הזמן שאבד לי

אני בן לאב שלא נולד מעולם. הבנתי את זה כשהתבוננתי בחיים שלו. ככל שאני נובר בזיכרוני, אף פעם לא ראיתי בעיניים שלו זיק של אושר; כמה רגעי סיפוק, אבל שום שמחה.

התחושה הזאת תמיד מנעה ממני ליהנות באמת מהחיים שלי. איך יכול בן לחיות את חייו, אם אבא שלו לא חי את שלו? יש אנשים שמצליחים, אבל זה קשה. כי חרושת שלמה של רִגשות אשמה עובדת במלוא הקיטור.

אבא שלי בן שישים ושבע, איש רזה עם שיער מאפיר. הוא תמיד היה אדם חזק, איש עבודה. אבל עכשיו הוא עייף, תשוש, גבר מזדקן. החיים זימנו לו אכזבות רבות. כשהוא מדבר עליהן, הוא חוזר שוב ושוב על אותם הדברים. כשאני רואה אותו במצב כזה, מתעורר בי רצון עז להגן עליו. אני מרחם עליו, כואב לי, אני רוצה לעשות משהו למענו, לעזור לו בדרך כלשהי. וכואב לי, כי יש לי הרגשה שבחיים לא אעשה מספיק, שאני לא מספיק.

לפעמים, ובעיקר בשנים האחרונות, אני מביט בו מהצד. אני מתבונן בו בתשומת לב, ובדרך כלל אני מתרגש ללא סיבה ברורה, רק בשל איזו פקעת סבוכה שאני תמיד מרגיש בתוכי, שקושרת אותי אליו.

היו בינינו יחסים קשים; האהבה שבינינו היא מהסוג שידוע רק לאנשים שאזרו אומץ לשנוא זה את זה. אהבה אמיתית שנכבשה בזיעה ובמאמץ.

כדי שאדע לאהוב אותו, הייתי חייב להסתובב בעולם כולו, וככל שהתרחקתי ממנו, הרגשתי שאני מתקרב. העולם עגול.

במשך תקופה ארוכה לא דיברנו. כשאתה לא מדבר עם אבא שלך, אתה מרגיש חולשה בברכיים, דחף פתאומי להתיישב לרגע. זאת לא סחרחורת, אלא כאב בטן. אבא שלי היה תמיד כאב הבטן שלי, לכן התחלתי לאהוב אותו רק אחרי שהצלחתי להקיא את כל הכעס שלי, את השנאה ואת הכאב, כי רבים מהרגשות האלה נשאו את שמו.

כשהייתי קטן, רציתי לשחק איתו, אבל העבודה שלו חזרה וחטפה אותו שוב ושוב. אני זוכר אותו לרוב בשני מצבים: מתכונן לצאת לעבודה או חוזר מהעבודה גמור. בכל מקרה הייתי חייב לחכות; בשבילו תמיד הייתי בעדיפות שנייה.

אבא שלי תמיד ברח ממני, וגם היום הוא בורח. פעם חטפה אותו העבודה, ועכשיו חוטף אותו בהדרגה הזמן, וזה יריב שאיתו אני לא יכול להתמודד. לכן גם עכשיו אני מרגיש חסר אונים, כמו שהרגשתי בתור ילד.

בכל פעם שאני רואה אותו, בעיקר בשנים האחרונות, אני שם לב שהוא הולך ומזדקן, ומיום ליום הוא חומק ממני. כל מה שנותר לי עכשיו זה ללחוץ בחוזקה את קצות אצבעותיו.

בגיל שלושים ושבע אני מביט בגבר הזה, שלא הספיק להיוולד, ונזכר במשפט שהיה תלוי בחדר של מרלון ברנדו, "אתה לא חי אם אתה לא יודע שאתה חי". גם היום אני שואל את עצמי מה אני יכול לעשות למענו. אני רואה אותו שברירי, חסר הגנות, הולך ומזקין, ואפשר לחשוב שאני חזק ממנו, אבל זה לא ככה. הוא עדיין חזק ממני, תמיד היה. הוא יכול לפגוע בי במילה, ואפילו בפחות מזה; די במילה שלא נאמרת, בשתיקה, בהשתהות. בהפניית המבט לצד אחר. אני יכול לצרוח ולהשתולל במשך שעות ולהתחיל לקלל, ואילו הוא יכול להכניע אותי בעיוות קטן של פניו, בזווית הפה.

בתור מבוגר הוא כאב בטן בשבילי, אבל כשהייתי ילד הוא היה כאב בצוואר. כל הזמן הייתי מפנה אליו את ראשי, מצפה למבט, למילה, לתשובה כלשהי. אבל התגובות שלו היו חסכניות: לטיפה מרפרפת על שערי, צביטה קלה בלחי. את הציור שציירתי בשבילו הוא מיהר להניח על השידה. הוא לא היה מסוגל לתת לי יותר, כי אבא שלי מעולם לא הבחין בכאבים שלי, בצרכים שלי או בשאיפות שלי, וגם לא הבחין בצרכים שלו. הוא לא למד לבטא רגשות ולהתחשב בהם. לכן אני אומר שהוא לא חי באמת. הוא פשוט פרש הצידה.

אולי בגלל זה גם אני לא ראיתי אותו, בטיפשותי, כאדם שיש לו שאיפות, פחדים, חלומות. למעשה, לא ראיתי אותו כבן אדם; הוא היה אבא שלי, כאילו יש ניגוד בין שני הדברים. רק כשהתבגרתי, כשהצלחתי לשכוח לרגע שאני הבן שלו, הבנתי מיהו באמת והכרתי אותו. חבל שלא הייתי בוגר כשהייתי קטן, כי אז הייתי יכול לדבר איתו כגבר אל גבר, ואולי היינו יכולים למצוא פתרון לבעיות שלנו ולמצוא יחד דרך אחרת. עכשיו, כשהבנתי הרבה דברים בנוגע אליו, נדמה לי שאיחרתי את המועד. הזמן הולך ואוזל.

כשאני מביט בו עכשיו, אני בטוח שאני יודע על אבא שלי דברים שהוא אפילו לא מדמיין לעצמו. למדתי לראות ולהבין את מה שהוא מחביא בתוך עצמו, את מה שהוא לא מסוגל להוציא.

במשך שנים ביקשתי את אהבתו של האיש הזה בדרך שגויה. חיפשתי בו את מה שלא היה בו. לא ראיתי ולא הבנתי, ועכשיו אני מתבייש קצת. האהבה שהוא נתן לי היתה חבויה בתוך מה שהקריב, במה שחסך מעצמו, באין־ספור שעות העבודה ובבחירה שעשה, לשאת בעצמו במלוא האחריות. אבל בעצם זאת לא היתה בחירה, זאת היתה דרכם של כל אלה שבאו לפניו. אבא שלי הוא בן לדור שקיבל הוראות ברורות: להתחתן, להוליד ילדים, לפרנס את המשפחה. לא היו אפשרויות אחרות, לא היה מקום לתהיות, רק תפקידים מוגדרים מראש. כאילו הוא התחתן והוליד בן בלי לרצות את זה באמת. אני בן של איש שהחיים גייסו למלחמה פרטית; לא כדי להציל את ארצו, אלא את משפחתו. לא כדי לנצח במלחמה, אלא כדי לשלם את החשבונות, כדי לשרוד. כדי להמשיך.

אני אוהב את אבא שלי, אוהב אותו בכל מאודי. אני אוהב את האיש הזה, שאף פעם לא ידע בן כמה אני כשהייתי קטן.

אני אוהב את האיש הזה, שאפילו היום לא מצליח לחבק אותי ולהגיד לי, "אני אוהב אותך". בעניין הזה אנחנו דומים. למדתי ממנו. גם אני לא מצליח.