יום חמישי
יומני היקר!
משום מה, כל מי שכותב יומן פותח במילים ״יומני היקר״. ואתה יודע מה, פתאום זה נראה לי קצת מוזר.
בוא נהיה כנים: רק עכשיו הכרנו... אל תיפגע, מר יומן, אבל כרגע אתה לא מי יודע מה יקר בשבילי. התחלתי לכתוב אותך לפני עשר שניות, ככה שהיחסים בינינו עדיין לא ברורים.
ואם מי שכותב ״יקר״ מתכוון לכך שיומן עולה הרבה כסף, אז נראה לי שעבדו עליו בחנות. כל היומנים ב״מתי אופיס״ עולים 12 שקל, ואם מוסיפים ניילונית משלמים עוד 60 אגורות. כך שגם מהבחינה הזאת אתה לא כל כך יקר — ובכלל, אמא שילמה עליך.
לכן החלטתי לפתוח בצורה אחרת.
האמת שהתלבטתי בין ״הנחמד״ ל״הסביר״. בסוף הלכתי על הסביר, ונראה איך נסתדר בהמשך.
אז קוראים לי ינון יעקב תבור ואני בן 11.
אבל סתם ככה קוראים לי רק ״ינון״ ולא ״ינון יעקב״. האדם היחיד בעולם שקורא לי בשם השני שלי זו אמא, ורק כשהיא כועסת.
יש לי המון תחביבים: לשחק במחשב... לשחק כדורגל...
כן... אני יודע שזה נשמע רגיל כזה, הרי כל ילד בגיל שלי, כשישאלו אותו מה התחביבים שלו, יגיד ״מחשב וכדורגל״. אבל אצלי זה שונה. אני כל כך אוהב כדורגל שאני לא מוותר על זה בשום מצב!
חבל שאמא לא תמיד מחבבת את ההערצה שלי לכדורגל...
חוץ מזה, אני די בסדר בלימודים וממש אוהב שיעורי ספורט.
אההה... שכחתי: התחביב הכי גדול שלי זה לכתוב יומן (שלא תיעלב לי).
יש לי אחות בת שמונה בשם שירה, שמה שהכי מאפיין אותה זה שהיא מפחדת מג׳וקים באופן מוגזם...
אבל חוץ מעניין הג׳וקים היא ממש אחות מצוינת.
יש לי עוד אח ואחות תאומים בני כמה חודשים — איתמר סעדיה ולירון הודיה (בקיצור: אסל״ה).
האמת שאין בהם משהו יותר מדי מיוחד... הם בעיקר ישנים, בוכים, אוכלים, פולטים, שוב ישנים... שוב בוכים... לפעמים הם הופכים את הסדר — קודם בוכים ואז ישנים — זה הדבר הכי יוצא דופן שהם עשו בתקופה האחרונה.
האמת שכבר במהלך השנה שעברה רציתי להתחיל לכתוב יומן, אבל החלטתי לחכות ליום הראשון בכיתה ה׳, גם כי זה זמן של התחלה והוא יותר מיוחד מסתם יום רגיל באמצע כיתה ד׳, וגם כי עכשיו אני יודע לכתוב הרבה יותר טוב.
בכיתה ד׳ עוד קרה לי לפעמים שכשרציתי לכתוב את האות ג׳, כתבתי בטעות את האות ז׳, וגם ה־ל׳ שלי היתה מכוערת. ממש פחדתי שהחברים שלי יגלו את זה.
ואם מדברים על חברים, אז החבר הכי טוב שלי הוא דובי. אמא שלי לא כל כך אוהבת את זה שאנחנו חברים. היא אומרת שהוא ״מדרדר אותי״, אבל היא לא יכולה לעשות משהו בעניין כי לא נעים לה מבתיה, אמא של דובי, שהיא חברה טובה שלה עוד מבני עקיבא, והיום אנחנו גרים בבניין לידם. אני מסכים שלפעמים דובי לא מתנהג כל כך יפה, אבל בדרך כלל אני מצליח לא להיגרר אחריו.
לפעמים, כשדובי מתכנן לעשות משהו לא טוב, אני מרגיש שאני צריך להיות היצר הטוב שלו, זה שיושב לו על הכתף הימנית עם הכנפיים הלבנות והטבעת מעל הראש, ומספק לו סיבות טובות לא לעשות את זה.
הבעיה היא שעל הכתף השמאלית שלו יושב דובי אדום גדול, שמשום מה הטיעונים שלו בדרך כלל הרבה יותר משכנעים מהטיעונים שלי. ולא רק זה, אלא שלפעמים אני מוצא את עצמי מקשיב לדובי האדום, שפתאום מופיע גם מעל הכתף שלי ומפריע לי לשכנע את דובי.
מה שקרה היום הוא דוגמה מצוינת: דובי קונה בכל יום פחית בטעם מנגו ממכונת השתייה שבכניסה לבית הספר. אתמול הוא קרא באינטרנט איך ״מקפיצים״ במכונה שתי פחיות ומשלמים רק על אחת. אני אמרתי לו שזאת גניבה וזה ממש אסור, אבל הדובי הגדול שעל הכתף השנייה היה כנראה הרבה יותר משכנע ממני...
דובי אמר שבזמן שלוחצים על הכפתור צריך ללחוץ באותו זמן על עוד כפתור הרבה פעמים, ותוך כדי לנער את המכונה מצד לצד. הוא הכניס את הכסף והתחיל ללחוץ על כל הכפתורים ולהזיז את המכונה. ניסיתי להגיד לו שיפסיק, אבל הוא לא הקשיב לי.
ואז, בלי ששמנו לב, המנהל עבר מאחורינו.
למזלו של דובי, המנהל לא חשב שהוא מנסה לגנוב, ולכן הוא לא קיבל עונש. דווקא קצת התחשק לי שהוא יקבל איזה עונש קטן, אולי ככה הוא ילמד לקח.
בסופו של דבר יצאה רק פחית אחת. דובי היה ממש מעוצבן ורצה לשלוח מכתב תלונה לשר החינוך נגד הבעלים של מכונת הפחיות על זה שהיא בלעה לו כסף, ושאם הוא היה יודע שתצא לו רק פחית אחת — הוא בחיים לא היה קונה. אמרתי לו שהרי גם ככה הוא קונה כל יום פחית לארוחת צהריים. הוא אמר שזה לא משנה וזה עניין של עיקרון ושל צדק.
אני יכול להבין את החששות של אמא שלי, אבל אני עדיין חושב ששווה שנהיה חברים, אולי רק בשביל הפעמים שאני כן מצליח לשכנע אותו לא לעשות משהו שייגמר באסון.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.