1
עידן החרדה
למראית עין חיינו הם ניצוץ אור בין חשכה נצחית אחת לאחרת, ואם לא די בכך גם המרווח בין שני הלילות הללו אינו יום בהיר מעננים, כי ככל שאנחנו מסוגלים להרגיש יותר תענוג, כך אנחנו רגישים יותר לכאב – והכאב תמיד איתנו, בין שברקע ובין שבחזית. כדי שהקיום הזה ייראה לנו כדאי, התרגלנו להאמין שהוא מכיל יותר מהנראה לעין – שאנחנו חיים בשביל עתיד הנמצא מעבר לחיים האלה. כי מראית העין לא נראית הגיונית. אם נגזר על החיים שלנו להסתיים בכאב, בחוסר שלמות וברִיק, הם עלולים להיראות כמו חוויה אכזרית וחסרת תוחלת ליצורים שנולדו להיגיון, לתקווה, ליצירה ולאהבה. האדם, שהוא יצור תבוני, רוצה למצוא היגיון בחייו, ומתקשה למצוא אותו, אלא אם כן הוא יוצא מנקודת הנחה שיש דברים נסתרים ממנו – אלא אם כן יש סדר נצחי וחיי נצח מאחורי החוויה הלא-ודאית והרגעית של חיים ומוות.
ייתכן שלא יסלחו לי על הצגת נושאים כבדי משקל בקלות דעת, אבל הניסיון למצוא היגיון בתוהו ובוהו של החוויה מזכיר לי את התשוקה הילדותית שלי לשלוח למישהו חבילת מים בדואר. הנמען מתיר את החוט ומשחרר את השיטפון על ברכיו. אבל למשחק הזה אין סיכוי לעבוד מכיוון שאי אפשר לעטוף חצי ליטר מים בנייר. אמנם יש סוגי נייר שאינם מתפוררים מרטיבות, אבל הבעיה היא לסדר את המים ולקשור את החוט בלי לפוצץ את החבילה.
ככל שהאדם מנסה יותר לפתור בעיות בפוליטיקה וכלכלה, באמנות, בפילוסופיה ובדת, כך מתגבר הרושם שאנשים מוכשרים מאוד שוחקים את הכישרונות שלהם במטלה הבלתי אפשרית וחסרת התוחלת, בניסיון להכניס את מי החיים לחבילות מסודרות וקבועות.
יש סיבות רבות לכך שהעובדה הזאת אמורה להיות ברורה בייחוד לאדם החי כיום. אנחנו יודעים הרבה כל כך על ההיסטוריה, על כל החבילות שנקשרו ושהתפרקו. אנחנו יודעים כל כך הרבה פרטים על בעיות החיים שאי אפשר לפשט ושנראות היום מסובכות וחסרות צורה יותר מתמיד. יתרה מכך, המדע והתעשייה הגבירו כל כך את הקצב ואת האלימות של החיים שנדמה כי החבילות שלנו מתפרקות מהר יותר ויותר כל יום.
קיימת הרגשה שאנחנו חיים בתקופה של חוסר ביטחון לא רגיל. במאה השנים האחרונות התפרקו מסורות ממוסדות רבות כל כך מקדמת דנא – מסורות של משפחה ושל חיי חברה, של ממשל, של סדר כלכלי ושל אמונה דתית. ככל שהשנים עוברות, נדמה שיש פחות ופחות סלעים שאנחנו יכולים להיאחז בהם, פחות ופחות דברים שאנחנו יכולים להתייחס אליהם כאל נכונים, אמיתיים וקבועים.
יש הרואים בכך השתחררות מבורכת מכבלי הדוֹגמה המוסרית, החברתית והרוחנית. לאחרים זאת נראית פרצה מסוכנת ומפחידה שעלולה לפגוע בהיגיון ובשפיות ולהטביע את האדם בתוהו ובוהו ובייאוש. לרוב בני האדם תחושת השחרור המיידית מולידה אולי חדווה קצרה, אך לאחריה באה חרדה עמוקה ביותר. כי אם הכול יחסי, אם החיים הם מבול נטול צורה או מטרה ששום דבר פרט לשינוי עצמו לא יכול להחזיק בו מעמד, הם נראים "חסרי עתיד" ולכן חסרי תקווה.
נראה שבני האדם מאושרים רק כל עוד יש להם עתיד שהם יכולים לשאת אליו עיניים – בין שיהיה זה "כיף" בעתיד הנראה לעין ובין שחיי נצח לאחר המוות. מסיבות שונות, יותר ויותר אנשים מתקשים להאמין באפשרות השנייה. אולם לאפשרות הראשונה יש חיסרון, כי כשה"כיף" הזה יגיע, יהיה קשה ליהנות ממנו לגמרי בלי הבטחה שעוד כיף כזה עומד להגיע. אם אושר תלוי בציפייה למשהו, נגזר עלינו לרדוף תמיד אחרי חזיון תעתועים החומק מאחיזתנו, עד שהעתיד, ואנחנו, נעלמים אל חשכת המוות.
למען האמת, העידן שלנו אינו מתאפיין בחוסר ביטחון יותר מעידנים אחרים. עוני, מחלות, מלחמות, שינוי ומוות אינם חדשים. גם בזמנים הטובים ביותר לא היה ה"ביטחון" אלא אשליה זמנית. אולם היה אפשר להקל את חוסר הביטחון של החיים באמצעות אמונה בדברים יציבים ששום פורענות לא תוכל לפגוע בהם – באלוהים, בנשמתו הנצחית של האדם וביקום הנשלט על ידי החוקים הנצחיים של הצדק.
היום אמונות כאלה נדירות אפילו בחוגים דתיים. אין מעמד חברתי שהשכלה מודרנית נגעה בו ולא הותירה עקבות כלשהם של ספק. מובן מאליו שבמאה העשרים החליפה סמכות המדע את סמכות הדת בדמיון הפופולרי, ושספקנות, לפחות בעניינים רוחניים, נעשתה רווחת יותר מאמונה.
דעיכת האמונה הופיעה בזכות הטלת הספק והחשיבה הקפדנית והאמיצה של מדענים ופילוסופים אינטליגנטיים ביותר. מונעים על ידי קנאות ויראת כבוד לעובדות, הם ניסו לראות, להבין ולהכיר בחיים כהווייתם, ללא תקוות שווא. אך על אף כל מה שעשו כדי לשפר את תנאי החיים, תמונת היקום שבראו משאירה בסופו של דבר את הפרט נטול תקווה. מחיר הניסים שלהם בעולם הזה היה היעלמות העולם הבא, ועולה השאלה: "מה תּוֹעֶלֶת תִּצְמַח לְאָדָם אִם יַרְוִיחַ אֶת כָּל הָעוֹלָם וְיַפְסִיד אֶת נַפְשׁוֹ?". ההיגיון והתבונה מניחים את הדעת, אך הלב נהיה רעב. כי הלב למד להרגיש שאנחנו חיים בשביל העתיד. ייתכן שלאט־לאט ייתן לנו המדע עתיד טוב יותר – לכמה שנים. ואז החיים של כל אחד מאיתנו יסתיימו, הכול יסתיים; גם אם נדחה את הקץ – כל דבר מורכב חייב להתפרק מתישהו.
על אף כמה דעות מנוגדות, זאת עדיין נקודת המבט של המדע. בחוגי ספרות ודת מניחים עכשיו לעיתים קרובות שהקונפליקט בין מדע לאמונה הסתיים. יש אפילו מדענים אופטימיים למדי המרגישים שכשהפיזיקה המודרנית תנטוש את המטריאליזם הגס שלה, ייעלמו הסיבות העיקריות לקונפליקט הזה. אולם לא כך הדבר. ברוב מרכזי הלמידה הגדולים שלנו אלו שעניינם ללמוד את המשמעויות המלאות של המדע ושל שיטותיו רחוקים יותר מתמיד ממה שהם תופסים כנקודת מבט דתית.
פיזיקה גרעינית ויחסיות אכן נטשו את המטריאליזם הישן, אבל עכשיו הן דוגלות בתפיסות על היקום שיש בהן אפילו פחות מקום לרעיונות של תכלית או תוכנית אבסולוטית. המדען המודרני אינו תמים עד כדי כך שיכחיש את קיום האלוהים משום שאי אפשר לראות אותו בטלסקופ או את קיום הנשמה משום שאי אפשר לחשוף אותה באזמל. הוא פשוט מציין שרעיון האלוהים איננו הכרחי מבחינה לוגית. הוא אפילו מטיל ספק בכך שיש לרעיון הזה איזושהי משמעות. רעיון האלוהים אינו עוזר לו להסביר שום דבר שהוא איננו יכול להסביר בדרך פשוטה יותר.
הוא טוען שאם הכול קורה בהשגחה ובשליטה של אלוהים, אין למעשה לרעיון הזה שום משמעות. כשאומרים שהכול נוצר ונשלט על ידי אלוהים, כאילו אומרים "הכול למעלה" – ואין לכך שום משמעות. הרעיון הזה אינו עוזר לנו לחזות תחזיות בעלות תוקף, ולכן מנקודת מבט מדעית אין לו ערך. ייתכן שמדענים צודקים מהבחינה הזאת, וייתכן שהם טועים. מטרתנו איננה להתווכח על הנקודה הזאת. עלינו רק לציין שלספקנות הזאת יש השפעה עצומה ושהיא קובעת את מצב הרוח השולט בתקופתנו.
המדע בעצם אמר: אנחנו לא יודעים ולא יכולים לדעת בוודאות אם אלוהים קיים. אנחנו לא יודעים שום דבר שמצביע על כך שהוא קיים, ולכל הטיעונים לקיומו אין משמעות לוגית. אכן אין שום דבר שיוכיח שאין אלוהים, אבל נטל ההוכחה נופל על כתפיהם של הוגי הרעיון. המדענים יאמרו שאם אתה מאמין באלוהים, אתה עושה זאת על יסוד רגשי בלבד, בלי להתבסס על היגיון ועל עובדות. למעשה, ייתכן שזה אתאיזם. להלכה, זאת פשוט אגנוסטיות. כי מהותה של הכנות המדעית היא שאתה לא מעמיד פנים שאתה יודע מה שאתה לא יודע, ומהותה של השיטה המדעית היא שאתה לא מניח הנחות שאי אפשר לבחון.
התוצאה המיידית של הכּנוּת הזאת הייתה מטרידה מאוד ומדכאת. כי נראה שהאדם אינו יכול לחיות ללא מיתוס, ללא האמונה שלשגרה ולעבודה השחורה, לכאב ולפחד שבחיים האלה יש משמעות ומטרה. בבת אחת מיתוסים חדשים נוצרים – מיתוסים פוליטיים וכלכליים שיש בהם הבטחות מופרזות לעתיד הטוב ביותר בעולם הזה. המיתוסים האלה נותנים לאינדיבידואל תחושת משמעות מסוימת בכך שהם מכלילים אותו במאמץ חברתי רחב שבו הוא מאבד משהו מתחושות הריקנות והבדידות שלו. ובכל זאת, האלימות של הדתות הפוליטיות האלה מסגירה את החרדה שבבסיסן – שהרי הן מורכבות מאנשים המצטופפים יחד בחשכה וצועקים כדי לאזור אומץ.
כאשר מתעורר חשד שדת היא מיתוס, כוחה נעלם. ייתכן שהאדם זקוק למיתוס, אבל הוא אינו יכול לרשום לעצמו אחד במודע כאילו הוא לוקח כדור נגד כאב ראש. מיתוס יכול "לעבוד" רק כשמאמינים שהוא אמיתי, והאדם אינו יכול להשלות את עצמו לזמן רב במודע ובכוונה.
נראה שאפילו סניגוריה המודרניים הטובים ביותר של הדת מתעלמים מהעובדה הזאת. כי הטיעונים המשכנעים ביותר שלהם למעין חזרה לדת הם אלו שמראים את היתרונות החברתיים והמוסריים של אמונה באלוהים. אבל אין זאת הוכחה שאלוהים קיים. לכל היותר זאת הוכחה לכך שאמונה באלוהים מביאה תועלת. אילו אלוהים לא היה קיים, צריך היה להמציא אותו; אולי. אבל אם לציבור יש חשד כלשהו שהוא אינו קיים, ההמצאה מיותרת.
זאת הסיבה שבחזרה הנוכחית לדת בקרב חוגים אינטלקטואליים מסוימים יש משהו חלול. היא ברובה אמונה בלהאמין יותר מאשר אמונה באלוהים. הניגוד בין המאמין המודרני חסר הביטחון, הנוירוטי והמשכיל, ובין המאמין המיושן השלֵו והמכובד הופך את האחרון לאדם שיש לקנא בו. אבל הפיכת נוכחותה או היעדרותה של נוירוזה לאבן הבוחן של האמת היא יישום שגוי של הפסיכולוגיה. וכן הטענה שאם פילוסופיה של אדם עושה אותו נוירוטי, היא חייבת להיות שגויה. זה כמו לומר: "רוב האתאיסטים והאגנוסטים הם נוירוטים, ואילו רוב הקתולים הפשוטים שמחים ושלווים. לכן הדעות של הקודמים שגויות ושל האחרונים נכונות".
גם אם ההבחנה הזאת נכונה, הטענה המבוססת עליה אבסורדית. כמוה כהיקש הבא: "אתה אומר שיש שריפה במרתף. אתה מוטרד מכך. משום שאתה מוטרד, ברור שאין שריפה". האגנוסטי, הספקן, הוא נוירוטי, אבל אין זאת עדות על כך שהפילוסופיה שגויה; זאת עדות לכך שיש עובדות שהוא לא יודע איך להתאים את עצמו אליהן. האינטלקטואל המנסה להימלט מנוירוזה באמצעות בריחה מהעובדות, בסך הכול פועל על פי העיקרון ש"כשבּוּרות היא ברכה זו כסילות להיות חכם".
כשאמונה בנצחי נעשית בלתי אפשרית ונשאר רק התחליף העלוב של אמונה בלהאמין, אנשים מחפשים את האושר בתענוגות הזמן. ואף על פי שהם מנסים לקבור זאת במעמקי תודעתם, הם נותרים מודעים לחלוטין לכך שהתענוגות הללו חולפים. יש לכך שתי תוצאות. מצד אחד קיימת החרדה שאולי הם מפספסים משהו, כך שהתודעה מרפרפת בעצבנות ובתאוותנות בין תענוגות, בלי למצוא שלווה וסיפוק אף לא באחד מהם. מצד אחר, התסכול מן הצורך לרדוף תמיד אחר טוב עתידי במחר שלעולם אינו מגיע ובעולם שהכול חייב להתפורר בו גורם לאדם לתהות "מה הטעם".
בשל כך העידן שלנו הוא עידן של תסכול, חרדה, סערת נפש והתמכרות. עלינו לתפוס איכשהו מה שאנחנו יכולים כל עוד אנחנו יכולים ולהדחיק את ההכרה בכך שהכול חסר תוחלת וחסר משמעות. להתמכרות הזאת אנחנו קוראים הסטנדרט הגבוה של החיים שלנו, גירוי חושים אלים ומורכב, שגורם לחושים להיות פחות ופחות רגישים ולכן להזדקק ליותר ויותר גירוי. אנחנו משתוקקים להסחת דעת – פנורמה של מראות, צלילים וריגושים – ולדחוס כמה שיותר גירוי בתקופה הקצרה ביותר האפשרית.
כדי לתחזק את ה"סטנדרט" הזה רובנו היינו מוכנים להשלים עם חיים שמורכבים בעיקר מעבודות משעממות, כדי להרוויח את האמצעים שיאפשרו לנו למצוא הפוגה מהשיעמום בתענוגות אינטנסיביים ויקרים. ההפוגות האלה אמורות להיות החיים האמיתיים, התכלית האמיתית שהרע ההכרחי של העבודה הוא רק הדרך אליה. או שאנחנו מדמיינים שההצדקה לעבודה כזאת היא בטיפוח משפחה שתמשיך לעשות בדיוק אותו דבר, כדי לטפח עוד משפחה... וכך עד אין סוף.
זאת לא קריקטורה. זאת המציאות הפשוטה של מיליוני חיים, שגרה מוכרת כל כך עד שאנחנו כמעט לא צריכים להתעכב על הפרטים, לבד מלציין את החרדה ואת התסכול של מי שמשלימים איתה כי אין להם מושג מה לעשות.
אבל מה עלינו לעשות? ככל הנראה יש שתי חלופות. הראשונה היא לגלות, בדרך זו או אחרת, מיתוס חדש או להחיות באופן משכנע מיתוס ישן. אם המדע לא יכול להוכיח שאין אלוהים, אנחנו יכולים להאמין בסיכוי הקלוש שאולי הוא בכל זאת קיים. נראה שאין לנו מה להפסיד מהימור כזה, כי אם המוות הוא ממילא הסוף, לעולם לא נדע שהפסדנו. אבל ככה לא נזכה באמונה מלאת חיים כי אנחנו כאילו אומרים "כיוון שכל העניין במילא חסר תוחלת, בואו נעמיד פנים שהוא לא". החלופה השנייה היא לנסות להכיר בעצב בעובדה שהחיים הם "מעשייה מִפֶּה של מפגר", לעבוד עם מה שיש ולתת למדע ולטכנולוגיה לשרת אותנו טוב ככל האפשר במסענו מלא כלום ללא כלום.
אולם אלה אינם הפתרונות היחידים. אנחנו יכולים להתחיל בהכרה באגנוסטיקה של המדע הביקורתי. אנחנו יכולים להודות בכנות שאין לנו שום בסיס מדעי לאמונה באלוהים, בחיי נצח או בדברים מוחלטים. אנחנו יכולים להימנע מכול וכול מהניסיון להאמין, ולקבל את החיים בדיוק כפי שהם ולא יותר. מנקודת מוצא זו יש דרך חיים אחרת שאינה דורשת לא מיתוס ולא ייאוש. אבל היא דורשת מהפכה מוחלטת בהרגלי החשיבה וההרגשה שלנו.
המהפכה הזאת יוצאת דופן בכך שהיא מגלה את האמת שמסתתרת מאחורי המיתוסים של הדת המסורתית ושל המטפיזיקה. היא אינה מגלה אמונות אלא מציאויות ממשיות התואמות באופן לא צפוי לרעיונות של אלוהים ושל חיי נצח. יש סיבות להניח שמהפכה מהסוג הזה הייתה המקור לכמה מהרעיונות הדתיים המרכזיים, והיא עומדת ביחס אליהם כמו מציאות ביחס לסמל וסיבה ביחס לתוצאה. הטעות הנפוצה במסורות דתיות רגילות היא לבלבל את הסמל עם המציאות, להסתכל על האצבע המורה על הדרך ולמצוץ אותה כדי להתנחם במקום לעקוב אחריה. רעיונות דתיים הם כמו מילים – שאינן מועילות במיוחד ולעיתים קרובות מטעות, אלא אם כן אתה מכיר את המציאויות הממשיות שהן מתייחסות אליהן. המילה "מים" היא אמצעי תקשורת שימושי בין אלו המכירים מים. וכך גם המילה והרעיון הנקראים "אלוהים".
אינני רוצה להישמע מסתורי או לטעון ל"ידע נסתר". המציאות התואמת ל"אלוהים" ול"חיי נצח" היא כנה, פשוטה וגלויה לכול. אבל כדי לראות אותה יש צורך בתיקון של התודעה בדיוק כפי שיש לפעמים צורך בתיקון של העיניים כדי להיטיב לראות.
האמונה דווקא מקשה על גילוי המציאות הזאת, בין שאדם מאמין באלוהים ובין שהוא מאמין באתאיזם. אנחנו חייבים לעשות הפרדה ברורה בין אמונה (belief) לאמון (faith), משום שבשימוש הרווח המילה "אמונה" מסמנת כמעט את ההפך מאמון. המילה "אמונה" כמו שאני משתמש בה כאן, פירושה ההתעקשות שהאמת היא מה שהאדם מקווה שהיא תהיה. המאמין יפתח את תודעתו לאמת רק בתנאי שהיא מסתדרת עם הרעיונות והתקוות שהיו לו מראש. אמון לעומת זאת הוא פתיחת תודעה חסרת סייגים לאמת, למה שיתגלה שהיא. לאמון אין דעות קדומות; זוהי צלילה אל הלא־ידוע. אמונה נאחזת, אבל אמון משחרר. במובן הזה של המילה, אמון הוא הסגולה המהותית של המדע, וכן של כל דת שאיננה הונאה עצמית.
רובנו מאמינים כדי להרגיש בטוחים, כדי להרגיש שלחיים הפרטיים שלנו יש ערך ומשמעות. אמונה הפכה אפוא לניסיון להיאחז בחיים, לתפוס ולשמור אותם בשביל עצמנו. אבל אי אפשר להבין את החיים ואת המסתורין שלהם כל עוד מנסים לאחוז בהם. איננו יכולים לאחוז בהם, בדיוק כפי שאיננו יכולים לקחת נהר בתוך דלי. אם ננסה ללכוד מים זורמים בדלי, ברור שאנחנו לא מבינים את מהות העניין ושתמיד נתאכזב, מפני שבדלי המים אינם זורמים. כדי ש"יהיו לנו" מים זורמים עלינו להרפות מהם ולתת להם לזרום. והדבר נכון גם בנוגע לחיים ובנוגע לאלוהים.
השלב הנוכחי במחשבה האנושית ובהיסטוריה בשל במיוחד ל"הרפיה" זו. התודעות שלנו הוכנו לכך כשהאמונות שחיפשנו בהן ביטחון התמוטטו. בהתאם למסורות דתיות מסוימות (אפילו שזה נשמע מוזר), היעלמותם של הסלעים הישנים והמוחלטים אינה אסון, אלא ברכה. היא כמעט מחייבת אותנו להתייצב מול המציאות בראש פתוח, ואנחנו יכולים לפגוש את אלוהים רק כשהראש שלנו פתוח בדיוק כפי שאנחנו יכולים לראות את השמיים רק דרך חלון נקי; לא נוכל לראות את השמיים אם צבענו את הזכוכית בצבע כחול.
אבל אנשים "דתיים" המתנגדים לגירוד הצבע מהזכוכית, המסתכלים על הגישה המדעית בפחד ובחשדנות ומבלבלים בין אמון לבין דבקות ברעיונות מסוימים, מחמיצים את חוקי החיים הרוחניים שהם עשויים למצוא אפילו במסורות שלהם עצמם. מחקר זהיר של הדת ההשוואתית והפילוסופיה הרוחנית מגלה כי נטישה של האמונה, של האחיזה בחיי נצח ושל כל ניסיון להימלט מן המוות, היא שלב רגיל ונורמלי בדרך הרוח. למעשה זהו "עיקרון ראשוני" כל כך של החיים הרוחניים עד שהיה אמור להיות ברור מראשיתו, ואחרי ככלות הכול, די מפתיע שתיאולוגים מלומדים יאמצו כל דבר מלבד גישה קואופרטיבית לפילוסופיה הביקורתית של המדע.
אין ספק שהאמונה כי הישועה יכולה להגיע רק דרך מות הצורה האנושית של אלוהים היא "חדשות ישנות". אבל אולי לא קל כל כך לראות שהצורה האנושית של אלוהים איננה רק המשיח ההיסטורי, אלא גם הדימויים, הרעיונות והאמונות במוחלט שהאדם נאחז בהם. זוהי מלוא המשמעות של הדיבֵר "לֹא־תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל־תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת־־וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם".
כדי לגלות את המציאות האולטימטיבית של החיים – המוחלט, הנצחי, אלוהים – חייבים להפסיק לנסות לתפוס אותה כאלילים. האלילים האלה אינם רק דימויים גסים, כמו דימוי של אלוהים כזקן היושב על כס מלכות. אלה האמונות שלנו, הדעות הקדומות שלנו, אשר חוסמות את הפתיחה הבלתי מסויגת של הראש ושל הלב למציאות. השימוש הלגיטימי בדימויים הוא כדי להביע את האמת, ולא כדי להחזיק בה בכוח.
במסורות המזרחיות הגדולות כגון בודהיזם, וְדַנְטָה ודאואיזם ידעו זאת תמיד. העיקרון היה ידוע גם לנוצרים, שכן הוא נרמז מסיפורו של ישו ומתורתו. חייו היו מלכתחילה קבלה מלאה של חוסר הביטחון. "לַשּׁוּעָלִים יֵשׁ מְאוּרוֹת וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם קִנִּים, אֲבָל בֶּן־הָאָדָם אֵין לוֹ מָקוֹם לְהַנִּיחַ אֶת רֹאשׁוֹ". העיקרון הזה אף קשור יותר לעניין אם ישו נחשב אלוהי במובן האורתודוקסי ביותר – כלומר ההתגלמות הייחודית של אלוהים. שכן הנושא הבסיסי של סיפור המשיח הוא ש"הדימוי המפורש" של אלוהים הופך להיות מקור החיים בכך שהוא נהרס. לתלמידיו שניסו להיאחז באלוהותו בצורה של אישיותו האנושית הסביר, "אִם לֹא יָמוּת גַּרְגִּיר הַחִטָּה הַנּוֹפֵל לְתוֹךְ הָאֲדָמָה, הוּא יִשָּׁאֵר לְבַדּוֹ. אֲבָל אִם יָמוּת, יַעֲשֶׂה פְּרִי הַרְבֵּה". ברוח דומה הוא הזהיר אותם, "מוּטָב לָכֶם שֶׁאֵלֵךְ. אִם לֹא אֵלֵךְ, הַמְּנַחֵם לֹא יָבוֹא אֲלֵיכֶם".
מילים אלה חלות יותר מתמיד על נוצרים, ומדברות בדיוק על המצב של ימינו. כי מעולם לא הבנו באמת את ההיגיון המהפכני השוכן תחתן – את האמת המדהימה שמה שהדת מכנה "חזון האלוהים" נמצא בוויתור על כל אמונה ברעיון האלוהים. לפי אותו חוק של מאמץ הפוך, אנחנו לא מגלים את ה"אינסופי" וה"מוחלט" על ידי מאמץ להימלט מן העולם הסופי והיחסי, אלא על ידי השלמה מוחלטת עם מגבלותיו. זה אמנם נשמע פרדוקסלי, אבל אנחנו מגלים את משמעות החיים רק כאשר אנחנו מבינים שאין להם תכלית ומגלים את "המסתורין של היקום" רק כאשר אנחנו משתכנעים שאנחנו לא יודעים עליו כלום. האגנוסטי הרגיל, הרלטיוויסטי או המטריאליסטי, אינו מצליח להגיע לנקודה הזאת משום שהוא אינו עוקב אחר קו המחשבה שלו־עצמו עד הסוף – סוף שיהיה הפתעת חייו. הוא נוטש את האמון, את הפתיחות למציאות, מוקדם מדי ומניח למוחו להתאים את עצמו לדוקטרינה קשוחה. כדי לגלות את המסתורין, את הפלא שמעבר לכל הפלאים, אין צורך באמונה, שכן אנחנו יכולים להאמין רק במה שכבר ידענו, גיבשנו מראש ודמיינו. אבל הגילוי הזה הוא מעבר לכל דמיון. עלינו רק לפתוח מספיק את עיני רוחנו, והאמת תצא לאור.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.