החבילה (סבסטיאן פיצק)

פרק 1

כעבור 28 שנה

"אל תעשה לי את זה. אני שיקרתי. בבקשה לא..."

הצופים, שהיו כמעט אך ורק גברים, ניסו לשמור על ארשת אדישה כשהתבוננו באישה שחורת השיער העירומה למחצה בעודה עוברת עינויים.

"אלוהים ישמור, אתם עושים טעות. אני רק דמיינתי את הכול. זאת טעות נוראית... הצילו!"

זעקותיה הדהדו בחדר הסטרילי שקירותיו מסוידים לבן, והמילים היו צלולות וברורות. איש לא יוכל לטעון בדיעבד שחלה אי־הבנה.

האישה לא רצתה את זה.

ואף על פי כן הגבר המזוקן ובעל השיניים העקומות ועודף משקל קל דקר אותה במזרק בזרועה הקשורה.

אף על פי כן לא הסכימו להסיר ממנה את האלקטרודות שהוצמדו למצחה ולרקותיה, ולא את הרצועה שעל ראשה, שהזכירה את אותם קופים מעוררי רחמים המתייסרים במעבדות לניסויים בבעלי חיים שגולגולותיהם נוסרו וצינורות חוברו למוחם.

זה לא היה שונה כל כך ממה שעמדו לעשות לה.

כשחומר ההרדמה ומרפה השרירים החלו לפעול, החלה גם ההנשמה. ואז החלו הגברים את הטיפול בנזעי חשמל. ארבע מאות שבעים וחמישה וולט, שבע־עשרה פעמים ברצף, עד שחוותה התקף אפילפטי.

מהזווית הנטויה של מצלמת האבטחה היה קשה לראות אם האישה שחורת השיער מנסה להתנגד או שמא גפיה מפרכסות בעוויתות. גבן של הדמויות בחלוקים שעטו מסיכות הסתיר אותה מפני הצופים. אך הצעקות פסקו. ולבסוף פסקה גם ההקלטה, והאור באולם נדלק.

"מה שראיתם זה עתה הוא מקרה מזעזע..." פתחה ד"ר אמה שטיין בהסבר, ואז קטעה את דבריה וקירבה אליה מעט את המיקרופון כדי שמשתתפי הכינוס הנרעשים ישמעו אותה טוב יותר. בינתיים היא הצטערה על שסירבה לשרפרף שהציע לה הטכנאי בזמן בדיקת הסאונד. בדרך כלל היתה אמה אפילו מבקשת אותו בעצמה, אבל הבחור בסרבל חייך חיוך כה מתנשא שהיא החליטה לוותר על ההגבהה הנחוצה, ולכן עמדה עכשיו על קצות אצבעותיה מאחורי דוכן הנואמים.

"...מקרה מזעזע של טיפול פסיכיאטרי כפוי, שנהוג לחשוב שכבר מזמן עבר מן העולם."

רוב הנוכחים היו גם הם פסיכיאטרים, כמו אֵמה. לפיכך היא לא היתה צריכה להסביר שהביקורת שלה אינה מתייחסת לשיטת הטיפול בנזעי חשמל. אף שהולכת חשמל דרך מוח אנושי נשמעה כשיטה הלקוחה מימי הביניים, תוצאות הטיפול בה נגד פסיכוזה ודיכאון היו מבטיחות. כשהטיפול ניתן בהרדמה מלאה, לא היו לו כמעט תופעות לוואי.

"את הצילומים האלה ממצלמת האבטחה של חדר הניתוח הצלחנו להבריח מבית החולים אוֹרפֶליוֹ שבהמבורג. המטופלת שצפיתם בה זה עתה אושפזה ב־3 במאי השנה. על פי האבחון בעת האשפוז היא סבלה מפסיכוזה סכיזואידית, וזאת בהתבסס אך ורק על ההצהרה שמסרה המטופלת בת השלושים וארבע בהגיעה. אלא שהיא היתה בריאה לחלוטין. המטופלת זייפה את התסמינים."

"למה?" שאלה ישות נטולת פנים שישבה משמאלה, בערך במרכז האולם. האיש כמעט נאלץ לצעוק כדי שתשמע אותו בחלל שהזכיר תיאטרון. אגודת הפסיכיאטרים הגרמנית שכרה את האולם הראשי של מרכז הקונגרסים הבינלאומי בברלין למען הכינוס המתקיים אחת לשנה. מבחוץ דמה מרכז הקונגרסים לתחנת חלל כסופה ששוגרה ממרחבי האינסוף של היקום ונחתה היישר מתחת למגדל התקשורת. מי שנכנס בשערי הבניין משנות השבעים, שאולי הכיל אזבסט (המומחים חלוקים בדעותיהם), חשב על סרט תקופתי יותר מאשר על מדע בדיוני. כרום, זכוכית ועור שחור היו היסודות השולטים בעיצוב הפנים.

מבטה של אמה נדד על פני שורות המושבים המאוכלסות בצפיפות, אך היא לא הצליחה לאתר את השואל ולכן דיברה אל הכיוון הכללי שבו שיערה שהוא נמצא.

"תן לי לשאול אותך שאלה: מה דעתך על הניסוי של רוֹזֶנהאן?"

פסיכיאטר מבוגר יותר, שישב בשורה הראשונה בכיסא גלגלים, הנהן בידענות.

"הניסוי נערך לראשונה בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים במטרה לבחון את האמינות של אבחנות פסיכיאטריות." אמה ליפפה סביב אצבע ידה השמאלית קווצה משערה החום העבה, כפי שהיתה עושה בכל פעם שחשה עצבנות קלה. היא לא אכלה דבר לפני ההרצאה מחשש לעייפות או לבחילה. עכשיו קרקרה בטנה בקול, והיא פחדה שהרעשים העולים ממנה יישמעו דרך המיקרופון ויזינו את הבדיחות על ישבנה הגדול שבוודאי החליפו ביניהם הנוכחים. העובדה שפרט לכך היא היתה די רזה רק הגבירה בעיניה את הרושם שגופה אינו מושלם.

"חזה שטוח, תחת כמו תפוח," היא שבה וחשבה עוד באותו בוקר כשסרקה את בבואתה במראה של חדר האמבטיה.

כעבור רגע חיבק אותה פיליפ מאחור וטען שהגוף שלה הוא הכי יפה שהכיר מימיו. וכשנפרד ממנה בנשיקה בפתח הדלת, הוא משך אותה אליו ולחש באוזנה שמיד כשתחזור עליהם ללכת לטיפול זוגי בשרלוטנבורג, אצל הפסיכיאטרית המתמחה בארוטיקה. היא חשה שהוא מתכוון לכך ברצינות, אך גם ידעה שבעלה מיומן במתן מחמאות. היא צריכה להתרגל לכך שפלרטוט הוא חלק מהאופי של פיליפ, ושהוא לא החמיץ כמעט שום הזדמנות להתאמן בו.

"במסגרת הניסוי של רוזנהאן, שנקרא על שם הפסיכולוג האמריקאי דיוויד רוזנהאן, התאשפזו מרצונם החופשי שמונה נבדקים בבתי חולים פסיכיאטריים. הם היו סטודנטים, עקרות בית, אמנים, פסיכולוגים ורופאים. כשהגיעו לבית החולים סיפרו כולם את אותו הסיפור: הם שומעים קולות. קולות משונים, מפחידים, שאמרו מילים כמו 'חלול', 'עמום' או 'ריק'.

"לא תופתעו לשמוע שכל החולים המדומים התקבלו לאשפוז, ואצל רובם אובחנה סכיזופרניה או פסיכוזה מאנית־דפרסיבית.

"אף על פי שהמשתתפים בניסוי בפירוש היו בריאים והתנהגו רגיל לגמרי בעת האשפוז, הם טופלו במוסדות במשך שבועות והתבקשו לבלוע במהלכו כאלפיים כדורים."

אמה לחלחה את שפתיה במים שלגמה מהכוס שהוכנה מבעוד מועד. היא משחה את שפתיה בשפתון, הגם שפיליפ העדיף את "המראה הטבעי". למעשה היה לה עור חלק להפליא, אך לדעתה הוא היה חיוור מדי, בייחוד לעומת צבע השיער העמוק. היא לא הבינה מה בתכונות האלה היה "ניגוד מקסים", כמו שפיליפ נהג לומר.

"אם אתם חושבים ששנות השבעים חלפו מזמן, שהדברים קרו במאה אחרת, בימי הביניים של מדע הפסיכיאטריה, הסרטון הזה מעלה מסקנות חמורות: הוא צולם בשנה האחרונה. גם האישה הצעירה הזאת השתתפה בְּניסוי. אנחנו שִחזרנו את הניסוי של רוזנהאן."

האולם רחש מרוב מלמולים. הנוכחים לא חששו ממסקנות שערורייתיות כמו שהיו מודאגים שמא הם עומדים למבחן.

"שוב שלחנו חולה מדומה למוסד פסיכיאטרי, ושוב בדקנו מה קורה כשאנשים בריאים לחלוטין מתאשפזים במחלקה סגורה. התוצאות היו מטרידות."

אמה שבה ולגמה מהמים, ואז המשיכה: "האישה בסרטון אובחנה כסובלת מפרנויה סכיזואידית על סמך משפט אחד בלבד שאמרה כשהגיעה לבית החולים. במשך חודש שלם היא טופלה בהתאם. ולא רק בטיפול תרופתי ובשיחות, אלא גם באלימות בוטה. כפי שאתם יכולים לראות ולשמוע בעצמכם היא הביעה אי־הסכמה מפורשת לקבל טיפול בנזעי חשמל. ולא פלא שהיא לא היתה מעוניינת בכך, שהרי בריאותה מצוינת. ולמרות זאת היא טופלה בכפייה.

"אף שהיא סירבה לכך חד־משמעית. אף שלאחר אשפוזה לא נרשמו שום תופעות חריגות ואף שהיא הבטיחה לרופאים המטפלים שוב ושוב שמצבה התייצב. אולם הרופאים לא הקשיבו, לא לה ולא לאחיות או לשאר החולים. להבדיל מהרופאים, שביקרו במחלקה רק לעתים נדירות, האנשים שבילו עם האישה הזאת זמן ממושך היו בטוחים שמקומה איננו במחלקה הסגורה."

אמה ראתה מישהו קם מכיסאו בשליש הקדמי של האולם. היא סימנה לטכנאי בסימן שסיכמו מראש להגביר מעט את התאורה. כשעיניה הצליחו לזהות גבר גבוה וגולמני בעל שיער דליל, היא חיכתה שהעובדת ארוכת הרגליים של מרכז הקונגרסים תפלס אליו את דרכה בין השורות ותושיט לו מיקרופון אלחוטי.

האיש נשף פעם אחת לתוך המיקרופון ואז אמר: "שְׁטאוּדֶר־מֶרטֵנס, בית החולים האוניברסיטאי בקֵלן. אם יורשה לי, עמיתה יקרה, הקרנת לנו פה סרטון אימה מטושטש, שעדיף שלא נדע מה מקורו, ואת מציגה לנו טיעונים מופרעים, שאם יגיעו אל הציבור הרחב יגרמו נזק כבד למקצוע שאנחנו עוסקים בו."

"ויש לך שאלה לשאול?" ביקשה אמה לדעת.

הרופא בעל השם הכפול הנהן. "יש לך עוד ראיות פרט לעדות של אותה חולה מדומה?"

"אני בחרתי אותה באופן אישי עבור הניסוי הזה."

"יפה, אבל האם היית מוכנה לסכן את שמך הטוב למענה? כלומר, מנין לך שהיא באמת אדם בריא?"

גם ממרחק יכלה אמה להבחין באותו חיוך זחוח שהרגיז אותה על פניו של הטכנאי.

"מה אתה מנסה להגיד, מר שטאודר־מרטנס?"

"אני מנסה להגיד שמישהי שמתנדבת לאשפוז של כמה שבועות במחלקה סגורה על סמך מסירת עובדות שקריות היא אדם שיש לו - הרשי לי להתנסח בזהירות - מבנה נפש חריג. מי אמר לך שהגברת יוצאת הדופן הזאת לא סובלת מאותם תסמינים שבגללם היא טופלה בסופו של דבר ושאולי הופיעו לראשונה בזמן האשפוז שלה?"

"אני," השיבה אמה.

"אה, את היית איתה כל הזמן?" שאל האיש בעוקצנות מה.

"כן."

חיוכו הזחוח נעלם מפניו. "את?"

אמה הנהנה, והרוחות באולם נעשו מתוחות יותר במידה ניכרת.

"בדיוק כך," אישרה אמה. קולה רעד מרוב התרגשות, אך גם מזעם, או בגלל החשיפה המזעזעת. "עמיתים נכבדים, הנבדקת שראיתם בסרטון צולמה רק מאחור ושערה היה צבוע, אך האישה שסוממה בניגוד לרצונה המפורש ואז טופלה בנזעי חשמל בכפייה, האישה הזאת - היא אני."