הזדמנות שנייה 2: דרכי בחזרה אלייך

פרק 1 טֶסָה

סגרתי היטב את מעיל הגשם שלי וכרכתי את זרועותיי סביבי כשהתקרבתי למלון. קיוויתי שזה יגן עליי מפני הרוח הקרה. אחד הצ'ופרים בעבודה בפְּרים היה הכנסים שהם שלחו אותי אליהם. במשך שבעת החודשים האחרונים ביקרתי בספרד, במילאנו, בוונציה, ברומא, בקאן ובלונדון. אין ספק שמעולם לא ביקרתי במקומות רבים כל כך. כל נסיעה העניקה לי ידע חדש, חוויות חדשות, ואני ספגתי הכול בשמחה. לא עסקתי הרבה בעיצוב כפי שחשבתי שאעסוק, אבל למדתי הרבה יותר מפי שחשבתי שאפשרי בכלל בפרק זמן קצר כל כך. יַמינה, הבוסית שלי, אמרה שהיא מנסה להכין אותי להצלחה. פרים תכננה לפתוח סניף בארצות הברית בקרוב, ולחפש אנשים שינהלו את המחלקות השונות, מה שאומר שתהיה לי הזדמנות לקידום משמעותי בחברה. הרעיון הזה הבעית אותי וריגש אותי בו־זמנית.

השומר בכניסה למלון בירך אותי בחיוך כשנכנסתי. "בוקר טוב, גברת. את מגיעה לכנס?"

"בוקר טוב. כן, תוכל לכוון אותי?" חייכתי חיוך רחב ככל שהפנים הקפואות שלי יכלו לאפשר לי.

"לכי שמאלה במסדרון. את תראי את שולחנות ההרשמה שם."

הייתי שם כבר שבעה חודשים, ועדיין הצרפתית שלי הייתה עלובה למדי. הם פשוט דיברו מהר כל כך, וגם היה מין דבר כזה שהם עשו עם החלק האחורי של הגרון שלהם. היה נפלא להקשיב לזה אבל קשה מדי לחקות. ביליתי שעות בבית הקפה הסמוך לדירה שלי בהקשבה לאנשים שדיברו לידי. למזלי, רוב האנשים הבינו אנגלית ודיברו בה הרבה יותר טוב מכפי שדמיינתי שאוכל לדבר צרפתית. לבושתי הרבה, נדמה היה שלאחותי לא הייתה שום בעיה לקלוט את השפה. אבל היה לי חשד שזה קשור לאיזה גבר מסתורי שהיא פגשה לפני כמה חודשים. היא נפרדה מבן והתחילה לצאת עם גבר חדש מייד אחרי שעברה לפריז כדי להיות קרובה אליי.

הטלפון שלי החל לרטוט בתוך הכיס בדיוק כשהאישה שבשולחן ההרשמה הגישה לי את התג שלי. שלפתי אותו במהירות וחייכתי למראה השם של קודי על המסך. קודי, הקניין של בארני'ס שהתיידדתי איתו ונשארנו בקשר, הגיע גם הוא לרוב הכנסים האלה, בדיוק כמוני. תעשיית האופנה הייתה עולם קטן, וכשמגיעים לכנסים האלה רואים עד כמה זה נכון. עניתי לשיחה לפני שהיא עברה לתא הקולי.

"איפה את?"

"בדיוק עכשיו נכנסתי." המשכתי ללכת עם כל הקהל שנאסף סביב שולחן הקפה והתה. "בית משוגעים פה."

"אמרתי לך."

"כן, אבל לא האמנתי לך."

הוא צחק אל תוך הטלפון. "אני רואה אותך. בשעה שלוש."

עיניי נורו אל הכיוון ההוא. הוא לבש חליפה בצבע תכלת שהתאימה לעיניו, והשיער הבלונדיני שלו היה מסורק הצידה באופן מסודר. חייכתי, ניתקתי את השיחה והחלקתי את הטלפון בחזרה אל הכיס כשהתקרבתי אליו.

"תראה אותך, מקטורן והכול." התרוממתי כדי לנשק אותו על שתי הלחיים.

"תראי אותך, מאמצת את התרבות האירופאית."

צחקתי. "גם אתה? סמסון כבר עשה לי את המוות על זה בפעם האחרונה שהוא היה כאן."

"סאם הוא האח של את־יודעת־מי?"

"כן." חייכתי כי הוא זכר לא להזכיר את שמו של רואן.

"מה שלומו בזמן האחרון? בפעם האחרונה שדיברנו, אמרת שהוא עומד לעבור בדיקת MRI."

בלעתי את הרוק וניסיתי להשתלט על הרגש שהציף אותי לשמע השאלות הפשוטות האלה, אבל דמעה מטופשת הצליחה לחמוק וזלגה על לחיי. ניגבתי אותה במהירות וכחכחתי בגרון. "הם מצאו גוש במוח שלו, ולקחו ביופסיה כדי לוודא שזה לא סרטני. הוא שומר על אופטימיות ואומר שהוא בסדר, אבל אני מרגישה צורך לראות אותו באופן אישי כדי להחליט בעצמי. הוא יגיע לכאן השבוע כדי להיפגש עם הרופא."

סאם אמר שזה לא משהו רציני, כאילו האבחנה הזאת הייתה אי פעם בדיחה, אבל הוא התמודד עם זה בצורה הטובה ביותר שהוא היה יכול, ואם המשמעות של זה הייתה להקליל את הדברים, הייתי מוכנה לאמץ את הגישה שלו. הוא תכנן לגור אצלי כמה ימים בזמן שהוא פוגש את המומחה. מתברר שהמחקר באירופה היה מפותח יותר מזה שהיה לנו בבית.

"את חברה טובה." קודי הניח יד על כתפי ונעמד מולי כדי להביט בעיניי. חייכתי חיוך קלוש. "בואי נדבר על משהו אחר. לא הייתי רוצה להרוס את המוניטין הקשוח שבנית לך בתעשייה בפרק זמן קצר כל כך."

"אתה צודק." חייכתי. "אתה חושב שמישהו שם לב?"

"אני חושב שיצאת מזה בשלום." הוא חייך לפני שהניח יד על הבטן התפוחה שלי. "יש כבר שמות?"

"לא."

"את לא תהיי אחת מאותן האימהות ההיפיות שנותנות שם לילד שלהן רק אחרי שהן לוקחות את זה הביתה, נכון?"

הרחקתי את ידו בקלילות מהבטן שלי. "זה לא 'זה', זה תינוק, ולא," צחקתי לפני ששילבתי את זרועי בזרועו ונתתי לו להוביל אותי אל החדר הראשון. "אני פשוט לא יכולה לחשוב על שום שם. אני מרגישה שאני צריכה להסתכל לו בעיניים קודם."

"אימא היפית."

"אומר הבחור בחליפת תכלת."

"אני מוביל טרנדים, מותק."

כשנכנסנו לחדר ספגנו כמה מבטים נוזפים בגלל הרעש שעשינו, וזה גרם לנו להיצמד יותר זה לזה כשנאבקנו כדי להתגבר על הצחוק. התקדמנו במהירות לקדמת החדר, מצאנו שני כיסאות בשורה שנייה והתמקמנו לנו.

"יותר צפוף כאן מאשר במילאנו," קודי לחש לי.

"זה משום שהכנס הזה עוסק בהייטק," לחשתי לו בחזרה. "הם עומדים להציג כל מיני טכנולוגיות פורצות דרך שמשתמשים בהן כדי ליצור את הבדים."

"אני כאן רק משום שאני חייב. כבר הייתי בשלוש מצגות כאלה." קודי התרחק מעט והביט בי בגבות מורמות. "אז מה הם מלמדים אותך שם בפרים?"

צחקתי. "אתה שואל אותי את השאלה הזאת בכל פעם שאנחנו נפגשים."

"ואת אף פעם לא עונה לי עליה."

"כי אתה גורם לי לחשוב שאתה מרגל או משהו," לחשתי. הוא צחק ברכות והסתכל קדימה.

המצגת החלה, וראינו בדממה איך הם חושפים לפנינו מכונה לבנה שנראתה כמו שילוב של מכונת תפירה ומכונת אריגה. מובן שזה לא היה בגודל אמיתי, אבל נדמה שזה לא הצליח לשכך את ההתלהבות של הממציא. במשך שעה שלמה האיש הסביר את שלבי הייצור השונים של הבד, וכיצד המכונה יכולה לייעל אותם כדי ליצור מוצר משובח יותר. למען האמת, זה לא היה ממש מעניין, אבל שום דבר שמוצג בפאוור פוינט לא היה מעניין מעולם.

קודי הביט בשעון שלו חמש פעמים לפחות. ציפיתי שהוא יקום ויעזוב באמצע המצגת, כפי שעשה במילאנו כשראינו משהו דומה, אבל איכשהו הוא הצליח להישאר על מקומו. כשהמצגת הסתיימה, מחאנו כפיים ונעמדנו כדי להתחיל את דרכנו החוצה. הוא הלך מעט לפניי, וכל הזמן הסתובב כדי לוודא שאני בסדר. לו המצב היה אחר, זה היה נראה אולי מוזר, כאילו המחווה הזאת אינטימית מדי. אבל מאחר שלא היה שום סיכוי לכך שמישהו יתעניין באישה הריונית ענקית, אלא אם כן זה הגבר שהכניס אותה למצב הזה, מה שקודי לא היה, ידעתי שהוא פשוט מתנהג כמו חבר טוב.