האדם המשחק
7
וילֶם אוטרספייר
8
בשנת 1972, בהרצאה בכנס האוזינחה הגדול בכרונינגן, העלה ארנסט גוֹמבריך את הרעיון שהביוגרפיה שכתב האוזינחה על אראסמוס אינה אלא ביקורת עצמית. "ההומניסט הגדול הֵעיר בו איכשהו את כל הרגשות הסבוכים שצמחו בו מתוך מאבק שהתמשך חיים שלמים כנגד פיתויי האסתטיציזם התרבותי". הרעיון המעודן שהעלה גומבריך היה להשוות בין השבח לטיפשות ובין הומו לודנס, מכיוון שבאמצעות הדומה בין הספרים ניתן ללמוד הרבה על האוזינחה.
האוזינחה עצמו הכחיש כל הזדהות אפשרית עם אראסמוס. בדרכִּי אל ההיסטוריה, רשימותיו האוטוביוגרפיות שאותן העלה על הכתב בתחילת מלחמת העולם השנייה, הוא העיר: "ביחס לביוגרפיה שלי על אראסמוס היו שאמרו: כאן המחבר אכן גילה את עצמו. אני תמיד דחיתי טענה זו כלחלוטין לא נכונה. ככל שהייתה הערצתי לאראסמוס גדולה כך קטנה הייתה אהדתי אליו". עניין זה אינו סותר את העובדה שאראסמוס משמש בתפקיד עֵד ראשי בהומו לודנס. "ועד כמה נדפה רוחו של המשחק מכל ישותו של אראסמוס זה!".
בהרצאת הרקטור שלו משנת 1933, שבה התבטא לראשונה על המשחק כנושא – 'על גבולות המשחק והרצינות בתרבות' – כינה האוזינחה את המשחק "קטגוריה הבולעת הכול אל תוכה, כמו הטיפשות, שכאשר התגשמה לעיני רוחו של אראסמוס צריכה הייתה להיות מלכת העולם כולו". בהומו לודנס עצמו הוא שב אל ההשוואה הזו. גם כאן הוא קושר בין המשחק ובין הטיפשות, עתה כדי לדייק ולומר שרעיון המשחק מצוי מחוץ לניגוד הבינארי חוכמה–טיפשות. "נעשָה אמנם שימוש במושג הטיפשות כדי לבטא את ההבדל הגדול בין מצבי התודעה השונים. השימוש הלשוני שנעשה בתקופת ימי הביניים המאוחרים בצמד המילים טיפשות [folie] והיגיון [sens] כיסה לא רע את הבחנתנו בין משחק לרצינות" – עד שאראסמוס, הוא הוסיף בעצמו בתרגום לאנגלית, "הראה ב־Laus Stultitiae [השבח לטיפשות] את הבעייתיות המצויה בניגוד הזה".
גם בביוגרפיה שכתב על אראסמוס האוזינחה מדגיש כי השבח לטיפשות מגלם באופן מושלם את רוחו של המשחק. "מי שקורע את מסכות מִשחק החיים מושלך החוצה [...] הוא שאינו מסכין עם הקיים עובר על הכלל ודורש שהמשחק לא יהיה עוד משחק". האוזינחה מעריך במיוחד את הווירטואוזיות שבה אראסמוס שוזר את שני נושאיו זה בזה:
זה של הטיפשות הבריאה שהיא־היא החוכמה האמיתית, וזה של החוכמה המדומה, שהיא טיפשות טהורה. היות ושתיהן מושמות בפיה של הטיפשות עלינו להפוך את שתיהן כדי להגיע לאמת, כאשר אין טיפשות... הייתה חוכמה. ברור עתה שהראשון הוא הנושא המרכזי. משם אראסמוס מתחיל ולשם הוא חוזר. רק בחלק האמצעי, כאשר הוא סוקר את ההישגים האנושיים ומעלותיהם מתוך טיפשותם הכללית, הנושא השני משתלט והספר הופך לסאטירה רגילה, אחת מני רבות אמנם, אך רק מעטות מתוחכמות כל כך. בחלקים האחרים, עם זאת, ה'שבח' הוא לעיתים עמוק הרבה יותר מאשר בסאטירה מעין זו.
הרבה מזאת ניתן לומר גם על הומו לודנס. גם כאן מצויה שניות זו. המשחק, כפי שהאוזינחה ראה אותו, נושא עמוק בתוכו את הניגוד הזה. הוא מוגדר אפילו כשלילה, כלא־רצינות. בו בזמן קיים איזה "זיהום מרחיק לכת של הערכים הרוחניים" של המשחק והרצינות. משחק ורצינות ממשיכים להתעמת זה עם זה. המשחק מאבד את אופיו העצמאי והפתוח, והוא מבקש להיחשב רציני. באותו הרגע מעורבוֹת בתחומו של המשחק פעולות טכניות וכלכליות רציניות. "המשחק", האוזינחה מציין כאמור, "הוא קטגוריה הבולעת הכול אל תוכה, כמו הטיפשות, שכאשר התגשמה לעיני רוחו של אראסמוס צריכה הייתה להיות מלכת העולם כולו".
נקודת ממשק חשובה בין השבח לטיפשות ובין הומו לודנס היא תפקידם של כללי המשחק. גם אראסמוס וגם האוזינחה רוצים להבהיר שמי שעובר על הכללים משבש לא רק את המשחק לבדו. או שאתה משתתף במשחק או שאתה מניח בנימוס שירמו אותך. האין דבר זה מעיד על טיפשות? שואלת הטיפשות את עצמה. "לא אכחיש זאת" היא תשובתה.9אם תרצו, "כך משוחקת הקומדיה של החיים". גם בתפיסת המשחק של האוזינחה נעלמת ההבחנה בין מה שניתן להאמין בו ובין המזויף. הוא אף מרחיק לכת ומבחין בין לרמות במשחק ובין לשבור את הכלים. השחקן הרמאי עדיין עושה עצמו כאילו הוא משחק את המשחק. "[השחקן הרמאי] רק מעמיד פני מְשחֵק. הוא מכיר לכאורה במעגל הקסמים של המשחק. קהילת המְשחקים מחשיבה את חטאו קל מזה של 'שובר הכלים', מפני שהאחרון שובר את כל עולמם". יש הבדל בין רמאות לבין שבירת כלים, ואת ההבדל הזה אנו יכולים לראות רק אם נהפוך את היחס בין משחק ורצינות. הוגה מדיני ידוע מתקופתו של האוזינחה, קרל שמיט [Carl Schmitt], שהיה לתקופה מסוימת תאורטיקן החצר של היטלר,10 כינה את המלחמה 'der Ernstfall'. 11 הוא ביסס את התאוריה המדינית שלו על ההבחנה הבסיסית בין ידיד לאויב. מלחמה הייתה רק התוצאה הסופית של הבחנה זו. האוזינחה הפך את הטיעון הזה על ראשו. לא המלחמה היא העניין הרציני (אם כבר, הטיפשות) אלא חיי היום־יום הרגילים, שבהם חייבים להשתתף ברצינות באמצעות משחק, זאת אומרת באמצעות הקפדה על כללי המשחק. רק באופן זה יכולים להשתחרר ממה שהוא מכנה 'מוסרות הקסם' של המשחק. לא המלחמה היא ה־Ernstfall אלא השלום, לא המשחק כשלעצמו הוא העניין אלא כלליו, או באופן מדויק יותר, המוסר שלו.
לביקורת המודרנית של הספר היו השגות בדיוק ביחס לנקודה זו. שלוש מן התגובות היפות ביותר להומו לודנס – הרצאתו שכבר הוזכרה של גומבריך, והמבואות שכתבו ג'ורג' סטיינר ואומברטו אקו לתרגומי הספר באנגלית (1970) ובאיטלקית (1973), בהתאמה, הסכימו על דבר אחד מהותי: האוזינחה לא ניסח מושג עבור הרעיון של כללי המשחק. אם נבחן זאת מנקודת המבט האתולוגית כמו שעשה זאת גומבריך, או המתמטית של התנהגות המשחק כמו סטיינר, או הסטרוקטורליסטית כמו אקו, זוהי מהותה האחת של ביקורתם: האוזינחה, באמצעות הניסיון לנטוש את המשחק באמצעות האתיקה, נותר דווקא שבוי עוד יותר בקסמו. הם מוכיחים את האוזינחה על שכתב על המשחק ולא על כללי המשחק. לוּ עשה זאת, כך הייתה הנחתם של מבקריו, או אז הוא היה מוצא שמה שהוא, האוזינחה, ראה כשבירת כללי המשחק, היה עדיין נתון במבנה של משחק. האסתטיקן הרָגיש, אומר אקו – וכאן אנו שומעים את הדי קולם של גומבריך ושל מבקרים הולנדים רבים – זה שהצליח ללכוד את רגע המשחק באכזריותו של הספינקס, הממית את הנכשלים, לא הצליח לראות את אכזריותה של הדיקטטורה המודרנית, הממיתה את המתנגדים לה. זאת אומרת, אקו כותב, שהאוזינחה לא באמת מקבל את הרעיון שעליו הוא מכריז: שהמשחק, לבד מהיותו רציני, יכול להיות גם נורא וטרגי.
מה שמעניין הוא שביקורת זו עוסקת אכן במוסריות. על פי מבקריו האוזינחה מגייס את המוסר כדי לומר שהמשחק נגמר. מבקריו מחפשים אחר המוסר במשחק עצמו. שהרי דווקא בתוך הכללים הללו, דווקא באמצעות שחרורם מכל תוכן ממשי, מצוי הרגע שבו התרבות שומרת על כוחן של צורותיה. דווקא בנפרד מתוכן זה אפשר לזהות את המשחק כמשחק, לבצע אותו ולהביאו לכלל שלמות. "וכך המשחק", אקו מסכם, "הוא רגע של רווחה חברתית, רגע של שימושיות תועלתנית עצומה שבו החברה, אם לומר זאת בפשטות, מתירה למָנוע לרוץ בהילוך סרק כדי לנקות את המצתים, להימנע מהצפתו, לתת לצילינדרים להתחמם, להריץ את השמן בצינורות ולבדוק את הכול. המשחק הוא אם כן רגע הרצינות הגדול ביותר ומלא האחריות ביותר". המחשבה כאן שקוּלה היטב, אך אני שואל את עצמי אם היא נכונה. מה שהאוזינחה ניסה לעשות היה למצוא באופן אמין את קנה המידה למוּסר, שאותו הוא חיפש במשחק עצמו. על אף שהוא פותח במה שהוא מכנה ה"איכות האסתטית העמוקה של המשחק", הוא מחליף אותה באֶתי: "מה שמכונה סגנון באסתטיקה, הסֵדר האתי מְכנה נאמנות". כדי לעשות שימוש בקנה המידה הזה להגדרתן של תופעות מסוימות כשבירת כלים, הוא נותר בגבולות המשחק.
עבור האוזינחה, ההבחנה אינה מצויה ממש בין משחק ללא־משחק אלא בין לשחק לבין להיות משוחק. שיווי המשקל שחיפש האוזינחה בין אמנות ומדע ובין אסתטיקה ואתיקה היה קשור בהשקפה שאין לחשוב שאנו כל כך חשובים אלא שעלינו להצטרף למשחק התרבות. "את השחרור איני מוצא בהתכחשות לתרבות אלא דווקא בה", הוא אמר בשנת 1915 בנאום קבלת הקתדרה שלו בליידן. תרבות קשורה בכללים, לא בבידול עצמי; בנאמנות, לא באינטרס אישי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.