הזאב האדום

הוא מעולם לא היה יכול לשאת מראה של דם. משהו במרקם הסמיך והמפַעם. הוא קלט שזה לא רציונלי, בייחוד כשמדובר באדם כמוהו. לאחרונה החלה הסלידה להפתיע אותו בחלומותיו, היא מצאה לה ביטוי שלא היתה לו שליטה עליו.

עכשיו השפיל את עיניו אל כפות ידיו וגילה שהן מכוסות דם אדם, אדום כהה. הדם טפטף על מכנסיו, עדיין חמים ודביק. הריח הכה בנחיריו. הוא נרתע בפאניקה וניסה לנער אותו מעליו.

"בוא, צא הנה, הגענו."

הקול חדר מבעד לקרום הדק של השינה, העלים את הדם באחת. הבחילה העזה נותרה בעינה, הקור החד פרץ מבעד לדלת האוטובוס. הנהג משך בינתיים את כתפיו לאוזניו בניסיון סרק להתחמק מהקור.

"אלא אם כן אתה רוצה לרדת איתי לחניון?"

כל הנוסעים האחרים שעלו איתו בנמל התעופה כבר ירדו מהאוטובוס. הוא קם במאמץ רב, כפוף מכאב. לקח את שק הימאים שלו מהמושב שלידו ומלמל merci beaucoup.

רגליו נגעו באדמה ובעקבות החבטה פלט אנחה. הוא נשען לרגע אחד על גוף הפח של האוטובוס, שהיה מכוסה כפור לבן, והעביר את ידו על מצחו.

אישה בכובע סרוג, בדרכה לתחנת האוטובוסים העירוניים שניצבה במרחק־מה משם, עצרה ליד השק שלו. מבטה אמר דאגה כנה, גבה התעוות בקשת כשרכנה אליו.

"מה קורה איתך? אתה צריך עזרה?"

הוא הגיב בעוצמה וללא דיחוי, נופף בידו בכיוון הפָּנים שלה.

"Laissez-moi!" אמר, בקול רם מדי לכל הדעות, בעודו מתנשף ממאמץ.

האישה עמדה על מקומה, מצמצה כמה פעמים בעיניה, פיה פעור למחצה.

"Êtes-vous sourde? J'ai déjà dit laissez-moi."

פניה הצטמקו לנוכח התוקפנות שלו, היא נסוגה בעיניים מושפלות. הוא הביט אחריה, מוצקה ורחבה, מדַדָה עם שקיות ניילון מלאות ומתוחות לכיוון אוטובוס מספר שלוש.

אני תוהה אם כך אני נשמע, חשב בינו לבינו, כשאני מדבר שוודית.

אחר כך קלט שהמחשבות אכן התנסחו בשפת אמו.

Indépendance, חשב לעצמו, תוך שהוא מאלץ את מוחו לחזור לצרפתית. Je suis mon proper maître.

האישה נעצה בו מבט לפני שעלתה לאוטובוס.

הוא נשאר לעמוד בתוך אדי הדיזל שעה שהאוטובוסים החליקו מהתחנה. וסטוּרגָאטָן — הרחוב הראשי — התרוקן מאנשים. הוא הקשיב לדממת הצינה, ספג אל קרבו את האור חסר הצללים.

בשום מקום בעולם, החלל אינו קרוב יותר לאדם כמו באזור של חוג הקוטב הצפוני. כשגדל במקום, ראה בשיממונו דבר מובן מאליו, לא הבין את ממד האינסופיות שמזמנים החיים על גג העולם. עכשיו הוא נתן דעתו לבתי הפח, בהירים וברורים כאילו נחרטו ברחובות, לעצי המחט הקפואים, לבדידות ולפגיעוּת, למרחבים האינסופיים. כה מוכרים, ועם זאת כה זרים.

המקום הזה קשה, חשב לעצמו, שוב בשוודית. עיר קפואה שחיה מהמדינה ומהפּלדה.

ולאחר מכן:

בדיוק כמוני.

הוא הניח בזהירות את רצועת השק על כתפיו וחזהו והתחיל לצעוד לכיוון הכניסה לסטָאדסהוֹטֶלֶט. חזית הבניין, שנבנה במִפנה המאה הקודמת, נראתה בדיוק כפי שזכר אותה. את השינויים שנעשו בתוך המלון הוא לא היה יכול לשפוט. בתקופה שחי בלוּלֶאוֹ מעולם לא היתה לו סיבה לפקוד את מעוזי הבורגנות.

פקידת הקבלה קיבלה את פניו של הצרפתי הזקן באדיבות ובפיזור דעת. עשתה לו צ'ק־אין לחדר בקומה השנייה, מסרה לו פרטים על שעות הפעילות של מזנון ארוחת הבוקר, נתנה לו את כרטיס הפלסטיק עם הפס המגנטי שפתח את דלת החדר ושכחה מקיומו בו־במקום.

בתוך ים של אנשים אתה פחות גלוי לעין, חשב. הוא הודה לה באנגלית רצוצה והלך לעבר המעליות.

החדר ניסה להחניף לאורח בדרך מבוישת וחסרת ביטחון. המאמץ והמחיר העידו על פאר ומסורת מלאכותיים שבאו לידי ביטוי בקרמיקה קרה כקרח ובחיקויים של רהיטים עתיקים. מאחורי החזות המתחנפת הוא ראה חלונות מלוכלכים וקירות פיברגלאס מטונפים.

הוא נשכב לרגע על הרצפה, הביט החוצה אל השקיעה, או שמא זו עדיין הזריחה?

הנוף אל הים, שבו התגאה אתר האינטרנט של המלון, היה מורכב ממים אפורים, בתי עץ ליד הנמל, שלט ניאון וגג לֶבֶד גדול ושחור.

כששוב הרגיש שהוא עומד להירדם, ניער את ראשו כדי להתעורר, ואז הבחין שנית בריח שנפלט מתוך גופו. הוא קם ופתח את השק, ניגש אל שולחן הכתיבה והעמיד עליו את התרופות בשורה, ראשונים משככי הכאבים. ואז נשכב על המיטה, ובתוך כך תחושות הקבס הרפו ממנו אט־אט.

הנה סוף־סוף הוא הגיע.

La mort est ici.

המוות כאן.