ההפך מפרידה

1

לבוש לא היה אכפת לחכות. הנוף היה מרהיב. הוא לא טרח להתיישב על הספה בחדר ההמתנה, והמשיך לעמוד במרחק שלושים סנטימטר מהזכוכית כשהוא צופה בקו האופק המשתרע מגגות הבתים בדאונטאון ועד האוקיינוס השקט. הוא היה בקומה החמישים ותשע של מגדל הבנק האמריקני, וקרייטון אילץ אותו לחכות, כפי שעשה תמיד. הוא זכר את עצמו ממתין לו מאז ימיהם במרכז פרקר, שבו הנוף הניבט מחדר ההמתנה היה רק פס צר של אחורי בניין העירייה. מאז ימיו במשטרת לוס אנג'לס קרייטון עבר רק חמישה רחובות מערבה, אבל ברור היה שהרחיק הרבה מעבר לכך, אל הגבהים הנישאים של עשירי העיר.

הוא עדיין לא ידע, עם נוף או בלעדיו, מדוע ירצה מישהו למקם את משרדיו בגובה כזה. המגדל, שהיה הבניין הגבוה ביותר ממערב לַמיסיסיפי, שימש בעבר מטרה לשתי מתקפות מחבלים שסוכלו. בוש תיאר לעצמו כי ללחצי העבודה הרגילים נוספה גם אי נוחות כללית אצל כל אדם שעבר מדי בוקר את דלתות הזכוכית של הבניין. ההקלה עמדה להגיע בקרוב בצורת מרכז גרנד וילשייר, צריח זכוכית שהתרומם כלפי השמיים במרחק כמה רחובות. לאחר השלמת הבנייה הוא עמד לזכות בתואר הבניין הגבוה ביותר ממערב למיסיסיפי, ומן הסתם ישמש גם כמטרה מועדפת לפיגועים.

בוש אהב לראות את עירו מגבוה בכל הזדמנות. כשהיה בלש צעיר היה לוקח על עצמו לעיתים קרובות משמרות נוספות - רק כדי לטוס מעל לוס אנג'לס ולהיזכר במרחביה הכמעט אינסופיים.

הוא הסתכל מלמעלה על כביש 110 וראה שהוא פקוק כל הדרך עד דרום־מרכז העיר. הוא שם לב גם למספר מנחתי המסוקים על גגות הבניינים מתחתיו. המסוק נהיה כלי התחבורה של האֶליטה. הוא שמע שאפילו כמה משחקני הכדורסל הבכירים בעלי החוזים הגדולים בלייקרס ובקליפֶּרס הגיעו לעבודה במרכז סטֵייפְּלס במסוקים.

הזכוכית הייתה עבה ומנעה חדירת כל רעש. העיר למטה הייתה דמומה. בוש שמע רק את פקידת הקבלה מאחוריו עונה לטלפונים באותו נוסח שוב ושוב: "טְרַיידֶנט סֶקיוּריטי, איך אפשר לעזור?"

עיניו של בוש התמקדו במכונית משטרתית שנסעה במהירות דרומה בפיגֶרוֹאה לעבר אזור הבילויים של לוס אנג'לס. הוא ראה את הספרות 01 כתובות בגדול על תא המטען וידע שהמכונית שייכת למדור המרכזי. בתוך זמן קצר ליווה אותה מהאוויר מסוק משטרתי שנע נמוך מהקומה שבה עמד. בוש עקב אחריו עד שתשומת ליבו הופנתה אל קול מאחוריו.

"מר בוש?"

כשהסתובב הוא ראה אישה עומדת במרכז חדר ההמתנה. זו לא הייתה פקידת הקבלה.

"אני גלוריה. דיברנו בטלפון," היא אמרה.

"כן, נכון," אמר בוש. "העוזרת של מר קרייטון."

"כן, נעים מאוד. אתה יכול לחזור עכשיו."

"טוב. אם הייתי מחכה עוד קצת, הייתי עלול לקפוץ."

היא לא חייכה, והובילה את בוש דרך אחת הדלתות אל מסדרון שעל קירותיו היו תלויות תמונות בצבעי מים.

"זאת זכוכית משוריינת," היא אמרה. "היא יכולה לעמוד מול הוריקן בעוצמה חמש."

"טוב לדעת," אמר בוש. "ואני סתם התבדחתי. הבוס שלך ידוע כמי שמאלץ אנשים לחכות. הוא הִרבה לעשות זאת גם כשהיה סגן המפקד בתחנת המשטרה."

"באמת? לא שמתי לב."

זה לא נשמע הגיוני באוזני בוש, מכיוון שהיא באה לקרוא לו מחדר ההמתנה רבע שעה אחרי מועד הפגישה המיועד.

"הוא כנראה קרא את זה בספר ניהול בזמן שהתקדם בדרגות הפיקוד," אמר בוש. "את יודעת, תן להם לחכות גם אם הגיעו בזמן. זה ייתן לך יתרון כשבסופו של דבר תכניס אותם לחדר, ויאפשר להם לדעת שאתה איש עסוק."

"אני לא מכירה את הפילוסופיה העסקית הזאת."

"אולי מתאים יותר לקרוא לה פילוסופיה משטרתית."

הם נכנסו לסוויטת המשרד. בחלקה החיצוני היו שני שולחנות כתיבה נפרדים, שמאחורי אחד מהם ישב גבר צעיר בחליפה, והאחר, כפי ששיער, היה שייך לגלוריה. הם עברו בין השולחנות והגיעו אל דלת שגלוריה פתחה ומיהרה לעמוד בצידה.

"אתה יכול להיכנס," היא אמרה. "תרצה בקבוק מים?"

"לא, תודה," אמר בוש. "אין צורך."

בוש נכנס לחדר גדול מקודמו, שמשמאלו היה שולחן כתיבה ומימינו אזור ישיבה לא רשמי, שכלל שתי ספות שניצבו זו מול זו משני צדדיו של שולחן קפה עשוי זכוכית. קרייטון ישב מאחורי שולחן הכתיבה שלו, דבר שהבהיר לבוש כי הפגישה עמדה להיות רשמית.

עברו יותר מעשר שנים מאז נפגש בוש עם קרייטון באופן אישי. הוא לא זכר את האירוע, אבל הניח שהייתה זו פגישת יחידה שאליה הגיע קרייטון והודיע משהו על תקציב השעות הנוספות או על נוהלי הנסיעות של המחלקה. באותם ימים היה קרייטון מנהל החשבונות הראשי, ובין שאר תפקידיו הניהוליים היה גם ממונה על תקציב המחלקה. הוא נודע במדיניות הקפדנית שהנהיג בכל הנוגע לשעות נוספות שדרשו הסברים מפורטים בכתב על דפים ירוקים שהועברו לאישורו של מפקח. מכיוון שאותם אישורים או דחיות הגיעו בדרך כלל אחרי שכבר בוצעו אותן שעות עבודה נוספות, השיטה החדשה התקבלה כמאמץ למנוע משוטרים לעבוד שעות נוספות, או גרוע מזה, לגרום להם לעבוד שעות נוספות, ואחר כך לא לאשר את התשלום תמורתן או להמיר אותן בשעות חופשיות. באותם ימים קיבל קרייטון את הכינוי "קרֶטין" בפי פקודיו.

אף על פי שקרייטון עזב את המשטרה ועבר למגזר הפרטי זמן לא רב אחר כך, ה"ירוקים" נשארו בשימוש. החותם שהשאיר על המחלקה לא היה מבצע הצלה נועז, קרב אקדחים או השתלטות על חיית טרף מסוכנת. הוא היה נייר ירוק שנועד לדיווח על שעות נוספות.

"בוא תיכנס, הארי," אמר קרייטון. "שב."

בוש נע לעבר שולחן הכתיבה. קרייטון היה מבוגר מהארי בכמה שנים, אבל נראה במצב טוב. הוא לבש חליפה אפורה מחויטת היטב ועמד מאחורי השולחן כשידו מושטת קדימה וכל הופעתו אומרת כסף. בוש לחץ את ידו והתיישב מולו. הוא לא התלבש חגיגית לקראת הפגישה ולבש מכנסי ג'ינס, חולצת ג'ינס וז'קט קורדרוי שחור שהיה אצלו לפחות שתים־עשרה שנה. הבגדים שלבש בשנות עבודתו במשטרה היו עתה עטופים באריזת פלסטיק. הוא לא רצה לשלוף משם אחד מהם רק לצורך פגישה עם קרטין.

"מה שלומך, המפקד?" הוא אמר.

"אני כבר לא המפקד," אמר קרייטון בצחוק. "הימים האלה עברו מזמן. קרא לי ג'ון."

"אז מה שלומך, ג'ון?"

"צר לי על העיכוב. הייתי בשיחת טלפון עם לקוח, והלקוח תמיד צודק. לא?"

"ברור, לא קרה שום דבר. נהניתי מהנוף."

הנוף מהחלון מאחורי קרייטון היה בכיוון הנגדי, והשתרע מצפון־מזרח על פני המרכז האזרחי ועד פסגות ההרים המושלגות בסן ברנרדינו. בוש תיאר לעצמו שלא ההרים היו הסיבה לכך שקרייטון בחר במשרד הזה. המרכז האזרחי הוא שגרם לכך. משולחנו הסתכל קרייטון מלמעלה למטה על צריח בניין העירייה, על מנהלת המשטרה ועל הבניין של 'לוס אנג'לס טיימס'. קרייטון היה מעל כולם.

"ממש מרהיב לראות את העולם מהזווית הזאת," אמר קרייטון.

בוש הנהן וניגש ישר לעניין.

"ובכן," הוא אמר. "מה אני יכול לעשות למענך... ג'ון?"

"אז קודם כול, אני מודה לך שבאת בלי לדעת מראש מהי מטרת הפגישה. גלוריה אמרה לי שהיה לה קשה לשכנע אותך לבוא."

"כן, טוב, אני מצטער על זה, אבל כמו שאמרתי לה, אם זה בקשר להצעת עבודה, אני לא מעוניין. יש לי עבודה."

"שמעתי. סן פרננדו. אבל זאת מן הסתם עבודה חלקית, נכון?"

הוא אמר זאת בטון שנשמע קצת לגלגני, ובוש נזכר בשורה מסרט שראה פעם: "אם אתה לא שוטר, אתה אזרח סוג ב'". זה היה נכון גם כלפי מי שעבד בתחנת משטרה קטנה. גם הוא נחשב לאזרח סוג ב'.

"זה תפקיד שמעסיק אותי כמה שאני רוצה להיות עסוק," הוא אמר. "יש לי גם משרד פרטי. אני עושה עבודות פרטיות מפעם לפעם."

"כולן הפניות, נכון?" שאל קרייטון.

בוש הסתכל עליו רגע.

"אני אמור להבין שעקבת אחריי?" הוא אמר לבסוף. "אני לא מעוניין לעבוד פה. לא אכפת לי מה התשלום ולא מהם התיקים."

"טוב, אז תרשה לי רק לשאול אותך משהו, הארי," אמר קרייטון. "אתה יודע מה אנחנו עושים פה?"

בוש הסתכל על ההרים מאחורי כתפו של קרייטון לפני שענה.

"אני יודע שאתם מספקים אבטחה ברמה גבוהה למי שיכול להרשות את זה לעצמו," הוא אמר.

"בדיוק," אמר קרייטון.

הוא הרים שלוש אצבעות בידו הימנית, ובוש תיאר לעצמו שהוא מרמז על השילוש הרמוז במילה טריידנט שמופיעה בשם החברה.

"טריידנט סקיוריטי," אמר קרייטון. "מתמחה באבטחה פיננסית, טכנולוגית ואישית. התחלתי בסניף הקליפורני לפני עשר שנים. יש לנו סניפים כאן, בניו יורק, בבוסטון, שיקגו, מיאמי, לונדון ופרנקפורט. אנחנו עומדים לפתוח סניף באיסטנבול. זאת חברה גדולה שיש לה אלפי לקוחות ועוד יותר קשרים בתחומי ההתמחות שלנו."

"כל הכבוד לכם," אמר בוש.

לפני בואו לשם הוא בילה עשר דקות בקריאת חומר באינטרנט על 'טריידנט'. חברת האבטחה היוקרתית נוסדה בניו יורק בשנת 1996 על ידי איל ספנות בשם דניס לאטן, שנחטף והוחזר תמורת כופר שהועבר לפיליפינים. תחילה שכר לאטן מפקד משטרה מניו יורק לעמוד בראש הארגון, ועשה כך בכל עיר שבה פתח סניף, כשמינה לתפקיד מפקד משטרה או קצין בכיר כדי לזכות בתשומת ליבה של התקשורת ובשיתוף פעולה של המשטרה המקומית. סופר כי עשר שנים לפני כן ניסה לאטן למנות לתפקיד את מפקד משטרת לוס אנג'לס, אבל נתקל בסירוב, ואז פנה אל קרייטון כעדיפות שנייה.

"אמרתי לעוזרת שלך שאני לא מעוניין לעבוד ב'טריידנט'," אמר בוש. "היא אמרה שזה לא הנושא. אז למה שלא תגיד לי במה העניין כדי ששנינו נוכל להמשיך כל אחד בענייניו?"

"אני יכול להבטיח לך שאני לא מציע לך תפקיד ב'טריידנט'," אמר קרייטון. "למען האמת, אנחנו חייבים לקבל שיתוף פעולה מלא וכבוד מצד משטרת לוס אנג'לס כדי לעשות את מה שאנחנו עושים ולנהל את העניינים העדינים שבהם מעורבים הלקוחות שלנו והמשטרה. אילו קיבלנו אותך כשותף ב'טריידנט', זו יכלה להיות בעיה."

"אתה מדבר על התביעה המשפטית שלי."

"בדיוק."

רוב השנה החולפת עסק בוש בתביעה משפטית מתמשכת נגד המחלקה שבה עבד למעלה משלושים שנה. הוא הגיש נגדה תלונה מכיוון שאולץ, לדעתו, לפרוש מתפקידו באופן לא חוקי. התלונה עוררה תגובת נגד עוינת כלפי בוש גם בין שורות העובדים. לא עזרה לו העובדה שבתקופתו הובאו לדין למעלה ממאה רוצחים. בסופו של דבר התביעה הגיעה איתו להסדר, אבל המשקעים נותרו והוא זכה ליחס מנוכר מלא מעט שוטרים, במיוחד ממרומי הפיקוד.

"אז אילו הזמנת אותי לעבוד ב'טריידנט' היו עלולים להיפגע יחסיך עם משטרת לוס אנג'לס," אמר בוש. "אני מבין את זה. אבל אתה בכל זאת רוצה ממני משהו. במה מדובר?"

קרייטון הנהן. הגיע הזמן לגשת לעניין.

"אתה מכיר את השם ויטני וֶאנְס?" הוא שאל.

בוש הנהן.

"ברור שאני מכיר," הוא אמר.

"כן, טוב, אז הוא לקוח," אמר קרייטון. "וכך גם החברה שלו, אדוונס אנג'ינירינג."

"ויטני ואנס צריך להיות בן שמונים."

"שמונים וחמש, למען האמת, ו..."

קרייטון פתח אחת ממגירות שולחנו והוציא ממנה מסמך. הוא הניח אותו על השולחן ביניהם. בוש ראה שזה צ'ק מודפס עם שובר צמוד. הוא לא הצטייד במשקפיים, ולכן לא הצליח לקרוא את הסכום הרשום או את שאר הפרטים.

"הוא רוצה לדבר איתך," סיים קרייטון את המשפט.

"על מה?" שאל בוש.

"אין לי מושג. הוא אמר שזה עניין פרטי, והוא שאל בפירוש עליך. הוא אמר שהוא ידבר על זה רק איתך. הוא רשם לזכותך צ'ק של עשרת אלפים דולר ואמר שהוא שלך גם אם הפגישה לא תוביל להמשך שיתוף הפעולה."

בוש לא ידע מה לומר. באותו רגע לא חסר לו כסף בגלל ההסדר שהגיע אליו בקשר לתביעה, אבל את רוב הכסף הוא השקיע בפיקדונות לטווח ארוך שנועדו לזקנתו וכירושה לבתו. כרגע נשארו לה יותר משנתיים של לימודים בקולג', ואחר כך לימודים לתואר שני. היו לה כמה מלגות נדיבות, אבל הוא עדיין היה לחוץ בקשר לעתיד הקרוב. הוא ידע שיוכל לנצל היטב עשרת אלפים דולר.

"מתי ואיפה עומדת להיות הפגישה?" הוא שאל לבסוף.

"מחר בתשע בביתו של מר ואנס בפסדינה," אמר קרייטון. "הכתובת רשומה על הצ'ק. אולי כדאי שתתלבש קצת יותר יפה לכבוד זה."

בוש התעלם מההערה. מכיס פנימי של הז'קט שלו הוא הוציא את משקפיו, והרכיב אותם בשעה ששלח יד לקחת את הצ'ק מהשולחן. הצ'ק היה רשום על שמו המלא, הירונימוס בוש.

בתחתית הצ'ק הייתה שורה מקוּוְקֶוות. מתחתיה היו הכתובת ומועד הפגישה, וכן אזהרה: "אל תביא נשק". בוש קיפל את הצ'ק לאורכה של השורה המקווקוות והסתכל על קרייטון כשהכניס אותו לכיס הז'קט שלו.

"אני עומד ללכת לבנק ישר מכאן," הוא אמר. "אני אפקיד אותו, ואם לא תהיה בעיה, אני אהיה שם מחר."

קרייטון חייך בשביעות רצון.

"לא תהיה שום בעיה."

בוש הנהן.

"אני מבין שזה הכול," הוא אמר וקם כדי ללכת.

"יש עוד דבר אחד, בוש," אמר קרייטון.

בוש שם לב שקרייטון עבר משם פרטי לשם משפחה תוך עשר דקות.

"מה?" הוא שאל.

"אין לי מושג מה הזקן עומד לבקש ממך, אבל אני מאוד מגונן עליו," אמר קרייטון. "הוא יותר מלקוח, ואני לא רוצה שמישהו ינסה לנצל אותו בשלב זה של חייו. בלי קשר למשימה שהוא רוצה שתבצע בשבילו, אני חייב להיות בעניינים."

"לנצל אותו? אם אני לא טועה, אתה צלצלת אליי, קרייטון. אם מישהו מנוצל כאן, זה אני, בלי קשר לסכום שהוא משלם לי."

"אני יכול להבטיח לך שזה לא המקרה. בשלב הזה אתה רק צריך להגיע לפסדינה, ועל זה כבר קיבלת כרגע עשרת אלפים דולר."

בוש הנהן.

"טוב," הוא אמר. "אני אפגוש את הזקן מחר ואברר במה מדובר, אבל אם הוא יהיה לקוח שלי, אז העסק - יהיה אשר יהיה - יתקיים בינו וביני. אתה לא תהיה חלק ממנו, אלא אם כן ואנס יאמר לי אחרת. כך אני עובד. בלי קשר לשמו של הלקוח."

בוש פנה לעבר הפתח. כשהגיע לשם הוא הסתכל שוב על קרייטון.

"תודה על הנוף."

הוא יצא וסגר אחריו את הדלת.

בדרכו החוצה הוא נעצר ליד דלפק הקבלה וקיבל את כרטיס החניה שלו מאושר. הוא רצה להיות בטוח שקרייטון שילם תמורת החניה, כמו גם על השטיפה שנענה לה כשהִפקיד בחניה את המכונית.