החיים בצל השואה

באותו בוקר העשרים וחמישה ביוני 1969 התעוררתי בהרגשת שמחה, תוך כדי המחשבה שהנה אוטוטו מסתיימת לה שנת הלימודים השישית בבית הספר היסודי וכבר נצא לחופשת הקיץ.

סוף-סוף אוכל לנסוע לבקר את אבי שחלה לפני כחודש ואושפז בבית החולים שבבאר יעקב. קמתי, התארגנתי ויצאתי לבית הספר, ואני בת שתים-עשרה ולומדת בכיתה ו'.

בשעה אחת-עשרה צלצל הפעמון כמודיע להיכנס לכיתות לשיעור. החום הקיצי החל לתת אותותיו, הכיתה להטה ככבשן, ההמולה בכניסת כל התלמידים לכיתה דעכה לאטה. כאשר המורה ביקשה להוציא את מחברות וספרי הטבע, מיד נשמע רעש הקלמרים, העפרונות, המחברות והספרים ניתכים על השולחנות.

לפתע נכנס המורה אליהו סגן המנהל, אדם לבבי, חיוך אבהי מרוח תמיד על פניו, נעים הליכות, סבלני ואהוד על כל תלמידי בית הספר.

שמחתי לראות אותו, הוא חייך ובירך את התלמידים לשלום.

הוא פנה אלי בארשת פנים מעט רצינית ואמר: "אילנה את משוחררת הביתה, אבא שלך שוחרר מבית החולים לחופשה והוא נמצא בבית. אחיך יצחק מחכה לך מחוץ לכיתה לקחת אותך הביתה."

קפצתי ממקומי בשמחה. אספתי את כל חפציי שהיו מונחים על השולחן ויצאתי בריצה לכיוון הדלת. הכמיהה והגעגועים לפגוש את אבי היו חזקים, עד כי לא חשבתי על כלום רק להגיע כמה שיותר מהר הביתה.

אחי יצחק הגדול ממני אחז בידי, ויחד רצנו כל הדרך, תוך דקות ספורות הגענו הביתה. דילגתי במדרגות במהירות, לבי הלם בחוזקה מהמאמץ וההתרגשות לראות את אבי.

בהגיעי לדלת הבית פתחתיה לרווחה, והמראה שנגלה לנגד עיניי היה עצוב. אמי ישבה על כיסא בוכייה, אבי שכוב היה על המיטה עיניו עצומות, נשימתו כבדה ודיבורו חלש. ניגשתי אליו ונשקתי אותו על מצחו. הוא פקח את עיניו לרווחה ושאל בקול רפה וחלש: "יהודה הגיע?"

יהודה אחי הבכור, היה באותו היום בעבודה ואחותי התקשרה למעסיק שלו וביקשה ממנו לשחרר אותו הביתה כיוון שאביו גוסס.

בזמן ההמתנה לאחי, שנדמתה כשנות אור, הפכה נשימתו של אבי לכבדה יותר ויותר. מדי פעם היה מתעורר ושואל: "יהודה הגיע?" חשבתי שהנה אחי יכנס ואבי יחזור להרגיש טוב, זאת המחשבה שכרסמה בלבי.

לקראת השעה שלוש אחר-הצהריים, נשמעו לפתע קולות צעדים בחדר המדרגות. הדלת נפתחה וסוף-סוף הופיע אחי הבכור יהודה, ארשת פניו הייתה מודאגת ועצובה.

אמי הורתה לו לגשת לאבי השכוב, יהודה ניגש למיטת אבי, ירד על ברכיו ואמר: "אבא אני כאן, יהודה." לפתע פקח אבי את עיניו בכוחותיו האחרונים, הרים את ידו וליטף את לחייו של אחי יהודה ואמר: "היום אני עוזב את העולם, אני מפקיד... את משפחתי בידיך בני... שמור עליהם."

לפתע השתעל אבי, נשימתו פסקה, הוא עצם את עיניו ונפח את נשמתו.

אמי נכנסה ללחץ והחלה לבכות בקול. כולנו בכינו. אחותי הגדולה, לאה, יצאה מדלת הבית בוכייה לכיוון המרפאה כדי לקרוא לרופא שיבוא לקבוע את המוות.

צוואת אבי מאז שחלה הייתה למות בבית בסביבת ילדיו ואשתו שאותם אהב אהבה עזה. ואכן הגשמנו לאבי את הצוואה שלו למות בבית בחיק משפחתו האהובה.

בעצם עזיבת אבי את העולם בגיל 53 שנים, הוא נאלץ להיפרד בפעם השנייה ממשפחתו שהקים, לאחר שמשפחתו הראשונה, אשתו ושני ילדיו, נספו בתקופת מלחמת העולם השנייה באי ג'רבה, בהפצצות בעלות הברית את הגרמנים שפלשו לתוניס בנובמבר 1942.