החטאים 2: החטא הבא

1 בלו מקאליסטר סאות'הייבן, מיסיסיפי

דואט הכינור והפסנתר האהוב עליי מתנגן ברקע בעודי מנסה לעבוד. אני מגלה שאני מתקשה יותר ויותר לעבוד ביעילות ללא משרד. איך זה לנסות לעבוד כחוקרת עצמאית מחדר השינה שלי בביתנו השכור? מאתגר.

השיר 'הזמן שנשכח' מתנגן ברקע. הוא מזכיר לי שהן הזמן והן סינקלייר ברקנרידג' לא נשכחו. מפרידים בינינו שלושה חודשים ויותר מששת אלפים קילומטרים, אך זה לא מספיק, מפני שאני חושבת עליו ללא הרף וזו פשוט בעיה מזוינת.

אני מדחיקה את המחשבות על סין ועוברת על תמונות מעבודתי האחרונה כחוקרת פרטית – מקרה מובהק של בעל בוגדני, שאשתו הממורמרת רוצה לתפוס על חם. משטח המגע של המחשב המזדקן שלי נתקע ומריץ את אוסף התמונות המפלילות שברשותי.

"לעזאזל!"

תמונות של בעלה של הלקוחה והמאהבת שלו מתרוצצות מול עיניי, כל תמונה מבזיקה כמו תרחיש מסרט ישן שבו אני כלל לא מעוניינת לצפות פעם נוספת. אני לוחצת בזעם על משטח המגע במאמץ לגרום לו לעצור.

"עצור. עצור. עצור. בן־זונה שכמוך."

סוף כל סוף, לאחר מעט התעללות פיזית, המחשב הנייד מחליט לציית, אך לא לפני שהוא נתקע על התמונה האחת והיחידה שבה אני מצולמת עם סינקלייר ברקנרידג'.

וואו... אם כבר מדברים על צירופי מקרים. יש לי אלפי תמונות במחשב הזה, מה הסיכוי שהוא ייעצר דווקא על התמונה הזאת?

זו קארמה. או מזל רע. אני לא יודעת. אולי היקום רוצה להתעלל בי.

התמונה שמולי צולמה כשרקדנו במהלך טקס החניכה שלי בביתם הכפרי של תיין ואיזבל. אנחנו מוקפים בזוהר רך של אור נרות וסין חופן את פניי בידיו. אני זוכרת את כל מה שקרה באותו הרגע. הוא אמר לי שאני מיוחדת ולאחר מכן הניח נשיקה על מצחי. הוא לא אמר לי שהוא אוהב אותי, אבל אני חושבת שהוא נלחם בניסיון לבטא את שלוש המילים האלה. זיהיתי את המבט בעיניו מאחר שיצא לי לראות אותו בעיניי שלי במשך תקופה מסוימת.

אני נמנעת מלהביט בתמונה הזאת. התבוננות בה שוברת מחדש את הלב הטיפש שלי. אני צריכה לגרור אותה לסל האשפה ולמחוק אותה לצמיתות. אני רוצה, אבל לא יכולה להכריח את עצמי ללחוץ על המקש. נראה שזאת בעיה שכיחה בימים האחרונים.

הייתי על המטוס בדרכי הביתה כשמצאתי את התמונה בטלפון שלי. עדיף לו לא הייתי רואה אותה עד הנחיתה. התמונה של שנינו יחד הכניסה אותי להתקף חרדה עוצמתי במהלך הטיסה. נאלצתי להיכנס לתא השירותים הקטנטן ולהרגיע את עצמי. הייתי בת מזל. ההתקף לא היה קשה במיוחד, אך אין דבר גרוע יותר מתא אטום ללא אוורור הולם כשאת מרגישה כאילו את נחנקת למוות.

צילמתי אלפי תמונות במהלך שהותי באדינבורו. לדעתי יש לי לפחות חמש מאות תמונות של סין – רובן אותנטיות מאוד מאחר שבדרך כלל הוא לא היה מודע לכך שצילמתי אותו. אלה האהובות עליי. אני תמיד הייתי מאחורי המצלמה, אף פעם לא מולה, לכן אנחנו לא מופיעים יחד באף אחת מהן. זאת הסיבה לכך שאני מוקירה את התמונה הזאת. אני אסירת תודה למי שהשתמש בטלפון שלי כדי לתעד את הרגע הזה.

אני נוגעת במסך, מעבירה את אצבעי במורד פניו, אך זה בכלל לא דומה לדבר האמיתי. אני עוצמת את עיניי כדי שאוכל לדמיין את תחושת הזיפים שלו על גבי עורי.

לעתים רחוקות הוא גידל את מה שנחשב בעיניי זקן. הוא תמיד דאג ששיער פניו יהיה קצר ומסודר. ואהבתי את זה, בייחוד כשהוא העביר את פניו במורד גופי רק כדי לשמוע את הצווחות שלי. אך החלק הכי טוב היה כשהוא הזיז את תחתוניי לצד והעביר את סנטרו מעלה ומטה בין רגליי.

"לכל הרוחות, בלו. זה הוא, נכון?" אני נרתעת כשאני שומעת את קולה של אליסון מאחורי כתפי. "זה הגבר שאיתו היית בסקוטלנד."

אני כל־כך טיפשה. אני לא מאמינה שאפשרתי לה להתגנב ולתפוס אותי מביטה בתמונה. הייתי שקועה במחשבות. זה התירוץ היחיד שלי.

אליסון לא מפסיקה לחקור אותי על מערכת היחסים שלי עם סין. לא חשפתי הרבה. מסרתי לה מידע בסיסי בלבד. זאת אומרת שלא סיפרתי לה דבר. אבל אני רוצה. אני צריכה שמישהו יגיד לי שהכאב הבלתי נסבל שבליבי ישכך.

"כן." זה ברק שלי. אני מרגישה אלפי אבנים מוסרות מליבי כשאני מודה בכך.

"לעזאזל. איזה סקוטי חתיך."

"אני יודעת." אני נאנחת ומשעינה את סנטרי על ידי, מביטה בפנים היפות של הגבר היחיד בעולם, מלבד אבי, שהיה מוכן לקבל אותי כמו שאני.

שני גברים. שניהם מכירים את האופל שאני נושאת בתוכי, אך אוהבים אותי בכל מקרה.

איבדתי אחד מהם. אני מאבדת את השני, וזה הורג אותי.

"אלוהים אדירים, בלו. תסתכלי על הצורה שבה הוא מחבק אותך... כאילו את כל העולם שלו. אני לא יודעת איך עזבת אותו."

תופתעי איזה דברים אפשר לעשות כשאת מביטה למוות בעיניים. "העבודה שלי הסתיימה."

"לא סיפרת לי שום דבר עליה. או עליו. זה היה טוב?"

אני נזכרת במילים שאותן אמר כדי לתאר את הרגשתו כשהיינו יחד. "הכי טוב בעולם."

"את לא חושבת שתראי אותו שוב?"

"לא." לא אם אני רוצה להמשיך לחיות.

אני מרגישה את ידה התומכת של אליסון על כתפי. "חבל מאוד, אחותי."

"ספרי לי משהו שאני לא יודעת."

אליסון צונחת על מיטתי. "לפחות עכשיו אני מבינה למה ריחפת בשלושת החודשים האחרונים. גם אני הייתי מתאבלת על אובדנו של החתיך הזה. אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה. את לא יכולה לשבת בבית ולעולם לא לתקשר עם הסביבה."

היא איבדה כל קשר עם המציאות? "אני צריכה להזכיר לך שאף פעם לא תקשרתי עם הסביבה? זה לא חדש בשבילי."

"אבל לפני זה לא ידעת מה את מפסידה. קיבלת טעימה מסקס נהדר. אין דרך חזרה."

"אני לא רוצה סקס נהדר עם אף אחד אחר." אף אחד לעולם לא יגרום לי להרגיש כמו סין. אני בטוחה שזו תהיה בסך הכול אכזבה ואין שום טעם לנסות.

"אני מבינה. את לא צריכה ללכת ולחפש את הגבר הבא שלך כבר הלילה, אבל את כן צריכה לצאת."

מי אמר? "לא, אני לא."

"בבקשה, בלו. הערב אני יוצאת לממפיס עם כמה חברות מהעבודה. אנחנו הולכות לרחוב בייל."

רחוב בייל זאת הגרסה של ממפיס לרחוב בורבון1. הייתי במשימות סיור ברחוב הזה כשעבדתי במשטרה. רק צרות.

"אנחנו נפגשות ב'קויוטי המכוער' בעוד כמה שעות. את תיהני. מבטיחה שאעזור להסיח את דעתך מהחתיך הסקוטי."

אני מפקפקת בכך, אבל אליסון יצאה עם לא מעט גברים. סביר להניח שהיא מכירה את התרופה לטיפול בכאב הזה טוב יותר ממני. "מי בא?" אני לא כל־כך מסתדרת עם אנשים, בייחוד לא עם בחורות טיפשות. אין לי סבלנות אליהן.

"קלנסי ואפריל." היא מונה את הבחורות על אצבעותיה בעודה נוקבת בשמותיהן. "גם ברי, אשלי וכמובן קלי, ואולי עוד אנשים. אני אף פעם לא יודעת עד שאני מגיעה לשם."

אני לא אוהבת לנהל שיחות חולין עם אנשים שאותם אני לא מכירה. לא ניחנתי בכישורי פטפוט. חוץ מזה, יש לי דייט. אני מעבירה את הערב עם המצלמה שלי. אני צריכה לצלם תמונות לתחרות הצילומים שבה אני מתכננת להשתתף. ככל הנראה אליסון רואה שאני מתלבטת.

"אני יודעת שאת לא אוהבת אנשים, אבל הן בסדר. אני מבטיחה."

אחותי לא מבינה כמה מביכות בשבילי יציאות עם אנשים. "אני מעדיפה שיחדירו קיסמים לגלגלי העיניים שלי."

"אוכל לדאוג לזה אם תגידי שאת לא באה."

אני מניחה שאני יכולה לשתות ויסקי עד שהבחורה הרכלנית שבתוכי תשתחרר. "אלך על ג'וני ווקר."

"כן!" אליסון מרימה את אגרופה באוויר. "תהיי מוכנה לצאת בשבע."

* * *

אני לא בטוחה מה חשבתי לעצמי כשהסכמתי לזה. אני דרומית אבל לא כפרית ובמקום הזה יש יותר מדי כובעי ומגפי בוקרים לטעמי. אני לא מעריצה אנשים שיכורים שרוקדים על הבר או שנותנים לזרים לשתות כוסיות מהבטן החשופה שלהם. אני נשבעת שאחטיף לאלי מכות אם גם היא תנסה לעשות את זה. חברותיה החדשות לעבודה של אליסון הן לא הטיפוס שלי. להגנתן ייאמר שלא הרבה אנשים הם הטיפוס שלי. לפחות הן טובות יותר מאלה בעבודתה הקודמת בממפיס.

אני מרימה את כוסי הריקה כשהמלצרית שלנו מגיעה והיא חוזרת עם כוס ג'וני ווקר השלישית שלי להערב. אצטרך לשתות עוד לא מעט כאלה כדי להגיע לרמה סבירה של שכחה בכל הנוגע לסינקלייר ברקנרידג'.

"לכי על זה, אחותי." אליסון מרימה את המשקה שלה באוויר. "לחיי שיכרות ושכחה לגבי..." היא מושכת בכתפיה ומחייכת. "רואה? כבר שכחתי מה אני צריכה לשכוח."

היא שותה הערב קוקטייל לונג איילנד אייס טי כך שהיא כבר שיכורה. אני יודעת זאת לפי צחוקה הפרוע והמעצבן. זה כל־כך טיפוסי לאליסון. יכול להיות שהיא מתכוונת לרופא שביקש ממנה לעשות שלישיה עם גבר אחר? אני צריכה לכסח אותו על כך שפגע באחותי. "את מי את רוצה לשכוח בעזרת האלכוהול?"

היא מנידה בראשה ומכווצת את שפתיה. "אני לא נכנסת לזה, בלו. אנחנו כאן מסיבה אחת בלבד – כדי ליהנות בטירוף. אני מסרבת לדבר על המניאק הזה."

הייתי כל־כך עסוקה בעצמי לאחרונה ששכחתי להתחשב בבעיותיה של אחותי. קרתה לה תקרית מביכה עם הרופא מהמיון שאיתו היא יצאה, מה שהיה מצער נורא מפני שהיא כבר התחילה לבחור שמות לארבעת הילדים שאותם היא תכננה לגדל איתו. היא עזבה את עבודתה כאחות לאחר יותר משנתיים מפני שלא קיבלה קידום, שלו היא הייתה זכאית ללא כל ספק. היא דאגה להארי בכוחות עצמה במשך כל התקופה שבה לא הייתי בבית. למרות שחזרתי, היא עדיין זו שמטפלת בו במסירות בשל היותה אחות במקצועה. אני לא בטוחה שעזרתי הרבה מאז שובי. הרבה דברים מונחים על כתפיה. אני הייתי אנוכית, מרוכזת מדי בכאב שלי מכדי להתחשב בבעיותיה של אליסון.

"את צודקת. אני רוצה שתיהני. אבל כשתהיי מוכנה, אני רוצה לדבר על כל מה שקורה איתך."

הו אלוהים. היא עוטה הבעת פנים שאומרת 'אני הולכת לעטוף אותך בחיבוק שיכור' וזה בדיוק מה שהיא עושה, כמעט מפילה אותי מכיסא הבר אל הרצפה. "אני אוהבת אותך, בלו."

אליסון נהיית רגשנית כשהיא משתכרת. היא אוהבת את כולם. אני מניחה ששיכור מחבק עדיף תמיד על פני שיכור עצבני שמנופף באגרופיו. ראיתי מספיק כאלה במהלך עבודתי כסוכנת סמויה וזה אף פעם לא נגמר טוב.

"טוב... אליסון, אולי כדאי שתרגיעי עם משקאות הלונג איילנד."

"בחייך, בלו. זה רק השלישי שלי."

הדיבור שלה איטי, אך היא עדיין לא בולעת מילים. אני מעדיפה שלא נגיע לזה. אין לי מצב רוח לטפל באליסון השיכורה. "זה השלישי שלך בשעה וחצי."

"את מרימה את האף קצת גבוה מדי. אני תוהה אם תואילי בטובך להוריד אותו מעט כדי לאפשר לי להביט בך בכלל."

אני מתיישרת בכיסאי ועוזרת לאחותי לעשות את אותו הדבר כשעיניי קולטות את הגבר שאותו לא ראיתי כבר שנים.

"בלו מקאליסטר."

אני מיישרת את גבה של אליסון בדחיפה קלה. "קודי וילסון."

הוא מחייך ובפניו מופיעות הגומות שאותן אני זוכרת משנים עברו. "וואו. עברו שנים."

"לפחות שבע או שמונה."

אלוהים, פעם הערצתי את קודי. נפגשנו כשהייתי בת שבע, אחרי שעברתי לגור פה עם משפחתי החדשה. הוא היה השכן שלי, גר במרחק של שמונה בתים מאיתנו. היינו החברים הכי טובים עד חטיבת ביניים. הוא היה החבר היחיד שלי – עד שהוא נישק אותי. נתתי לו בעיטה בביצים וזה היה סופה של החברות בינינו. תמיד הרגשתי רע על כך שעשיתי לו את זה. לא חשתי סלידה מכך שקודי נישק אותי. למעשה, די חיבבתי את הנשיקה אחרי שחשבתי על זה מעט, אבל באותו הרגע הוא תפס אותי לא מוכנה. הארי אימן אותי בחודשים שקדמו לנשיקה ההיא ואני מניחה שזו הייתה תגובה מהירה. חבל שהביצים שלו נאלצו לשלם את המחיר. מה הוא עושה בממפיס? "בפעם האחרונה ששמעתי מאביך, היית בחיל האוויר, מוצב במקום שהוא בקצה השני של העולם."

"נכון, אבל לפני כמה שנים השתחררתי וחזרתי לכאן. מזה תקופה מסוימת המצב הבריאותי של אימא שלי אינו טוב." נכון. גברת וילסון נמצאת בשלבים מוקדמים של אלצהיימר. לא היה לה כל מושג מי אני בפעם האחרונה שראיתי אותה. "עכשיו אני טייס ב'דלתא'."

מוזר. הידיעה שהוא מטיס מטוסים גורמת לו להיראות מושך מעט יותר. "נחמד."

"מה איתך?"

"הייתי קצינה במשטרה כמה שנים ואחר כך סוכנת מיוחדת. עזבתי את האף־בי־איי כדי לעבוד כעצמאית." זו לא כל האמת.

"במה כרוכה העבודה כעצמאית?"

יותר ישבנים עירומים מכפי שהייתי רוצה. "שוכרים את שירותיי כדי להשיג הוכחות לבגידות של בני זוג. מרבית הלקוחות שלי הם אנשים שנמצאים בתהליך של גירושין."

הוא מרים גבה. "נשמע מעניין."

לא הייתי מתארת את זה כמעניין. "יותר מטריד ממעניין. אני מרגישה שאני מצלמת בעיקר פורנו גרוע של אנשים בגיל העמידה שחווים את משבר גיל המעבר." הוא צוחק. "אני מצטערת," אני אומרת, "אני לא צריכה להכניס לך לראש תמונות כל־כך לא נעימות."

"את לא נשמעת מסופקת מכך שאת תופסת על חם בוגדים. שקלת לחזור לעבוד במשטרה או באף־בי־איי?"

אם רק הייתי יכולה. "הלכתי בעקבותיו של אבי, אבל מסתבר שזה לא היה בשבילי." שקר. הייתי נהדרת בעבודה כקצינה וכסוכנת. אני חושבת שזאת עבודה שהייתה יכולה להסב לי אושר למשך תקופה ארוכה, אבל הרסתי את הקריירה כשבחרתי לרדוף אחרי תיין. אדפק לגמרי אם הלשכה תחקור אותי ותגלה את הקשר שלי לאחווה. "אני שוקלת לפתוח סטודיו מקצועי לצילום." אני מעדיפה תינוקות וכלות על פני ישבנים בוגדניים ועירומים.

"תמיד הייתה לך מצלמה סביב הצוואר או כינור בידיים. את עדיין מנגנת?"

"כל יום." זה הדבר היחיד שמנחם אותי, כאילו זה מגשר על הפער ביני לבין סין. לפעמים אני מדמיינת שהוא נמצא איתי ואנחנו מנגנים קאנון בדי מג'ור. אני יודעת. הזוי לגמרי.

"אני מנגן על גיטרה בס בלהקה. זה סתם בשביל הכיף, אבל אנחנו מופיעים כאן הערב. נעלה לבמה בעוד ארבעים דקות. אשמח שתישארי."

"אוי, נכון. אתה מנגן על גיטרה." אני לא מאמינה ששכחתי את זה. תמיד חשבתי שהוא נראה חתיך כשהוא פרט על הכלי הזה.

"הכנר שלנו נאלץ לבטל ברגע האחרון."

"זה מצער."

"מאוד, ומצער אפילו יותר בהתחשב בעובדה שאנחנו ב'קויוטי המכוער'. הקהל כאן תמיד מצפה לשמוע את 'השטן ירד לג'ורג'יה'."

"כן, זה שיר מעולה."

"ובלתי אפשרי לנגן אותו בלי כנר."

"בהחלט," אני מסכימה.

חיוך מתפשט בפניו של קודי. "את עדיין זוכרת אותו?"

"ועוד איך." זה שיר הקאנטרי היחיד שאני מכירה.

"איזה צירוף מקרים." הוא מושך בכתפיו ומצביע לכיוון הדלת. "במקרה, הכינור של דיגבי נמצא במכונית שלי."

"הו, אלוהים, לא." מעולם לא הופעתי בפני קהל מלבד ברסיטלים כשהייתי ילדה, וזה לא היה מרצון. "אני לא מנגנת בפני אנשים אחרים." אני משתמשת בכינור שלי לצרכי טיפול אישי.

"תופתעי כשתגלי כמה זה מהנה."

הוא יצא מדעתו אם הוא חושב שאעלה על במה בלי להתאמן. "אנחנו צריכים לעשות חזרות."

"יש לנו ארבעים דקות."

"באמת? אתה מצפה שאעשה איתך חזרות במשך פחות משעה ואחרי זה אצטרף ללהקה שלך על הבמה כדי לנגן בפני כל האנשים האלה?"

"למה לא? את כנרת נהדרת. את זוכרת את השיר מתחילתו ועד סופו."

"יצאת מדעתך."

"סביר להניח. תשתי עוד כמה כוסות ויסקי ותשכחי מהחרדה."

יצא לי לנגן הרבה על הכינור מאז חזרתי מאדינבורו, וכך אני בכושר נגינה מצוין, כנראה טוב מאי פעם. אני רוצה להרגיש באופן נואש משהו אחר מלבד ייסורי החיים ללא ברק. למרות שאני בטוחה שנגינה היא לא תחליף ראוי, זאת לפחות התחלה. אני מרימה את הג'וני ווקר שלי ושותה אותו בלגימה אחת מהירה. אין סיכוי שאסכים לזה אם לא אהיה מעט שתויה. הוויסקי מערפל את יכולת השיפוט שלי. "בסדר. אבל אתה משלם."

"ברור."

אני שותה עוד שלוש כוסות של ג'וני ווקר, רק ליתר ביטחון, בעודי עושה חזרות עם קודי והלהקה שלו בחדר האחורי.

"לעזאזל, וילסון. הבחורה טובה. יכול להיות שכדאי לנו להשתמש בה על בסיס קבוע ולהחליף את דיגבי לתמיד," המתופף אומר.

"ממש לא. אני לא מופיעה. אני עושה את זה רק מפני שאני חייבת לקודי."

לרגע הוא נראה מבולבל לפני שהוא פוצח בצחוק. "את מדברת על כך שהכנסת לי בעיטה בביצים?" אני צוחקת, וזו הרגשה טובה. נחמד לצחוק במקום לבכות לשם שינוי. "נגינה של שיר אחד לא תפצה על זה," הוא נוהם בעודו מזיז את ירכיו, "אני עדיין מרגיש את זה."

"מעולם לא ביקשתי סליחה כראוי. אני מצטערת מאוד." אני מרגישה שאני צריכה להסביר את הסיבה לכך, אבל מה אומר? סליחה, קודי. הוכשרתי להפוך לרוצחת לכן הייתי מעט קופצנית כשהתקרבת אליי.

"זה בסדר. העברת את המסר שלך בבירור."

עברו שתים עשרה שנים ואני עדיין שונאת את העובדה שעשיתי לו את זה. הגיטריסט הראשי נכנס אל החדר האחורי וקוטע את השיחה שלנו. "ההופעה מתחילה."

אני מתגנבת אל הבמה עם ארבעת חברי הלהקה, הכינור בידי. כל בחור לוקח כלי כאשר מארק, הזמר והגיטריסט הראשי, ניגש אל המיקרופון. הוא מציג את החברים ולבסוף מגיע אליי. "דיגבי לא הצליח להיות איתנו הערב, לכן מיס בלו מקאליסטר הסכימה בנדיבות לקחת את מקומו לנגינת השיר שאותו אנחנו לא יכולים לבצע ללא כנר."

הוא מנגן כמה אקורדים כדי להחיות את הקהל. "השטן ירד לג'ורג'יה." אני מושכת את הקשת על גבי המיתרים מאחר שזה נראה כמו סימן. "ככה זה נשמע כשבחורה מטנסי מנגנת על כינור."

אנחנו עוברים היישר אל השיר, שזה דבר טוב. זה אומר שכל זה ייגמר מהר יותר. הקרשנדו בשיר מתקרב ומארק מחווה לעברי לעבור למרכז הבמה. לעזאזל. אני לא רוצה שיראו אותי. מספיק גרוע ששומעים אותי. אני מבינה שהוא לא הולך לוותר, לכן נכנעת ופוסעת קדימה עד שאני עומדת בקדמת הבמה ובמרכזה. לא הצד החזק שלי. לא הייתי צריכה לשתות את כל הוויסקי הזה. אני נרגשת כשהשיר מסתיים. בלי לומר מילה, אני חומקת במהירות מהבמה וחוזרת אל שולחני.

אליסון עוטפת אותי בחיבוק שיכור נוסף. "בלו! כבר שנים לא שמעתי אותך מנגנת." היא מסתובבת אל חברותיה. "אחותי פשוט תותחית, נכון?" קולות של חמש שיכורות מסכימים איתה. הן צועקות הערות על הנגינה שלי.

קודי חוזר את השולחן שלנו מייד אחרי שהלהקה שלו מסיימת לנגן. "עשית עבודה נהדרת. תודה ששיתפת פעולה."

"אתה יכול להודות לג'וני ווקר, בלעדיו לא הייתי מסכימה."

"למה לא? את מדהימה. חבל שאת מסתירה כישרון כזה."

האם קודי שכח מי אני לחלוטין? "אנחנו מכירים?"

קודי צוחק. "אני רואה שלא הרבה השתנה אצל האחיות מקאליסטר בשתים עשרה שנים. את עדיין מעדיפה להישאר מאחורי הקלעים."

"אני מרוצה כשלא רואים ולא שומעים אותי."

אליסון וחברותיה צווחות בקול רם בגלל שטות כלשהי. "היה מקום רק לחולת תשומת לב אחת במשפחה שלנו. היא הייתה שם לפניי, כך שאף פעם לא היה לי סיכוי."

אליסון רוכנת בינינו. "היי, בלו. נמאס לנו מהמקום הזה. אנחנו רוצות ללכת לשמוע את תחרות הפסנתרים בסילקי או'סאליבן."

אלוהים. לא הייתי צריכה להסכים לבוא. אני לא מוכנה לעשות סבב ברים, אבל אני תקועה. אני מביטה בקודי ומושכת בכתפיי. "שמעת את האחראית."

"אני מניח שהן במצב רוח להאזין למוזיקת פסנתר," קודי אומר.

גם אליסון לא מעריצה נלהבת של מוזיקת קאנטרי. אני מניחה שחברותיה הן אלה שבחרו את הבר הזה. "אני חושבת שהן יותר במצב רוח לחפש בחורים. אלה שפה הם לא הטיפוסים של אליסון."

"אני מבין."

אני מחבקת את קודי. "היה נהדר לראות אותך שוב."

"גם אותך. שוב תודה שהצלת אותנו. זה היה נחמד מאוד מצידך."

"אז אני מניחה שסגרנו את החשבון בינינו?"

"כן." קודי צוחק והגומות שלו מופיעות. "סגרנו את החשבון."

אני הולכת בעקבות אליסון וחבורת הטיפשות שלה במורד רחוב בייל לבר סילקי. יש לנו מזל ואנחנו מוצאות שולחן שזה עתה התפנה. הן מזמינות שני קוקטיילים שמכונים 'צוללן', המשקה המיוחד של הבר – תערובת סודית של משקאות אלכוהוליים שמוגשת בחבית של ליטר עם לא פחות מתריסר קשיות באורך של חצי מטר. אלוהים אדירים. כאילו מישהי מהמעופפות האלה צריכה לשאוב ממשהו שמכיל ליטר אלכוהול. שעה לאחר תחילת הבילוי שלנו אני מבינה שהנהגת התורנית שלנו השתתפה בחגיגת השתייה והיא שיכורה. מה, לעזאזל? זה אומר שאין לנו נהגת שתסיע אותנו הביתה. "אליסון. אשלי דפקה את הראש."

"כן?" אין לה מושג מה זה אומר.

"היא הייתה אמורה להסיע אותנו הביתה."

"זה בסדר, בלו. היא אחות. היא לא תנהג שיכורה ותסכן את הרישיון שלה. פשוט נזמין כמה חדרים."

להזמין חדרים בתחת שלי. אין סיכוי שאישן עם אחת השיכורות המטורפות האלה ואתעורר עם קיא דבוק לשערי. "אין לי שום כוונה להשתתף במסיבת פיג'מות של שתויות."

"תירגעי, בלו."

שתלכנה לעזאזל. "את יודעת מה? אני לא מרגישה כל־כך טוב. אני חושבת שאסע הביתה."

"זאת התרופה המחורבנת שאת נוטלת. הרופאה שלך לא הייתה צריכה להגדיל את המינון. יש לה מוח של ציפור."

נהדר. השיכורה מתחילה לבלבל במוח. "תישארי. תיהני עם החברות שלך. אראה אותך בבוקר. בבקשה תשמרי על עצמך." אני יוצאת מהבר והולכת אל המקום שבו מוניות ניצבות בשורה ומחכות לשיכורים שזקוקים להסעה.

"היי, בלו." אני שומעת את קולו של קודי ממרחק. הוא ניגש אליי בריצה רגע לפני שאני נכנסת אל מונית. "את הולכת?"

"כן. סבב ברים זה לא בדיוק הקטע שלי."

"אני מבין אותך. הגעתי רק מפני שהופענו, גם אני יוצא לעתים נדירות לבייל. די מיציתי את זה בתקופת השירות בחיל האוויר."

אי אפשר ליהנות מאווירה כזאת אחרי שמבקרים בברים של ויסקי בסקוטלנד. המקום הזה צריך להתבייש לידם.

"את צריכה הסעה?"

"כן, אבל אקח מונית."

"אין מצב. תני לי להסיע אותך."

הוא בטח לא יודע שאני כבר לא גרה בממפיס. "תודה על ההצעה, אבל אני גרה עכשיו בסאות'הייבן."

"זה לא כל־כך רחוק."

"הבית שלי נמצא במרחק של שלושים קילומטרים." אני לא רוצה לאלץ אותו לנסוע.

הוא טורק את דלת המונית. "מונית תעלה לך הון. אקח אותך הביתה."

אני יכולה לראות שלא אנצח בוויכוח הזה. "בסדר. כל עוד לא תנסה לשכנע אותי להצטרף ללהקה, מפני שרגלי לעולם לא תדרוך שוב על במה." לעזאזל. זה היה אכזרי.

"אני לא מבטיח שום דבר."

1. רחוב בורבון הוא הרחוב המפורסם ביותר בניו אורלינס, שלאורכו שוכנים בארים רבים ומועדוני חשפנות.