ההיפותזה של האהבה

פרולוג

האמת היא שאוליב לא הייתה לגמרי סגורה על כל עניין הדוקטורט.

לא כי היא לא אהבה מדע. (היא כן. היא אהבה מדע ומאוד. מדע היה הקטע שלה) ולא בגלל ריבוי הדגלים האדומים. היא הייתה לגמרי מודעת לעובדה, שהשנים הארוכות שבהן היא תהיה מחויבת לחיות במעבדה, בלי לקבל שום הערכה לעבודה הקשה שלה, עם משכורת רעב על שמונים שעות עבודה שבועיות, כנראה לא יתרמו לבריאות הנפשית שלה. ושיכול להיות שלבלות לילות שלמים מעל מבער בנזן כדי לגלות פיסת מידע שהייתה ברורה כבר קודם, זה לא בהכרח המפתח לאושר. שלהקדיש את השכל ואת הגוף למחקר האקדמי, עם הפסקות נדירות כדי לחטוף ביס מאיזה בייגל עבש היא לא הבחירה החכמה.

היא הייתה מודעת היטב, ועדיין דבר מזה ממש לא הטריד אותה. או שאולי כן. אולי קצת הטריד אותה. אבל היא התמודדה. היה זה משהו אחר שמנע ממנה להיכנע למעגל הגיהינום, שואב הנשמה והידוע לשמצה (קרי, התוכנית האקדמית לקבלת Ph.D). משהו שעצר אותה, כלומר עד שהוזמנה להתראיין למשרה במעבדת הביולוגיה של אוניברסיטת סטנפורד ונתקלה בבחור.

הבחור שאף פעם לא באמת קלטה את שמו.

הבחור שפגשה כשמעדה בעיוורון לחדר השירותים הראשון שמצאה.

הבחור ששאל אותה, "רק מתוך סקרנות, יש סיבה מיוחדת שאת בוכה בשירותים שלי?"

אוליב צווחה. היא ניסתה לפקוח את עיניה מבעד לדמעות והצליחה רק בקושי. שדה הראייה שלה היה מטושטש. כל מה שהצליחה לראות היו קווי מתאר מעורפלים של דמות — מישהו גבוה, בעל שיער כהה, לבוש בשחור ו... כן. זהו.

"אני... פה זה לא שירותי הנשים?" היא גמגמה.

הפסקה. דממה. ואז: "לא." קולו היה עמוק. כל־כך עמוק. ממש עמוק. חלומי עמוק.

"אתה בטוח?"

"כן."

"באמת?"

"יחסית כן, כי אלה השירותים של המעבדה שלי."

טוב, זהו. הוא תפס אותה לא מוכנה. "סליחה. אתה צריך ל..." היא סימנה בידה לכיוון התא, או לפחות לכיוון המקום שבו חשבה שנמצא התא. עיניה צרבו, אף שהיו עצומות, והיא הייתה צריכה לכווץ אותן בחוזקה כדי לעמעם את הצריבה. היא ניסתה לייבש את לחייה בשרוולה, אבל שמלת המעטפת שלבשה הייתה עשויה מבד זול ודקיק שלא הייתה לו אפילו מחצית מיכולת הספיגה של כותנה אמיתית. אה... העונג בלהיות מרוששת.

"אני רק צריך לשפוך את הריאגנט הזה לכיור," הוא אמר, אבל היא לא שמעה אותו זז. אולי כי חסמה לו את הגישה לכיור. או אולי כי הוא חשב שאוליב היא איזו חייזרית והרהר באפשרות לשסות בה את משטרת הקמפוס. זה יכול היה לסתום את הגולל במהירות ובאכזריות על חלומות הדוקטורט שלה, נכון? "אנחנו לא משתמשים בחדר הזה בתור שירותים, רק כדי להיפטר מפסולת ולשטוף ציוד."

"אה, סליחה. חשבתי..." לא מספיק. היא לא חשבה מספיק; זה היה ההרגל שלה וזו הייתה הקללה שלה.

"את בסדר?" הוא בטח היה מאוד גבוה. קולו נשמע כאילו מגיע מגובה של שלושה מטרים מעליה.

"בטח. למה אתה שואל?"

"כי את בוכה. בשירותים שלי."

"אה. אני לא בוכה. טוב, בעצם סוג־של כן, אבל אלו רק דמעות, אתה מבין?"

"לא."

היא נאנחה ונמרחה על הקיר המרוצף. "הבעיה היא בעדשות שלי. התוקף שלהן פג כבר לפני הרבה זמן, והן לא היו כל־כך איכותיות מלכתחילה. הן הכאיבו לי בעיניים. הורדתי אותן, אבל..." היא משכה בכתפיים. בתקווה, לכיוונו. "יעבור קצת זמן, עד שהמצב ישתפר."

"הרכבת עדשות־מגע שכבר לא בתוקף?" הוא נשמע כאילו פגעה בו אישית.

"רק קצת לא בתוקף."

"מה זה 'קצת'?"

"לא יודעת. כמה שנים?"

"מה?" העיצורים שלו היו ברורים וחדים. מדויקים. נעימים.

"רק כמה, לדעתי."

"רק כמה שנים?"

"זה בסדר. תאריכי תפוגה זה לחלשים."

צליל חד — סוג של נחירה. "תאריכי תפוגה קיימים כדי שלא אמצא אותך מייללת בשירותים שלי."

הוא ממש חייב היה להפסיק לקרוא למקום 'השירותים שלו', אלא אם היה מר סטנפורד בעצמו.

"זה בסדר." היא נופפה בידה. היא גם הייתה מגלגלת בעיניה, אילולא בערו בטירוף. "בדרך כלל צורב לי רק כמה דקות."

"אז עשית את זה כבר פעם?"

היא קימטה את מצחה. "עשיתי מה?"

"הרכבת עדשות־מגע שכבר לא בתוקף."

"ברור. לא זול לקנות עדשות מגע."

"גם עיניים לא."

הממפ. יש בזה משהו. "היי, נפגשנו כבר? אולי אתמול בארוחת הערב שהייתה למתעניינים בלימודי דוקטורט?"

"לא."

"לא היית שם?"

"לא בדיוק הקטע שלי."

"אבל האוכל בחינם."

"לא שווה את החפירות."

אולי הוא היה בדיאטה כי איזה מן דוקטורנט אומר כזה דבר? ואוליב הייתה בטוחה שהוא דוקטורנט — הטון השחצני והנימה המתנשאת חשפו אותו מייד. כל הדוקטורנטים היו כאלה: חושבים שהם יותר טובים מאחרים, רק מפני שקיבלו את הזכות המפוקפקת לשחוט זבובי פירות בשם המדע תמורת פחות מדולר לשעה. בגיהינום האפל והקודר של האקדמיה, דוקטורנטים היו היצורים הנחותים ביותר ולכן היו צריכים לשכנע את עצמם שהם הטובים ביותר. אוליב לא הייתה פסיכולוגית קלינית, אבל זה היה נראה לה כמו מנגנון התמודדות קלאסי.

"את מתראיינת להתקבל לתוכנית?" הוא שאל.

"כן. לקבוצה של שנה הבאה בדוקטורט בביולוגיה." אלוהים, העיניים שלה שרפו. "מה איתך?" היא שאלה והצמידה אליהן את כפות הידיים.

"אני?"

"כמה זמן אתה פה?"

"פה?" הפסקה. "שש שנים. פחות או יותר."

"אה. אז אתה מסיים בקרוב?"

"אני..."

היא קלטה את ההיסוס שלו ומייד הוצפה ברגשי אשם. "רגע, אתה לא צריך להגיד לי. החוק הראשון של לימודי דוקטורט — לא שואלים על מצב התקדמות המחקר של אחרים."

פעימה של שקט.. ועוד אחת. "נכון."

"סליחה." היא ממש רצתה לראות אותו. גם ככה אינטראקציות חברתיות היו קשות; הדבר האחרון שהייתה צריכה הוא שיהיו לה עוד פחות רמזים שיכוונו אותה. "לא התכוונתי להישמע כמו ההורים שלך בארוחת חג ההודיה."

הוא צחק ברכות. "לא תצליחי בחיים."

"אה." היא חייכה. "הורים מעצבנים?"

"וחג ההודיה מעצבן אפילו יותר."

"זה מה שמגיע לכם האמריקנים על זה שעזבתם את הבריטים." היא הושיטה את ידה בכיוון הכללי שבו קיוותה שהוא נמצא. "אני אוליב, אגב. כמו העץ."1 היא תהתה אם הרגע הציגה את עצמה בפני צינור הביוב כששמעה אותו מתקרב. היד שנסגרה סביב ידה הייתה יבשה, וחמימה, וכל־כך גדולה עד שהייתה יכולה לעטוף את כל האגרוף שלה. כל מה שקשור אליו בטח ענק. גובה, אצבעות, קול.

זה לא היה לגמרי לא נעים.

"את לא אמריקנית?" הוא שאל.

"קנדית. שמע, אם יצא לך לדבר עם מישהו בוועדת הקבלה, אכפת לך לא לספר להם על תקלת העדשות שלי? אני עלולה להיראות קצת פחות ממועמדת מצטיינת."

"את חושבת?" הוא אמר בנימה רצינית.

היא הייתה נועצת בו מבט זועם לו הייתה יכולה. אם כי יכול להיות שהצליחה בכל מקרה, כי הוא צחק — רק נשיפה — אבל אוליב הבינה. וזה בהחלט מצא חן בעיניה, בערך.

הוא שחרר את ידה והיא קלטה שהחזיקה בידו חזק. אופס.

"את מתכוונת להירשם?" שאל.

היא משכה בכתפיים. "אולי לא יציעו לי." אבל היא דווקא הסתדרה יופי עם המרצה שהתראיינה אצלו, ד"ר אסלן. אוליב גמגמה ומלמלה הרבה פחות מהרגיל. ובנוסף, הציונים שלה היו כמעט מושלמים. לפעמים, העובדה שאין לך חיים, ממש עוזרת.

"אז את מתכוונת להירשם אם יציעו לך?"

היא תהיה טיפשה לא להירשם. זו הייתה סטנפורד אחרי הכול — אחת מתוכניות הביולוגיה הטובות ביותר. או לפחות, זה מה שאוליב אמרה לעצמה כדי להסוות את האמת המשתקת.

שהייתה, למען האמת, העובדה שאוליב לא הייתה לגמרי בטוחה לגבי כל העניין הזה של דוקטורט.

"אני... אולי. אני חייבת להגיד שהגבול בין בחירת קריירה מצוינת לבין לדפוק לעצמי את החיים, מתחיל להיטשטש לי."

"נראה לי שאת נוטה לכיוון לדפוק לעצמך את החיים." הוא נשמע כאילו שהוא מחייך.

"לא. טוב... אני רק..."

"את רק?"

היא נשכה את שפתה. "מה אם אני לא טובה מספיק?" היא פלטה. ולמה, למה אלוהים, למה היא צריכה לחשוף את הפחדים הקבורים עמוק בליבה הקטן, בפני איש השירותים המזדמן הזה? ומה בכלל היא רצתה להשיג? כל פעם ששחררה לאוויר את הספקות שלה בפני חברים ומכרים, כולם הציעו לה אוטומטית את אותם משפטי עידוד חסרי המשמעות. את תהיי בסדר. את יכולה לעשות את זה. אני מאמינה בך. ברור שגם הבחור הזה יעשה אותו דבר.

הנה זה בא.

עוד רגע זה יגיע.

עוד שנייה —

"למה את רוצה לעשות את זה?"

הא? "לעשות... מה?"

"לסיים דוקטורט. מה הסיבה שלך?"

אוליב כחכחה בגרונה. "תמיד היו לי מלא שאלות בראש, מוח סקרן, ותוכנית דוקטורט היא הסביבה המושלמת בשבילי. היא תעניק לי מיומנויות חשובות שאפשר ליישם —"

הוא נחר.

היא הזעיפה פנים. "מה?"

"לא השורה שמצאת בספר הכנה לריאיון קבלה. למה את רוצה לקבל דוקטורט?"

"באמת," היא התעקשה, בקול מעט רפה. "אני רוצה לחדד את יכולות המחקר שלי —"

"זה כי את לא יודעת מה עוד לעשות?"

"לא."

"כי לא הצלחת למצוא עבודה בתעשייה?"

"לא — אפילו לא ניסיתי למצוא עבודה בתעשייה."

"אה." הוא זז, דמות גדולה ומטושטשת נעמדה לצידה ושפכה משהו לכיור. אוליב הריחה שמץ של ציפורן, ואבקת כביסה, וריח גברי נקי. כמה שזה מוזר, השילוב היה נעים.

"אני צריכה יותר חופש ממה שמציעה התעשייה."

"לא יהיה לך הרבה חופש באקדמיה." קולו היה קרוב יותר, כאילו עדיין לא התרחק. "תצטרכי לממן את כל העבודה שלך דרך מענקי מחקר תחרותיים מאוד. תרוויחי הרבה יותר כסף בעבודה מתשע עד חמש שגם מאפשרת לך ליהנות מהעיקרון הבסיסי של סופי שבוע."

אוליב הזעיפה. "אתה מנסה לשכנע אותי לסרב להצעה שקיבלתי? זה איזשהו קמפיין נגד מרכיבי־עדשות־מגע־שלא־בתוקף?"

"לא."

היא שמעה את החיוך שלו.

"אני ארשה לעצמי להאמין שטעית."

"אני מרכיבה אותן כל הזמן, והן כמעט אף פעם —״

"טעות אחת משורה ארוכה של טעויות, מן הסתם." הוא נאנח. "העניין הוא כזה: אין לי מושג אם את טובה מספיק, אבל זה לא מה שאת צריכה לשאול את עצמך. האקדמיה היא השקעה ענקית עם מעט מאוד תועלת. מה שמשנה הוא אם הסיבה שלך להיות באקדמיה היא טובה מספיק. אז, למה דוקטורט, אוליב?"

היא חשבה על זה, וחשבה, וחשבה עוד. ואז דיברה בזהירות. "יש לי שאלה. שאלת מחקר ספציפית. משהו שאני רוצה לגלות." הנה. זהו. זאת הייתה התשובה. "משהו שאני מפחדת שאף אחד אחר לא יגלה אם אני לא אגלה אותו."

"שאלה?"

היא הרגישה את האוויר משתנה והבינה שעכשיו הוא נשען על הכיור.

"כן." הפה שלה התייבש. "משהו שחשוב לי. ואני — אני לא סומכת על אף אחד אחר שיעשה את זה. כי לא עשו את זה עד עכשיו. כי..." כי קרה משהו רע. כי אני רוצה לתרום את חלקי כדי שזה לא יקרה שוב.

מחשבות כבדות להרהר בהן בנוכחות זר, בחשכת עיניה העצומות. אז היא התאמצה לפקוח אותן; ראייתה עדיין מטושטשת אבל הצריבה חלפה כמעט לחלוטין. הבחור הסתכל עליה. מעורפל מעט בקצוות, אולי, אבל ממש־ממש שם, ממתין בסבלנות שתמשיך לדבר.

"זה חשוב לי," היא חזרה. "המחקר שאני רוצה לעשות." אוליב הייתה בת עשרים ושלוש ולבד בעולם. היא לא רצתה סופי שבוע או משכורת יפה. היא רצתה לחזור אחורה בזמן. היא רצתה להיות פחות בודדה. מאחר שזה היה בלתי אפשרי, היא התפשרה על לנסות לתקן את מה שהיא יכולה.

הוא הנהן אבל לא אמר דבר כשהזדקף וצעד לכיוון הדלת. ברור שהוא הולך.

"הסיבה שלי טובה מספיק כדי לעשות דוקטורט?" קראה לו, ושנאה את העובדה שנשמעה כאילו נזקקת לאישור שלו. יש מצב שהיא הייתה בעיצומו של איזשהו משבר קיומי.

הוא עצר והסתכל אחורה אליה. "זו הסיבה הכי טובה."

הוא חייך, כך חשבה. או משהו כזה.

"בהצלחה בריאיון, אוליב."

"תודה."

הוא כמעט כבר יצא מהדלת.

"אולי אראה אותך בשנה הבאה," היא מלמלה והסמיקה מעט. "אם אני אתקבל. ואם לא תסיים עד אז."

"אולי," שמעה אותו אומר.

ובזאת, הבחור נעלם. ואוליב אפילו לא קלטה את שמו. אבל כמה שבועות מאוחר יותר, כשמחלקת הביולוגיה בסטנפורד הציעה לה להצטרף לתוכנית, היא הסכימה. בלי היסוס.

1 אוליב באנגלית Olive — זית. הכוונה היא לעץ הזית.