הורים טובים

על החשיבות העצומה של אהבת ההורים

"אפשר להאכיל תינוק בלי אהבה, אבל היעדר אהבה או טיפול לא־אישי, אין ביכולתם ליצור ילד־אדם אוטונומי חדש".

ד. ו. ויניקוט

אירופה. שנת 1945. חוקר יהודי־הונגרי בשם רֶנֶה ספיץ (René Spitz) לוקח על עצמו משימה שאפתנית. הוא עוקב במשך כמה שנים אחר עשרות תינוקות שנותרו יתומים לאחר מלחמת העולם השנייה. היו אלה תינוקות ששהו בבתי יתומים, בתנאים פיזיים טובים למדי. הם קיבלו מחסה, מיטה נקייה, טיפול רפואי, וכמובן — אוכל ושתייה, על פי צורכיהם. רק דבר אחד היה חסר להם: הם לא קיבלו אהבה. לתינוקות אלה לא היתה דמות מבוגר אחת קבועה שטיפלה בהם. הטיפול בתינוקות היתומים הועבר ממשמרת למשמרת: אחות נכנסת, אחות יוצאת. כולן אחיות מסורות, עושות כמיטב יכולתן, אך ללא רצף, ללא קשר אישי וללא אהבה.

ממצאי המחקר של ספיץ מתועדים בסרטונים קורעי לב שהוא עצמו צילם (חפשו ביו־טיוב: "Hospitalizm"). מדובר בממצאים דרמטיים: אף אחד מהתינוקות לא יצא בשלום מבית היתומים. החָסך ההורי הוביל לפגיעה בלתי הפיכה בהתפתחות התינוקות. כשליש מהם נפטרו לפני הגיעם לגיל שנתיים, וכל היתר הפגינו הידרדרות דרמטית בכל מישורי ההתפתחות. התינוקות לא גדלו פיזית, פיתחו נכויות מוטוריות למיניהן, חלקם הפכו עיוורים, רבים מהם לא היו מסוגלים ללכת או לדבר, אף אחד מהם לא הפך להיות ילד בריא ומתפקד.

רק תסריט אחד הצליח להשיב את התינוקות להתפתחות תקינה: תסריט שבו אמו של התינוק שבה לחייו והחלה לטפל בו, בטווח זמן שלא עלה על שלושה עד חמישה חודשים. אחרת — הנזקים שנגרמו לתינוקות כתוצאה מהחסך ההורי נותרו קבועים ובלתי הפיכים.

מחקריו של ספיץ מהווים עדויות מחקריות ראשונות המוכיחות לנו באופן נחרץ שאי אפשר בלי אהבה. לשם עצם קיומנו, אנו זקוקים בינקות — ובשנים הרבות שיבואו אחריה — לדְמות אחת לפחות בחיינו שתאהב אותנו: דמות של אדם מבוגר, דמות הורית יציבה, מתמשכת, דמות שתטפל בנו באופן עקבי ושתתבונן בנו בהתפעלות.

כיום כבר אין כל ספק: אהבה הורית אינה בגדר מותרות. אהבה הורית מספקת את הדלק הרגשי להפיכתו של תינוק לילד בריא, לאדם.

מהו סוד האהבה ההורית

המחקרים של ספיץ השפיעו מאוד על מדיניות הטיפול בתינוקות בראשית חייהם, ובכלל זה על הטיפול בתינוקות השוהים במוסדות. אך מעֵבר למצבים קשים וקיצוניים אלה, מחקריו של ספיץ מעוררים את השאלה — מה בעצם קורה במצב הרגיל, הטבעי? במצב הבריא? מהו אותו מרכיב סודי שמספקים הורים לילדיהם, המאפשר לילדים לגדול, להתפתח, להפוך תוך זמן קצר מתינוקות רכים וחסרי ישע, לבני אדם קטנים ומקסימים? מה הם מרכיביה של האהבה ההורית?

התשובות לשאלות גדולות אלה יתקבלו בזו אחר זו, תוך קריאת הפרקים בחלקו הראשון של הספר: יצירת "בסיס בטוח", נוכחות יציבה ועקבית בחיי ילדינו, התפעלותנו מהם, סיוע בוויסות הרגשי שלהם, הסקרנות שלנו ביחס לילדינו, הרצון שלנו להכיר אותם, ועוד. כמה הרבה אנחנו יודעים כיום על איכויות האהבה ההורית — ידע מבוסס מחקרית, ובמידה רבה: קל ליישום.

בראשית החיים אנחנו מספקים לילדינו מעין "משקפיים" שדרכם הם חווים את העולם: אנחנו מסייעים להם לווסת את תחושותיהם, מייצרים עבורם סדר בתוך הכאוס שמציף אותם, עוזרים להם לעבד את החוויות החושיות האופפות אותם: "זה חם!" "זה טעים" "את עייפה..." "כואב לך?"

בהמשך החיים יש לנו תפקיד מתמשך, חשוב מאין כמוהו: אנחנו מספקים את אבני הבניין להתפתחות התפיסה של הילדים אודות עצמם; אנחנו עוזרים להם להתייחס לעצמם באור חיובי ומיטיב, ומסייעים להם לפתח דימוי עצמי בריא, שאיתו הם יֵצאו להתמודדויות שהעולם מזמֵן להם. במקביל, ההורות היא שמטביעה אצל הילדים את התפיסה שלהם לגבי יחסים בין־אישיים: האם קשרים ומערכות יחסים עם אנשים אחרים הם עניין בטוח ומהנה, או שמא הם מקור לחרדה ולחוסר ביטחון.

כאמור, רוב הזמן אנו עושים את המשימות ההוריות השונות באופן טבעי, בלי לקרוא להן בשם. ואולם, היכרות עמוקה יותר עם המושגים השונים תאפשר לנו לעשות את הדברים באופן מודע יותר, ובמינון מתאים (לא פחות מדי, אך גם לא יותר מדי).

אז נכון שההורות היא לא הכול, אך בשנות החיים הראשונות, וגם בשנים הרבות שיבואו אחריהן, יש לנו, ההורים, תפקיד מרכזי בסיוע לילדים שלנו להפוך להיות אנשים שמחים, שלמים, מאוזנים, חברותיים ובריאים בנפשם. ואין משימה חשובה מזו. כי הילדים של היום הם המבוגרים של מחר; או כדברי המשורר האנגלי ויליאם וורדסוורת': "הילד הוא אבי המבוגר". השקעתנו בילדינו הקטנים (וגם הגדולים...) מהווה את אבני הבניין ואת הדלק להמשך חייהם הבוגרים; היא שמשפיעה על האנשים הבוגרים שהם הופכים להיות.