הזקן אוהב! הזקן אוהב!

זלמן שניאור (1959-1887)

תלונת זקן

וַי־וַי חֲתוּלָתִי, מְיוֹ־מְיוֹ, פְּתַלְתֻּלָּתִי!

אַל נָא תַּעַזְבִינִי יְחִידִי עַל גַּג זֶה מְשֻׁפָּע

בַּלַּיְלָה הָרֵיק וְהַגָּדוֹל.

עֲבוּרֵךְ, חֶמְדָּתִי, בַּת נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת,

זָנָב לֹא אֶחָד מָלַקְתִּי,

עַיִן לֹא אַחַת נִקַּרְתִּי בְּאַפִּי,

וָאֶמְרֹט כָּל שָׂפָם מְסֻמָּר.

וְאַתְּ... גַּם גֶּשֶׁת אֵלַי לֹא נִגַּשְׁתְּ,

לְעוֹדֵד בְּמַבָּטֵךְ הַיָּרֹק

אֶת נַפְשִׁי חֵרַפְתִּי לִכְבוֹדֵךְ.

עַתָּה אָלֹק אֶת פְּצָעַי עֲרִירִי,

הָאַהֲבָה – בִּשְׁבִילָהּ נִלְחַמְתִּי – אַיֶּהָ?

וַי־וַי!

מַה מַחֲלַת־הָרוּחַ הַזֹּאת לִבְנוֹת־חָתוּל,

לָנוּס כְּנוּס מִן הָאָסוֹן מִפְּנֵי מְאַהֲבֵיהֶן?

וּבְבָרְחָן עוֹד זָקוֹף תִּזְקֹפְנָה אֶת זְנָבָן כַּדֶּגֶל

בַּעֲבוּר יִרְאֶה הַנֶּעֱזָב אֶת אָשְׁרוֹ עוֹד פַּעַם

וְהַשֵּׂג לֹא יוּכַל.

אוֹי מְיוֹ, הֲפַכְפֶּכֶת!

עִם דּוֹדֵךְ, הַפִּרְחָח הַצָּהֹב, עָרַקְתְּ

מֵעַל גְּדֵרוֹת וְגַגּוֹת;

וְאָנוֹכִי, הַצַּיָּד הַזָּקֵן – לְבַד,

אֵין מַאֲזִין לְבִכְיִי בְּמִדְבַּר־הַלַּיְלָה.

זוֹחֲלִים בְּנֵי־עַכְבָּר בַּדֶּשֶׁא הָרָטֹב וְלוֹעֲגִים

לִי וּלְמִשְׁבַּתִּי... וַי, וַי!

לַיְלָה, הוֹי, לֵילִי, שְׁמַע אַתָּה!

אֶל תְּהוֹמְךָ הָרֵיקָה אֲיַלֵּל

וְיִרְוַח לִי.

הַגִּידָה, אֵיכָכָה זֶה בָּאתִי

עַד פֹּה, וְעַד גַּג זֶה שֶׁרָטַב מִטַּל?

וּמָה הוּא הָרוּחַ שֶׁעָבַר בָּעֶרֶב וַיָּרֵם

אֶת גּוּפִי הַמְּסֻבָּל וּמְפֻנָּק בְּחֹם הַכִּירַיִם

לְטַפֵּס עַל גַּגּוֹת, בְּצִנַּת לֵיל צָפוֹן,

וְקַפֵּץ וּדְלֹק אַחֲרֵי עֵינֵי־לֶהָבָה,

הַמְּסִיתוֹת בַּחֹשֶךְ לְדָם, לַחֲטָאִים וְקִנְאָה?

מֵאַרְצוֹת הַדָּרוֹם הֵן נִתְעוּ אֲבוֹתַי,

מִמְּדִינוֹת הַחַמָּה פֹּה הֻגְלוּ;

אַךְ אֶגַּע בֶּעָפָר הַלַּח וְנִעַרְתִּי אֶת כַּפִּי

כְּנַעַר טְהוֹר־גּוּף כָּל אֲשֶׁר מְסֹאָב.

וְיוֹמָם, בְּחַמְּמִי פַּרְוָתִי בְּמִשְׁקַע הַתַּנּוּר,

וְחָלַמְתִּי, בְּלִי מֵשִׂים, וְאֶחְזֹר וְאֶחְלֹם

עַל חוֹל דַּק וּמֻזְהָב שָׁטוּחַ בַּחַמָּה,

עַל עֲסִיס בַּלְדְּרִיּוֹן – רוֹשׁ מוֹלֶדֶת נִשְׁכָּחָה,

כִּי אֶשְׁתַּכֵּר מֵרֵיחוֹ עַד טֵרוּף־הַדַּעַת; –

וְעַל קְנֵי־סוּף מְנֻמָּרִים וּכְפוּפִים

מָקוֹם נֶחְבָּא שְׁאֵרִי הָעַז וְהַנּוֹרָא –

הַנָּמֵר.

רְאֵה נָא, הַלַּיְלָה, מָה עָשָׂה לִי אָדָם,

לְצוֹדֵד עַכְבָּרִים אֲפֹרִים

בְּמַרְתֵּפוֹ הֶעָבֵשׁ לִמְּדַנִי מִנֹּעַר,

לִשְׁכֹּחַ אֶת יַחַשׂ אֲבוֹתַי.

מְעֵי־דָּגִים וּפְסֹלֶת־שְׁאֵר יַאֲכִילֵנִי

וּלְחוֹלֵם חֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ עָשָׂנִי.

אָשְׁרִי נִגְנַב לְעֵינַי וַאֲנִי כְּבַד־חֲלוֹמוֹת,

לֹא אֶקְפֹּץ, לֹא אֶרְדֹּף חֻפְשָׁתִי... אֲבוֹי!

מִי יִתֵּן גּוּר־אָדָם לִי, עֵירֹם וּמְפַרְפֵּר וָרַךְ,

אֶל צִפָּרְנַי הַשְּׁלוּפוֹת מִי יִתֵּן לִי עַתָּה! –

אֶמְלְקֵהוּ, כְּדָג אֶקְרָעֵהוּ,

אֶת עוֹרוֹ הַחַם מֶנּוּ אֶפְשֹׁט.... וַי, וַי!

מִי מְגָרֵד מֵעֵבֶר לְגַנִּי?

הִנֵּה חוֹזְרָה וְעוֹלָה חֲתוּלַת־קִנְאָתִי,

עַל כַּרְכֹּב גַּג־שָׁכֵן תְּטַפֵּס,

וְעֵינֶיהָ, לַפִּידִים יְרֻקִּים, בִּי קָמוֹת בְּזָדוֹן.

מַה תְּלַבְּבִי אוֹתִי, בּוֹגֵדָה?

מַה תִּתְקַלְּסִי, בַּת־זְנוּנִים בִּי, גִּבּוֹר פָּצוּעַ,

לִבְרַק עֵינֵי עוֹגְבֵךְ הַצָּהֹב וּבוּזוֹ?

אֶרְאֶנּוּ... הַנָּבָל... הוּא נֶחְבָּא, מוּג־לֵב וּמִתְיַפֶּה,

אֲחוֹרֵי זֶה זְנָבֵךְ הַטָּלוּא וּמוּרָם

כְּדֶגֶל־הַתַּאֲוָה.

רַק לִרְאוֹת בְּעָנְיִי תִּתְאַוִּי,

לַחְשֹׁק הָאֶחָד וּלְחַמֵּם לְבָבֵךְ הַנִּפְתָּל

לְאוֹר קִנְאַת הַשֵּׁנִי...

מְיוֹ־וֹ! –

חִמְלִינִי, חֲמוּדָה, שֶׁמְּקוֹר נְעוּרַיִךְ שׁוֹפֵעַ,

וְגַגּוֹת עוֹד רַבִּים תְּטַפְּסִי בְּאַהֲבֵךְ;

וַאֲנִי... רַק הַלַּיְלָה עוֹד אֹהַב וְאֶחְדַּל.

מָה אֲנִי וּמָה חַיַּי עַל תַּנּוּר הָאָדָם,

אִם דָּמִי הֶעָב לֹא יְגֻלְגַּל עוֹד פַּעַם

בְּחַיֵּי גּוּר קָטָן בְּבִטְנֵךְ?

רְאִי נָא, זָקַנְתִּי, נִפְצַעְתִּי, כָּבַדְתִּי

מִקַּפֵּץ עַל תְּהוֹם זֶה הָרְחוֹב הַמַּפְרִידָה

בֵּין גַּנִּי וְגַנֵּךְ.

מַהֲרִי אֶל בֵּינוֹת צִפָּרְנֵי־זְרוֹעוֹתַי,

נִתְגַּלְגֵּל גִּלְגּוּלֵי הָעֶרְגָּה,

בִּלְחִישׁוֹת, חֲרִיקוֹת וּנְשִׁיקוֹת נִתְעַוֵּת

בְּקִנְאַת־אֵשׁ צוֹרְבָה, בְּיִלְלַת חֶמְדָּה, –

וּבָשָׂר מִתְפַּתֵּל בְּמַכְאוֹבֵי תְּשׁוּקוֹתָיו.

אַתְּ שִׂרְטִי, הַרְחִיבִי־נָא פִּצְעִי,

אַתְּ נַקְּרִי גַּם עֵינִי הַשְּׁנִיָּה וּקְחִי לָךְ לְקָרְבָּן

אוֹר־חַיַּי הָאַחֲרוֹן.

אַךְ לוּ בְּסַנְוְרֵי־עוֹלָמִים עוֹד חַבֵּק אֲחַבְּקֵךְ,

עוֹד אָמשׁ צַוָּארֵךְ וְאָלֹק קָדְקוֹדֵךְ.

לֹא תֹּאבִי? לֹא? לֹא – א?

אֵי אֱלֹהֵי עַם־חֲתוּלִים וָלַיְלָה!

חַזְּקֵנִי, אַמְּצֵנִי עוֹד פַּעַם

וּקְפֹץ!

הִנֵּהוּ, הִנֵּהוּ בְּכַפִּי פִּרְחָחֵךְ!

אֲחַנְּקֵהוּ. וַי וַי!... אֶמְלְקֵהוּ...

פֶּרְוָתוֹ הַצְּהֻבָּה אֲרַטֵּשׁ.

בְּלִיַּעַל!... פֹּה תְּהִי קְבוּרַת אֶחָד.

הוֹשַׁעְנָא!... צִפָּרְנָיו...

אוֹר־עֵינִי! הוֹי, פְּלֵטַת אוֹר עֵינַי!...

צַלְמָוֶת!

מִי הוֹרִיד עַל רֹאשִׁי הַבּוֹעֵר

זֶה תֹּהוּ־וָבֹהוּ, –

מַאְפֵּלְיַת חֲתוּלִים בְּנֵי־יוֹמָם?...

וַי, וַי, וַי!