ההצעה

פרק 1

בלייקלי

"אתם יכולים למות בשקט?" אלה נאנחת, מושכת את משקפי השמש שלה מטה ומצמצמת את עיניה לאור השמש. "ואולי תעשו את זה שם בבקשה?"

שני נערים, בבירור נערי אחווה — תווית שאני מוכנה להמר עליה בחיי למרות שאני מרגישה שאני עושה עוול לאחוות ברחבי העולם — מפסיקים את התלונות הבלתי פוסקות שלהם על כך שיש להם הנגאובר. ההתבכיינות שלהם היא הצגה, ניסיון פתטי להרוויח תשומת לב, ואחת שנמאס לנו ממנה — במיוחד לאלה.

הם יורים מבט כועס אל החברה הכי טובה שלי. היא מרימה גבה, מאתגרת אותם בחזרה, ומחכה.

אני שוכבת על השזלונג לידה ומגחכת. כמה שניות ייקח להם להבין שהם נוצחו על ידי אקדח בגובה מטר ושישים סנטימטרים עם ציפורניים בצבע ורוד מסטיק?

שמונה... תשע... עשר...

הם אוספים את חפציהם בשקט, מתבוננים באלה כאילו היא עלולה לזרוק אותם לבריכה, אם הם לא יפעלו מהר מספיק.

גם אני לא אהיה בהלם אם זה יקרה.

אלה סיינט ג'יימס כבר לא מפתיעה אותי הרבה. היא נשאה מגש של עוגיות סניקרדודל שנאפו באותו הרגע, כשהיא צלצלה בפעמון הדלת שלי לפני שלוש שנים. היא הייתה מקסימה, לבושה בסינר עם דובדבנים רקומים וסרט משי לבן בשערה כשקיבלה את פניי לשכונת נאשוויל. זה היווה ניגוד מוחלט לסוף השבוע שהגיע אחריו, כשהיא לקחה אותי לבלות כדי שאוכל להכיר את העיר. אותו הלילה הסתיים בכך שאלה חבטה בלסת של איזה בחור על כך שניסה לחפון אותי על רחבת הריקודים, ואני אספתי אותה מתחנת המשטרה באוּבּר בשעה שלוש לפנות בוקר.

"תודה," היא אומרת, מחליקה את המשקפיים במעלה אפה וחוזרת לספר שלה.

לאס וגאס לוהטת מחום. מים כחולים מנצנצים במרחק סנטימטרים מהרגליים שלנו, ואני נשבעת שזה רק מכפיל את קרני השמש. אנחנו כנראה צריכות ללכת לעיסוי או לקניות כדי לברוח מהחום הבלתי נסבל, אבל לא טסתי כמעט ארבע שעות כדי להישאר במזגן.

יכולתי לחגוג את העבודה החדשה ואת יום ההולדת שלי בצורה הזאת גם בטנסי.

"איך את חושבת שאני איראה עם שיער אדום?" אני שואלת ומותחת את רגליי. "לא אדום דובדבן בוהק, אלא סגול יותר, אדום ארגמן."

"לא."

אני מכווצת את גבותיי. "זו לא הייתה שאלת כן או לא."

"קיצרתי את השיחה." קצה אצבעה מטייל לאורך תחתית הכריכה הרכה. "זאת לא השאלה שבאמת שאלת."

זאת לא הייתה? אני מסתדרת בכיסא שלי. כן, זאת לא הייתה השאלה.

זה היה ניסיון של הרגע האחרון להיות צעירה ופזיזה, לפני שאני חוגגת שלושים מחר.

כל השטויות האלה של יום ההולדת היו קצת מורטות עצבים.

חייתי את עשר השנים האחרונות בלי יותר מדי מחויבויות. טיילתי, יצאתי לדייטים ושחיתי עם כרישים. יצאתי לסיבוב הופעות של עשר ערים עם להקת רוק. השתתפתי בבכורה של סרט, התארסתי (וביטלתי אירוסים), ואכלתי פיצה בפיצרייה הוותיקה ביותר בעולם בנאפולי. עוד משהו שיכולתי למחוק מהרשימה שלי. עם כל שנה של כיף, הנחתי שאין לי ממה לדאוג — שאצליח להסתדר לפני שימלאו לי שלושים ואהפוך למבוגר אמיתי.

זו הייתה הנחה לא נכונה.

לדעת כולם, אני צריכה להיות במערכת יחסים יציבה, עמוסה בתשלומי משכנתה ומספיק חובות כדי לקבור את נשמתי עד שישו ישוב. מכשירי חשמל אמורים לרגש אותי ואני צריכה ללדת תינוק. אני אמורה להבין בביטוחי חיים. במקום כל זה, פשוט נפרדתי מילד רע נוסף עם בעיות מחויבות, חידשתי את חוזה השכירות בבית העירוני שלי ומילאתי מחדש את מלאי הגלולות שלי.

אבל כל זה מסתיים בתוך שש שעות. אני צריכה להפוך דף חדש כשהשמש תעלה. הגיע הזמן.

הספר של אלה נסגר באחת. "זה לא משבר שליש־חיים, בלייקלי. זה רק יום הולדת."

"אני יודעת את זה."

"אבל האם את באמת יודעת?"

"כן, אני כן," אני אומרת, לועגת לה. "אני לא במשבר. אני רק נכנסת לתוך העידן החדש הזה של קניית קרם עיניים והקפאת ביציות, וזה קצת... מפחיד."

היא נאנחת. "את קונה קרם עיניים במשך שנים."

"כן, כהגנה מפני העתיד. זה העתיד."

אלה מתגלגלת על צידה, מברישה את שערה הכהה אל מעבר לכתפה. "אומנם אני לא יכולה להתחבר לזה כי יש לי שנתיים שלמות לפני שאהיה בת שלושים —"

"זה היה נחוץ?"

היא צוחקת. "את מתחרפנת בלי סיבה. מחר הוא סתם עוד יום."

"אני יודעת. אני באמת יודעת. יש פשוט את הלחץ הזה של לסדר את כל העניינים שלי ולהתחיל להתקדם ברצינות, אחרת אהיה בת חמישים ללא בעל או ילדים. ואני רוצה את שניהם."

"כל מה שאני מבקשת זה שתהיי קצת יותר סלקטיבית בעניין הבעל, כי הגברים האחרונים שיצאת איתם..." היא שורקת. "לא טובים, בלייקלי."

כן, אני יודעת.

"אני יודעת שאת מרגישה את השעון הביולוגי שלך מתקתק או מה שזה לא יהיה, אבל עשית דברים גדולים," היא אומרת. "את העוזרת החדשה של מנהל האומנים בחברת מייסון מיוזיק לייבל. זוכרת, תותחית שכמוך? זה מרשים."

אני מושכת בכתפיי בשמחה למשמע התזכורת. זה נכון — באמת חלום שהתגשם. וסיבה עוד יותר טובה להתאפס על עצמי. "אבל האם אהיה אפילו יותר מרשימה בתור ג'ינג'ית?"

"התשובה היא עדיין לא."

אני נוהמת. "בחייך. אני רוצה לעשות משהו גדול. משהו כיפי. משהו פרוע שאזכור בזמן שאקח ויטמינים ואלך לישון לפני עשר."

אלה שולחת יד אל המים שלה. "בסדר, אבל בואי נמצא משהו אחר. אדום לא מתאים לגוון העור שלך."

"כמו מה? אני לא עושה שום פירסינג, ואני לא חושבת שאני מוכנה להתחייב לקעקוע."

"רצית לעשות קעקוע מהיום שפגשתי אותך. למען האמת, לא הסתכלת על קעקועים כשהבאתי אז את העוגיות?"

אני צוחקת. "כן. אבל זה כל כך קבוע. מה אם אני לא ארצה את זה בשבוע הבא?"

היא מגלגלת את עיניה.

"מה עוד יש?" אני שואלת. "בואי נחשוב."

"טוב, את יכולה למצוא גבר עם כסף ולעשות חתונת בזק בסטריפ."

אני צוחקת שוב, ומתהפכת על הבטן. "בשלב הזה, זאת כנראה הדרך היחידה שבה אתחתן — שיכורה ועם זר." הגברים שיצאתי איתם לא קורצו מחומר שמיועד לנישואין. בקצב הזה אני כנראה אישאר לבד לנצח.

"היי, אנשים מוצאים אהבה בכל מיני דרכים."

"אמת, אבל הסיכויים שאמצא גבר שמתאים לנישואים בשעות הקרובות הם נמוכים להפליא." אני משלבת את ידיי מתחת לראשי. "כתחליף לזרים סקסים עם טבעת אירוסין בכיס, מה עוד יש לך להציע?"

היא מקישה באצבעה על שפתיה. "אנחנו יכולות ללכת להופעה הערב. מופע חשפנות של גברים או משהו כזה. זו אולי דרך לגרום לנוזלים שלך לזרום —"

"איכססס!"

"רק בזמן שאת חסרת סידור קבוע. ואז נראה לאן הלילה ייקח אותנו. תהיי נפש חופשייה."

"את רוצה ללכת רק משום שזו עוד דרך להרגיז את ברוק."

חיוך מלא שובבות נמתח על פניה. "אז? מה הפואנטה שלך?"

בין אלה לאחי יש קטע כבר כמעט שנתיים. איזה סוג של קטע? אני מפחדת לתייג את זה, למרות שאני די בטוחה שהם בלעדיים, מבלי שהצהירו על בלעדיות.

מצד אחד, אלה היא הרבה להתמודדות. היא חכמה, דעתנית והיא לא צריכה גבר — והיא יודעת את זה. יש לה גם נטייה לקבל החלטות ולשקול את הסיכונים הכרוכים רק לאחר מעשה. זה מחרפן את ברוק.

מצד שני, לצאת עם ברוק יכול להיות סיוט. נשים משליכות את עצמן עליו בכל מקום שאליו הוא הולך. גברים עוצרים אותו על מנת לקבל חתימות ולהתלהב ממנו. ובמהלך העונה, הוא מרוכז ובעיקר לא זמין. זה לא תמיד עובד עבור אלה.

אני צופה במשחק ביניהם ונשבעת לעולם לא להיכנס למערכת יחסים עם שחקן — ספורטאי או אחר. שוב. עשיתי את זה בעבר, וזה לא נגמר טוב.

"אני מבינה שאתם עדיין בריב," אני אומרת.

"אנחנו לא רבים. אין על מה לריב." היא מרימה את סנטרה לשמיים. "אני צודקת, והוא טועה. זה כל מה שזה."

"אני מסכימה. את צודקת הפעם."

עיניה מתרחבות. "את פאקינג צודקת שאני צודקת. אני לא מוכנה להשלים עם זה שהוא טס למיאמי עם החברים שלו, ואפילו לא הזכיר את יום השנה שלנו."

"איך יכולה להיות לכם חגיגת יום שנה, אם אתם לא במערכת יחסים רשמית?" אני מצחקקת. "זה לא מה שאת תמיד אומרת לי? שאת לא במערכת יחסים רשמית איתו?"

היא מנופפת בידה באוויר, פוסלת את השאלה שלי. "זה קדם־יחסים, אבל זה לא משנה דבר בנסיבות הללו."

"זה מה?"

"קדם־יחסים. שלב מעצב ביחסים, שבו מבססים גבולות וציפיות, כך שיהיה אפשר לקבוע האם האדם השני מוכן לעמוד בהם." היא משתהה. "וברוק לא."

אני מגלגלת את עיניי ומשחררת את זה. הם יסדרו את העניין עוד לפני שברוק יחזור ממיאמי ואנחנו נחזור מווגאס. ראיתי את זה יותר פעמים מכפי שאוכל לספור.

"אז... בסדר," אני אומרת ומתיישבת. "בואי נלך להופעה. אבל אם אחי שואל של מי היה הרעיון, אני לא לוקחת את האשמה עליי."

"תגיד לו שזה היה שלי. אני רוצה שהוא ידע. תחרות קטנה אף פעם לא פגעה באף אחד."

"תחרות על הלא־חבר שלך?" אני שואלת, מחייכת.

"בדיוק."

אני מנענעת בראשי כשאגלי זיעה זולגים על פניי. אני מנגבת אותם בגב ידי. "אני מוכרחה להיכנס להתקלח."

"ואני צריכה להזמין מקום לארוחת ערב." היא מתיישבת, מחליקה אל תוך הכפכפים שלה. "את חייבת לי, את יודעת."

"על מה אני חייבת לך?"

"על כך ששללת ממני את זכותי כחברה הכי טובה שלך לערוך לך את מסיבת יום ההולדת השערורייתית והמדהימה ביותר שנאשוויל ראתה אי פעם." היא תוחבת את בקבוק המים שלה אל תיקה. "אני ידועה בחוגים מסוימים בתור הבחורה שעורכת את המסיבות הטובות ביותר. אני יכולה רק לדמיין מה כולם חושבים עכשיו."

אני צוחקת למחשבה עד כמה היא מגוחכת, ומחליקה את שמלת החוף המרושתת שלי מעל ראשי. "ערכת לי מסיבות יום הולדת ענקיות בכל שנה מאז שהכרתי אותך. את יכולה לפספס שנה אחת. זה לא יכאב."

היא מזעיפה פנים. "אולי זה לא יכאב לך, אבל זה כואב לי. יש לי מוניטין לתחזק."

"את תשרדי."

אני זורקת את הטלפון, את המגבת ואת בקבוק המים שלי לתיק, סוקרת את האזור סביבי כדי להבטיח שלקחתי הכול.

"מוכנה?" היא שואלת.

"כן." בועת התרגשות עוטפת אותי. תנו לחגיגות יום ההולדת להתחיל. "בואי נחפש צרות."

אלה ואני מחייכות זו לזו כשאנחנו מחליקות את התיקים שלנו על כתפינו שטופות השמש. אני מזהה את הספר שלי מתחת לכיסא שלה ומרימה אותו. איך הוא הגיע לשם?

כשאני נעמדת, מבטי נופל על אלה. עיניה הפעורות נוצצות. ראיתי את המבט הזה מספיק פעמים כדי לדעת שדברים עומדים לקרות.

"מה?" אני שואלת, קופאת במקומי.

החיוך שלה מתרחב אפילו יותר. "אני חושבת שהצרות בדיוק מצאו אותנו."

אוי לא.