הותר לפרסום

"אל תלכי, אימא," שקד לוחשת באוזני.

אני נושקת לאפה הקטנטן ומלטפת ברוך את תלתליה הבהירים. "אני לא הולכת לשום מקום, אהובה שלי."

אני מחייכת לעצמי ונזכרת איך לפני שלוש שנים ארזתי מזוודה קטנה ועברתי לגור אצל סבתא רחל. ישבתי במטבחה הקטן האפוף ריחות תבשילים ומחיתי דמעה כשהיא הציעה את המיטה בחדר שהיה שייך לאימי. סבתא הכינה לי כוס תה עם עלי נענע טריים מגינת התבלינים שלה, הניחה לפניי צלחת עם עוגיות מעמול, הביטה לעבר בטני, שהייתה עדיין שטוחה, ואמרה, "אלוהים נתן לך מתנה, כזאת שאין לך זכות לוותר עליה."

למילים של סבתא רחל הייתה תמיד נטייה לחלחל לתוכי ולהשתרש בי. גם כשהיא החליטה להחליף את הטלוויזיה הישנה ולפנק אותי בפלזמה מודרנית, טענתי שלא צריך כי לא רציתי שסבתא תצא מגדרה ותבזבז עבור הנוחות שלי. ידעתי שעדיף שהיא תשמור כסף בצד לימים טובים פחות כי כבר למדתי שאי אפשר לדעת מה צופן לנו העתיד. "בתכריכים אין כיסים, ואם אדם לוקח איתו למעלה משהו," היא הצביעה לשמיים, "אלו רק המעשים."

"קצת יותר גבוה. יופי, ועכשיו תזיז ימינה," סבתא מכוונת את הטכנאי שמקבע את הפלזמה החדשה לקיר. ידעתי שהוויכוח איתה מיותר ושאין לי סיכוי, אבל לפחות ניסיתי.

בשעה שמונה בערב אני יוצאת מהחדר וניגשת אל הסלון. "היא נרדמה," אני מעדכנת את סבתא, אבל היא מהסה אותי ומגבירה את עוצמת השמע, מסמנת לי שהיא מרוכזת במהדורת החדשות.

"הותר לפרסום כי סא"ל אסף דהאן הוא הקצין שנחקר באשמת אונס ובביצוע מעשים מגונים בקצינה נ' אשר שירתה תחת פיקודו," מדווחת המגישה בהבעה חמורת סבר ומעבירה את השידור לכתב לעניינים פליליים.

"סא"ל אסף דהאן, מג"ד בחטיבת גבעתי, זומן שלשום לפרקליטות הצבאית, שם הוצגו בפניו הראיות למעשיו הקשים. נ', אשר שירתה תחת פיקודו, התלוננה על כך שמפקדה לשעבר אנס אותה וביצע בה מעשים מגונים בזמן ששירתו יחדיו. סא"ל דהאן הכחיש את הטענות המיוחסות לו, אך הרמטכ"ל השעה אותו עד קבלת הממצאים הראשונים בחקירה. בינתיים ביקש סא"ל דהאן להאריך את צו איסור הפרסום על שמו. הוא טען כי פרסום שמו עלול לגרום לו נזק כבד ובלתי הפיך, אבל התובעת סברה כי במקרים כה חמורים יש לפרסם את שמו של הקצין וזאת כדי לעודד מתלוננות נוספות להגיש תלונה. כאמור השופט החליט לקבל את עמדת התביעה אף על פי שחקירת מצ"ח בעניינו רק החלה. מקורות יודעי דבר מסרו לנו כי סא"ל דהאן יזומן בקרוב לשוב לחדר החקירות, שבו יתעמת עם המתלוננת נגדו."

אלוהים אדירים. כבר חודש ימים שכל המדינה רועשת וגועשת מהפרסומים על אותו קצין החשוד באונס. כבר חודש ימים שתמונתו המטושטשת של אסף מופיעה בכל העיתונים ועל מסכי הטלוויזיה בכל בית בישראל, ועכשיו, משנחשפו שמו ותמונתו, ליבי הולם בפראות, מאיים לפרוץ את כלוב צלעותיי.

"הוא זכאי," סבתא רחל מסננת.

"מה?" אני שואלת, בוהה בפניו היפות המוצגות על המסך.

"זכאי," חוזרת סבתא רחל על דבריה, "יש לו עיניים טובות." אני ממשיכה לבהות במסך, לא מצליחה להוציא מילה מהפה, וסבתא ממשיכה, "לילית."

"מי?" אני שואלת בגבות מורמות?

"זאת שהגישה את התלונה, לילית."

אומנם הבנתי שהיא התכוונה לטורפת גברים, אבל תיקנתי בכל זאת. "נ', סבתא. משתמשים באות הראשונה של השם."

"כן, נ'," מהנהנת סבתא. "קיצור של נבלה."

אני ניגשת אל המטבח, מוזגת כוס מים ולוגמת במהירות. "אני יוצאת לריצה," אני קוראת לכיוון הסלון וניגשת אל חדר השינה שלי כדי לנעול את נעלי ההתעמלות. ספורט טוב לנשמה, וגם לנשימה. כשהאוויר מסרב להיכנס באופן טבעי לריאותיי כמו עכשיו, כשאני נסערת ומבולבלת, הדבר היחיד שאני צריכה הוא להגביר את קצב פעימות הלב ולהרגיש את הדופק מואץ. אני שועטת מטה במדרגות הבניין. יותר מדי אנשים ומכוניות גודשים את הרחובות בשעת ערב מוקדמת זו, מפריעים לי להתקדם בקצב שאני רגילה לו. כשאני מתרחקת מההמולה אני מגבירה מעט את הקצב, רצה קילומטר אחר קילומטר, גומאת את המדרכות ומדלגת מעל מכשולים, עד שלבסוף אני פונה לשביל המוביל אל טיילת הרכבת.

כשאני מגיעה לשביל המיועד לרצים בלבד, השרירים שלי כבר חמים מספיק ואני מרגישה חופשייה לשעוט קדימה. אני מגבירה את המהירות ומתקדמת, מחשבותיי נודדות אל חשיפת פרטי המקרה. אונס. אסף חשוד באונס. הוא נחקר במצ"ח. האם נטע היא זאת שהגישה את התלונה, או שזו מישהי אחרת, מישהי שלא הכרתי כלל? לא, אין מצב. בדיווח צוין שהמקרה התרחש לפני חמש שנים, בדיוק בזמן שנטע שירתה תחת פיקודו. זו חייבת להיות נטע. אבל למה עכשיו? ולמה בכלל? ניצוץ נדלק בראשי ואני משנה את כיוון הריצה, חוזרת על עקבותיי וכאחוזת דיבוק עוקפת את הבית של סבתא וממשיכה לרוץ עוד חמישה רחובות, היישר אל בית הוריי.

"היי," אני קוראת בלי להפנות לעברם מבט. הם יושבים בסלון וצופים בטלוויזיה. "אל תפריעו לעצמכם בגללי."

"יהלי, שמעת על הקצין ההוא מגבעתי? הכרת אותו?" אימי מביעה התעניינות, אבל אני לא עונה אלא נכנסת למקום שפעם שימש כחדרי, טורקת מאחוריי את הדלת ומתיישבת על המיטה.

"איפה זה יכול להיות, לעזאזל," אני תוהה בקול וקמה ממקומי, פותחת מגירה אחר מגירה, מוציאה אותן מהמסילות ושופכת את כל תכולתן על המיטה. אני נושפת בייאוש ודוחפת לאחת המגירות את כל הבלגן שיצרתי, מצמידה את הכיסא לארון הלבן, מטפסת ומושיטה את ידי לעומק המדף העליון, מתפללת שאמצא אותה שם. אני מגששת בקצות אצבעותיי עד שאני מוצאת אותה, את אותה שקית מקומטת שעכשיו גם קצת מאובקת. אני מעיפה מבט אל פנים השקית ונושמת לרווחה כשבין התמונות הישנות אני מוצאת את שתי המעטפות האדומות שכתב נשי מעוגל ומתפתל מתנוסס עליהן.

אני מרפרפת באצבעותיי על הדיו הדהוי, חוזרת לעבר, לאותו יום חמישי, ונזכרת.

"נטע כבר עפה הביתה מזמן. היא השאירה אותי עם ים עבודה." רונה אמרה בלי להרים את ראשה מערמת המכתבים.

"תני לי לעזור." נכנסתי ללשכה והנחתי את התיק על הכיסא הישן שעמד בכניסה, מחליטה לפספס את האוטובוס הביתה.

"אני לא בטוחה שמותר לך. יש שם חומר שמסווג כסודי."

החוויתי בראשי אל השעון והמתנתי בזמן שרונה המשיכה להסס, או שאולי היא חישבה כמה זמן יידרש לה לסיים את כל העבודה, עד שלפתע היא התרצתה ואמרה, "את צריכה למיין את המכתבים, לפתוח את אלו המיועדים לקצינים, לשים חותמת 'התקבל' ולרשום אותם במחברת הסימוכין."

"אין בעיה." לקחתי מידה כמחצית מהערמה והתיישבתי מולה בעודי ממלמלת, "איזה שעמום."

"אני יודעת, אבל את זו שהציעה לעזור."

משכתי בכתפיי והתחלתי למיין את המכתבים. "איפה המגירה של אסף?" שאלתי דקות ספורות לאחר שסיימתי לטפל בערמה שלי, "כבר עברתי שלוש פעמים על כל המגירות ולא מצאתי אותה."

רונה שלפה צרור מפתחות ואחזה במפתח הצבוע בכחול. "את המכתבים של אסף תניחי בסלסילת המתכת שעל השולחן שלו, ותחזירי לי את הצרור ברגע שתסיימי."

הייתה לי תחושה לא נעימה. הרגשתי שאני פולשת לפרטיות שלו. השולחן שלו היה מסודר להפליא. הנחתי את המכתבים במקום המיועד לכך והתיישבתי על כיסאו. לא היה לי מה לעשות שם, אבל נשארתי בכל זאת. רגע לפני שיצאתי מהמשרד מבטי נח על שק המסמכים המיועדים לגריסה. חשבתי לעצמי שרונה בוודאי שכחה מהמטלה הזאת ולכן הצצתי מבעד לדלת המשרד ושאלתי, "את לא אמורה לגרוס את המסמכים האלו?"

רונה התקרבה אליי ומבט של פליאה בעיניה. "מתי הוא הספיק למלא את השק? אני לא אצא מכאן בחיים!"

"תפעילי את המגרסה," חייכתי והרמתי את השק, שמחה שאני יכולה לעזור לה במשהו נוסף.

במשך עשר דקות עמדתי ליד מכונת הגריסה ותחבתי לתוכה את הדפים בעוד רונה המשיכה לתייק מסמכים, עד שלפתע נתקלתי בשתי מעטפות אדומות ששמו נכתב עליהן בדיו שחור ובכתב נשי מעוגל.

גם עכשיו, כשאני עומדת על הכיסא ואוחזת בהן, אני לא מצליחה להבין איך היה לי את האומץ לקחת משהו שלא שייך לי.

במשך כל הנסיעה הביתה הבטתי בתיק שלי ודמיינתי שהמכתבים עולים באש המכלה כל זכר לכתוב ולחוצפה שלי. שבתי והזכרתי לעצמי שזה לגמרי לא ענייני, ושאין לי שום זכות לדחוף את האף לעניינים שממש לא קשורים אליי, אבל גם תהיתי למה יצר המציצנות התעורר בי כשהיה מדובר באסף.

באוטובוס ישבנו כתף אל כתף. ראשה של רונה נשען על כתפי כשהיא נשמה עמוקות ואמרה, "במחשבה שנייה, נראה לי שסתם בזבזנו את הזמן. זה היה עיכוב מיותר כי לפעמים אסף גורס בעצמו את החומר שלו, ואם את שואלת אותי, יש לי הרגשה שלא היינו צריכות להתעסק בזה."

"אז עשינו בשבילו את העבודה, זה לא כזה סיפור. אני בטוחה שהוא יודה לך," אמרתי והצצתי שוב לעבר התיק שלי.

"אני מקווה שהוא באמת התכוון לגרוס את כל החומר שהיה שם." חשש התגנב לקולה ולכן מיהרתי להרגיע אותה, "אני חושבת שהוא חכם מדי מכדי להשאיר בשק שמיועד לגריסה חומר שמיועד לתיוק, נכון?"