ההר מוזר

ההזמנה

לחופו של האוקיינוס הגדול, לא הרחק מן ההר המוזר, שכן כפר דייגים קטן בשם ״דמה״. שם, בבקתה קטנה שמחלונה ניתן היה לשמוע את לחש הגלים הנושקים אל החוף ואת שריקות השחפים ממעל, התגורר נער צעיר ששמו תר.

מאז ומתמיד אהב תר את הים. הרשתות הגדולות וסירות הדייגים על המים קסמו לו מאז ילדותו המוקדמת, ויותר מכל אהב את הדיג בלילות.

תר אהב לאחוז בעששית הקטנה ולהאיר בעזרתה את פני המים, בשעה שאחיו הגדולים היו אוספים את שלל הדגים שניצודו בתוך הרשתות הפרושות; הוא אהב את מראה המדורות לאורך החוף, בהן היו האנשים צולים את ארוחות הלילה שלהם.

הוא אהב להקשיב לקול הגלים, הוא אהב את ריחו של הים, את הסלעים מכוסי האצות, את החול החם ואת הדייגים טובי הלב, ומעולם לא חשב שתהיה לו סיבה לנטוש את כל אלו מאחוריו.

עד שיום אחד השתנה הכול.

לכאורה היה זה יום דיג רגיל ושקט. שמש זרחה ממעל ורוח חרישית נשבה על פני המים. תר ישב לבדו בסירה והשגיח על הרשתות הפרושות על המים. שעה ארוכה חלפה עד שהבחין כי הוא נמצא לגמרי לבדו בים הגדול. רק הוא בתוך הכחול האינסופי...

סביב סביב נראה תכול הים בלבד, ללא כל רמז לקיומה של אדמה אי־שם. המים היו שקטים ומראה פניהם כשיש חלק. השמש נטתה לשקוע, וחשיכה אדמדמה החלה לכסות את השמיים, מציירת עליהם פסים סגולים ענקיים, שנמתחו מעל ראשו של תר אל האינסוף.

המראה היה מופלא, ותחושה מיוחדת במינה הציפה לפתע את לבו של הנער. רגשות עזים של בדידות וקטנות שטפו ללא אזהרה מוקדמת את כל כולו, ומחשבות שאף פעם לא חשב התהוו במוחו, כאילו צנחו ונשרו עליו היישר מהשמיים הסגולים שממעל.

פתאום לא הייתה משמעות לכל הפרטים של חייו — הכפר, אחיו, הסירה, הדגים... באותם רגעים היו קיימים רק הוא, השמיים הענקיים האלה, וסביבו כמצע שיש תכול פרושים מי־הים ובהם משתקפת בבואתו.

שקט עמוק שרר על פני המים. הגלים נעו מעט, מעוותים את פניו של תר־השני, זה המשתקף מן הגלים.

ופתאום נשמע קול.

תר קפא על מקומו, שומע בברור מעין בת־קול הלוחשת לו משהו בתוך תוכו. לרגע חשב כי הוא הוזה, אבל הקול, שנשמע כאילו הוא עולה מפנימיותו, היה ברור וממשי: ״מה שנראה הוא לא כל מה שיש. עליך לחפש עמוק וגבוה...״ אמר הקול, ושוב: ״מה שנראה הוא לא כל מה שיש... עליך לחפש עמוק וגבוה...״

עודו נדהם, משתאה ותוהה לפשר הדבר — והנה מול עיניו התחילו פני המים לנוע, והוא ראה את דמותו שלו המשתקפת בהם. הוא ידע שזו דמותו שלו, למרות שלא הייתה זו צורתו כפי שהיא עכשיו, אלא דמותו של תינוק קטן.

בתחילה היה התינוק מכווץ ומקופל אל תוך עצמו, אך הוא הלך ונפתח, כניצן של פרח. גופו סבב סביב עצמו כבמעין מעגל. המעגל סבב עוד ועוד... אברי התינוק הפכו לאיברים של ילד, ואחר כך הפך לגבר, ועד מהרה הפכו פניו לפני זקן חרושי קמטים.

הציור הברור של פני הזקן היה צף לכמה רגעים על פני המים, ואז, למול עיניו המשתאות של תר, מחקה אדוות הגלים תוך רחש קל את התמונות המתחלפות, והותירה מהן רק קצף רך.

המראה המוזר הפחיד את תר והבהיל אותו. לא היה לו ספק כי התמונות שראה לא היו תעתוע דמיון או חלום בהקיץ. הוא ראה אותן, בדיוק כפי שהוא רואה עכשיו את השתקפות פניו בתוך המים העמוקים; בדיוק כפי שהוא רואה את רשת הדייגים ואת הדגים המפרפרים בה.

מישהו — או משהו — מתוך היקום הגדול והנורא הזה ניסה לומר לו דבר מה. תר הרגיש זאת בבירור. בת־הקול הזו יצאה מלבו, אבל בד בבד גם ממישור אחר, בלתי גלוי לעין. הייתה זו הודעה, מעין מכתב שממוען אליו באופן מיוחד; אולם לא היה לו מושג מה פשרו של המסר המוזר הזה.

תר, שהיה יתום מאב, נהג להתייעץ עם אמו ועם אחיו הגדולים בנוגע לכל שאלה או בעיה שהטרידה אותו; אולם הפעם הרגיש כי אם יספר לאחיו או לאמו על מה שראה ושמע, הם יביטו בו בפליאה ובשעשוע, יבטלו את דבריו ויצחקו בקול גדול.

תר ידע כי ייתכן וגם הוא עצמו היה צוחק למי שהיה מספר לו סיפור מוזר שכזה, ועל כן בחר לשתוק.

השבועות שבאו אחר כך היו ארוכים ומייגעים.

תר שב לשגרת הדיג: מפליג, פורש רשתות ומביא דגים אל החוף. את הדגים מכרו אחיו לסוחרים שהיו באים בקביעות אל הכפר, ואת מה שנותר היו אוכלים. כך חלף עבר לו עוד יום, ואחריו ימים נוספים.

תר עזר לאחיו שחזר עם הפיתיונות להרים את הרשתות מלאות הדגים מן המים. הוא סייע לשלות את הדגים מן הרשתות ולהביא, כתמיד, את הסירה אל החוף.

שקיעת שמש ועוד שקיעת שמש חלפו להן בגוונים אדמדמים־זהובים. תר בן השבע־עשרה היה יושב מול מדורת הלילה ומביט על הדגים הנצלים בה, נושם אל ריאותיו את ריח הים שכה אהב, אבל אף על פי שדבר לא השתנה — שום דבר לא נותר עוד כפי שהיה. רגש חם ומתוח, מלא התפעמות, מילא את גופו, דורך את שריריו וממלא את לבו בתחושה כי דבר מה גדול וחשוב גנוז וצפון שם באופק חייו.

המחזה המדהים שראה במי־הים היה עולה שוב ושוב במחשבותיו: דמות תינוק הגדל לילד, הופך לזקן ונעלם. משהו באותה תמונה דרש ממנו להבין הבנה כלשהי, לעשות שינוי בחייו בטרם יחלפו גם ימיו שלו על פני האדמה כלא היו, כשם שחלפו ימיו של אותו תינוק.

לכאורה, הייתה שגרת חייו נוחה וטובה. כשהוא מוקף בבני משפחה נאמנים ומתפרנס יפה מעבודה אותה אהב, אמור היה תר להיות מאושר. אפילו רגעי שקט ובטלה נזדמנו לו מפעם לפעם...

הדייגים היו חוזרים אל החוף עם סירותיהם העמוסות בדגים, בדיוק כפי שעשו אתמול ויעשו מחר. הייתכן כי הוא, בשונה מכל חבריו, צריך דבר מה נוסף? זקוק ליותר מכך?

כאשר היה תר מהרהר בכך היה לבו הולם בקרבו, עד שהרגיש במוחש את זרימת הדם בתוך גופו.

בתוך תוכו ידע שחיים כאלו, אכן, כבר לא יספקו אותו. לא לאחר ששמע את בת־הקול המסתורית ההיא. אך הוא לא ידע בדיוק מה חסר לו.

אם הוא מחפש משהו — מהו הדבר?

ואם הוא אינו יודע מה חסר לו — אולי, אולי בעצם לא חסר לו דבר והוא סתם נער מפונק שאינו שמח בחלקו?!

תר לא ידע כיצד להתמודד עם הרגשות החדשים שמילאו אותו, הוא לא ידע עם מי יוכל לשוחח עליהם, וגם לו היה יודע עם מי לשוחח — לא היה יודע כיצד לבאר לו מה הוא חש.

כיצד אפשר היה להסביר למשפחתו, משפחת הדייגים העליזים, את המתרחש בנפשו?

אחיו אפילו לא הבחינו בכך שהוא עצוב ומוטרד. הם היו שקועים לחלוטין ברשתות ובחבלים, בפיתיונות ובמאבק בגלים סוררים. נדמה היה שעבורם לא קיים שום דבר אחר מלבד הדייג. אם יעז לומר להם כי הוא עצוב, ותחושה מוזרה מנקרת בו, יחליטו אולי, בטוב לבם, לשמח אותו וירכשו עבורו נעלי עור חדשות.

הם אהבו אותו, וגם הוא רחש להם חיבה מרובה — אבל על אף האהבה ששררה ביניהם, חש תר כי הפעם לא יוכלו אחיו לסייע לו.

בעודו עומד על החוף, הביט תר בפעולותיהם הנמרצות של אחיו המשיטים את סירות הדייג ומתעסקים במשך שעות ארוכות ברשתותיהם. בעבר היה גם הוא נוטל חלק בפעילות הזו ותחושה טובה הייתה ממלאת את לבו, אולם עתה שוב לא המתין בשקיקה לרגע בו ימשוך את הרשת ויעלה אותה מן הים כשהיא מלאה דגים. ההרגשה שהייתה לו תמיד שגם הוא חלק מכל זה — הלכה והתפוגגה, אלא ששום דבר חדש לא תפס את מקומה.

רק כאשר החל תר להשתמט ממסעות הדייג הליליים, הבחינו אחיו שמשהו קורה לו. משהחלו מתבוננים בו, הבחינו גם בחיוורון פניו ובארשת פניו העצובה. ״אתה נראה לי חולה״, אמר אחיו הגדול בדאגה, ״אל תצא איתנו לדיג היום. מוטב שתשכב לנוח, אביא לך משקה מונטאבה, שיחזק אותך קצת!״

וכך הפך תר, הנער החזק, לחולה.

אמו האלמנה הייתה נרגשת ומודאגת ממחלתו של בנה. היא מיהרה להזעיק לבקתה את רופא הכפר הזקן, האיש החכם ביותר בכפר הדייגים. רופא הכפר — ששימש בצעירותו כרופא־מלחים והפליג עמם לארצות רחוקות — נחשב למבין גדול בענייני מחלות מוזרות. למרות זאת, גם הוא היה אובד עצות מול החולשה התמוהה שתקפה את תר.

הרופא הורה לאמו של תר לבשל עבורו צמחי מרפא מיוחדים, אולם לעצמו חשב, כי במקרה מסוים זה לא תהיה בהם תועלת רבה.

הצמחים היו מרים וחריפים. אמו של תר חלטה אותם לתה, באהבה ובמסירות, אך כפי ששיער הרופא מראש כן היה: התרופות הרבות לא שיפרו כלל את מצבו של תר.