14 במאי: ישיבה חשאית בבית נאצר
גל של התפוצצויות קצרות, יבשות, שטף את ערי ישראל, ובעקבותיו ניצתו השמים.
בחיפה, תל אביב, ירושלים, הפך הרקיע לשטיח ססגוני ותוסס, זירת משחק לזיקוקין די-נור שנפרשו בזרים, כיפות ושמשות של אש בטרם יגוועו במטר של ניצוצות. על הקרקע פרחו גלגלי להבות, נחלי אור, כדורי אש נוזלת מתוכם הגיחו כזרועות ענק שבעת הקנים של מנורת ישראל. על פסגת הר הרצל בירושלים התנופפו ברוח הלילית לשונות האש של שתים-עשרה המשואות. הרחובות והכיכרות היו מלאי אדם, המון רעשני וגועש, בחולצות פתוחות ושמלות קיץ עליזות. היה זה ליל ה-14 במאי 1967 וישראל חגגה את יום הולדתה ה-19.
להקות בידור מיוזעות וקצרות נשימה פילסו לעצמן דרך בהמון כדי להגיע אל במות הענק שהוצבו במוקדי הערים הגדולות. באצטדיון המכביה שברמת גן הריע קהל נלהב למצעד כוכבים בהנהגת אנריקו מסיאס הצרפתי, פיט סיגר האמריקאי, ננה מושקורי היוונייה, "הצלליות" האנגליות.
באצטדיון האוניברסיטה בירושלים הריע קהל אחר למפגן לילי מהוקצע של יחידות צה"ל. מעל במת ההצדעה, שקושטה בתבליטי סמל המדינה, השמיע הנשיא שזר נאום ארוך, נרגש ונמלץ כדרכו. וברחבי הארץ, כדרכם מדי שנה בשנה, כיתתו המוני הישראלים רגליהם בעורקים הראשיים של הערים הגדולות, כשהם מתבוננים בחיוך סלחני במעגלי ההורה של תלמידי בתי הספר, היחידים שעוד רקדו ברחוב בליל העצמאות. כמדי שנה, שעטו ברחובות נחילי נערים חמושים בפטישי פלסטיק צבעוניים, שהשמיעו יללה צורמנית עת הונחתו על ראשיהם של עוברים ושבים, אשר הגיבו בחיוך לאה ומשועמם.
היה זה ליל עצמאות ללא הפתעות, יצוק ומבושל לפי מתכון שגרתי ושמרני להחריד.
***
"ואני אומר לך שאני אתחתן במדים," התעקש עמוס.
לא המדים הלמו אותו כל כך, את אותו קצין גוץ וסגלגל שפילס לעצמו דרך בהמון התל אביבי. הוא פשוט שנא חליפות ועניבות. כל הפצרותיה של ג'ני, נערה תמירה וירוקת עיניים, שטופפה לצדו בחליפה לבנה וחולצה כחולה, התנפצו אל קיר אטום. סרן עמוס כץ גמר אומר בלבו שהוא לא יענוב את הקשר הארור הזה על צווארו ביום החתונה.
עמוס התבונן בפליאת מה בהמון ששטף סביבו. כקצין קבע בשריון, כמעט שלא יצא לו להסתובב אי-פעם בתל אביב בערב יום העצמאות. את אותם ערבים בילה בדרך כלל בחברת חייליו במקומות הריכוז של הטנקים, ממרק ומצחצח את רכב הברזל לקראת המצעד שלמחרת. אלא שהשנה, להבדיל משנים אחרות, לא ישתתף השריון במצעד הצמחוני שעמד להיערך בירושלים. לפי הסכמי שביתת הנשק אסור היה להכניס נשק כבד לירושלים, והפעם החליטה הממשלה לנהוג לפי ההסכמים. צה"ל אמנם יצעד בירושלים, אך כדי לא להרגיז חס וחלילה את המעצמות הזרות ואת האו"ם, יהא זה מצעד ללא שריון וללא מטוסים, וגם ישתתפו בו חיילים מועטים בלבד.
באותו ערב לא היתה להם, לג'ני ולעמוס, שום תוכנית מיוחדת; וכרבבות ישראלים אחרים שׂירכו רגליהם ברחובות תל אביב. רק שיחתם היתה שונה: על אולמות וכיבוד ומוזמנים ועניבות. מאותן שיחות הזכורות לכל מי שביום מן הימים נכנסה בו רוח שטות והחליט להתחתן.
עוד אחד שזכה לחופשה, בגלל אופיו הצנוע של המצעד, היה אריה בן-אור. אריה היה טייס קרבי, לשעבר סגן מפקד טייסת "מיראז'ים" ועכשיו מפקד טייסת "פוגות". בשנים קודמות השתתף במטסים החגיגיים מעל למסלול המצעד. הפעם היה לפניו ערב חופשי, והוא בילה אותו יחד עם אשתו, יונינה, אצל חבר תל אביבי, מהנדס במקצועו. השיחה התמקדה סביב בעיית הירידה מהארץ של אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים. אריה התחמם. גבוה, קפיצי ורחב גרם, הוא הסתיר תחת קליפתו המחוספסת מטען בלתי רגיל של רגישות. הטייס בן ה-29 נודע בהטפותיו ה"ציוניות" אותן היה שופך בלהט ובשפה נמלצת שנשמעה לעתים מוגזמת. "לא הייתי עוזב את הארץ אפילו אם הייתי רעב ללחם!" דפק על השולחן. "הייתי מעדיף לטאטא רחובות מאשר לצאת מפה."
מי כיונינה ידע עד כמה מוכן היה אריה להקריב למען אותה אהבת מולדת. רק לפני חודשים אחדים אמר לעזוב את הצבא ולהצטרף כטייס אזרחי ל"אל על", אך אחרי לבטים רבים החליט להישאר בחיל האוויר וחתם על חוזה עד יציאתו לפנסיה.
***
בדירה קטנה ברחוב המייסדים 24, בירושלים, כיבתה אסתר ארדיטי את האור בחדר השינה של ילדיה, אילן בן העשר ונורית בת השבע. דומה שלא דם, כי אם זרם חשמלי פעם בעורקיה של אותה אישה קטנה ושחרחורת, בעלת אף סולד ומבטא איטלקי מתמשך ורך. היא ידעה להפוך כל אירוע לאומי ליום של חג עבור שני הזאטוטים, שנקשרו אליה עוד יותר לאחר גירושיה. כל אותו יום עמלה השלישייה בקישוט הבית והמרפסת בשפע דגלים, ירק, שרשראות צבעוניות ותמונות. בערב זללו עוגה כבירה בצורת דגל, משוריינת בשכבה עבה של קרם לבן וכחול, בו נעצה אסתר 19 נרות, כמניין שנות המדינה. אחר כך לבשו כולם בגדי תכלת ולבן ודהרו לחזות במפגן הלילי באצטדיון.
כשחלפו על פניהם הדגלנים, נפנה פתאום הילד, אילן, אל אמו. "אמא, תהיה מלחמה?"
שאלה זו ניקרה במוחם של רבים באותו ערב. אולי לא מלחמה - אך ודאי התנגשות מזוינת בקנה מידה רציני עם סוריה, השכנה מצפון, שהזרימה לשטח ישראל את חבלני הארגון הטרוריסטי פת"ח בתכיפות הולכת וגוברת. הפת"חים פוצצו גשרים, בריכות מים, מיקשו כבישים, רצחו חקלאים מהמארב. יחידות צה"ל הגיבו פעמים אחדות בפעולות קרביות מוגבלות, אך ללא הועיל. בחודש האחרון בלבד אירע 14 תקריות נוספות, שהחמורה שבהן היתה מיקוש הכביש הראשי בין טבריה לצפת. הישראלי ברחוב חרק שיניים, שרי הממשלה והרמטכ"ל השמיעו נאומי אזהרה המכוונים למשטר בדמשק, ונימת האיום הנרגז, העצבני, חזרה ביתר תוקף בכל אחד מהם. עד מתי?
כותב שורות אלה חזר לארץ בערב יום העצמאות, לאחר שהות ארוכה באירופה. כשנדחק, בתום המפגן הלילי, לעבר היציאה מאצטדיון ירושלים, נתקל בכתב צבאי של אחד העיתונים. "מה זה - חזרת למלחמה?" שאל הלה, ספק בהלצה, ספק ברצינות.
***
האם תהיה מלחמה נגד סוריה? לא היה זה נושא לחקור בו בנשפיית ריקודים משוגעת, ואף על פי כן חזרו ודשו בו כמה בחורים שטופי זיעה, כשהם לוגמים ויסקי בקרח, על רקע להיטי קצב מחשמלים. אלפי מסיבות דומות סערו באותו לילה ברחבי הארץ. מסיבה זו נערכה ברמת גן אצל עידו דיסנצ'יק, בנו של עורך הצהרון מעריב. בין אורחיו של עידו היה גם ידידו הטוב, גיא יעקובסון, בחור קר ומבריק ממשפחה אמידה, שעבד ככלכלן בחברת "ערד". גיא הִרבה אותו ערב להתפתל לקצב ה"ג'רק" וה"שייק" וכל השאר יחד עם אשתו רותי, נערה חטובה וגמישה שזכתה בתואר "מלכת הצעדה" לפני כשנתיים. זה לא הפריע לו לעסוק בניחושים והערכות, תוך שיחה צדדית עם כמה מחבריו, על אפשרות של פעולה נגד סוריה. כקצין מילואים בשריון, היה גיא סמוך ובטוח שייקרא בקרוב אם יתחילו הדברים להתחמם בצפון.
המתיחות בצפון כמעט שלא הוזכרה במסיבה אחרת, רגועה ונטולת מתח, שערכה משפחת שרובר בביתה בירושלים. אחדים מבין הנוכחים לבשו מדי קיץ מגוהצים - עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז והרמטכ"ל, יצחק רבין. גם יגאל ידין, שהחליף מדי רמטכ"ל בגלימת פרופסור לארכיאולוגיה, ואלוף מרדכי לימון (מוקה), ראש משלחת משרד הביטחון באירופה, היו בין האורחים. הם אמנם פטפטו על מלחמות - אך לא על אלה שיבואו כי אם על אחת שהיתה. מלחמת השחרור, לפני 19 שנה. החבורה התלוצצה וצ'יזבטה בחופשיות. המארחים ידעו שהאווירה הרגועה של המסיבה לא תימשך עוד לאורך זמן. עוד מעט יופיע בפתח ראש העיר, טדי קולק, סוחב כדרכו אחריו שני תריסרי חוגגים עליזים, ויגרור את כולם החוצה לחזות בחינגת העיר. אך בינתיים אפשר היה להגיש עוד משקה וטס כריכים מפתים.
ואז צלצל הטלפון.
היסטוריונים ועיתונאים אוהבי דרמה ינסו עוד לשכנע אותנו ביום מן הימים ש"משק כנפי ההיסטוריה" או "אות מבשר רעות" הדהד ב"צלצול הצורמני" של הטלפון. הנוכחים באותה מסיבה, מכל מקום, לא שמעו זאת.
"יצחק - זה בשבילך."
באפרכסת נשמע קולו של סגן-אלוף רפי אפרת, ראש לשכת הרמטכ"ל. "יצחק," אמר, "אהר'לה יריב מבקש להודיע לך על הנעשה בצד המצרי."
הרמטכ"ל הופתע. "מעניין מאוד... צריך לפקוח עין." ואחר שנייה הוסיף: "איפה אהר'לה? הייתי רוצה להחליף איתו מילה."
"מיד אקשר אתכם." היתה לו, לרפי, נימת דיבור נמרצת, שגונה הסגיר את מוצאו הגרמני.
הרמטכ"ל המתין ליד הטלפון לקריאתו של ראש אגף המודיעין. הוא לא היה מודאג יתר על המידה והרהר בפיזור דעת בסיבה האפשרית לצעד המצרי.
***
הגשם הכבד שהצליף על דמשק נרגע קמעה בשעות הערב המאוחרות. מזה שלושה ימים השתוללה הסופה בסוריה בעקשנות בלתי רגילה לעונה זו. מימיו העכורים של הפרת גאו במפתיע, פרצו מאפיקם והציפו שטחים נרחבים. אלפי ראשי צאן ובקר נשטפו על ידי הנחשולים. יומם ולילה דילגו הליקופטרים גמלוניים של הצבא הסורי בין עשרות כפרים מוצפים ופינו את המשפחות הנפגעות. עתה, עם חשיכה, שככה הסערה.
אורותיו הרבגוניים של שדה התעופה של דמשק השתקפו במעומעם במסלולים הרטובים. אולם ההמתנה המה קצינים בכירים, אליהם הצטרף מאוחר יותר הרמטכ"ל הסורי עצמו, גנרל אחמד סוידאני. תוך דקות ספורות ינחת המטוס הצבאי המצרי, שנשא על סיפונו את הרמטכ"ל המצרי, מחמוד פאוזי, ומשלחת מרשימה של גנרלים. גם שר ההגנה הסורי, חאפז אסד, המתין לאורחים בלשכתו שבמיניסטריון ההגנה. היה זה ביקור בלתי צפוי, עליו נתבשר על ידי מברק בהול שהגיע מקהיר בשעות אחר הצהריים. הסיבה לביקור הפתע היתה מובנת מאליה: המתיחות בגבול בין סוריה לישראל.
דווקא אותה מתיחות היתה בחינת חתול שחור שהעכיר דרך קבע את היחסים בין סוריה למצרים. בלאו הכי לא הצטיינו אותם יחסים באמון-יתר מאז התפוצץ האיחוד הסורי-מצרי בשנת 1961; אלא שהחשדנות ההדדית הידרדרה לידי ריב מתמיד מאז פברואר 1965, כשהחלו יחידות הקומנדו של הפת"ח להסתנן ולחבל בשטח ישראל מתוך בסיסיהם שבסוריה. הפיכה רדפה הפיכה בסוריה, אך המדיניות כלפי ישראל נשארה תקיפה ועקבית: מדיניות קיצונית, קנאית עד כדי טירוף, שאמרה לגרור את ישראל למלחמה כוללת על ידי שורת התגרויות בלתי פוסקות, חבלות, התנקשויות, רציחות. הצבא הסורי לבדו לא יכול היה להתמודד עם הצבא הציוני; ובאומרם "מלחמה כוללת" התכוונו הסורים למלחמת קודש כלל-ערבית נגד ישראל, בהשתתפות כל צבאות ערב ובראשם הצבא המצרי. קשה לומר שהסיסמאות הסוריות עוררו התלהבות מיוחדת בלב גמאל עבד אל נאצר. שקוע עד צוואר במלחמת תימן, משוכנע שהצבא המצרי עודו נחות מצה"ל, נקט נשיא מצרים עמדה שלילית גלויה כלפי זעקות הקרב של דמשק. שידורי קול קהיר וקול דמשק, מפגשי הליגה הערבית, ועידות הפסגה של ראשי מדינות ערב הפכו לא פעם זירה לאותה התנצחות קולנית בין הסורים הששים אלי קרב - שלא הם ינהלו - לבין המצרים הנרתעים ממנו בטענה שטרם הגיעה השעה.
הריב הגיע לשיא חדש בנובמבר 1966, בעקבות קרב סמוע. בתגובה על שורת חבלות של שליחי פת"ח סורים שחדרו לישראל מתוך בסיס קדמי בכפר הירדני סמוע, פשטו יחידות גדולות של צה"ל אל אותו כפר שבהרי יהודה, פוצצו את תחנת המשטרה ועשרות בתים, השמידו את התגבורת שהריץ הליגיון הירדני לשדה הקרב. מטוסים, שריון וחיל רגלים השתתפו בפעולת התגמול הגדולה ביותר שערכו הישראלים בשטח אויב. ירדן נשטפה בגל של הפגנות נזעמות נגד המלך חוסיין, שעמד נבוך וחסר אונים מול הצבא היהודי. הסורים תבעו מנאצר פעולת עונשין נגד ישראל. אך הצבא המצרי לא זז. נשיא מצרים הסתפק באותו שלב בחתימת חוזה הגנה הדדי עם סוריה, אלא שגם חוזה זה נחשף כריק מתוכן בשעות אחר הצהריים של ה-7 באפריל 1967. תקרית גבול בין ישראל לסוריה הידרדרה לקרב אווירי רב ממדים. עשרות מטוסים ישראליים כיסו את שמי סוריה, ושישה מיגים סוריים הופלו בזה אחר זה, בעוד מיראז'ים ישראליים חגים באין מפריע מעל למסגדי דמשק. עוד באותו ערב חזה העולם, בשערי העיתונים ועל מסכי הטלוויזיה, בקצו המשפיל של שליש מחיל האוויר הסורי. ואילו צבא מצרים לא זז.
להפך. ימים אחדים לאחר התקרית נחת בדמשק מרשל מוחמד צדקי מחמוד, מפקד חיל האוויר המצרי. הוא הביא עמו הצעה - ואזהרה. ההצעה היתה שמצרים תציב בסוריה טייסות משלה בפיקוד מצרי כדי להגן על שמי המדינה. הסורים סירבו ביהירות. ואז ירה מחמוד את אזהרתו. "דעו לכם," אמר לעמיתיו בדמשק, "שאם תנקטו בצעדים שיביאו להידרדרות נוספת, לא יהיה לכם על מה לסמוך. אנחנו לא ניגרר למלחמה." נאצר לא הסתפק בכך, שיגר ב-5 במאי לדמשק את עלי צברי. גם צברי לא לבש כסיות משי. "חוזה ההגנה ההדדי," פסק, "יופעל רק במקרה של מתקפה ישראלית כוללת על סוריה, ולא בשום מקרה אחר." הסורים בלעו - ושתקו.
מה הביא עכשיו את הרמטכ"ל המצרי פאוזי לדמשק? בימים האחרונים שוב גברה המתיחות עם היהודים לאחר שהפת"ח הפגיז יישובים ישראליים במרגמות וערך שורת חבלות בגליל. רק אתמול, 13 במאי, פרסם משרד החוץ הסורי הודעה על "מזימת תוקפנות ישראלית כלפי סוריה", הריץ איגרת עצבנית למועצת הביטחון, והעביר למצרים בצינורות חשאיים ידיעה מודיעינית על תוכנית ישראלית מפורטת להטיל התקפת פתע על סוריה ב-17 במאי.
מנהיגי סוריה תהו במרירות, אם גם פאוזי יניף תחת חוטמם אצבע מאיימת ויתבע שוב לשים קץ לפעולות הפת"ח.
אלא שדקות ספורות לאחר שנחת מטוסו של פאוזי בשדה דמשק, יכלו הגנרלים הסורים לנשום לרווחה. הנשיא נאצר - מסר פאוזי - משוכנע שישראל אמנם זוממת לצאת למלחמה נגד סוריה ב-17 במאי. המטה הכללי המצרי החליט הבוקר לשגר את הרמטכ"ל לדמשק כדי לתאם פעולה מבצעית עם הסורים - נגד ישראל.
***
למעלה משתים-עשרה שנים היה נאצר שליט בלעדי וכול-יכול של מצרים, פרעה מודרני בעל כוח מוגבל. שאיפותיו הפוליטיות הגרנדיוזיות נגדוּ בחריפות את חייו הפרטיים, ומסגרתם הצנועה. הוא המשיך להתגורר באותו בית שבשכונת מנשיית אל-בקרי, שם השתכן עוד בהיותו סגן-אלוף בצבא המצרי. אמנם, במשך השנים נוספו לבית קומה שנייה, מגרש טניס ובריכת שחייה, והגן הגדול שסביבו טופח בידי גננים מקצועיים, אך הוא לא הפך למשכן מפואר ויקר. חדר האורחים, בו נתקיימו גם חלק גדול מהישיבות החשובות רוהט בחוסר טעם ברהיטי "רג'נס" ו"לואי ה-15", שאפילו לא היו אותנטיים כי אם חיקוי מאוחר וחיוור: כורסאות, ספה מרופדת כרים, שולחן שיש נמוך ומוארך עליו חנו דרך קבע מאפרה ענקית, קופסת סיגריות אמריקאיות, ומצית כסף כבד.
באותו בוקר של ה-14 במאי התכנסה סביב נאצר קבוצה מצומצמת של עוזריו הקרובים ביותר, ובראשם יד ימינו הפילדמרשל עבד אל חכים עאמר. גם צלאח נאצר, ראש שירותי הביטחון, היה בין האורחים. הוא הביא עמו את דו"חות הביון האחרונים שכולם הצביעו על נושא אחד: כוונת ישראל לתקוף את סוריה.
העדויות נראו משכנעות ביותר. אתמול, 13 במאי, בשעות הבוקר המוקדמות, הובאה לידי נאצר האינפורמציה שנמסרה על ידי שגרירות ברית המועצות בקהיר: ישראל ריכזה בגבולה הצפוני בין 11 ל-15 חטיבות חיל רגלים ושריון. המטרה: לתקוף את סוריה ב-17 במאי, בין השעות 04:00 ו-05:00 בבוקר. היתה זו ידיעה מדויקת, שרק באה לאשר את הרמזים הכלליים יותר על התקפה ישראלית צפויה שמסרו נציגי הקרמלין למשלחת פרלמנטרית מצרית, אשר ערכה ביקור נימוסים במוסקבה לרגל חגיגות ה-1 במאי.
לצלאח נאצר היו עוד סימוכין רבים לאימות אותה ידיעה. ביום אתמול קיבל אינפורמציה דומה גם משירותי הביון הסוריים וגם משירותי הביון הלבנוניים. נוסף על כך, די היה להעיף עין בעיתונות הישראלית, שכרעה תחת עומס אזהרות ואיומים שהושמעו בשבוע האחרון מפי המנהיגים היהודים. ב-11 במאי הכריז רב-אלוף יצחק רבין: "דרך התגובה שננקטה נגד ירדן ולבנון מתאימה רק נגד מדינות שאינן מעוניינות בפעולות החבלה, המתבצעות בשטחן למרות רצונן. בסוריה הבעיה שונה, משום שהשלטון מפעיל את החבלנים, לכן תכלית הפעולה בסוריה שונה מפעולה בירדן ובלבנון." האם לא היה כאן רמז ברור להפיל את המשטר הסורי? אשר ללוי אשכול, רק לפני ימים מועטים הזכיר באחד מנאומיו את התחייבות הצי השישי לפעול לצד ישראל במקרה של מלחמה. ואילו ב-13 במאי הכריז: "נוכח 14 התקריות בחודש האחרון בלבד, ייתכן שנצטרך לנקוט צעדים לא פחות דרסטיים מאלה של ה-7 באפריל." באותו יום שישי נאמו שרי ממשלה רבים ברחבי ישראל, ומפי כולם נשמעו אזהרות ואיומים חמורים כלפי הסורים.
כל אלה היו בעיני גמאל עבד אל נאצר הוכחה משכנעת שאמנם החליטה ישראל על פעולה צבאית, ובתום הישיבה הורה לפילדמרשל עאמר לארגן מיד פעולת הרתעה וראווה כלפי ישראל; ריכוז כוחות שריון, חיל רגלים ואוויר בסיני, שייצור איום על גבולה הדרומי של ישראל וירתיע אותה מכל פעולה בצפון.
עאמר ופמלייתו נחפזו למטה הכללי לישיבה דחופה. נאצר נותר לבדו. התמונה נראתה ברורה - אך הוא לא ראה את האמת. הוא לא ידע, למשל, שכל הידיעות המודיעיניות, ללא יוצא מן הכלל, שהזהירוהו מפני ההתקפה הישראלית על סוריה, הופצו ממקור אחד ויחיד: שליחי ברית המועצות, שלחשו אותן לשירותי הביון המצריים, הסוריים והלבנוניים. הוא לא הבין גם שספורט לאומי הוא בישראל, כי ערב יום העצמאות יתחרו השרים ביניהם בהשמעת הכרזות לאומיות-צבאיות תקיפות אחת מהשנייה; הוא לא ידע, כי לעומת הדיבורים הרמים, היתה החלטה מפורשת שלא לפעול נגד סוריה ולא להחריף עוד את המצב. יתר על כן, שלטונות הביטחון אף החניקו את החמורה שבידיעות על מעשי החבלה: דבר תפיסתו, לפני שבוע, של סאמיר שאפיק דרוויש, מחבל סורי תכול עיניים, שהוחדר לישראל במסווה של תייר אנגלי. עמוס בפצצות וחומרי נפץ, היה צריך דרוויש לארגן שורת חבלות בירושלים עצמה ביום העצמאות. השלטונות ביכרו לעבור על תפיסתו בשתיקה מוחלטת. זהירותו של ראש הממשלה הגיעה אף לממדים קומיים בערב יום העצמאות. במפגן הלילי שייערך באצטדיון ירושלים עמד קריין להשמיע את שירו של נתן אלתרמן "בפתחו של יום", שנושאו - יום העצמאות ואיומי שבע מדינות ערב להשמיד את ישראל. פרופסור ירושלמי ששמע את השיר בחזרה הכללית נחרד מן הבית האחרון, שאמר בין השאר:
ערב, חשבי דרכך בעוד מועד!
הולך ודק, הולך ודק החוט!
בחלומך כבלייך על ידי
ושליטך גוזר עלי גלות!
התנערי מחלומות עוועים,
אולי זו השעה האחרונה!...
...הפרופסור הנרגש, חרד מפני האזהרה החמורה שבדברי השיר, פנה אל ראש הממשלה וביקשו להמתיק רוח הדברים. לאחר התרוצצות עצבנית בלשכת ראש הממשלה, וכמה התייעצויות דחופות, הוחלט אמנם לפנות אל המשורר ולבקשו לשנות את הדברים. ואמנם, כשהופיע הקריין על הבמה, לעיני עשרות אלפי אורחים, השמיע במקום האיום המליצי - קטע אחר לחלוטין:
ערב, ערב, בטרם נפל הפור,
בטרם החשיכך לשנינו אור חמה
משכי ידך, משכיה מלהסיר
את בריח שערי המלחמה!
וראי את ההבדל
בין מארה אין תואר לה ושם
ובין ברכת שלום ותור פריחה
כמוהו לא ידעו עמי בני שם!
לא, ישראל לא רצתה למתוח את החבל יתר על המידה. אך מה ערך לשני בתי שיר שהוחלפו למול האינפורמציה הסובייטית? בעוד קולו של הקריין מהדהד בלילה הירושלמי, הפכו בסיסי הצבא המצריים למרקחה. ליד מכשיר האלחוט תקתקו קַשרים אדומי עיניים את "פקודת הקרב מס' 1" עליה חתם עאמר לפני שעות אחדות:
דרגת הכוננות בצבא תועלה לדרגה העליונה, החל מיום 15 במאי שעה 14:30.
העוצבות והיחידות המוצבות בהתאם לתוכניות המבצעים ינועו במערכיהן הנוכחיים לשטחי הכינוס וההיערכות שנקבעו להן.
הכוחות המזוינים יכונו לשאת בנטל הלחימה בחזית הישראלית, בהתאם להתפתחויות.
בחוצות קהיר, בכבישים בין קהיר לפורט סעיד, לאיסמעיליה ולסואץ, ליד הגשרים שעל התעלה, דהרו מכוניות ואופנועים של שוטרים צבאיים, שהקימו מחסומים לסגירת העורקים לתחבורה אזרחית. לאור פנסי חשמל תודלקו טנקים ומשאיות, תותחים הוצאו מהמחסנים, אלפי חיילים ארזו תרמיליהם. מחר, עם שחר, תינתן פקודת תזוזה.
ואילו ישראל רקדה וצהלה, שאננה וחסרת דאגה.
איתי –
החודש הארוך ביותר
ספר מעולה ומרתק שמצליח לגולל בפני הקורא את ההתרחשויות שהובילו בסופו של דבר למלחמת ששת הימים, בצורה מעניינת וחווייתית. כחובב היסטוריה נהניתי לקרוא ספר שאינו מביא רק את העובדות היבשות אלא מתבל אותן גם בסיפוריהם של אזרחים מן השורה שלכאורה לא היתה להם השפעה גדולה, אבל סיפוריהם מצליחים להמחיש את התחושות והלך הרוח בתקופה הרלוונטית. גם החלטותיהם של הקברניטים מובאות בהקשר רחב של התלבטויות, שיקולים שונים והשפעות שונות. מומלץ.