פרק ראשון
דנטה
החיים משוגעים, מרושעים ויפים – אבל רק אם אנחנו נלחמים חזק מספיק כדי לשאת אותם. היום צפיתי באחי מתחתן עם אהבת חייו. לפני שנתיים לא ידעתי בכלל שלוקה קיים, וגם דומיניק, אבל עכשיו אני לא זוכר את חיי בלעדיהם.
עמדתי ליד לוקה בתפקיד השושבין יחד עם דומיניק, וצפיתי בו מביט באישה שאוהבת אותו בלהט ומבטיח להגן עליה תמיד.
אבל לוקה הוא לא האדם היחיד שמגן עליה עכשיו. היום כולנו התכנסנו כדי לנדור את אותו הנדר בדיוק.
גרטשן התחתנה עם כל המשפחה.
המאפיה היא המשפחה שלנו. עורק החיים שלנו. המורשת שלנו.
אני, דומיניק, לוקה – אנחנו אחים בדם בזכות אבינו, אבל אנטוניו, ניקו, וינצ'נזו ומתאו – הם אחים שלנו בזכות הדם ששפכנו יחד.
שישתנו עומדים עכשיו לצידו של לוקה בידיעה שמה שיקר לו הפך עכשיו חשוב לא פחות עבורנו.
זאת דרכנו.
חשוב מכך, זאת הדרך שלי, כראש המשפחה הזאת.
אני מטה את הסנטר, נושף מבין שפתיי ענני עשן סמיכים. אנחנו יושבים עכשיו בחוץ סביב שולחן עטור פרחים מהודרים ונרות, מעשנים סיגרים וצוחקים על הערב הזה.
השמיים אפלים ונטולי כוכבים, אבל במנורות שתלויות מעל ראשינו משתקפות הילות אור זעירות שמפלחות את החושך. הן נראות שלא במקומן – אנחנו רחוקים מכל סוג של קדושה, אם כי למען האמת אפילו השטן היה פעם מלאך.
אני מסתכל סביבי בפטיו ומבעד לקיר הזכוכית שמפריד בינינו לבין המסיבה שבפנים. לוקה דאג שיקשטו את הפאב הזה בהידור, לא שנדרשה לכך עבודה מרובה – בצ'ארלי'ז יש אווירה סקסית שמתאפשרת בעזרת מוזיקת ג'אז וויסקי משובח.
לא הופתעתי כשלוקה הודיע שיערוך כאן את קבלת הפנים שלו. המקום הזה משמעותי עבורו ועבור גרטשן. אומנם חשבתי שהפאב הזה הוא עסק מצוין עבורנו, אבל אני די בטוח שהוא קנה את המקום עבורה, או לפחות בזכותה.
כי זה מה שגברים עושים.
אנחנו אוספים את מה שאנחנו רוצים שאף אחד אחר לא ייגע בו. אנחנו חמדנים מטבענו ומקפידים להחזיק בבעלותנו את כל הדברים שחומקים מאיתנו, את האוצרות היפים שאנחנו חומדים. בין אם זה כסף, כוח או נשים, הטבע שלנו אומר לנו שלעולם לא יהיה לנו מספיק.
והרצון הזה הופך גברים בעלי מוסר גמיש למסוכנים. כי אהבה היא הרגש האחר היחיד, נוסף על שנאה, שיכול להרוס גברים כמונו וגם לספק לנו מטרה. ברגע שאנחנו מרגישים אחד מהרגשות האלה עמוק בליבנו, לעולם לא נשבע ממנו.
אני אדם שנושא באחריות שגדולה ממנו עצמו. בשבילי, אהבה היא מיתוס, אבל שנאה... כן, מהדבר הזה יש לי בשפע.
״לאשתך יש כמה חברות לוהטות, לוקה. אני מסתובב כאן עם זקפה קבועה,״ מתאו מעיר ליד השולחן ומסדר את הבליטה במכנסיים, וכולנו צוחקים.
״שמור אותו במכנסיים, אנחנו לא בכנסייה.״ אני מזהיר ואז מסתכל על לוקה. ״אני עדיין לא מאמין שהברזת ממסיבת הרווקים של עצמך.״
הוא מגיב במשיכת כתף אדישה ולוגם מהמשקה שלו. מבטי נודד פנימה, חזרה לזאת שבה ננעץ במשך רוב הערב: שרה לונדון, הבחורה השובבה והחטובה בעלת שיער העורב שמנהלת את הכנסייה, מועדון הלילה היוקרתי שלי ושל אחיי, דומיניק ולוקה.
נמשכתי אל שרה מהרגע הראשון שראיתי אותה. אי אפשר שלא להימשך אליה. היא מדהימה. אישה יפהפייה שמסתתרת מאחורי חיוך מנומס ועיניים שלא מסגירות דבר.
אני בוהה בה והמחשבות שלי מתחילות לנדוד. אני שואף עוד שאיפה מהסיגר, תוהה אם שרה אוהבת סקס קשוח או עדין. אם היא אוהבת שמרתקים אותה למקום וקושרים אותה או שאולי היא אוהבת לכרוע.
אני מדמיין אותה על הברכיים, ממתינה למרגלותיי, והזין שלי מתנפח בתוך המכנסיים.
לוקה קולט אותי, והוא דוחף את דום במרפקו כדי להסב את תשומת ליבו. פניו של דום פונות לעברי, והוא מכה אותי בעורף.
״היא כמו אחותנו,״ הוא נוהם.
אני מגרד בראש וצוחק. ״אז אני רוצה לזיין את אחותנו.״
אנטוניו יורק את הבירה שלו וכולנו מייללים מרוב צחוק. לוקה דוחף אותי ואני מגחך ושוב שואף מהסיגר.
״היא שווה רצח. אני אמור להתעלם מזה?״ אני מתלונן בצחוק בפני מתאו, שמושך בכתפיו באהדה ושוב צוחק.
דלת הזכוכית נפתחת ובלייר, אחת מחברותיה של גרטשן, משרבבת את ראשה אל מאורת הגברים שלנו.
״חברים, הכלה רוצה את החתן שלה. יש לכם עשר דקות להתקפל.״
בלייר לוהטת בדרך מתוחכמת יותר, תרבותית. לא הטיפוס שלי. אני אוהב אותן קצת מלוכלכות והעיניים הכחולות שמציצות אליי מאחורי בלייר כאילו קוראות לחלק הזה שבי. שרה אולי נראית מתוקה, אבל היא בשום פנים ואופן לא מתוקה. אני מרגיש את זה.
״אה, אני מוכן לקפל את עצמי בשמחה, אלא אם כן את מעדיפה שאקפל משהו אחר...״ מתאו מפלרטט עם בלייר, וכולנו זורקים עליו מפיות, קרח וכל מה שבא ליד בתגובה לדבריו, אבל בלייר רק צוחקת.
״שמור אותו לעצמך, יפיוף. מה אתה, תינוק?״ היא אומרת כששרה נעמדת לצידה, עיניה מופנות אליי וחיוך שובב עולה על שפתיה.
״רק אם תיתני לי לינוק.״ מתאו מרים גבה, ווינצ'נזו דוחף אותו בכתפו, אבל בלייר מגחכת בשובבות.
היא מתקרבת, תופסת אותו בשיער ומושכת חזק את ראשו לאחור. היא מקרבת את השפתיים שלה לשפתיו, מרחפת מעליהן, בקושי נוגעת ומגרגרת, ״אתה לא יכול להתמודד איתי. תבוא אליי שוב כשיהיה לך מה להציע, וכדאי שתבוא עם יכולות מרשימות יותר, כי אני לא נותנת הזדמנות שנייה.״
אני מסתכל על אנטוניו וזוקר גבה. הוא רועד מרוב צחוק. בלייר משחררת את הראש של מתאו בטלטול קל ונכנסת חזרה פנימה, אבל שרה מתעכבת לרגע ליד הדלת ומסתכלת עליי. אנטוניו שולח אליה יד, אבל היא נרתעת לאחור לפני שהוא נוגע בידה ומרימה גבה בהפתעה.
אני מתקשה להסתיר את החיוך שעולה על פניי.
״מה את אומרת, יפיופה, תשמרי לי ריקוד?״ אנטוניו שואל בקול חלקלק.
אני מביט בה, סקרן לשמוע את תשובתה, אבל כשהמבט שלה מזנק אל פניי, אני מכניס את הסיגר בין שפתיי ושואף כמה שאיפות מהירות, מטלטל קלות את הראש, והיא נושכת את שפתה התחתונה.
שרה מחזירה את מבטה אל אנטוניו ומהנהנת. פאק. אישה קטנה ושובבה.
אם ככה את רוצה לשחק... תתכונני, מהממת.
מתאו פונה לקבוצה ונושך את אגרופו. ״אני חושב שזה עתה פגשתי את גברת פְּרוֹזי העתידית.״
שאגות צחוק שוב נשמעות סביב, אבל הפעם אני לא מצטרף. אני עסוק מדי בצפייה בשרה חוצה את החדר לכיוון הבר. התחת הזה הוא צרה צרורה. לעזאזל, אני רוצה את הצרה הזאת. ממש.
״בואו נלך לפני שגרטשן תהרוג אותנו,״ ניקו צוחק.
כולנו קמים ומכפתרים את הז'קטים שלנו כדי לחזור פנימה, אבל לפני שאנחנו נכנסים אני פונה אל אנטוניו.
״שרה מחוץ לתחום,״ אני אומר ומצביע עליה. ״היא שום דבר בשבילך. ברור?״
״כשמש,״ אנטוניו צוחק וממשיך ללכת לכיוון הבר.
רק אני עוזב עם האישה הזאת הלילה. מי שינסה להחליף אותי יצא מכאן בארון מתים, כי אני רוצה אותה ואני מתכוון להיות מי שאחראי על כל ההנאות הקטנות שלה הערב.
שרה שותה את כוס היין השלישית שלה בחצי השעה האחרונה. ראיתי אותה מדברת בנימוס עם כל מי שניגש אליה ומסרבת לכל גבר שהציע לה לרקוד.
אבל החלק האהוב עליי הוא איך שהיא תמיד מוצאת את עיניי בחדר אחרי שהיא עושה זאת, כמו מבקשת את אישורי, ובכל פעם אני נותן אותו בקריצה. אני אוהב את המשחק הקטן הזה שאנחנו משחקים. את ההבנה השקטה שאנחנו מבססים בינינו.
כלום לא קורה ללא אישורי.
דומיניק ניגש אליי עם אשתו דרו וטופח על גבי. ״אנחנו זזים, אח. הבחורה שלי עייפה.״
אני מהנהן ורוכן לנשק את לחיה של דרו. ״חלומות פז, יפהפייה. תדאגי שהבחור שלך יטפל יפה בילדודס הלילה.״
היא מחייכת אליי, לוחצת בחום את זרועי ומציצה לרגע בשרה מעבר לכתפה. ״תפסיק לבהות בה, דנטה, ולך כבר לדבר איתה. חשבתי שיש לך את זה.״
צחוק מרעיד את החזה שלי, ודום תופס את דרו – שצווחת ומכסה את פיה המצחקק. הוא מקיף את המותניים שלה ומניף אותה באוויר.
אני מניד בראשי, עדיין מחייך, ״צאו כבר... לכו הביתה, רק צרות אתם עושים.״
הוא מניח אותה חזרה ומטלטל את ראשו לעברי, דרו כורכת את זרועותיה סביב מותניו והם יוצאים אל המכונית שממתינה להם.
אני מקרב את הוויסקי לפי ומניח למשקה הקריר להחליק לי בגרון, העיניים שלי סורקות שוב את החדר. אין שרה.
היא נעלמה.
ראשי מתרוצץ סביב באופן בולט יותר, מחפש, ואז אני רואה בחטף את השמלה הכסופה מסתובבת בפינה לעבר השירותים, עיניה מוצאות אותי והיא עוצרת כדי לוודא שאני רואה אותה.
המחשבה למשוך אותה לפינה חשוכה כשכולם במרחק יריקה מאיצה ברגליי ואני פונה לעברה, חדור מטרה.
אני לא חושב פעמיים כשאני עובר את הפינה אל המסדרון החשוך והריק, היד שלי אוחזת בפינת הקיר, אבל כפות רגליי מאיטות כשחשכה עוטפת אותי.
האור היחיד שמאיר את החלל מגיע מתא שירותים שהדלת שלו פתוחה מעט, כך שאני רואה אותה עומדת באזור הכניסה לשירותי הנשים.
אני מתקדם עוד קצת, נשען בכתפי על הקיר ומתבונן בעניין.
היא עומדת מול הדום עגול מרופד בבד קטיפה ורוד שמוצב במרכז החדר. כף רגלה מונחת עליו, עם נעל בעקב גבוה, ושמלת השסע שלה חושפת ירך. יד אחת שלה מונחת על הרגל כשהיא מסדרת את הביריות.
חתיכת מראה מלבב.
הזין שלי מתחיל להתעבות, ואני מושיט יד כדי לסדר אותו ולשחרר את הלחץ במכנסיים.
שרה מסדרת את שערה המבריק והחלק מעבר לכתפה, מסובבת מעט את הראש ומסתכלת ישר עליי. מבטה עובר אל היד שלי שעדיין נמצאת על הזין, והחיוך הכי סקסי עולה על שפתיה.
הכול נעצר.
כל המחשבות שלי.
כל הצלילים.
כל הנשימות שאני נושם.
כולם נעצרים.
הדבר היחיד שאני רואה, שומע ומרגיש הוא שרה.
אני רואה את הידיים שלה נשלחות אל הקרסול. שומע את הצליל הקלוש של קצות אצבעותיה המטפסות לאורך רגלה על הבד השקוף שמכסה את עורה הרך. אני מרגיש את החשק שלה, את תשוקתה, את הפאקינג אתגר שהיא מציבה.
ידיה של שרה נעצרות על הירך, ועיניי נסחפות חזרה אל פניה, מעריכות את ההצגה. היא מורידה את הרגל מההדום ומסתובבת לאט עד שהיא עומדת בפניה אליי ואז הולכת לעבר הדלת.
ברגע שהיד שלה נוחתת על הידית היא מלקקת את שפתה התחתונה וגוררת אותה אל בין שיניה. ״תודיע לי כשיימאס לך רק להסתכל.״
הפה שלי נפתח, אבל לפני שאני מספיק לענות הדלת נסגרת ישר בפניי המחייכות.
פאק. אני אכבוש את הבחורה הזאת הערב.
אני מסתובב ונאנק, מעיף מבט אל הזין הזקור למחצה ומנענע את הראש, ולאחר מכן יוצא שוב כדי להיפרד מכולם.
הגיע הזמן ששרה ואני נכיר זה את זה מקרוב.
אורית פורוין-גבעולי (בעלים מאומתים) –
הטוב מבין השלושה, סוף סוף קצת מתח ומעניין וגם קטעי המין יותר מעניינים. אבל עדיין סיפור אהבה מוגזם ,דביק ולא פורפורציונלי.