החברים של סשה

1

הבית על הגבעה היה כמרקחה.

משאיות עמוסות פועלים התקדמו במעלה שביל החצץ הארוך שהוביל אל הבית. שני צוותים של שרברבים זומנו משני צידי הנהר כדי להכין את חמש הבקתות שמאחורי הבית הראשי לקראת הקיץ, והם התעלמו אלה מאלה. באחת הבקתות נשברו כמה חלונות והיה צריך להחליף אותם בהקדם האפשרי, ומשפחה של עכברי שדה כרסמה את כבל החשמל בבקתה אחרת. איש התחזוקה, שלא התגורר בשטח, נדהם מהמצב ופרש למרפסת המקורה הגדולה כדי לאכול כריך גבינה בנגיסות ממושכות, הפגנתיות. בעלת הבית, מאשה, סגרה את התריסים במשרדה שבקומה הראשונה כדי לברוח מקקופוניית כלי העבודה המודרניים ומהקללות הכפריות הרמות. לפרקים היא הציצה החוצה וציינה לעצמה אילו משטחים ידרשו חיטוי כשהפועלים יסתלקו. נטשה (שאהבה להיקרא נאט), בתה בת השמונה, ישבה בקומה השנייה, בעולם ציבורי ובודד משלה, והמסך האיר את פניה בעלטת החדר.

בן הבית היחיד ששמח היה אלכסנדר בוריסוביץ' סנדרובסקי, שחבריו כינו אותו סשה. "שמח" עם כוכבית, יש לומר. הוא היה משולהב ובה בעת כעוס. סופה הפילה ענפים כבדים של עצים מתים משני צידי שביל הגישה, ופיזרה את ריקבונם הלבן והמת על פני המדשאה הקדמית הגדולה. סנדרובסקי אהב להרחיב את הדיבור על טבעה ה"אנטרופי" של אדמתו, איך הוא מאפשר לכל צמח לצמוח כרצונו, איך הסומק דוחק את הצמחים השופעים יותר, הקיסוס מרעיל הכול והמרמיטות עושות שמות בגנים. אבל מקבץ הענפים המתים שיווה לבית על הגבעה נופך אפוקליפטי, בדיוק הדבר שאורחיו המיועדים של סנדרובסקי ביקשו להימלט מפניו. איש התחזוקה טען שכואב לו הגב ולכן נבצר ממנו לסלק את הענפים בכוחות עצמו, ושאיש־העצים נעלם. סנדרובסקי, במכנסיים אתלטיים וחלוק בית צבעוני, ניסה לסלק אחד מהענפים הפרהיסטוריים־למראֶה בכוחות עצמו, אבל כבר בהנפה הראשונה התעורר בו הפחד מפני בֶּקע.

"לכל הרוחות," הוא אמר ונכנס למכוניתו. מילה על המכונית. טוב, לאו דווקא על המכונית אלא על הנהיגה בה. סנדרובסקי למד לנהוג רק שלוש שנים קודם לכן, בגיל ארבעים וחמש — ציון דרך בפני עצמו — ורק בתחומי השטח הכפרי. הכביש המהיר שמעבר לנהר הדאיג אותו. הוא היה נהג מחריד. הכבישים המקומיים, הריקים למחצה, עוררו בו השראה והוא "סחט" את מנוע מכוניתו השוודית החסונה אך הלא גמישה, והתייחס לקווים הצהובים על הכביש כאל המלצות ל"נהגים מנוסים פחות", יהיו אשר יהיו. הואיל והוא לא האמין בתמרורים וכן בהבטים מסוימים של תורת היחסות, המושג עיקול חד נשגב מבינתו. (אישתו לא הרשתה לו עוד להסיע את הילדה.) ואם לא די בזה, הוא שמע איפשהו שאפשר לעשות סידורים עם האוטו.

מאז יצא סנדרובסקי לסידורים כשדעתו נתונה אך ורק למכמונות המהירות, שהוצבו באופן צפוי עד כדי שעמום בפאתיהן המוזנחים של עיירות ובקרבת בתי ספר, שם הקנסות היו כפולים. תחילה הוא קפץ לקצבים שלו, דוגמני קטלוגים לשעבר מהעיר וכעת בעל ואישה, שפרשֹו את מרכולתם באסם שצבעו האדום גבל בפטריוטי. צמד המופלאים בני העשרים וחמש, בסרבלים וחיוכים חושפי שיניים, הציגו בפניו חבילות עטופות של נקניקיות מתוקות וחריפות, המבורגרים מבריקים, ואת הנשק הסודי שלו: סטייק טלה עם עצם, טרי כל כך שרק המסעדה האהובה על סנדרובסקי באזור הקצביות של רומא יכלה להתחרות בו. עצם מראה הבשר שנועד לארוחה של מחר נסך בו אושר, שאצל גבר צעיר יותר ניתן לכנותו אהבה. לא בגלל הבשר עצמו, אלא בגלל השיחות שיקלחו סביבו בעודו מושרה, נצלה ומוגש, למרות המגבלות ההולכות וגדלות על קירבה אנושית. מחר בצהריים, חבריו הקרובים ביותר, אלה שהיה קשה כל כך לקבץ אותם יחד בקייצים האחרונים, יתאחדו סוף כל סוף בזכות הטרגדיה המתפתחת, ואף על פי כן יתאחדו, במקום האהוב עליו ביותר עלי אדמות, הלוא הוא הבית על הגבעה.

וכמובן, יהיה אורח נוסף. לא חבר. מישהו שגרם לסנדרובסקי השתיין ממילא לשתות עוד יותר.

ולנוכח מחשבה זו הוא האיץ לעבר חנות המשקאות בכפר העשיר ביותר במחוז, ששכן בתחומי כנסייה לשעבר. הוא קנה שני ארגזים של ריזלינג אוסטרי בבית הרוחב הדרומי, ארגז נוסף של רוזה בבית הרוחב צפוני, וארבעה ארגזי בוז'ולה, לחלוטין לא בעונה, אבל היין הזה עורר נוסטלגיה בו ובחבריו מהתיכון, וינוד וקרן. את אד, כמובן, יהיה הכי קשה לספק. בעומקו של חדר תשמישי הקדושה, סנדרובסקי בחר בקבוק בן שמונה־עשרה של יין שחרג בהרבה מיכולותו הכלכלית, שני בקבוקי קוניאק ושניים של ויסקי שיפון, וכדי להפגין את קלות הדעת שלו, קנה גם שנאפס ואיזה סינגל מאלט מוזר מטירול. בעל המקום, בריטי מרושל בעל אף עטור נימים שהזדקר מבעד למסכה הרפויה, נראה מרוצה מאוד כשהעביר את שלל הרכישות באצבעות עטויות כפפות לטקס שחורות.

"כרגע צלצלו ממשרד הבריאות," הוא אמר לסנדרובסקי. "עלולים לסגור אותי בכל רגע כי אני עסק לא חיוני." סנדרובסקי נאנח וקנה ארגז נוסף של ריזלינג ושני בקבוקי ג'ין ממזקקת בוטיק שמעולם לא שמע עליה. הוא דמיין את אד קופץ שפתיים סביב הכוס ומכריז שהמשקה "סביר". כשהחשבון, שהגיע לחמש ספרות כמעט, השתלשל מתוך הקופה בפרצים ארוכים, ידו של סנדרובסקי בקושי הצליחה לבצע את הסלאלום של חתימתו. אירוע מיוחד, הוא ניחם את עצמו.

אחרי שמילא את תא המטען בבקבוקים ובשרים, הוא שעט במכוניתו לעבר כפר נוסף, מרחק עשרים וחמישה קילומטרים צפונה, כדי להמשיך בקניות, שלאחריהן התכוון לפרוק את הרכישות בבית ולאסוף את אד מתחנת הרכבת. ביציאה אל הגשר החוצה את הנהר, הוא נתקל בטור של מכוניות. דבר לא הרגיז את סנדרובסקי יותר מפקק תנועה בגרסתו המקומית. הפקק הביא את קוצר הרוח העירוני לחיים הכפריים. כאן נחשב לא מנומס לצפור, אבל סנדרובסקי צפר. הוא פתח את החלון, הוציא את פניו הארוכות והגרומות, וצפר עוד כמה פעמים בכף יד שטוחה, כפי שראה גברים עושים בסרטים. המכונית שלפניו לא זזה. היא הייתה נמוכה, מריצה חלודה דחוסה בתא המטען שלה, דגל ארצות הברית מתבדר מחלון הנהג ועל הפגוש האחורי מדבקה מקולפת חלקית עם הכתובת עומדים לימין הנשֹ... סנדרובסקי הבין שבקצב הזה הוא לא יספיק להגיע לחנות ולהחזיר את הבשר הביתה לפני שהרכבת של אד תגיע. הוא התעלם מהסימון הברור מאוד שהזהיר מפני תמרון כזה בכביש, סובב את המכונית, ובתוך דקות כבר שעט על פני השביל המוביל לביתו, ושוב קילל את הענפים שנפלו וחסמו את הגישה לבית על הגבעה. אחרי שהטיל בקול את הבשרים במקפיא התעשייתי שבלב המטבח הלבן העצום (הבית השתייך פעם לשף), הוא התקשר לבחור מעבר לנהר, זה שנהג לכסח את הדשא, והתחנן בפניו שייפטר מהענפים. אבל לבחור היו דברים אחרים על הראש. "איזה מין דברים?" התריס סנדרובסקי, ואיים לשלם כפול. במרפסת המקורה הוא התעמת עם איש התחזוקה, שהאזין למוזיקה ישנה ממקלט רדיו אדום יפה, אבל שמע בתגובה ש"האישה לא מרשה לי להזיז דברים כבדים בגלל הגב."

האישה של סנדרובסקי, לעומת זאת, יצאה למרפסת לבושה קפטָן, מרפקיה זקורים לצדדים ואצבעותיה מועכות את בטנה הרכה. "אני לא יכולה לעבוד ברעש הזה," אמרה מאשה לבעלה ברוסית, בגלל איש התחזוקה. "מבחינתי זה יום עבודה. המטופלים גם ככה נסערים, והם בקושי שומעים."

"איזה רעש?"

"קודחים בבקתות, ואתה זורק את הבשר למקפיא וצועק על האיש של הדשא."

"יקירתי," ענה סנדרובסקי, והשתמש בכינוי החיבה המנופח דוֹרוֹגוּשקה. הוא הכיר את אישתו מילדות. רוסית היא שפה שמושתתת על נשיפות של חום וכאב, אבל לאחרונה סנדרובסקי גילה שהצהרות האהבה שלו כלפי אישתו הפכו מאולצות, כאילו קרא תפקיד במחזה. "הפועלים יסתלקו בשלוש, כמו תמיד," הוא אמר. "ואני צריך רק לאסוף את אד ולקנות מצרכים."

איש התחזוקה לטש בהם מבט כמו בחייזרים, והם אכן היו כאלה. כשהוא התחיל לעבוד אצלם שלוש שנים קודם לכן, גודלם היה דומה; שני אנשים קטנים, מרצים בקולג' כנראה (קולג' זעיר אבל פעיל מאוד שכן במרחק מתאים למכוניתו של סנדרובסקי), מעצבנים בבקשותיהם וחסכנים בהוצאותיהם, אבל דוברי שפה אחת, עירונית, במבטא קל בלבד. מאז האישה גדלה, הפכה דומה יותר למקומית באזור המותניים והזרועות, ואילו הגבר פנה בכיוון הנגדי, התכווץ והצטנם ואיבד את רוב שערו, הבליטות היחידות בגופו נותרו אף חד ומצח דמוי לבֵנה, עד כדי כך שאיש התחזוקה חשד שהוא חולה. בהיפוך נוסף, הבעל נראה מאושר יותר כיום, למרות הצלילים השורקניים של השפה שלהם, ואילו היא אימצה את התמציתיות שאפיינה אותו קודם. יקרה מה שיקרה בסוף השבוע הזה, חשב איש התחזוקה, זה לא ייגמר טוב. הוא גם שמע שהחשמלאי של הזוג סנדרובסקי, שגר מעבר לנהר, לא קיבל תשלום כבר חודשים, אף שהמקרר בבית הראשי המשיך להתפרק בדרכים חדשות ומרתקות.

השיחה נמשכה, הטונים עלו, עד שהאישה פנתה אל איש התחזוקה ואמרה, "אכפת לך לגזום את השיחים ליד הבריכה? כולם עסוקים."

"אני לא ממש בנוי לעבודה כזאת," אמר איש התחזוקה. למרות הקור של מרס, הוא לבש מכנסי ג'ינס קצרים בכחול־שמיים דהוי, ואחת מרגליו הייתה מכוסה איקונוגרפיה שבני הזוג לא הבינו את פשרה — נשרים, נחשים וסמלים מסתוריים אחרים — ורק קיוו שהיא לא מצביעה על נטייה לאלימות. בשנה הראשונה למגוריהם בבית על הגבעה, אחרי שהציבו עץ אשוח ללא שיוך דתי ברור, אמר איש התחזוקה לבעל, "לא חשבתי שאתם טיפוסים של עץ אשוח." הוא חייך תוך כדי הדיבור, אבל שניהם שכבו ערים באותו לילה ותהו למה הוא התכוון.

"המזמרות נמצאות במוסך," אמרה האישה לאיש התחזוקה. "אנחנו מאוד נעריך את זה." זה היה שינוי נוסף שאיש התחזוקה הבחין בו בשנים האחרונות: בעוד שהבעל גמגם, האישה דיברה עכשיו במין החלטיות, כאילו משכה גומייה שליפפה סביב אצבעותיה ושחררה אותה במלוא העוצמה.

סנדרובסקי הדביק נשיקה למצחה של אישתו ורץ למכוניתו. הוא קרע את שביל הגישה בשישים וחמישה קמ"ש, השאיר אחריו סדרת קרחות בחצץ, ופנה בתנופה לכביש בלי להסתכל לצדדים. כשחלף על פני חוות הכבשים הסמוכה והגביר את המהירות, הוא שמע קרקוש מאחוריו והבין ששכח להוציא את קרטוני האלכוהול. הוא תהה מה יקרה אם יעביר בקבוק ויסקי אחד לחזית. בביקורים קודמים, הוא ואד שתו בנסיעה הביתה כי לא יכלו לחכות עד שיחדשו את חברותם. היום, מרוב שמחה לקראת הביקור המתקרב, ומרוב חרדה לקראת הגעתו של אויבו בלב ובנפש, סנדרובסקי רצה להציף את פיו במשקה חריף ולטמטם את חושיו כדרכם של אבותיו.

המגרש בחזית תחנת הרכבת היה מלא מכוניות אירופיות שחיכו לנוסעים. סנדרובסקי נופף למרצה ללימודי קָלָבּרִייה בקולג' המקומי, בעליו של בית קפה וחנות ספרים ששגשגו במידה מפתיעה, והיו עמודי התווך של השכונה האופנתית בעיירה הקטנה שמעבר לנהר. מראה פניו הידידותיות עודד את סנדרובסקי. הוא נזכר שהוא עצמו זוכה לכבוד באזור. "יש לך משפחה מקסימה ובית מקסים," אמרה הסוכנת שלו מלוס אנג'לס כשביקרה אצלו כמה שנים קודם לכן, אחרי שמיזם טלוויזיוני נוסף התמוטט.

הרכבת איחרה בעשרים דקות, אך לבסוף הופיעה דמותה האפורה העתיקה, והתמזגה עם פס הנהר האפור. עירוניים עלו במדרגות מהרציף לתחנה והתנשפו מפאת גילם. סנדרובסקי הבחין באורח הראשון שלו, שהיה צעיר וגמיש יחסית. אד קים נשא תיק נסיעה מיושן מעור, הרכיב משקפי טייסים ושערו הכהה היה צבוע. מרגע פגישתם הראשונה בשנות העשרים לחייהם, אד הזכיר לסנדרובסקי סרט שראה על הקיסר האחרון של סין, במיוחד בשלב המושחת, כשהגיבור לבש טוקסידו והיה שליט בובה של מנצ'וריה.

סנדרובסקי זינק מהמכונית. הוא היה עדיין לבוש בחלוק הבית שקיבל במתנה מאד, שקנה לו אותו בחנות בשם "הנשקייה" בהונג קונג. שני הגברים בחנו זה את זה על שפת הכביש, סנדרובסקי הכלב ואד החתול. בימים כתיקונם הוא היה מקיף את חברו בחיבוק כחוש־זרועות, ואילו אד היה טופח על גבו כאילו ניסה לחלץ ממנו גיהוק. "אז מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?" קרא סנדרובסקי.

"נמאס לי מהקטע של המרפקים," אמר אד. "תן לראות אותך." הוא הנמיך את משקפי השמש, כמו שעושים דודים מסוימים כשהם מברכים אחייניות צעירות. הקמטים סביב עיניו נראו מולדים, והבעתו הייתה מרוחקת ומשועשעת בו זמנית. גם חברתו של סנדרובסקי, קרן, קרובת משפחה רחוקה של אד מצד איזה אב קדום ועלום בסיאול, עטתה הבעה כזאת לפעמים, אבל היא באה לידי ביטוי רק לאחרונה, אחרי שהתחילה להצליח.

אד הצליח להדליק סיגריה ביד אחת, ובה בעת פתח את תא המטען והכניס לתוכו את תיק הווינטג'. "מאשה אמרה לי להזהיר את כולם," אמר סנדרובסקי. "אסור לעשן במכונית. למעשה, אסור לעשן גם בבית ובכל השטח. היא אומרת שהווירוס גורם לתסמינים חמורים יותר אצל מעשנים. אבל," הוסיף, "השארתי מאפרה בבקתה שלך, מתחת לכיור."

"תן רק לקחת שלוש שאיפות," אמר אד. סשה צפה בו כששאף שלוש שאיפות כמו בסרט מצויר, ופלט את העשן לאוויר האפרפר. בצעירותו, סשה חלם להיות אד. הוא עדיין פינטז שהם יֵצאו יחד למסע של שנה סביב העולם, ברגע שבתו תסיים את בית הספר העירוני היקר במיוחד לילדים רגישים ומתוסבכים.

"חוץ מזה," המשיך סנדרובסקי, "היא אמרה שאף אחד לא יושב מלפנים חוץ ממני. מסיבות של ריחוק חברתי."

"נו באמת," אמר אד ופתח את דלת הנוסע. "אנשים מגזימים לגמרי עם כל העסק הזה. אני אתכופף כשנתקרב לבית." המכונית נמלאה ארומה של טבק טרי, וזו עוררה בסנדרובסקי כמיהה עזה לסיגריה. אד הניח את ידו על תא הכפפות והתכונן לנהיגה העקלקלה של בעל האדמות. "מה קרה שם?" הוא הצביע על מראת הצד המתנדנדת.

"תאי החנייה שלנו צרים מדי," אמר סנדרובסקי. שניות חלפו, ותחנת הרכבת נותרה הרחק מאחור. הם עקפו בשעטה שלד של מה שיהיה דוכן חקלאי בעוד שלושה חודשים. "אני צריך לבקש שירחיבו אותם."

"איך הולך הפתגם הרוסי ההוא על אנשים חסרי כישרון שמפילים את האשמה על משהו אחר?"

סנדרובסקי צחק. "'רקדן גרוע אומר שהביצים מפריעות לרגליים.'"

"מממ."

"אכפת לך שנקנה כמה דברים? בינתיים השגתי רק בשר ואלכוהול."

"אני לא ממהר לשום מקום," אמר אד, וסנדרובסקי חשב מייד על כתובת הולמת למצבה של חברו: פה נקבר אדוארד סאנגג'וּן קים, האיש שלא מיהר לשום מקום. הוא האיץ צפונה בכביש מדינתי צר שהשקיף על ההרים הסגולים מעבר לנהר, בעלי השמות הסטודנטיאליים המתחכמים. פּיקאמוּס1 היה החביב ביותר על בתו. בזמן שסנדרובסקי קשקש על מזג האוויר, פוליטיקה, השערות לגבי הווירוס, סגולותיהן של נקניקיות מתוקות לעומת נקניקיות איטלקיות חריפות, אד זיהה חזית גדולה של שעמום מתפתחת באופק, חזית של פטפוטים אינסופיים של אנשי מעמד־הביניים, קוקטיילים איטלקיים כפריים גרועים, והתגנבויות לצורך עישון. אבל מה הוא יכול לעשות? חברו התחנן שיבוא, והעיר שהשתתקה ממילא דיכאה אותו עוד יותר.

"מי עוד מגיע?" שאל אד. "חוץ מ'הוד רוממותו'." הוא התייחס לשחקן המפורסם שעמד להגיע לכמה ימים כדי לעבוד על תסריט עם סנדרובסקי, והיה מקור החרדה של חברו. "קרן, אמרת."

"גם וינוד."

"לא ראיתי אותו שנים. הוא עדיין מאוהב בקרן?"

"הוא איבד ריאה בגלל סרטן לפני כמה שנים. ואחר כך הוא איבד את המישרה שלו בסיטי קולג'."

"הרבה אובדנים."

"מאשה רצתה שהוא יעבור לכפר כי מערכת החיסון שלו חלשה."

"הלוואי שהייתי מספיק טרגי כדי שאשתך תחבב אותי."

"תמשיך לעבוד על זה."

"מי עוד?"

"סטודנטית שלי לשעבר. היא פרסמה אסופת מאמרים בשנה שעברה. הספר הגדול של ההשלמה וההתפשרות. הוא עורר הדים."

"נו, לפחות היא צעירה. אולי אני אלמד דבר או שניים. מה שלום הילדה, אגב?"

"פורחת," אמר סנדרובסקי.

הם גלשו אל העיירה שלא פרחה. המבחר ברודולפ'ס מרקט, העסק היחיד במקום, כלל סחורה שלא אד (יליד סיאול, 1975) ולא מארחו (לנינגרד, 1972) לא נהנו ממנו בשנות ילדותם הטרום־אמריקאית; ממתקים בטעם סיגליות, לחם מועשר כל כך שהוא יכול לשמש חומר בידוד. לצד הפריטים הנוסטלגיים, שנמכרו במחירים מופקעים, היו גם מוצרים בינלאומיים יקרים ללב עוד יותר, ואד ערם אותם ברשלנות. היו סרדינים טריים שלמים שאפשר לצלות לפני הבשרים, זיתים יווניים דמויי צפלין מאיים עתיקים, גבינות מתפקעות מעשבים ארומטיים שעוררו (בסנדרובסקי) זיכרונות מאירועים שלא התרחשו, מצרכים לויטֶלו טוֹנאטוֹ פשוט, שמשום מה הסתכמו בשמונים דולר, לא כולל בשר העגל. "נראה לי שזה מספיק," אמר סנדרובסקי בבהלה. "אני לא רוצה שדברים יתקלקלו."

הם עמדו בתור ארוך של בעלי בתים שנִיים. כשהסכום המזעזע הופיע על מסך המגע, שניהם הסיטו את מבטם, עד שהזקנה מאחורי הדלפק השתעלה בהפגנתיות לתוך אגרוף עטוי כפפה. סנדרובסקי נאנח ושלף את הכרטיס.

עד מהרה הם העלו תמרות חצץ בשביל הגישה הארוך. השעה הייתה בסך הכול שתיים אחר הצהריים, אבל הפועלים כבר עזבו בטנדרים רבי עוצמה שדלתותיהם נשאו שמות מקומיים ישנים. "מצטער על הענפים המתים," אמר סנדרובסקי. "ניסיתי לפנות אותם."

"איזה ענפים?" אד הביט בהסח הדעת על ביתו החדש, על הבקתות שהתנשאו מאחוריו כמו חצי גורן של ירחים במסלולם. השמיים היו בצבע של מסך־מקרן מיושן, שכביכול הגיע עד שולי הגבעות המרוחקות, מוכתם פה ושם בדיו מייד של ילד.

בינתיים, מאשה פתחה את וילון החרוזים הכבד במשרדה. היא ראתה את אד יוצא ממכוניתו של בעלה, בלאות שבאה לו בקלות רבה. הוא כמובן לא ישב מאחור, כפי שביקשה. היא פלטה נחרה וזיהתה אותה מייד כנחרה של סבתה, ניצולת מחנה הכפייה. נו, זה מה שיש, הייתה הסבתא אומרת. הילד הראשון הגיע. עוד כמה עמדו להגיע לטיפולה של מאשה, נוסף על זו שצפתה כרגע בלהקת בנים אסיאתית, בפה פעור ובעיניים זגוגיות, שקטה ושלווה בחדרה שבקומה העליונה. עוד מעט השטח יתמלא בהם, ילדים מגודלים ללא ילדים. כל חברותיה היו נשואות, בניגוד לחברים של בעלה (ואף אחת מהן לא הייתה משוגעת מספיק כדי לבקר בבית של מישהו אחר בתקופה כזאת). מאשה סגרה את הווילון, שקלה להחליף את הקפטָן בגלל אד, אך לבסוף יצאה לשביל הגישה בדיוק כפי שהייתה.

אד גרר אחריו את מזוודת העור החורקת. מאשה גדלה פרק זמן מסוים בניו ג'רזי, וראתה גברים רבי עוצמה נושאים תיקי גולף בצורה דומה. "איך הייתה הנסיעה ברכבת?" היא צעקה, בנימה נזקקת יתר על המידה, בעיניה.

"מקסימה," אמר אד. "ישבתי בצד של הנהר." הוא ידע שקודם כול עליו להיפטר משלב הנימוסים: "תודה רבה שהסכמת לארח אותי בתקופה הזאת. אני מעריך את זה מאוד." הוא אילץ את עצמו לשאוף אוויר לח לעומק הריאות. "מממ," אמר. "בדיוק לפי הוראות הרופא. שניכם נראים נפלא. סשה באמת רזָה."

הוא הבין מייד שמאשה, שהייתה יפה אבל כעת הזכירה לו דיוקן של אצילה שראה בשנה שעברה בגלריית טרטיאקוב, עלולה לפרש לא נכון את ההערה על המשקל. הקפטָן בהחלט לא עזר. שני הגברים צעדו בדממה במעלה המדרגות העשויות עץ ארז אל המרפסת המקורה הגדולה, שהייתה מחוברת לבית הראשי והשקיפה על הבקתות, גולת הכותרת של כפר הנופש והיהלום שבכתר, עולם בתוך עולם, שחלונותיו מכוסים רשתות.

"אם לא אכפת לך, אני אתנהג בצורה קצת דוקטוריאלית," אמרה מאשה, "אם יש מילה כזאת בכלל."

"הכול טוב," אמר אד. הכול טוב לא אכפת לו, או הכול טוב אין מילה כזאת "דוקטוריאלי"? מאשה נאלצה לחשוב למה התכוון, ואולי זאת הייתה הכוונה.

"קבעתי כמה כללים," היא אמרה. "מאחר שבאת ברכבת, אולי כדאי שתחליף בגדים לפני שתשב. אבל קודם כול אני רוצה לנגב כמה משטחים בבקתה שלך, כי הפועלים נגעו בהם. יש עוד המון דברים שאנחנו לא יודעים על הווירוס הזה."

"הבטיחות מעל הכול."

היא לא אהבה את נימת קולו. סנדרובסקי עמד מעט שפוף לצידם. עשורים שלמים הוא נאלץ לשמש דיפלומט ולגשר בין זוג הורים ניצים. "חוץ מזה, באזורים המשותפים כמו המרפסת וחדר האוכל," המשיכה מאשה, "אני אשתדל לרווח ולתת לכל אחד כיסא קבוע משלו. מצטערת אם אני קצת משביתה את השמחה."

"אין נכון ולא נכון," אמר אד. "כל אחד נוהג בהתאם להבנתו במשבר הזה."

למעשה, היה נכון ולא נכון. אד הזכיר לה את ההורים של בעלה. כששוחחה איתם היא הרגישה שהיא ניצבת מול יריב מחייך, שמחזיק בכיסו חופן של קסמי שיניים מורעלים. בכל פעם שהסירה את ההגנות, היא חטפה דקירה חדה במותן.

"אני חייבת לשאול עוד משהו. וזאת בעצם מחמאה, כי אתה תמיד נוסע לכל מיני מקומות. אתה יכול לספר לי איפה ביקרת, נניח מאז דצמבר של השנה שעברה?"

"מאז דצמבר? המממ." אד הרים את עיניו אל הבית הראשי, שהיה מעוטר בפיתוחי טיח בצבע אפור ניטרלי כמו השמיים. בני מעמד מסוים, ובמיוחד מהגרים, לא אוהבים לנענע את הספינה. המישורת בקומה השנייה והחלון הסמוך הוארו בצהוב מזוויות משונות, כמו ציור של מונדריאן — הרביע העליון היה חדרה של הבת, כנראה. אד שכח את שמה.

"טוב, קפצתי לפסטיבל הג'ז באָדיס," הוא אמר. "ומשם המשכתי לא"ד וביקרתי את ג'ימי שמלמד שם." אד צייר קו אווירי שחיבר בין אדיס אבבה (כנראה) לבין אבו דאבי (כנראה). "חזרתי לסיאול לחג המולד. לא, רגע." הקו נקטע פתאום מעל הים הערבי, ואצבעו של אד חגה באוויר, רוקנה דלק. "ראיתי את סוּקֶטוּ בבומביי בסוף שבוע, ומשם המשכתי לסיאול." סשה עקב אחרי הקו האווירי בעניין רב, ודמיין שהוא, ולא אד, טס ברחבי העולם עם כוס ויסקי של מחלקת עסקים ביד. לפני זמן רב, אחרי שיחסי הילדות שלו עם מאשה הסתיימו, ולפני שיחסי הבגרות שלו איתה החלו, הוא עבד כעורך אורח במגזין תיירות, קיפץ בין ההמיספירות עם אוצר מילים קטן ופנקס בלבד. התקופה כללה כמה מהשנים הטובות ביותר בחייו, עם חשבון הוצאות, זיעה טרופית, ואחוות שיכורים גלובלית עם טיפוסים תואמי אֶד.

"מתי עזבת את סיאול?" שאלה מאשה.

"אה, אני מבין לאן את חותרת. עזבתי מייד אחרי חג המולד, כי המצב הידרדר. ומשם" — האצבע המורה של אד התכוננה לקפיצה משמעותית — "טסתי לאי הגדול."

"לכבוד הבקתה שלנו!" אמר סשה בעליזות. ביקתת האי הגדול שנשמרה לאד הייתה חיקוי של זו שמאשה והוא בילו בה את ירח הדבש שלהם באי הגדול של הוואי, והיא כללה בונוס שלא היה בשום בקתה אחרת — מקלחת חיצונית שקירותיה מחופים צדפים.

"כן," אמר אד. "חבר שלי וֵיי השיג לנו בקתה במאוּנה קיאָה. אתה יכול לקרוא לי המדלג בין הבקתות."

"ויי לי?" שאל סנדרובסקי.

"ויי קו. הוא עוסק בביוטק. אני מניח שאלה רגעי התהילה שלו."

"ואז חזרת לעיר," אמרה מאשה.

"למען האמת, לא. אחי קנה כרם בהונגריה." סנדרובסקי נזכר בריזלינג האוסטרי ובמבחר המשקאות החריפים שהמשיכו להיטלטל בתא המטען שלו, והתפלל שדבר לא נשבר במהלך הנסיעות, ובמיוחד לא הבקבוק בן השמונה־עשרה שקנה בשביל אד והשחקן. "הייתי באגם בָּלָטון," המשיך אד. "המשפחות שלכם ביקרו שם בזמנו? חופשות סובייטיות? היין היה נפילה, אבל אכלתי כבד עגל נהדר, ספוג חמאה ופפריקה. הייתי שמח לדעת איך מכינים אותו. אחר כך הייתי בלונדון."

"מסיבה מיוחדת?" שאלה מאשה. סשה חשב שהיא נשמעת כמו פקיד הגירה בהית'רו, שחוקר תייר ממדינה מתפתחת.

"לא, סתם — לונדון," אמר אד.

"שאלה אחרונה, אני מבטיחה. ביקרת בסין או בצפון איטליה?"

"לא," אמר אד. הוא הניח את תיק הנסיעות בחבטה של תסכול. "רגע, בעצם החלפתי מטוס בלינאטֶה."

"זה במילאנו," אמר סשה.

שני הגברים שמו לב שמאשה העיפה מבט אל בעלה. אבל מה שעצבן אותה לא היה הרמיזה של בעלה, כאילו היא לא אשת העולם הגדול. הם מאלצים אותי להיות מישהי שאני לא, חשבה מאשה. הם מפרשים את הדאגה שלי כשתלטנות, ומאלצים אותי להפוך לסטלין בסינר. אבל איזו ברירה יש לי אם אני רוצה למנוע מהמטומטמים האלה להידבק?

"זאת הייתה החלפה מהירה מאוד," אמר אד על הביקור בצפון איטליה. "אני בטוח שלא נדבקתי." כשאד קים נכנס ללחץ במהלך שיחה, הוא חפן את אוזנו הימנית בידו הימנית, כאילו ניסה להפוך אותה לקונכיה. זה היה טיק עצבני שכולם הבחינו בו, והוא עצמו היה מודע לו היטב, אבל הוא לא הצליח להימנע מחפינת האוזן ברגעים של חרדה חברתית.

"אני בטוחה שלא," אמרה מאשה. "והתחקיר הזה ממש לא נעים לי. זה בגלל נטשה." כן, זה השם של הבת. סשה, מאשה, נטשה. הם אפילו לא מנסים, הרוסים האלה. "אי־אפשר להגזים בזהירות," הוסיפה. "יש לך בקשות מיוחדות לארוחת הערב?"

"אל תחשבי על זה אפילו," אמר אד. "אני מבשל הערב. אתם תנוחו. שמעתי שלְהורים קשה במיוחד עכשיו. ואני בטוח שסשה לא עוזר לך בכלל."

"קנינו דברים מדהימים," אמר סנדרובסקי. "אנחנו יודעים כמה את אוהבת סרדינים טריים." מאשה חייכה. הם בבירור לא חשבו עליה, אבל השקר היה נחמד. היא תסתפק בשקר. כשהיא חייכה, לאד היה נדמה שהוא זוכה להצצה רגעית אל נעוריה. הריפוד החדש בסנטר הזכיר לו בחורה יוונייה שהוא התאהב בה לפני עשור כמעט, בין הפעמים האחרונות שהוא אהב מישהי והרשה לחלקים נשכחים בגופו, כמו החלק התחתון של הקרסוליים, או הריסים, לעקצץ ללא סיבה. סנדרובסקי שמח שחברו ואישתו מסתדרים, והניח את שתי ידיו בעמק הפורה בין חזהו לבין גרונו. כעת השתררה דממה מוחלטת, למעט קרקור מזדמן ונרגש מדי של צפרדע עצים וקולות הגיזום הרמים שהשמיע איש התחזוקה בין השיחים, ליד הבריכה המקורה, כאילו מחה על מר גורלו.

שביל של חלוקי נחל חיבר בין הבקתות, וסנדרובסקי קיווה שהוא יוצר תחושה של כפר אירופי מסודר, מהסוג שמעולם לא קיבל בברכה את אבותיו. הבקתות הקיפו את הבית הראשי בצורת חרמש, אחדות השקיפו על כר מרעה קלאסי, ואחרות על יער קטן שוקק בעלי חיים קולניים. בחורף הן היו חמימות, כיאה לכל מעון קטן, ובקיץ הן היו שימושיות, אבל חסרות כל ייחוד חזותי כגון ארובות מעשנות או דלתות הזזה למרפסת. המותרות יועדו לשימוש משותף: אוכל אנין ושיחה אנינה אף יותר. בבית ילדותו של סנדרובסקי היה מחסור בצחוק וברעיונות מבריקים, ואף שכיום הוא יצא למסעדות ולאירועים ספרותיים מזדמנים בעיר, דבר לא שימח אותו יותר מעובדת היותו מנהיג גן חיות כפרי משלו. שלא לדבר על ההפתעה שחש בסתר כשחצה דונמים של אדמה פרטית על שם סנדרובסקי, ביבשת שחתמה על מסמכי האימוץ שלו.

כשאד נותר לבדו הוא פרק את התיק, את המחשב הנייד (הוא נזכר שאין קליטה בבקתות), מטענים, חבילות חדשות של תחתונים קוריאניים מגולגלים לכדורים שמסרה לו המשרתת של אימו, חולצות פולו, ז'קט פשתן (האם הוא באמת ייאלץ להישאר עד סוף הקיץ?), שתי עניבות ומטפחת כיס. הוא התיישב על המיטה הרכה והנוחה בסגנון דמוי אר־דקו, וחטף התקף פאניקה, ככל הנראה, שבא לידי ביטוי בנשימות קצרות ומהירות, כאילו מצץ אוויר מבלון באיומי אקדח.

החלון הבודד חשף מרחב אפור שהלך והעמיק עד אין קץ, כמו יציר כפיה של אינטליגנציה מלאכותית שהתבקשה לדמיין את חלוף הימים על פני כדור הארץ. הוא היה כה קרוב לשמיים התזזיתיים של הנמל העירוני ועם זאת כה רחוק מהם. האם שובלי מטוסים נראו אי־פעם מעל גגות הארז המשופעים? האם מטוסים עקבו אחר תוואי הנהר עד לשדות התעופה? הוא שמע את קולו הקפוץ, הנוקשה של כרוז שנשמע כמו מעידן אחר: Meine Damen und Herren, wir begeben uns jetzt auf den Abstieg nach Berlin־2Tegel. כמה מחבריו ברחבי העולם שנקלעו למצב דומה, השקיפו כעת מבעד לחלון כפול או נשאו עיניים אל תקרת ארז משופעת וניסו להירגע בעזרת דקלומים דומים?

מעל גב המיטה היה תלוי תצלום שופע לבּה מהר הגעש קילָוֶואָה שבאי הגדול, כשהיא מבעבעת לתוך האוקיינוס השקט. אד חשב שהקומפוזיציה נדושה אבל יפהפייה, בין־פלנטרית אפילו, ואף על פי כן קם מהמיטה מייד והסיט את המסגרת בכעשרים מעלות הצידה. הוא פרע את המצעים המוקפדים כאילו שני נאהבים נהנו זה עתה להתגושש עליהם. הוא הבחין בשני פסלי עץ מגולפים של אננסים שניצבו על שולחן הכתיבה המודרניסטי (אף שגידול אננס בהקף משמעותי התקיים רק במאווי ובאוֹהאוּ, מעולם לא באי הגדול), הפיל אחד מהם והוסיף אסימטריה לסדר הממית שאפף אותו כמו בחדר בית חולים.

מה הייתה אומרת אימו הספונה בפקעת שלה בגַנְגְנאם, גרונה צורב מתה שעורה לוהט? היא הייתה משיאה לו עצה שהיא עצמה לעולם לא הייתה מיישמת. תהיה חזק בשביל החברים שלך.

אישה — מאשה, ככל הנראה — צרחה מכיוון המרפסת המקורה הארוכה. באוזניו של אד זה נשמע כמו "מאט! מאט! מאט!" והוא תהה אם היא משחקת שח במרפסת. אד נשען על גב המיטה, חילץ בקבוק גולואז מאריזתו המעוכה, ולטש מבט באורו המרצד של גלאי העשן שמעליו. תהיה חזק בשביל החברים שלך? מהירות הייתה החברה שלו. נופים נעלמים היו החברים שלו. הוא זכר שסשה השאיר לו מאפרה מתחת לכיור באמבטיה. הסיגריה החתרנית שיפרה את מצב רוחו של אד בן רגע. נשאר עוד זמן עד ארוחת הערב, לא? הוא שכח את אטמי האוזניים ובכל זאת נרדם.

1 Peekamoose (Peek a moose), פירושו "להציץ על אייל קורא".

2. גרמנית: "גבירותי ורבותי, אנו מתחילים לנחות בשדה התעופה ברלין־טגל."