הזמן הזה I, II – כתבים פוליטיים

הקדמה

מאת

פרננד ברטפלד

 

כשהתפרסם הכרך הראשון של הזמן הזה ב-1950, עדיין לא הגלידו פצעי מלחמת העולם השנייה, שבסופה הרסו פצצות אטום את הערים הירושימה ונגסקי. מתח המלחמה הקרה הסלים. היה נדמה שהעולם לא שקט, ולא זו בלבד אלא שהוא מתקדם לעימות חדש, הרסני, שלא היה כמוהו.

כבר ב-1946 היה אלבר קאמי חדור דחיפות שיש למנוע בכל דרך את העימות הזה, וכבר אז התריע על כך. הוא יצא לארצות הברית (מרס-מאי 1946) ונשא בכמה ערים אמריקניות נאום שנושאו "מַשׁבֵּר האדם". בד בבד עם ניתוח תסמיני החולי שתקף את בני האדם הוא מתווה דרכים למנוע את חזרת האסון: התקשורת בין בני האדם, הדו-שיח ביניהם, והאחווה. עיקר מאבקו הוא נגד נטייתם של בני אנוש לאלימות ולרצחנות.

בסוף 1946 הוא כתב בכתב העת "פרָאנשִׁיז": "היום די בכך שאדם אחד ויחיד יוכל לשער בנפשו מלחמה חדשה מבלי שירעד מרתיעה, כדי שהמלחמה תתאפשר". ועוד: "קיימת היום רק בעיה אחת והיא הרצח". באותו נתיב מחשבה הוא כתב ב-1946 את מאמריו "לא קרבנות ולא תליינים", שהם מרכזיים בהזמן הזה, ובהם ניסה לשכנע את העולם שאין בשום פנים להצדיק הרג של בני אדם.

כפי שציין קאמי, חלקו הראשון של הזמן הזה מציג "מבחר מאמרי מערכת שהתפרסמו בעיתון "קוֹמבָּה" (מאבק) עד 1946, וסדרת מאמרים או עדויות שהגיבו על המאורעות בשנים 6-1948", רובם בעת שהיה עורכו הראשי (בשנים 1944-1947). את הסדרה הזאת אפשר להגדיר כבעלת ממד מוסרי, או אולי ממד הומניסטי, למרות שקאמי לא אהד כלל את המילה הזאת.

בייחוד מפתיעה אחת מכותרות המשנה של החיבור הזה: "מוסר ופוליטיקה". אך עובדה היא שקאמי האמין באפשרות הדו קיום בין שני המונחים האלה, שלעתים הם מנוגדים זה לזה. רמתו הגבוהה, ועריכתו המופתית של "קומבה" האגדי, נשענו על שאיפה מוקפדת להשגת המטרה היומרנית הזאת.

עוד רעיון אחד בולט בספר: ההגנה על החופש ועל הצדק, מושגים מופשטים ורחבים שקאמי מחדדם לכדי המחשה באמצעות אירועים עכשוויים. הוא קורא לדברים בשמם וקובע שבמחנה ריכוז נאצי ובמחנה ריכוז סובייטי נעשים אותם מעשי עוולה. הוא האינטלקטואל הצרפתי הראשון שהעז להשוותם בבירור: "המחנות היו חלק ממנגנון המדינה בגרמניה. הם חלק ממנגנון המדינה ברוסיה הסובייטית [...]. אין שום סיבה בעולם, אם היא היסטורית אם לאו, מתקדמת או ראקציונית, שתגרום לי לקבל את קיומם של מחנות ריכוז". השנה שבה נכתבו הדברים היא 1948, שלוש שנים לפני הופעת האדם המורד שבו הוצגו שוב השאלות האלה במישור ההיסטורי והפילוסופי. ב-1948 הופיע גם הספר הדֶבֶר שמוקע בו הרוע, הלוא הוא הדיכוי ופניו הרצחניים.

 

חזונו על אירופה שבה ייכון סדר בין-לאומי מקרב אותו לזמננו באורח מפתיע. לפי קאמי, ראוי להעמיד חוק בין-לאומי "מעל לממשלות, כלומר לחוקק את החוק הזה, לכונן פרלמנט ולהקימו בבחירות עולמיות שבהן ישתתפו כל העמים... למשל, יהיה צריך לקבוע שהחוקה הצרפתית תישקל רק בהקשר לשירות שהיא מעניקה, או לא מעניקה, לסדר בין-לאומי הנשען על הצדק ועל הדו שיח". ובהמשך: "אם נגבש מחר פתרונות בין-לאומיים בזיקה לבעיית רוסיה-אמריקה, אנו עלולים שוב למצוא את עצמנו משתרכים מאחור. ההתנגשות בין המעצמות נעשית כבר עתה משנית יחסית להתנגשות בין הציוויליזציות (...). בתוך עשר שנים, חמישים שנה, הגמוניית הציוויליזציה המערבית היא שתוטל בספק, לכן מוטב (...) לכונן לציוויליזציות האלה פרלמנט עולמי". הוא דוגל ב"נוהל של צדק בין-לאומי" שמשימתו הראשונה תהיה ביטול עונש המוות.

לעתים הוא הרים את קולו כלפי מי שהפנו עורף לערכים האלה. בעמדו מול אנשי הכנסייה במנזר לַטוּר-מוֹבוּר, קאמי לא היסס להתחשבן עם האפיפיור פיוס ה- שקולו נדם בתקופת מלחמת העולם השנייה: "המתנתי בכל אותן שנים איומות שקול רם ונישא יישמע מרומא... שכן ידעתי שהרוח תאבד אם היא לא תשמיע את זעקת ההוקעה בפני הכוח".

נושא אחר הקרוב ללבו הוא תפקידם של האמנים בחברה. למעשה העסיק אותו נושא זה מרגע שהתחיל לכתוב, וזה גם היה הנושא בשתי הרצאות שנשא בשוודיה בטקס קבלת פרס נובל ב-. ב-1948 בעת כינוס של סופרים מן השמאל שמיקד תשומת לב רבה והשתתפו בו לצד קאמי גם אישים כסארטר, רייט, ברטון, הוא הדגיש את עניין המעורבות. בנאום שכותרתו "עֵד החופש" הוא קבע בנחרצות שאמנים אינם צריכים להצטדק לנוכח הטענה שהם כביכול חסרי תועלת. מעצם טבעם הם מגויסים. "מעבר לגבולות המדינות, לעתים מבלי לדעת זאת, הם מעצבים יחדיו את אלף פניה של אותה יצירה שתזדקף מול היצירה הטוטליטארית".

 

הכרך השני של הזמן הזה נפתח באודיסיאת ספינת המעפילים "בן הכט", שכמו הספינה "אקסודוס", נשאה גם היא על סיפונה ניצולי שואה שביקשו לעלות לארץ ישראל שבשלטון המנדט הבריטי. קאמי כתב הקדמה לספרו של העיתונאי ז'אק מֶרי: אפשרו לעמי לעבור (1948). מֶרי הוציא לאור את ספרו לאחר ששום עיתון לא הסכים לפרסם את עדותו במלואה. הקדמתו של קאמי נועדה לעורר ולזעזע את הקוראים נוכח האלימות והעוול שנעשו ליהודים.

אולם עיקר עניינו של הכרך השני של הזמן הזה הוא בוויכוח שעורר האדם המורד והוא מתואר בפרק "מכתבים על המרידה". המאמר החשוב ביותר "מרידה ועבדות", נכתב ב- כשהתרחש הקרע בין סארטר לבין קאמי. כתב העת "לֶה טאן מוֹדֶרן" ("הזמנים החדשים"), שסארטר היה עורכו הראשי, הטיל על חבר המערכת פרנסיס ז'אנסוֹן לסקור את ספרו החדש של קאמי שהציג עמדה חריגה באותה תקופה לתקינות הפוליטית של אנשי השמאל. ז'אנסוֹן ביצע את המטלה על פי דרכו: הוא הקניט את המחבר וגינה את ספרו שנתקבל בחוגי האדיקות הנוהגת כבלתי נסבל. במכתבו רומז קאמי במרירות שהביקורת נכתבה בעצה אחת עם סארטר, ושהוא חדל להיות ידידו. הראיה לכך היא שמכתבו של קאמי נמען ל"אדוני המנהל" (של "לה טאן מודרן"). ז'אנסון לא נזכר בו בשמו אלא רק כ"שותפך", ומאמרו מכונה "מאמרך".

 

קאמי ניסה להפריך את טיעוניו של ז'אנסון בפזרו כאן ושם כמה הערות סרקסטיות, כמו זו שנותרה (ובצדק) מוכרת: "אני מתחיל להיות קצת עייף מ[...] לקבל ללא הרף שיעורים בענייני יעילות מצֶנזוֹרים שרק הזיזו את הכורסה שלהם בכיוון ההיסטוריה [...]". סארטר לא נשאר חייב והוביל את ההתנצחות לכיוון אישי עוד יותר. הוא ניסה לפגוע במעמדו של קאמי בלעגו לו: "כשכיבדת אותנו בהשתתפותך בגיליון הזה של 'לה טאן מודרן' גררת אתך כָּן נייד". מכאן ואילך לא החליפו ביניהם שני הידידים הוותיקים האלה אפילו מילה אחת. אך כשנודע דבר מותו של קאמי, ידע סארטר לומר לזכרו דברי הוקרה מרשימים.

הטקסטים האלה, הנקראים "כרוניקות" כפי שרצה קאמי, חוזרים וממחישים בחדות כמה מן האירועים החשובים ביותר של אמצע המאה שעברה. האם צריך לזקוף זאת בעיקר לקאמי העיתונאי? בלא ספק. אך צריך גם לזכור שלעתים קרובות קאמי העיתונאי הכותב מאמרים לא נפרד מקאמי הכותב מסות. גם בהקשר זה יש לזכור את מילות הסיום של שיחתו עם פּיֶיר בֶּרזֶ'ה: "נדמה לי שיצירותיהם של סופרים מסוימים מרכיבות מכלול שבו כל יצירה מוארת בידי האחרות וכולן מתבוננות בכולן".

ברור שקאמי הוא אחד מאותם הסופרים. כדי להעריכו כראוי צריך לקרוא את כל יצירתו. ואולם עד כה לא עמד לרשות הקורא הישראלי תרגום של הזמן הזה. בזכות יזמתה של הוצאת כרמל ולעבודתה של המתרגמת נמלא במידה מסוימת החסר הזה. שכן עלינו לקוות שלמרות המטלה הלא פשוטה, תושלם המלאכה ויועמד לרשות הקוראים בישראל תרגום עברי להזמן הזה III.

 

ב-2013 יציינו ברחבי העולם מאה שנים להולדתו של קאמי. באירועים שיועדו לכך בצרפת יבלוט כנס חשוב באוגוסט 2013 בסֶריזי-לָה-סָל (בנורמנדי) על "קאמי האמן". בזמן האחרון הופיע "מילון קאמי", והתפרסמה מהדורה חדשה של כל כתביו ב"לָה פּלֶייאד", ומכאן שבתוך העשייה המרובה הזאת יצא גם התרגום העברי שלפנינו.

יוני 2012,