החבר’ה הטובים 2: לילי וג’ייקוב

1 אז לילי

לא הייתי אומרת שהייתי ילדה חטטנית, אולי אפשר לומר שהייתי סקרנית. אהבתי לקרוא ולצפות בתוכניות דוקו שהיו גורמות לאחי הגדול לוקאס להירדם. יש בינינו הפרש של שש שנים, כמעט שבע. אני הייתי בת עשר והוא היה בן שש־עשרה. אימא שלי נהגה לומר שהייתי הפתעה משמחת, אבל אני לא טיפשה, ידעתי שההיריון איתי קרה בטעות. לוקאס אף פעם לא הציק לי, לא כמו רוב האחים של החברות שלי. הוא אף פעם לא קרא לי בשמות. הוא אף פעם לא גרם לי להרגיש שאני לא רצויה.

תמיד היינו קרובים.

הוא אהב אותי והגן עליי, ולעיתים קרובות הרשה לי לבלות איתו ועם החברים הכי טובים שלו, שהיו כמו אחים בשבילי. דילן מק'גרוֹ היה כמעט בן שבע־עשרה והיו לו עיני שקד ושיער בלונדיני ארוך, שעבר את קו האוזניים. אהבתי להקניט אותו, להגיד לו שיש לו תספורת של בת. אבל לחברה שלו אוֹבּרי לא היה אכפת, וכנראה זה מה שהיה חשוב. אוסטין טיילור היה הצעיר שבחבורה. הוא היה בן חמש־עשרה, ג'ינג'י בעל עיניים ירוקות בהירות ונמשים על כל הגוף. הוא היה מניח לי לחבר את הנקודות שעל הזרוע שלו בעט. הייתי מציירת כל מיני דוגמאות, ובשלב מאוחר יותר בחיים הוא אפילו עשה קעקוע כזה.

והיה ג'ייקוב פוסטר. רק המחשבה עליו הייתה עושה לי פרפרים בבטן. הוא היה מבוגר מכולם, כבר בן שבע־עשרה, אבל לי לא היה אכפת... הוא היה הלובסטר שלי. אהבתי אותו. הוא קרא לי ילדונת מהרגע שנולדתי, ככה לפחות אמרו לי. שנאתי את זה כי אף פעם לא רציתי שיחשוב עליי כמו על ילדה קטנה, אבל יבוא יום ואתגעגע לשמוע אותו קורא לי ממש כך. היו לו עיניים ירוקות תוססות בעלות חיים משל עצמן. אני חושבת שהוא קיבל אותן מאימא שלו. הוא לא דמה לאבא שלו בכלל, אפילו לא קצת. שתי האחיות שלו היו מעורבבות וראו בהן דמיון לשני ההורים, אבל ג'ייקוב כאילו נוצר מעצמו והיו בו רק כמה תווים שדמו לאימא שלו. תמיד יכולתי לדעת מה מצב הרוח שלו לפי העיניים, הן היו משתנות לגוונים שונים של ירוק בהתאם למה שהרגיש. העיניים שלו היו כמו מין טבעת מצב רוח. הוא היה גבוה, הרבה יותר גבוה ממני, אבל זה לא היה חשוב. ידעתי שמתישהו אגדל, והוא כבר לא יהיה הענק הזה שמתנשא מעליי כמו מגדל. הוא גם היה רחב בהרבה מכל הבנים האחרים, ותווי הפנים שלו היו ברורים וחזקים. אני חושבת שהוא נולד עם כובע בייסבול על הראש, הוא מעולם לא הסיר אותו. הפעמים היחידות שבהן לא חבש את הכובע היו כשהייתי גונבת לו אותו מהראש ומניחה אותו על ראשי. זה נתן לי תחושת ביטחון, כאילו אף אחד לא יכול לפגוע בי כשאני חובשת את הכובע שלו על הראש שלי.

כל החברות שלי היו מאוהבות באח שלי, ובאופן טבעי חשבתי שזה דוחה. השיער הכהה והעיניים הכחולות הבהירות שלו גרמו לבנות להימרח עליו מהרגע שנולד, אבל זה לא היה חשוב. הוא כבר מצא את הלובסטר שלו, וקראו לה עכברונת. טוב, זה לא היה השם האמיתי שלה, רק הכינוי שכולם השתמשו בו. השם האמיתי שלה הוא אלכסנדרה, או אלכס בקיצור. היא הייתה בת ארבע־עשרה, והיו לה שיער כהה ועיניים חומות כמו שלי. לוקאס תמיד אמר לי שאני מזכירה לו אותה. אני לא חשבתי ככה. אהבתי אותה. הם אהבו זה את זה. רק טיפש לא היה רואה את זה.

הבנים לא ראו את זה.

וככה למדתי כבר בגיל צעיר שבנים הם טיפשים.

אלכס אכלה הרבה יותר מדי חרא – מלוקאס, מהבנים ומהמשפחות שלנו. אני רקדתי לצלילי הגיטרה שלי. אם לא מוצא חן בעיניכם – בעיה שלכם. אתם יודעים לאן אתם יכולים ללכת...

אני לא רוצה להתרברב או משהו כזה, אבל אני שרה ומנגנת בגיטרה ממש־ממש טוב. אימא שלי נהגה לומר ששרתי כבר בלידה. ששרתי עוד לפני שידעתי לדבר. הכישרון הזה היה מתנה מאלוהים. המוזיקה תמיד הייתה המפלט שלי, תמיד יכולתי לבטא את עצמי באמצעות שירה. תמיד יכולתי למצוא נחמה בקשר הסימטרי בין מילים למקצב. בגיל שש כבר הפגנתי כישרון מספיק בשביל להתחיל בשיעורי מוזיקה, ועכשיו לא זזתי בלי הגיטרה.

בדרך כלל היה אפשר למצוא אותי בחדר שלי, מנגנת ושרה בכל שעה משעות היום, במיוחד בקיץ.

"היי, ילדונת."

ג'ייקוב...

זרחתי והסתכלתי אליו מהמיטה שעליה ישבתי, עם הגיטרה על הירכיים.

"שיר חדש?"

הנהנתי בהתלהבות. הוא תמיד שם לב כשניגנתי שיר חדש, ולכן ניסיתי ללמוד שירים חדשים כל הזמן.

"מוצא חן בעיניי."

חייכתי חיוך גדול ורחב והסטתי את השיער שלי אל מאחורי האוזניים, כדי שהוא יוכל לראות שהפנים שלי מאירות לעברו. הוא פסע אל השולחן שלי, משך את הכיסא והתיישב. ידעתי מה הוא רוצה. ג'ייקוב אהב קלאסיקות כמו ג'ימי הנדריקס, לד זפלין, סנטנה, לנרד סקינרד, הרולינג סטונס ואירוסמית. לי לא היה מושג מי הם כל אלה, אבל חיפשתי אותם במחשב שלי. אפילו קניתי תווים בדמי הכיס שלי כדי שאוכל לנגן לו, והתחננתי בפני המורה שלי שילמד אותי לנגן את השירים שג'ייקוב אהב במיוחד. חלק מהם היו שירים ממש מסובכים, אבל למרבה ההפתעה שלו תפסתי אותם ממש מהר, וזה עודד אותו ללמד אותי עוד ועוד.

הוא קרא לי ילדת פלא.

זה יעזור לי בעתיד במידה שלא תתואר. אני מניחה שבמובן מסוים ג'ייקוב עיצב אותי והכין אותי לקראת ההצלחה שאחווה בשנים הבאות, אף על פי שמעולם לא הודיתי לו על כך. ניגנתי לו בגיטרה שלי את Black Magic Woman, והאצבעות שלי החליקו על פני המיתרים כאילו היו שלוחות של הגוף שלי. פרטתי והפקתי ללא מאמץ את הצלילים המדויקים, הגבוהים והנמוכים, בכישרון ובמיומנות של גיטריסטית ותיקה ומנוסה ממני בהרבה, ואנרגיה עצומה הרטיטה את כל נימי גופי ונפשי. איבדתי את עצמי במוזיקה, בדיוק כמו שקרה לי תמיד.

אני והגיטרה היינו אחד, וכשפרטתי את הבית האחרון הנחתי לצלילים האחרונים להדהד בעוצמה ולהתמזג לקראת הסיום האיטי של השיר. עצמתי את העיניים והנעתי את הראש בקצב המוזיקה, וכשהיא הסתיימה נשכתי את השפה ופקחתי את העיניים.

האישונים שלו היו מורחבים והפה שלו היה פעור לרווחה. "וואו... ליליאן. את כל כך מוכשרת," אמר בהתנשפות.

חייכתי שוב חיוך גדול ורחב. הוא קרא לי ליליאן!

"היי, דפוק, מה אתה עושה כאן?" לוקאס נכנס והפריע לנו, לאכזבתי הרבה.

"יושב בשורה הראשונה בהופעה הכי טובה שראיתי בחיים."

אני אוהבת אותו.

"אני יודע, היא מנגנת את השיר הזה כל השבוע. היא ממש משתפרת. בוא, הבנים בחדר שלי."

"איפה עכברונת?"

"לומדת."

הוא הנהן ולוקאס יצא מהחדר.

"רוצה להצטרף אלינו?" שאל ג'ייקוב.

"לא, אני אמשיך להתאמן."

"אוקיי, תנגני חזק, שאני אוכל לשמוע אותך משם."

חייכתי. "אוקיי."

הוא קם ופרע את השיער שלי בידו לפני שהלך, ואני צחקקתי. המשכתי לנגן עוד קצת זמן, ושוב הלכתי לאיבוד בתוך המוזיקה, אבל קולות צחוק מהחדר של אחי הפריעו לי והוציאו אותי מהריכוז. הייתי סקרנית לדעת על מה הם מדברים, והרגליים שלי התחילו לזוז מעצמן. בלי לחשוב הרבה כבר עמדתי מחוץ לדלת החדר של לוקאס.

"אלוהים, אתה לא יודע כמה זה טעים, לוקאס. פאק, זה מדהים. איך לא ניסית את זה עם סטייסי? הרי כבר שכבת איתה," חקר ג'ייקוב, ואני התחבאתי מאחורי הקיר וצותתי.

"אין מילים לתאר את זה. אתה פשוט חייב לנסות בעצמך," הוסיף אוסטין.

כססתי את ציפורן האגודל שלי וחיכיתי שיספרו מה הם אכלו. אולי אני אוכל לטעום את זה גם?

"תשתקו, מזדיינים. אני לא מוכן לדבר על זה יותר," ענה לוקאס בקול מעוצבן. הוא בטח רצה לאכול את זה עם אלכס. סטייסי הייתה רק תחליף, כמו שקן היה בשביל ברבי.

"היא חתולת מין, פשוט תאכל אותה כבר!" קרא ג'ייקוב וכולם צחקו, אבל אני לא חשבתי שזה מצחיק.

"מה נסגר איתך? תעשה את זה ודי. אתה תודה לי אחר כך. ותסמוך עליי, זה גם ישתלם לך. היא תהיה כל כך מרוצה שהיא תפנק אותך בחזרה, ואתה תרצה לעשות את זה עוד פעם."

נענעתי בראש והלכתי משם. השיחה הזאת הגעילה אותי.

"ילדונת!" קרא ג'ייקוב קצת יותר מאוחר.

זינקתי מהמיטה. "כן?" עניתי לו בצעקה.

"בואי למטה, אני במטבח."

נשמתי נשימה עמוקה וירדתי למטבח. "מה?"

"מה זאת אומרת מה?" הוא צחק. "בואי תטעמי. זה האוכל שאני הכי אוהב בעולם."

בהיתי בצלחת עם האוכל שהייתה מונחת לפניו ונענעתי בראש לשלילה.

"את תאהבי את זה. בואי תאכלי."

לקחתי מזלג ונעצתי אותו בזהירות בחתיכת בשר.

"הבאתי את זה במיוחד בשבילך, ילדונת," אמר לי, ומייד נפל לי המזלג מהיד אל צלחת הזכוכית והשמיע קול צלצול חזק.

"מה הבעיה שלך?" שאל.

"שום בעיה."

"אז למה את לא מסתכלת עליי? עשיתי לך משהו?"

"לא."

"ליליאן," אמר בטון משדל.

לעזאזל, שוב פעם הליליאן הזה. נשמתי עוד נשימה עמוקה והרמתי אליו את העיניים.

הבעה של דאגה ותהייה עלתה על הפנים היפות שלו. "מה קורה, ילדונת?"

שילבתי את הידיים ושאלתי בלחישה, "אתה אוכל חתולים?"

הוא הרים את הראש במהירות והסתכל עליי כאילו אני משוגעת.

"יכול להיות ששמעתי משהו היום."

"מה שמעת?" שאל ולגם מהשתייה שלו.

"אתה אמרת..." נשכתי את השפה והוא כיווץ את הגבות.

"אמרת, 'היא חתולת מין. פשוט תאכל אותה כבר.'"

המשקה ניתז מפיו והוא התחיל להשתעל ולהשתנק. רצתי מאחוריו להביא לו כמה מפיות.

"אתה בסדר?" טפחתי על הגב שלו בניסיון לעזור.

הוא כחכח בגרון והשתעל עוד קצת. "כן, פשוט לא ציפיתי שזה מה שתגידי."

"טוב, לפחות עכשיו אתה מבין מה הבעיה שלי, נכון? אני לא רוצה לאכול חתולים, ג'ייקוב. אני לא חושבת שזה חוקי בכלל. אתה יכול להסתבך בצרות. אני לא רוצה שתסתבכו בצרות. וחשבתי שאתה אוהב חתולים, לא?" הייתי עצבנית וקשקשתי מלא שטויות בזמן שהוא ניקה את הבלגן. ראיתי שהוא לחוץ. הוא גמר לנקות, הזדקף, הסיט ממני את מבטו ואחר כך הפנה אותו שוב אליי.

על החיים ועל המוות. "מה זה מין?"

ג'ייקוב

"פאק," נהמתי, שלחתי יד אל העורף שלי ועיסיתי אותו. "כלומר שיט. כלומר לעזאזל. אלוהים," ברברתי, והיא התחילה לצחקק.

הסרתי את הכובע והנחתי אותו על הדלפק. לילי חייכה, חטפה אותו ומייד הניחה אותו על הראש שלה. אף פעם לא הבנתי למה היא עושה את זה, אבל זה הרגיע אותה כמעט תמיד.

העברתי בתסכול את שתי הידיים שלי בשיער, מלפנים לאחור, ועיסיתי גם את הרקות, ליתר ביטחון.

"אני לא חושב שאת צריכה לדבר על זה איתי."

היא משכה בכתפיה. "אז עם מי אני אמורה לדבר?"

"עם אימא שלך."

"היא ניסתה לדבר איתי על זה, אבל זה לא נשמע ממש הגיוני. היא בעיקר מלמלה כל מיני דברים. אני לא חושבת שהיא ממש מבינה בזה," היא אמרה בנימה מהורהרת, ועכשיו הגיע תורי לצחקק.

"מה את רוצה לדעת?"

"אתה אוהב אותה?"

"את מי?"

"את הילדה הזאת."

הטיתי את הראש הצידה. "מה בדיוק את יודעת?"

"אימא אומרת שאמורים לאהוב את מי שעושים איתו מין. שאם לא אוהבים אין לזה משמעות." הבעה עצובה התפשטה על הפנים שלה. "אז מה, אתה אוהב אותה?"

נענעתי את הראש שלי מצד לצד. "לא ממש. אבל אימא שלך צודקת, כשמזדיי... כלומר כשעושים אהבה... כדאי שזה יהיה בין שני אנשים שאוהבים אחד את השני. צריכה להיות לזה משמעות."

"אה," היא התנשפה. "וזה מה שאתה עושה?"

"בואי לא נדבר עליי. אני מדבר על מה שרלוונטי לך, וזה מה שחשוב."

היא הנהנה. "טוב, אולי. אולי מתי שהוא... אולי כשאני אהיה גדולה. כלומר... לא משנה."

חייכתי. "ליליאן, יבוא יום והבנים יעמדו בתור ויחכו לך. תסמכי עליי בעניין הזה."

היא נשכה את השפה התחתונה שלה כאילו רצתה לומר משהו.

"ואני אבעט בתחת של כל אחד מהם אם הם יעזו לפגוע בך."

היא שוב זרחה. אהבתי את ההרגשה שאני יכול להרגיע את סערת הרגשות שלה.

היא הייתה ילדונת.

ילדונת חמודה.

רציתי לשמור על התמימות שלה זמן ארוך ככל שניתן.