1. מוסתרת
הסיפור המתגולל תחת אפנו אמור להיות נהיר מאין כמותו, ובכל זאת אין מעורפל ממנו.
— ג׳וליאן בארנס
1.
ברוקלין, סתיו 2010
לפני חצי שנה, ב־12 באפריל 2010, בתי בת השלוש, קארי קונוויי, נחטפה ממני בשעה ששתינו שיחקנו מחבואים בדירתי בוויליאמסבורג.
היה זה אחר צהריים יפהפה, בהיר ושטוף שמש, מאלו שניו יורק מספקת כמותם בשפע באביב. כמו תמיד, הלכתי ברגל לאסוף את קארי מהגן שלה בבית הספר המונטסורי במק׳קארן פארק. בדרכנו הביתה עצרנו אצל מרצ׳לו לקנות לפתן פירות וקנולי לימון, שקארי זללה אגב דילוגים עליזים לצד העגלה שלה.
כשהגענו הביתה, במבואת בניין לנקסטר, רחוב בֶּרי 396, השוער החדש שלנו, טרֶבוֹר פוּלֶר ג׳ונס — שהחל לעבוד שם פחות משלושה שבועות קודם לכן — נתן לקארי סוכרייה משומשום ודבש, והכריח אותה להבטיח לו שלא תאכל אותה מיד. ואז הוא אמר לה כמה התמזל מזלה שיש לה אמא סופרת, כי היא ודאי מספרת לה סיפורים נהדרים לפני השינה. ציינתי בפניו בצחוק שלאור האמירה שלו, ברור שלא קרא מעולם אף ספר שלי, והוא אישר את הקביעה. "נכון, אין לי זמן לקרוא, גברת קונוויי," הודה. "אתה לא מקדיש זמן לקרוא, טרבור, זה לא אותו דבר," השבתי לו כשדלתות המעלית נסגרו.
כיאה לטקס הקבוע שלנו, הרמתי את קארי כדי שתוכל ללחוץ על הכפתור לקומה השישית והאחרונה. המעלית החלה לנוע בחריקה מתכתית, שזה מכבר לא הפחידה אף אחת מאיתנו. לנקסטר הוא בניין ישן מברזל יצוק, שנתון בתהליך שיפוץ. היכל בלתי סביר עם חלונות גדולים תחומים בעמודים קורינתיים. הוא שימש מחסן למפעל צעצועים, שפעילותו פסקה בראשית שנות השבעים של המאה הקודמת. משפרש מעולם התיעוש, הבניין קפא על שמריו למשך כמעט שלושים שנה, ואז הוסב למגורים בברוקלין שהלכה ונעשתה אופנתית.
מיד כשהגיעה לדירה, קארי חלצה את נעלי הספורט הקטנטנות שלה ועברה לנעלי בית ורודות מעוטרות בפונפונים צמריריים. היא הלכה אחריי לשידת המוזיקה, צפתה בי מניחה תקליט על הפטפון — הפרק השני בקונצ'רטו לפסנתר בסול מז'ור של ראוול — והריעה לקראת המוזיקה שעמדנו לשמוע. במשך כמה דקות היא נשארה צמודה אליי וחיכתה שאסיים לתלות את הכביסה, לפני שביקשה שנשחק מחבואים.
המשחק הכי אהוב עליה. המשחק שמרתק אותה יותר מכל משחק אחר.
במהלך שנת חייה הראשונה, קארי הייתה מניחה את ידיה הקטנות על עיניה ומסתירה אותן חלקית באצבעות פשוקות. היא לא ראתה אותי כמה שניות, ואז כשפניי הופיעו שוב כמו באורח פלא, היא התגלגלה מצחוק. עם הזמן היא החלה להפנים את עניין ההסתתרות. היא הייתה מתחבאת מאחורי וילון או מתחת לשולחן הקפה. אבל תמיד הציצו בוהן, מרפק או רגל כפופה, שהעידו על נוכחותה. לפעמים, כאשר המשחק התמשך מדי, היא הייתה מנופפת בידה לעברי כדי שאזדרז למצוא אותה.
ככל שגדלה, המשחק נעשה מסובך יותר. קארי ניצלה כל מיני חדרים בדירה והוסיפה שלל אפשרויות למקומות מחבוא: השתופפה מאחורי דלתות, הצטנפה באמבט, טמנה את עצמה מתחת לשמיכות, נשכבה תחת המיטה.
גם הכללים השתנו. המשחק נעשה עניין רציני.
מאז, בכל פעם לפני שיצאתי לחפש אותה, היה עליי להסתובב אל הקיר, לעצום עיניים ולספור עד עשרים בקול רם.
וכך עשיתי באותו אחר צהריים של שנים־עשר באפריל, כשהשמש זהרה מאחורי גורדי השחקים, שוטפת את הדירה באור חמים, כמעט בלתי מציאותי.
"בלי לרמות, אמא!" היא נזפה בי, כשלא עמדתי בכל כללי הטקס.
נכנסתי לחדרי, כיסיתי את עיניי בכפות הידיים והתחלתי לספור בקול, לא לאט מדי ולא מהר מדי.
"אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש..."
אני זוכרת היטב את הצעדים הקלים והחרישיים על הרצפה. קארי יצאה מהחדר. שמעתי אותה חוצה את הסלון, דוחפת את כיסא האֵיימס שניצב בחזית קיר הזכוכית הגדול.
"שש, שבע, שמונה, תשע, עשר..."
הכול היה בסדר. המחשבות שלי נדדו פה ושם, נישאות על הצלילים הזכים שהגיעו מהסלון. המעבר האהוב עליי באָדָג׳ו. דו־שיח בין קרן אנגלית ופסנתר.
"אחת־עשרה, שתים־עשרה, שלוש־עשרה, ארבע־עשרה, חמש־עשרה..."
פְראזה מוזיקלית ארוכה ודקיקה שזורמת עוד ועוד, ויש שמדַמים אותה לטפטוף גשם חמים, מתמשך ושלֵו.
"שש־עשרה, שבע־עשרה, שמונה־עשרה, תשע־עשרה ועשרים."
לפקוח עיניים.
2.
פקחתי עיניים ויצאתי מהחדר.
"שימי לב, שימי לב! אמא מגיעה!"
שיתפתי פעולה. אגב צחוק התנהלתי בדיוק לפי הציפיות של בתי. התרוצצתי בין החדרים, אומרת שוב ושוב בקול משועשע: "קארי לא מתחת לכריות. קארי לא מאחורי הספה."
לטענת הפסיכולוגים, למשחק מחבואים יש תועלת פדגוגית: הוא מסייע לילד לחוות פרידה בצורה חיובית. כשחוזרים שוב ושוב על ההרחקה הזמנית המלאכותית, הילד אמור לחוות את יציבות הקשר המאחד בינו לבין הוריו. כדי להשיג את ההשפעה הרצויה, על המשחק להתנהל כמו הצגה של ממש ולספק מנעד רגשות רחב בתוך זמן קצר מאוד: התלהבות, ציפייה ופחד־מה, לפני שמתמסרים לחדווה שבמפגש המחודש.
כדי לאפשר ביטוי לכל הרגשות האלה, יש להאריך מעט את ההנאה ולא לפוגג את המתח מהר מדי. לעתים קרובות ידעתי כמובן איפה קארי מתחבאת עוד לפני שפקחתי עיניים. אבל לא הפעם. ואחרי שתיים־שלוש דקות של הצגה, החלטתי להפסיק להעמיד פנים ולחפש אותה. לחפש כמו שצריך.
על אף שהדירה שלי רחבת ידיים — מעין קוביית זכוכית גדולה בת מאתיים מטרים רבועים בפינה המערבית של הבניין — אפשרויות המחבוא אינן בלתי מוגבלות. קניתי אותה לפני כמה חודשים והשקעתי בה את כל דמי התמלוגים שקיבלתי. תוכנית השיפוץ של הבניין עוררה ביקוש עצום, ואף שהמלאכה הייתה רחוקה מקו הסיום, הדירה שרציתי הייתה האחרונה הַזמינה בשוק. התאהבתי בה בביקור הראשון שלי, וכדי לשים יד עליה ולעבור אליה במהירות, הסכמתי לשלם שוחד לקבלן. לאחר הרכישה שברתי את כל הקירות כדי להפוך אותה ללופט עם רצפות פרקט בהירות וריהוט ועיצוב מינימליסטיים. בפעמים הקודמות ששיחקנו שתינו, קארי הצליחה למצוא מקומות מחבוא מתוחכמים: היא התגנבה בשובבות אל מאחורי המייבש או לתוך ארון השירות.
אזרתי סבלנות אף שהייתי קצת לא שקטה, וחיפשתי אותה בכל פינה וגומחה, מאחורי כל רהיט אפשרי. ואז התחלתי לחפש מחדש. מרוב חיפזון דחקתי הצידה את שידת האלון, שעליה ניצבו הפטפון והתקליטים. מעוצמת הדחיפה זרוע הפטפון התנתקה מהתקליט, והמוזיקה נקטעה. דממה השתררה בחדר.
בו ברגע נוצרה משקולת בקרבי, ששקעה כמו עופרת.
"כל הכבוד, מתוקה, ניצחת. עכשיו צאי מהמחבוא!"
מיהרתי במסדרון כדי לבדוק את הכניסה. הדלת המשוריינת הייתה נעולה למעלה ולמטה. המפתח היה נעוץ במנעול העליון, תלוי על צרור הרחק מהישג ידה של ילדה.
"קארי! צאי מהמחבוא, אמרתי לך שניצחת!"
ניסיתי לגייס את השכל הישר ולבלום את גלי הבהלה שאיימו להציף אותי. קארי מוכרחה להיות בבית. המפתח הנעוץ במנעול, הבריח המוברח, מנעו כניסה מבחוץ גם אם למישהו היה מפתח רזרבי. לגבי החלונות, מאז שיפוץ המבנה הם מוברחים תמידית. לא זו בלבד שקארי לא הייתה יכולה לצאת מהבית, איש לא היה יכול להיכנס אליו.
"קארי! תגידי לי איפה את."
לא הצלחתי לנשום, כאילו רצתי עכשיו חצי מסנטרל פארק. ייתכן שפתחתי את הפה כדי לנשום, אבל האוויר לא הגיע לריאות שלי. זה לא יכול להיות. אי־אפשר להיעלם במשחק מחבואים בתוך דירה. המשחק הזה תמיד נגמר בטוב. ההיעלמות בו מבוימת, התחזות סמלית וזמנית. אין אפשרות אחרת. זה חלק מהדנ"א של המשחק: מסכימים לשחק אותו כי משוכנעים שנמצא זה את זה.
"קארי, מספיק! אמא כבר לא צוחקת!"
אמא לא צחקה, אמא בעיקר פחדה. בפעם השלישית או הרביעית בדקתי בכל מקומות המחבוא הקבועים, ואז הסתערתי על המקומות הכי פחות סבירים: סל הכביסה, ארובת האח שחסומה מאז ומתמיד. הזזתי את המקרר הכבד, אפילו ניתקתי את החשמל כדי לשחרר את פתח הגישה בתקרת הגבס שהסתירה את צינורות האִוורור של הבית.
"קארי!"
הצרחה שלי הידהדה בדירה, הרעידה את החלונות. אבל ההד התפוגג, והדממה שבה. בחוץ השמש נעלמה. היה קר. כאילו החורף חזר בלי התראה.
קפאתי לרגע. הזעתי, דמעות זלגו על לחיי. התעַשַתי למראה נעל בית אחת של קארי בכניסה. הרמתי את הנעל הוורודה הקטנה. הנעל של רגל שמאל. חיפשתי את בת זוגה, אבל זו נעלמה.
אז החלטתי להתקשר למשטרה.
3.
השוטר הראשון שהציג את עצמו בפניי היה הבלש מארק רוּטֶלי ממרחב 90, תחנת המשטרה של צפון ויליאמסבורג. השוטר נראה על סף גיל הפרישה. למרות מראהו היגֵע והעיגולים השחורים תחת עיניו, הוא הבין מיד את דחיפות המצב ולא חסך במאמצים. לאחר שבדק את הדירה ביסודיות, הוא קרא לתגבורת כדי לערוך חיפוש בבניין, זימן צוות מז"פ, שלח שני שוטרים לתשאֵל את דיירי לנקסטר, ובדק את מצלמות האבטחה בעצמו יחד עם שומרי הבניין.
מהרגע שהגיע, נעל הבית החסרה שיכנעה אותו בצורך להפעיל "התראת חטיפה", אבל משטרת מדינת ניו יורק ביקשה לאסוף ראיות מוצקות לפני שתסכים לכך.
ככל שהזמן חלף, הלכתי והתערערתי. הרגשתי אבודה לחלוטין. לא ידעתי איך להועיל, אף שזה הדבר שרציתי יותר מכול. השארתי הודעה במשיבון הקולי של העורכת שלי: "פנטין, אני זקוקה לעזרתך. קארי נעדרת, המשטרה כאן, אני לא יודעת מה לעשות. אני מתה מדאגה, צלצלי אליי מיד."
הערב ירד על ברוקלין. לא רק שקארי לא הופיעה, איש מחוקרי משטרת ניו יורק לא העלה בידו קצה חוט. נדמה שהבת שלי התנדפה באוויר, נישאה אל האפלה על ידי שֹר־היער צמֵא הדם, שניצל רגע של חוסר תשומת לב מצדי.
בשמונה בערב הבוסית של רוטלי, סגן פרנסס ריצ׳רד, הגיעה אל החצר הקדמית של לנקסטר, שם ישבתי בזמן שצוות ערך חיפוש במרתף הבניין.
"אנחנו מצותתים לקו הטלפון שלך," היא הודיעה לי והרימה את צווארון מעיל הגשם שלה.
רחוב בֶּרי נחסם. נשבה בו רוח קפואה.
"ייתכן שמי שחטף את הבת שלך, ינסה ליצור קשר איתך לתשלום כופר או מסיבות אחרות. בכל מקרה, את צריכה לבוא איתנו לתחנת המשטרה."
"למה? איך ייתכן שהיא נחטפה? הדלת הייתה..."
"זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לברר, גברתי."
הרמתי את הראש אל צלליתו האדירה של הבניין, שהזדקר על רקע החשֵכה. משהו בתוכי לחש לי שקארי עדיין בבניין, ושזו טעות מצדי להתרחק מכאן. בחיפוש אחר תמיכה הישרתי מבט אל רוטלי, אבל הוא צידד בממונָה עליו:
"בואי איתנו, גברתי. עלייך לענות לנו על כמה שאלות בפירוט."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.