשר להגיד שאני מנהלת את חיי לבדי כמעט מאז ומעולם, בטוח שללא עזרתם של ה"הורים" שלי. אילולא מישל, לא הייתי מגיעה לשום מקום. החברה הטובה שלי, האחות שלי. מישל, הג'ינג'ית חמת המזג שתמיד הייתה שם בשבילי. היא ואני היינו צוות לעניין ובזכותה החזקתי מעמד. היא זו שדחפה אותי להגשים את החלום שלי, ללכת ללמוד תיירות ועיצוב אתרי תיירות, היא זו שהייתה לצידי בטוב וברע.

אז האימא הזאת לא טרחה להגיע לבית המשפט. לשם מה, באמת? כדי לעזור לו או לי? או אולי, חלילה, לתמוך במי מאיתנו? מה פתאום?! היא מעולם לא נעמדה לצידו של אף אחד מפני שיש רק צד אחד, הצד שלה, חולפת בראשי מחשבה מרירה. למעשה, כל ההליך המשפטי הזה מיותר בעיניי ואם שואלים אותי, אני יודעת שאבא שלי קורץ מהחומר המתאים לעשות מעשים כאלו. ברור שכל מה שהוא עשה היה למענה, שיהיה לה עוד ועוד כסף כדי להמשיך את מסע התענוגות שלה, המסע שהיא קוראת לו בטעות "חיים".

אז באמת, מה אני עושה פה?

אני מתבוננת סביבי ובוהה בסטיב, זה שקורא לעצמו אבא שלי. הוא לבוש בחליפת עסקים מהודרת, ארמני אם אינני טועה, ומשדר חזות של איש עסקים מהשורה הראשונה. אבל אני יודעת מה הוא, הוא בסך הכול רמאי קטן. תמיד ידעתי שהוא רמאי, טיפוס חלקלק שמחפש רווח בכל פינה, בדרך הישרה וגם בדרך הפחות ישרה.

סטיב, אותו אני מגדירה כאבי הביולוגי ושום דבר מעבר, הוא רואה חשבון שעבד בבנק "אמפריאל", בנק בבעלות פרטית של אחת המשפחות העשירות והמשפיעות במדינה, משפחת דה לה קארה. משפחת דה לה קארה, מהמעט שידוע לי, היא משפחה עתירת נכסים. עסקיה פזורים בכל אירופה ובין השאר גם הבנק שבו אבא שלי עבד נמצא בבעלותם ושם הוא כנראה ביצע את המעילה המדוברת. הבנק, כך מסתבר, הוא הבייבי שלהם.

ברור שסוף גנב לתלייה ושמר פייר דה לה קארה, שמנהל בפועל את האימפריה של המשפחה, כמו יועציו, אינו טיפש ולא אוהב שגונבים ממנו. הכול כמובן התגלה ועכשיו הם תובעים אותו.

המשפט עומד להתחיל.

אבא יושב, עסוק בלהזיע ובלנגב את הזיעה ממצחו, ולצידו יושב עורך הדין שלו, מר מורגן דוסון, שהוא עוד טיפוס חלקלק שיכול היה להוכיח, אם צריך, שגם ד"ר מנגלה היה באמת רופא שקיים את שבועת היפוקרטס.

בצד התביעה יושבים שני עורכי דין. אחד מהם הוא עורך הדין הידוע ג'ון בלייק, גבר בשנות הארבעים לחייו, בעל חזות רצינית וחמורת סבר שנראה שזו לא הפעם הראשונה שלו בבית המשפט ושהוא יודע את העבודה. הוא לבוש בחליפה שחורה ובחולצה לבנה, מרכיב משקפי ראייה נטולי מסגרת. על השולחן מולו מונחים מחשב נייד פתוח וערמה גדולה של מסמכים הוא נראה עסוק מאוד בעודו משוחח בהתרגשות רבה בטלפון.

השנייה היא עורכת דין צעירה, שנראית באמצע שנות העשרים לחייה. היא נאה למדי ואפילו נאה מאוד. אני מביטה בתיקייה המבצבצת מתיקה ומבינה שסנדרין לנדאו שמה. כמו עורך הדין ג'ון בלייק, גם היא לבושה לפי קוד הלבוש המקובל ולגופה חליפה שחורה מחויטת, חצאית עיפרון שחורה, ז'קט קצר וחולצה לבנה. שערה הבלונדיני גלי וארוך. היא מסתכלת סביבה בחשש ונראה כאילו היא נמצאת בפעם ראשונה בבית המשפט. גם מולה ניצב מחשב נייד פתוח ואני נזכרת שהמחשבים היו פה קודם, כשהאולם היה ריק.

לצערי, הגבר שפגשתי בדרך לשירותים נעמד לפתע בפתח האולם ומביט סביב. הוא ניגש בצעדים מהירים והחלטיים ומתיישב בין שני עורכי הדין שכבר מאכלסים את ספסלי התביעה. ארשת פניו רצינית ומבטו ממוקד במסך הטלפון הנייד שבידו. הוא לובש חולצה בצבע תכלת, ללא ז'קט וללא עניבה. הוא לא עורך דין וזה ברור, הוא לא לבוש בהתאם. מי הוא ומה הוא עושה כאן? ניכר כי שני עורכי הדין מיחסים לו חשיבות ומתייעצים איתו, אז ייתכן שהוא...

לפתע אני מבינה. זה פייר דה לה קארה. ליבי מתחיל לפעום בחוזקה ועכשיו, ההתפרצות שלו מחוץ לשירותים ברורה לי. הוא חשב שאני מכירה אותו ומנסה לחבל במשפט בכך שאני מפלרטטת איתו, כמו שטען, אבל הוא לא יכול לתאר לעצמו עד כמה הוא טועה ובנוסף, הוא זה שניגש לדבר איתי.

אני יושבת מאחורי אבא שלי ותוהה מה אני עושה כאן.

אבא שלי, שמעולם לא תפקד באמת כמו אבא, ואשתו החליטו להביא אותי לאולם בית המשפט כדי לעורר סימפטיה. כדי להראות את הצדדים החיוביים שלהם ולהוכיח שהיו הורים טובים ומשקיעים וכמה הם עוד צריכים לטרוח סביב האישה האומללה הזו, האישה שנראית כמו עלה נידף.

ואולי המוח המעוות שלהם גורם להם לנסות להצדיק את המעשים שלהם? הנה, תראו, אם עשינו משהו זה עבורה, היא זקוקה לכסף. אנחנו, האנשים הטובים, רוצים לעזור לה ולכן עשינו מה שעשינו. מה שממש, אבל ממש, לא קרה במציאות.

אז למה אני משתפת פעולה? כי אני חסרת עמוד שדרה.