מבוא
מאת
יונתן בשיא
מספר חודשים לאחר בר המצווה של שד"ל, בפסח 1814, נפלה אימו למשכב. מחלתה (דלקת קרום החזה) היתה קשה. אביו חזקיה, שהאמין בקבלה, התפלל לרפואתה בדרך הקבלית הראויה, אך ראה כי תפילתו אינה נענית, ושמצבה מחמיר. הוא סבר כי אם בנו, נער טהור, יתפלל באותה הדרך, דרך הקבלה, תפילתו תיענה. הוא לימד את בנו את דרך התפילה, כדי להעלות את הנשמה קודם דרך העולמות העליונים, ואחר כך דרך הסְפִירות, ולבסוף אל הקב"ה עצמו. אך שד"ל הנער לא הסכים להתפלל בדרך זו – הגם שהייתה זו בקשתו של אביו, ולמרות מצבה האנוש של אימו. "אבל אני לא האמנתי יותר בתורה זו, ולא יכולתי למלאות את בקשת אבי" – כתב אחר כך באוטוביוגרפיה שלו.
למרות הכעס שגרמה התנהגותו לאביו, יושרו של שד"ל (בן הי"ג!), ואולי גם אופיו החזק, לא התירו לו לפעול בניגוד לאמונתו. עם זאת – הוא מוסיף וכותב – היה הוא היחיד אשר נשאר לצד אימו כאשר השתעלה, כדי לקלוט לתוך כלי את הדם שפלטה. האחרים עזבו את החדר כאשר התחילה להשתעל, ואילו הוא התגבר על פחדיו כדי לעודדה בתקווה. אימו נפטרה לאחר ימים אחדים, אך אין ספק שדרך טיפולו באימו היתה לגביו אירוע מכונן. אירוע שהשפיע רבות על כתיבת ה"ויכוח", תריסר שנים מאוחר יותר.
אכן, יש בסיפור הזה ללמד על אופיו החזק של שד"ל [יש שיאמרו – גם עקשנותו], ועל דרכו לכל אורך חייו: חתירה לאמת, תוך ניתוח רציונלי של כל העובדות המונחות לפניו, ולאחר שגובשה עמדתו – להתמיד ולדבוק בה גם כאשר היא כרוכה במחירים כואבים, ואף עד כדי ניתוק יחסים עם הקרובים לו ביותר.
נציין עוד כי למרות שה"ויכוח" נכתב בשנת 1826, שד"ל (יליד 1800) בן ה־26 לא הביאו לדפוס, "יען בגלילות האלה ובימים האלה, העוסקים בספרי הקבלה מתי מספר המה, ורובם שואבים מהם מוסר ויראת ה', וכוונתם רצויה, ומעשיהם גם כן רצויים לשמים ולבריות, ומה לי לבלבל דעתם בחקירותי", כעדותו העצמית.
רק שנים רבות מאוחר יותר, ב־1852, החליט שד"ל להביא את חיבורו לדפוס, וזאת בעקבות פניה של "בחור אחד מילידי ארץ פולין" המסביר את החשיבות שבהדפסת הספר, "ורק דבריו אלה הם אשר העירוני לפרסם ספרי זה, אחרי עשרים וחמש שנה שהיה טמון באהלי".
רבות התלבטנו לגבי שמו של הספר. מצד אחד – לא רצינו לקרוא לספר בשם שונה מהשם שנתן לו מחברו. אך מצד שני – נראה לנו בלתי סביר לבחור בשם שבחר שד"ל: "ויכוח על חכמת הקבלה ועל קדמות ספר הזוהר ועל קדמות הנקודות והטעמים". כותרת בת 12 מילים נראית קשה להיזכר. לכן נקטנו בשיטה שבה נוהגים עורכי הדין: [להלן – הויכוח]. בתקווה ששד"ל לא ירשום זאת לגנותנו.
ברשותנו כיום שלושה כתבי יד של החיבור, שקדמו להדפסתו:
הראשון – משנת 1844, אשר בשער שלו כתוב: "מלאכת שד"ל בימי נעוריו, עם קצת נוספות שהוסיף בו אחר ימים ושנים", דבר המאשש את דברי שד"ל. בסיומו של הספר כתוב: "...הספר היקר הזה של החכם שד"ל העתקתי, אני הצעיר, יוסף שבתאי באזיבי ונתתיו לרעי יצחק פרדו, היום, יום ב' לחודש השלישי תר"ד".
כתב היד השני הוא דפוס חלקי בלבד, ונראה שהוא מהדורה ראשונה וחלקית בלבד של ה"ויכוח".
כתב היד השלישי הנו המעניין ביותר: גם הוא מכיל רק חלק מה"ויכוח" (עד סוף היום השני), אך לא ברור מי כתב אותו, ומתי הוא נכתב. עם זאת, בראשו נכתב: "...עצם כתב יד ר' שמואל דוד לוצאטו, קניתיו מיד תלמידו, יוסף ירא מפירארא, בירח ניסן תרס"ב, אני אפרים ריינארד". יש בספר תיקונים רבים והוספות, שרובם הגדול הוטמע בתוך המהדורה המודפסת (גוריציה, 1852). אך בסוף כתב היד הזה, יש הוספה מעניינת: "...חיברתיו אני, בגימטריה קלונימוס בלא"א יחיאל מלאכי ז"ל, ורמזתי בו גם כן שם עירי ברעסלויא". מדוע הוא כותב בגימטריה? מסתבר, שהגימטריה היא גם זו של שמואל דוד לוצטו. האם כתב יד זה הנו נסיון של שד"ל לכתוב את הספר בפסבדונים? בשם בדוי? או שמא היה זה אחד מהעותקים שהעתיקו תלמידיו בזמן שקדם להדפסת הספר (שהרי הוא כתב חיבור זה כשמונה שנים לפני שראה אור במתכונת ספר)? ואם אכן כתב יד זה נכתב בשם בדוי, האם זה היה על פי בקשתו של שד"ל??
שד"ל אכן חושש שהספר לא יתקבל בברכה על ידי חסידי הקבלה ולומדי הזוהר, ולכן הוא אומר בסיומו: "ועתה, אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש, שיהיה הספר הזה לטוב ולתועלת לאחינו בני ישראל, ולחיזוק לאמונתם, ולא תצא ממנו תקלה והפסד בשום פנים, כי לא להחליש האמונה היתה כוונתי, אלא לחזקה ולאמצה; לבנות ולא להרוס; לנטוע ולא לנתוש". ואנו מצטרפים כמובן לתפילתו. לו יהי.
זיקתי האישית לשד"ל גברה והעמיקה כאשר עסקתי בהכנה לדפוס של ספרו יסודי תורה, לפני שנים אחדות. עמלי בהמשכו של אותו מפעל נועד לסייע כיכולתי להוצאת מקצת מספרות החכמה של יהדות איטליה, המונחת בקרן זוית, ולהביאה לתודעת ציבורים שטרם נחשפו אליה.
אין ברצוני להניח ראשי בין ההררים הרמים, המתווכחים על קדמות ספר הזוהר. קראתי את ספרו של אליהו בן אמוזג, רבה של ליבורנו, טעם לש"ד, המנסה לסתור אחת לאחת את טענות שד"ל ב"ויכוח". קראתי הרבה מדבריהם של חכמי הדורות האחרונים, המחזיקים בדעות שונות מן הקצה אל הקצה בשאלה הזו. אכן קטונתי.
ובכל זאת: באתר Hebrew Books כלולים כיום למעלה מ־55 אלף כותרים של ספרי יהדות בכל הנושאים ומכל הזמנים. סיפרו של בן אמוזג, המתפלמס עם ה"ויכוח", נמצא שם, אחר כבוד. ואילו מקומו של ה"ויכוח" – נפקד. לא אחת שאלתי את עצמי, תוך כדי הכנת הספר לדפוס, שאלה שכל שוחר דעת היה צריך לשאול את עצמו: מדוע? האם בגלל תפיסתו השוללת את קדמות ספר הזוהר? ואולי – זו דווקא סיבה נוספת להוציא לאור מחדש את ה"ויכוח", למען יושב אל מקומו הראוי לו בארון הספרים היהודי.
ל"ויכוח" פנים רבות, נוספות, מעבר לנושא הספר עצמו. הוא מאיר את צורת החיים בפדובה של תחילת המאה ה־19. את לימוד התורה בליל הושענא רבא. את השמחה שבשמיני עצרת ובשמחת תורה. את מנהגי קבלת האורחים הנהוגה שם. וגם – את העמקות שבלימוד התורה על כל רבדיה, הנשענת על כל תחומי הידע וענפי המדע הידועים באותה התקופה.
הטכניקה הספרותית של ויכוח בין המחבר לבין אורח המגיע מארץ רחוקה, מוסיפה חן רב וגם עניין. קל יותר לקרוא דברי הגות שהולבשו בגלימה של סיפור מעשה. העלילה רווית מתח, ואף מאפשרת שימוש בביטויים חריפים, שבדרך כלל נאמרים אך לא נכתבים. הטכניקה הזו, שנלמדה מן הסתם מהויכוח שבין המלך הכוזר לבין החבר, נעשית כאן מוחשית יותר, בהיותה כתובה בגוף ראשון.
ה"ויכוח", כמו שאר ספרי שד"ל, נכתב בעברית רהוטה, שפה שגם לאחר קרוב ל־200 שנה, לא נס ליחה. עם זאת, הספר הודפס במקור בכתב רש"י, בכתיב חסר, עם הרבה ראשי תיבות, ועם דף תיקונים בסוף הספר. ואילו אנו, הקלדנו מחדש את הספר, בכתיב מלא, ופתחנו את רוב ראשי התיבות. החירות היחסית שנטלנו לעצמנו, מטרתה היחידה היתה להקל על הקורא בן זמננו את הקריאה בספר. עם זאת הקפדנו על כך שמִספור הדפים יהיה זהה לזה שבהוצאה המקורית. לכן השורות האחרונות בחלק מהדפים מסתיימות במחצית העמוד. זו גם ההזדמנות להודות לגילה קפלן, שהקלידה והגיהה והשקיעה עמל רב על מנת להגיע לתוצר המוגמר. תודה גם לגיל אלכסנדר שהדפיס מחדש את המכתב (בצרפתית) שנלווה אל הספר, ולמיכאל בן אדמון שתירגם אותו לעברית.
תודותי לפרופ' יצחק פנקובר, אשר עימו התייעצתי בנושאים שונים שבהם התלבטתי. פרופ' פנקובר הוא מגדולי המומחים בעולם, בתחום התפתחות הניקוד העברי וטעמי המקרא. אחת התיזות העיקריות של שד"ל ב"ויכוח" היא שהמצאת הכתב במאה השביעית איננה מאפשרת להניח שכותב הזוהר הוא ר' שמעון בר יוחאי, איש המאה השניה. את רוחב היריעה סביב הנושא הזה, לא ניתן להקיף ללא קריאת הפרק מתוך ספר מחקרים שלו בנושא הזה.
ואחרון חביב – ד"ר אפרים חמיאל, שנאות לכתוב את ההקדמה ל"ויכוח", ואשר פורש בפני הקורא את הרקע ההסטורי, מסכם את תוכן החיבור ואת עמדות שד"ל על הקבלה, ומסביר את ההקשר להגות היהודית של התקופה, שלתוכה נוצק הספר.
שד"ל הוציא מספר גדול של כתבים, מכתבים, ספרים, ומאמרים. הוא התכתב עם חכמי הדור בעברית, באיטלקית, בצרפתית ובגרמנית. תשעת כרכי המכתבים שלו הם אוצר בלום של ידע בכל תחומי המחקר, שהתפתחו בקצב מהיר באמצע המאה ה־19.
עם זאת, שד"ל ידוע היום לאוהבי ספר בעיקר עקב הפירוש שלו לתורה, שיצא לאור לאחר מותו, על ידי בנו ישעיהו. מצויים בידינו מספר כתבי יד של תלמידי שד"ל, ששמעו את לקחו והעלו אותם על הכתב. כתבי יד אלה, לאחר עיבוד, היוו את הבסיס להוצאה הראשונה של הפירוש. בימים אלה אנו שוקדים על הוצאה חדשה של הפירוש לתורה, המבוססת על כתבי היד השונים והשוואה ביניהם. הבסיס הינו כתב היד של האחים פארדו: יח"ף (יעקב חי פארדו) ואחיו יצחק. כתב היד שלהם, כתלמידים בני תשחורת שבאו מוורונה ללמוד בבית המדרש לרבנים בפאדובה, משמש את הבסיס להוצאה המחודשת של הפירוש לתורה. עזה תקוותי שהוצאה חדשה זו תראה אור, אי"ה, תוך שנים אחדות.
בהיותי נצר ליהודי איטליה, ונכד של נכדותיו של הרב יצחק פארדו, אני רואה חובה קדושה לעצמי להמשיך במלאכת ההוצאה לאור של כתבי שד"ל.
מעלה גלבוע
סיון תשע"ג
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.