הוא אמר לה שהיא

קונכייה מאיסמעיליה

יושב על גדות ההדסון ורואה רחוק רחוק. גורדי השחקים לא חוסמים, גם לא העיוורון. ה"אז" כמו בסרט, חולף במוחך המתחסל במהירות לא מובנת.

*

לא רחוק מנחל קִדרון היא אחזה בדף של רישיון הנהיגה הזמני. ריח הדפוס היה טרי ובִּשֵֹר על בוסר נהיגתה. היא נכנסה למכונית התכולה שלו, ובדהרה פראית כמו שור מוּעָד כמעט הבקיעה את חומת העיר העתיקה ולשנייה חשבה שהם מתרסקים בה. הוא שלח רגל שמאלית ארוכה לימינה והנחית אותה בעוצמה רבה על הברקס, בעוד היא לוחצת על דוושת הגז. צריך לברך הגומל, אמרה, שעה שהחליפו במקומות הישיבה וההגה נאחז בידיו הבטוחות. את זה תעשי ביום שבת, הוא אמר. היום נחגוג את הרישיון.

*

שנים שלא דיברו, לא זיהתה את קולו בטלפון. הוא הרי מעבר לים ולאוקיינוס, לא צפוי. הוא אמר שהיה מזהה את קולה תמיד, בכל עת, מאז ועד עולם.

*

אחרי הרישיון קנה אישהּ מכונית משומשת שבִּלתה יותר במוסך מאשר על הכביש. כינו אותה "קוּנִיגוּנְדְה," כשם הגברת היְגֵעה מ"קנדיד", אפילו אלו שגנבו אותה, זנחו אותה מייד לאנחות, ואותם - לפשיטת רגל. פעם, אחד שגנב נטש אותה בצדי דרך בין עירונית, שוטר כתב על כך דו"ח. באדיבותו הוסיף מדבקה מודפסת על שמשת החלון, מדבקה מוכנה מראש: "אזרח יקר, השארת את חלון מכוניתך פתוח, זו פרצה הקוראת לגנב".

פעם נוספת, בצאתם מיריד הספרים העולמי ירד גשם זלעפות. רצו והגיעו רטובים לקוניגונדה שלהם שעמדה חפוית מגב, מישהו היה צריך אותו. נסעו הביתה עם מגב אחד לאט לאט. בהגיעם, הסיר אישהּ את המגב שנותר. חשבו שהתחכמו. בבוקר הוא ירד למכונית עם המגב בידו אבל המכונית לא הייתה. היא נמצאה במורד הרחוב, הגנבים זנחו אותה שם, כי גם הרוטור היה בידי אישהּ - למוד הגניבות הקודמות - וקוניגונדה נדחפה עד קצה המורד על ידי הגנבים ולא נדלקה.

פעם שנגנבה צלצל המוצא הישר לביתם והודיע על המציאה. חשבו שמעשה יפה עשה זר, שטרח לבדוק מי הבעלים של הרכב הגנוב והגיע אליהם. אלא שמייד הוסיף שהמכונית נמצאת בתוך כרמו וגדעה כמה גפנים. דמי הנזק עוד יאמדו ויהיה עליהם לשלמם. התמהמהו. קוניגונדה נלקחה משם אחר כבוד לחצר משטרה בריטית באחד הישובים במרכז הארץ. הוא והיא נסעו לקחתה. את שתי הדלתות הקדמיות הוא קשר זו לזו, והחבל עבר לפני חזותיהם. השמשה הקדמית נופצה והרוח חבטה בפניהם עם רסיסי זכוכית. רעש המפלט השבור ליווה אותם כל הנסיעה, כמו קרטוע של אופנוע זקן.

*

אמר שהוא מתכנן לבוא לארץ לימים ספורים, רוצה לבקר בביתם. ביקש שבינתיים יקשיבו למילות השיר של ג'ורג' ברסאנס: "Chanson pour l’Auvergnat" (שיר לתושב אוברניה). אמר שהוא חושב עליהם תמיד בהֵקשר אליו.

*

אז הייתה התקופה הפרנקופונית שלהם. היה עמנואל משטרסבורג, כלכלן שנהיה בנקאי. מישל מג'נבה הגאון במתמטיקה, שהתאבד בינתיים. ארוּן מאלכסנדריה, מדע המדינה ומזרח תיכון שנהיה פוליטיקאי. אן-מרי וז'ק מפז - ספרות - הם נסעו ללמד בסורבון, לא חזרו. רוני, איש צבא עם צרפתית חבוטה מבית ספר אליאנס בתל אביב, ביקש והתקבל לחבורה, נהיה מאכער במקרקעין. אישהּ מבריסל, הפיזיקאי שהיה ונותר באוניברסיטה. והוא, איש הרוח הפילוסוף - מפריז - שניגן בגיטרה. היא, גם כן מתל אביב כמו רוני. בביתם התקבצה החבורה, והיא אמרה שיש לה ידע מטרימוניאלי בצרפתית. תירוץ די עלוב בקרב הסטודנטים חברי קיבוץ הגלויות, דוברי צרפתית כשפת אם. אך הם היו רחבי לב ועשו הנחות לבנות זוג.

שרו את ז'ק ברל, ז'ורז' ברסאנס, ז'ילבר בקו ואחרים. גילה להם את ה-B הרביעי - גי ביאר (היחידי שעדיין חי. איזו בת יפהפייה יש לו - השחקנית עמנואל ביאר), סיפר שפגש אותו בקברט בגדה השמאלית, והוא בעצם גי בכר-חסון, יהודי יליד קהיר, שלפני בואו לפריז בגיל שבע-עשרה חי כמה שנים בבירות עם משפחתו הנודדת. חוץ משירים שהוא חיבר, הוא שר שירים צרפתיים עתיקים ועצובים, כמו זה מהמאה השבע-עשרה: "ליד המעיין הצלול" שפזמונו החוזר: "זמן רב עבר מאז שאהבתיך, לעולם לא אשכחך." צלילי הניגונים של הגיטרה שלו ניגרו בעורקיהם נוגים. הקשיבו ושרו עימו את שיריו. בערבים היו שותים עד קצה גבול השפיות, אבל הרסן בכל זאת שוחרר והם שרו שירי שיכורים. בשיר: "Auprès de ma blonde, qu’il fait bon dormir" (כמה טוב לישון ליד הבלונדינית שלי) שִינה אישהּ את "blonde" ל-"belle" (היפה), כדי שהלא בלונדיניות, והיא בתוכם, לא ייעלבו.

*

השיר של ברסאנס שביקש שיקשיבו לו (התרגום שלה של השיר לא היה מוצלח. הוא היה מתרגם מופלא של בודלר ורמבּוֹ) מספר על עזרה אמיתית ששלושה אנשים נתנו למְספר. הראשון - תושב אוברניה שנתן לו ארבעה כפיסי עץ, שעה שהיה קור בחייו והנשמות הטובות סגרו את הדלת על אפו. אלה היו גצים שחיממו אותו, ומאז הם בוערים בנפשו כאש של שמחה. השנייה - אישה שפתחה בפניו את דלת בקתתה הדלה ונתנה לו ארבע פרוסות לחם, שעה שהנשמות הטובות השתעשעו בראותן אותו רעב. חתיכת הלחם הזו מצויה מאז בתוכו כארוחה חגיגית. השלישי - אלמוני שחייך אליו באומללות ולא מחא כפיים, כאשר השוטרים לקחו אותו לקול צהלתן של הנשמות הטובות. החיוך ההוא היה דבר קטן, שבוער בנפשו מאז כמו שמש גדולה. עד כאן מילות השיר. בפזמון החוזר ברסאנס מאחל לאלה שעשו עימו חסד שכאשר ימותו, תישא אותם כרכרת המתים דרך השמיים אל האב הנצחי. לא הבינה מדוע פתאום צלצל וביקש שיקשיבו לשיר הזה. שאלה. אמר שבָּתֵי השיר להם, אך הפזמון לעצמו. הסביר שהוא בדרך לשמיים, לפני כן יעבור אצלם לומר שלום.

*

אז, החברים גִדלו את יַלדם שהיה תינוק יחיד בחבורה. מאז נולד היה נישא בארגז לכל המסיבות. הוא שר לו שירי ילדים בצרפתית "Ainsi font, font, font, les petites marionettes" (כך עושות, עושות, עושות המריונטות הקטנות). היה ילדהּ שולח ידיים זעירות אל פניו ולכל מי שחייך אליו לתוך הארגז. מייד אחרי "א-בא" ידע לומר את שמו בשפה החסרה של התינוקות. האכיל אותו, רחץ והלביש אותו. הלך עימו את ראשית צעדיו. לקח אותו לגנים, לנדנדות ולקרוסלות. במיוחד אהב להרכיב אותו על סוס הברזל בחורשת הפילבוקס הסמוכה לביתם. שמר אותו תמיד, גם באותו יום, כשנסעו היא ואישהּ לצפות בעיר המושלגת ממרומי הר הצופים והתהפכו בקוניגונדה שלהם והתגלגלו לתוך ואדי ג'וז. אז היא שבקה חיים סופית, והם ניצלו. הוא כתב שירים עצובים ומלאי געגועים, מחבק את הגיטרה שלו ופורט באצבעותיו הארוכות על המיתרים, שר שירים נוגים כמו זה של אנריקו מסיאס: Tu es" "la femme de mon ami (את אשתו של רעי).

*

כל הארץ הייתה "דגלים דגלים" כאשר הגיע. קידם את פניו יום חג. בא שעון על מקל, גופו כחש. שערו החום, החלק והיפה נשר. לפני כן סיפר שהספיק כבר להיות אפרורי. שלהי אביב. ישב בחצר ביתם. כיווץ את עיניו במאמץ. שם אני רואה בורדו, אמר. גרניום צרפתי, אמרה. שם צהוב, אמר. שיח של שושנים, אמרה. והלבן? בוגנוויליה לבנבנה שאני מגדלת בפינה דרומית חמה. הקור של ירושלים הורג בוגנוויליות לא סגולות. והכתום? פטוניות. והאדום? יש בו בלב כתם שחור, והוא אמנון ותמר. לא ראה את פרח ציפור גן העדן, נחבא בודד בשיח, והקונכייה שמתחתיו כְּרֵסָהּ עדיין לחה מן הטל. גם לא ראה את חיוורון פניה במבחן הצבעים שערך לעיוורונו.

*

ביום כיפור ההוא סמוך לצוהריים, כרגיל, הוא העביר את היום אצלם. אישהּ אמר שאם אלוהים כל כך גדול, אז הוא לא יכול לעשות חשבונות קטנוניים. לא ייתכן שהוא בחר את עם ישראל בשביל להתעלל בו. אין לו ספק שאלוהים לא אוהב את הצום שלו, כי הוא מבלה כל היום במיטה וקורא ספרי בלשים. מדי פעם יורד ממנה, הולך למטבח, פותח את המקרר, מביט לתוכו ומקלל תוך כדי חבטת הדלת בסגירתו, שב למיטה ולבלש. מדי פעם בוהה בחלון בציפייה לצאת שלושה כוכבים שבוששים לבוא. בימי כיפור בבית הוריו, חניכי השומר הצעיר, הייתה תמיד סעודת חג בצוהריים, בתריסים סגורים. אישהּ התחיל לצום בגללה, סולידרי איתך, אמר. החליטו הפעם שיותר הם לא צמים. אז הוא הוציא מהמזווה גרעיני חומוס וזרק למערבל עם טחינה ועוד תבלינים כדי להכין את החומוס שאהבו כל כך - החומוס שלו, שהיה טעים יותר משל "טעמי" שהיה הכי טעים בעיר. תוך שהמערבל מחריש אוזניים דפק על הדלת בן הדוד - האיש שעלה לארץ לפני שנים אחדות כדי ליזום מהפכות לזכויות העם הפלסטיני. ביום הדממה האלחוטית נהג להקשיב לתחנות רדיו זרות, ובכך הרגיש שלם עם עצמו, מפגין נגד הכפייה הדתית. הוא אמר שיש מוזיקה ב"קול ישראל" וזה נשמע לו מוזר. אמרה לו שמרוב שהוא מסתובב בין התחנות השונות התבלבל. הוא התעקש, אם טרח לבוא אליהם, סימן שהתביית על התחנה וברור לו ש"קול ישראל" מנגן. פתחו את הרדיו, הוא צדק. לא נותר הרבה זמן לתמוה, אזעקה קרעה באחת את השקט שברחוב. ברדיו הושמעו סיסמאות היחידות שלהם. אישהּ לא סיים את הבלש. הגרעינים אומנם הותכו בלהב, אך החומוס נותר במערבל. לא שברו את הצום. לקחו שניהם את הציוד הצבאי והלכו. היא נותרה מחבקת חזק את ילדהּ ומחכה לאות חיים.

אחרי חודשיים שב ליומיים חופשה. סחב עימו קונכייה ענקית מאיסמעיליה. נתן לה שתשמע את הד המלחמה ממרחקים. היה באותו קרב ליד התעלה ושריקות הכדורים עדיין נשמעו באוזניו בלי הקשבה לקונכייה. לוחמים מתים מוטלים לידו בשדה, ירה לכל כיוון. שאל: אם מישהו משנינו לא היה חוזר, מי היית מעדיפה שזה יהיה? הרגישה כאילו כיוון אליה כדור אחרון, ושתקה. אסף את תרמיל הגב המפוחם ועזב. אחר כך נסע לארצות רחוקות. הקונכייה שהביא עד היום אצלה.

*

בחצר הבית אמר: הקלטתי לכם שני דיסקים - האחד של ברסאנס שיש בו את השיר "ל'אוברניה", השני של גי ביהר, עם השירים העתיקים. נתן להם אותם. השמיעה את ברסאנס, ובעוד השיר מתנגן, נשרו על הדשא דִּמְעוֹת הלִילך של היָקָרַנְדָּה. השמיים היו כחולים גבוהים גבוהים, כמו אלה שהיו בשדה הקרב של הנסיך בולקונסקי הפצוע, אנדריי הנכסף של נטשה מ"מלחמה ושלום". קם להיפרד. חיבק אותה ביד חלושה. אמרה שתבוא עוד מעט - בפגרת הקיץ. חייך בחצי פה. אחכה לָך, אמר. לא חיכה.

*

באה בקיץ. האישה שהייתה לו חיכתה לה. סיפרה שכאשר חזר כבר לא היה מסוגל לרדת מהמטוס על רגליו. מצבו הדרדר בקצב דרסטי מדי שעה בשעה. בביתם הסמוך לנהר היא הראתה לה היכן שכב עד למותו. אמרה שלפני שאיבד את ההכרה עוד אמר לה: "Take your time", אחכה לך, אקנה שם את המגרש הכי יפה. כשתבואי, תתכנני את הבית איך שתרצי." הבינה שהאישה שפגשה עשתה לו טוב. בינתיים היא קנתה להם מגרש קטן על גבעה, צופה על גורדי השחקים של ניו יורק. על מצבת האבן שלו חרטה שורות משיר שכתב ונתן לה מזמן מזמן. תמהה אם היו אלה מילים שביקש שייחרטו על המצבה, או שמא האישה שפגש כתבה אותם ביוזמתה, אבל לא שאלה. עמדה שם בוהה בנבכי הזמן, והגעגועים לימים ההם קורעים בה חלקה אחר חלקה. הייתה רוח חמה חזקה שדחפה אותה במורד הגבעה. לא היה מי שיחסום את הנפילה, רק הזיכרון מהרגע שלחץ על הברקס, לפני הכמעט התרסקות בחומת העיר העתיקה.