הוספיס

מסדרון רחב שלאורכו חדרי החולים. על הבמה מופיעות, זו לצד זו, דלתות החדרים 10 עד 16. בכל חדר מיטה ולידה כורסה, שולחן קטן עם שני כיסאות ודלת פנימית המובילה לשירותים צמודים. כשהדלת החיצונית פתוחה, ניתן לראות את המתרחש בפנים החדר. באחדים מן החדרים – זרי פרחים מעוצבים, בלונים אדומים בצורת לב, בובות פרווה מצועצעות, עציצים מקושטים בסרט ורוד או זהוב – סמלי האופטימיות המתקתקה הנראים כלקוחים ממסיבת יום הולדת או מחדרה של יולדת טרייה.

בקצה המסדרון – חדר הסבה המכיל פסנתר וכוננית ספרים שעל מדפיה חוברות "מסע אחר", ספרי היריון ולידה, "עולם הסוף" של אופיר טושה גפלה, "סיפורים מאזור השלווה" של יוסל בירשטיין וכל כרכי ספר הזוהר.

תפילה תלויה על לוח השעם שליד הכוננית, מחוזקת בנעץ: "כשאנו נמצאים בשפל, אלוהים, הזכר לנו שאנו קדושים".

באחת מפינות החדר: פסל עץ כרות, גדוע ומצולק, שגזעו מתעוות אל השמיים. במרכזו – חלל שחור, פעור, שותת כפיסי נסורת צבועים חום־כהה.

זמן ביקור רופאים. הרופאה והצוות עוברים במסדרון ובחדרים. נשמעים חלקי שיחה: חיה פרכסה הבוקר. תנו לה דנטואין. בחדר 10 רק מזון טחון. בחדר 12 צריך לתת עירוי נגד כאבים ואינהלציות. תרים אותו שלא יהיו לו פצעי לחץ. עד אתמול בערב היא הייתה בהכרה. אפילו החליפה כמה מילים עם השכנים. היא חלשה מאוד. מה אומר הסי. טי? זה כבר התפשט לקרומים, לכליות ולכבד.

הצוות יוצא מחדר 13. הרופאה משוחחת עם בני המשפחה:

רופאה: זה כבר עניין של כמה ימים, אולי שעות. העלינו לה את המינון. היא בחוסר הכרה, אבל רואים על הפנים שלה שהיא כבר לא סובלת.

בן משפחה: היא החתימה אותנו לא לחבר אותה למכונת הנשמה.

רופאה: רק מסֵכת חמצן ומורפיום. שלא תסבול. שתוכל לעזוב בשקט.

הצוות נכנס לחדר 14.

הרופאה: (ניגשת אל מיטתה של נורית) ומה שלומנו היום?

נורית: הבטחתם שלא תיתנו לי לסבול, ד"ר, שתרדימו אותי עד שזה ייגמר.

רופאה: אבל נורית, את נראית כל כך חיונית, יותר מהחולים האחרים כאן. יש לך עוד זמן לחיות. תחיי.

נורית: כבר ארבע שנים וחצי שאני לא חיה. גם הכאבים התגברו. אני עייפה. מגיע לי לנוח.

רופאה: (מעיינת בדו"ח הרפואי) הבדיקות מראות שאין הידרדרות בשלב זה. יש לך עוד זמן. (לאח המתנדב) תגדיל לה את המינון הערב, שהיא תוכל לנוח. (שוב לנורית) אל תדאגי, מותק, את עוד במצב טוב.

נורית: זה בדיוק מה שמדאיג אותי.

הצוות יוצא. ליד דלת חדרה של נורית ממתינה חגית, בתה הבכורה.

חגית: כמה זמן עוד נשאר, ד"ר?

רופאה: יכול להיות יותר, אבל היא הורגת את עצמה מבפנים.

חגית: את זה היא יודעת לעשות מצוין. היא התאמנה בזה כל חייה.

רופאה: בכל פעם שאני מקבלת חולים, אני כבר מוכנה לאבד אותם. אבל יש חולים ששולחים למלאך המוות הודעה רשמית, שהם מתכוונים לחיות בכל הכוח, עד הרגע האחרון, ושלא יעז להפריע להם. אמא שלך, לצערי, מחכה שזה ייגמר כבר.

חגית: אני יודעת. היא החליטה ללכת, ואף אחד לא יקלקל לה את התוכניות. כאילו המחלה הארורה הזאת היא איזו מתנה ענקית שהיא קיבלה מהחיים. עכשיו היא כבר לא צריכה להיות בשליטה. סוף סוף היא יכולה לנוח.

רופאה: גם עכשיו היא לא מוותרת על השליטה. היא מנסה לנהל את המוות בהתאם ללוח הזמנים שלה.

חגית: אני בטוחה שהיא גם תצליח. היא תמיד הייתה טובה בלנהל את העולם.

הצוות ממשיך. חגית פותחת את דלת חדרה של נורית ונכנסת.