מבוא
כאשר סיימתי את החלק השני של ספר זה שָׁככה גם מגפת האומיקרון. נראה היה שאפשר שוב לצאת, לשאוף אוויר צח, לצרוך תרבות ואמנות ולטייל קצת בעולם. והנה קפץ עלינו רוגזה של המחלוקת בין ימין, מרכז ושמאל, ומייד בעקבותיה מלחמת עזה שנפתחה באסון נורא. שוב הסתגרתי בד' אמותיי והסתופפתי בצילם של המחשב הביתי והמקלדת. שוב קפצו לראשי שאלות מטרידות בעולמי כיהודי שומר מסורת ואוהב את הטקסטים של מקורות היהדות. הבעיות שעלו והפתרונות שהוצעו רוכזו כאן, בחלק השלישי של הספר.
בפרק הראשון אני דן במדרש של האמורא הבבלי רב אבדימי בר חמא, שמבצבץ בכל פעם מחדש בחג השבועות, שבו הוא קובע כי במעמד סיני כפה הקב"ה על ישראל את ההר כגיגית, והכריחם באיומים לקבל את התורה. קביעה זו מתמיהה ביותר, וניסיתי לבחון כיצד התייחסו אליה הוגי הדורות.
בפרק השני אני דן בקביעה של האמורא מהדור השני, ר' שמלאי, שלפיה תרי"ג מצוות נאמרו למשה. לא פחות ולא יותר. קביעה זו אין לה שום אסמכתא במקרא או בדברי תנאים או אמוראים לפניו. אני מנסה לתהות על מאמר זה ומברר את ההתייחסות כלפיו בהמשך ההיסטוריה.
בפרק השלישי אני מביא כמה דעות אשר למקורו של מנהג ההילולה בל"ג בעומר במירון, ומנסה להרכיב מִדעות אלה הצעה סבירה להתפתחותו של המנהג הזה. מתברר שלפחות שתי טעויות חמורות הובילו ללידתו ולשגשוגו של המנהג.
בפרק הרביעי אני דן בנושא שהפך מאוד מדובר ואקטואלי בעקבות האסון, והקרבות בימים הראשונים של מלחמת עזה, המכונה "חרבות ברזל". אני מברר מהי עמדת הפוסקים וההוגים בשאלת השתתפות נשים, ברמה זו או אחרת, במלחמות ישראל. קשת הדעות מרתקת.
בפרק החמישי אני דן במהפכה הגדולה ביותר של היהדות המסורתית וההלכתית בעת החדשה, הלא היא המהפכה במעמד האישה. אני מתמקד כאן בחלק חשוב של המהפכה הזו — לימוד תורה, משנה וגמרא לתלמידות ולנשים בוגרות, ומתאר את שלביה, את התפתחותה ואת היחס השונה של הזרמים השונים ביהדות למהפכה זו.
בפרק השישי אני דן במדרש של רבי יהושע בן לוי, מן הדור הראשון של האמוראים בארץ ישראל, שבו הוא קובע שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני. קביעה מרחיקת לכת זו הובילה אותי לסקור את עמדות הוגי היהדות בשאלת מקורם של מדרשי האגדה ופלפולי מדרשי ההלכה של חז"ל. מי מהם קרא מדרש זה כפשוטו ומי חשב שזו מטפורה.
בפרק השביעי אני דן בשאלה מה הוביל את התַּנאים ומהיכן למדו לקבוע את שני הכללים הבאים בעניין אזהרה והתראה של עבריינים: א) אפשר להעניש אדם על עבירה שעבר במזיד או בשוגג רק אם הקב"ה עצמו הזהיר על כך בתורה ואף קבע את העונש. ב) אפשר להעניש אדם על עבירה רק אם אדם כלשהו הִתרה בו, לפני ביצוע העבירה וסמוך לביצועה, כי הדבר אסור, שדינה מלקות או מיתה, ובעונש מוות חייב העבריין שיאמר כי הוא מסכים לקבל זאת על עצמו. הנחיה זו מקשה מאוד על הסיכוי להרשיע עבריינים. אני מנסה להסביר מדוע בכל זאת קבעו כלל זה וכיצד התגברו על הקושי.
אני מבקש להודות להוצאת כרמל מבית ידיעות ספרים, למנהלה ישראל כרמל ולכל צוותו. תרצה יובל עשתה עבודת עריכה חכמה ויהודית שטרנברג עימדה ביד אמן, תודה לשתיהן.
וכמובן תודה מיוחדת לרעייתי האהובה גולי ולמשפחתי הקרובה והמורחבת על העידוד המתמיד.
ירושלים, חנוכה תשפ"ה
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.