הזאבים של גרייס 2: שהות

פרולוג

• גרייס •

זהו סיפור על נער שהיה פעם זאב ועל נערה שעמדה להיות זאבה.

עד לפני כמה חודשים, סם הוא שהיה חיה מיתולוגית. הוא שהיה נפרד בכל פעם כאילו זו פרידה סופית. הוא זה שחלה במחלה חשוכת מרפא. הוא זה שגופו היה תעלומה, מוזר ומופלא ומבעית מכדי שנוכל להבינו.

אבל עכשיו האביב הגיע. עם שובו של החום, הזאבים שנותרו ישילו בקרוב את פרוות הזאב שלהם וישובו לגופם האנושי. סם יישאר סם, וקוֹל יישאר קוֹל, ורק אני איני מעוגנת היטב בתוך עורי.

בשנה שעברה, זה היה מה שרציתי. היו לי המון סיבות להשתוקק להשתייך ללהקת הזאבים המתגוררת ביער שמאחורי ביתי. אבל עכשיו, במקום שאני אצפה בזאבים ואמתין לאחד מהם שיבוא אלי, הם אלה שצופים בי, ממתינים לי שאבוא אליהם.

עיניהם, עיניים אנושיות בגולגולות של זאבים, מזכירות לי מים: תכולות וצלולות כמו מים המשקפים את שמי האביב, חומות כמו פלג גועש ממי גשמים, ירוקות כמו האגם בקיץ כשהאצות מתחילות להתרבות, אפורות כמו נהר חנוק משלג. פעם רק עיניו הצהובות של סם היו צופות בי מבין עצי השַׁדָר ספוגי הגשם, אבל כעת אני מרגישה את מלוא משקלו של המבט הצופה של הלהקה כולה. משקלם של דברים מובנים, דברים שאינם נאמרים בקול.

הזאבים שביער זרים לי כעת, משאני יודעת את סודות הלהקה. הם יפים, מושכים — אבל בכל זאת זרים. אדם לא מוכר מסתתר מאחורי כל זוג עיניים; סם הוא היחיד מהם שזכיתי להכיר כאדם, וכעת הוא לצדי. אני רוצה את זה, את ידי בתוך ידו של סם ואת לחיו המונחת על צווארי.

אבל גופי בוגד בי. כעת אני היא הבלתי נודע, הבלתי ניתן להבנה.

זהו סיפור אהבה. מעולם לא ידעתי שיש כל כך הרבה סוגים של אהבה, ושאהבה מסוגלת להניע אנשים לעשות כל כך הרבה דברים שונים.

מעולם לא ידעתי שיש כל כך הרבה דרכים להיפרד.