החיים שגנבתי

1 לונדון, 1950

"בואי נרוץ לשם, מהר!"

טיפות גשם כבדות הכו בקרקע ונהמת רעם בישרה את בואם של ממטרים כבדים יותר. זגזגתי בין העוברים והשבים ומשכתי את איזבל אחרי לאורך רחוב פְלִיט ומעבר לפינה, אל דלתות העץ הכהות של בנק פינלי את סמית. במבואה האפלולית והריקה מאדם עצרנו לרגע להסדיר את הנשימה ולנער ממעילינו את הגשם.

"תשמעי, אין לנו הרבה זמן," אמרתי, כשאני מסיטה תלתלים לחים מפרצופי ומנסה לתחוב אותם מתחת לכובע. "את מראה להם את המסמכים, מספרת להם על התאונה של ההורים שלך..."

איזבל עסקה בקיפול המטרייה, אבל למשמע המילים האלה חשקה את שפתיה והביטה מעבר לכתפי אל פנים הבנק, שהצטייר במעומעם מבעד לדלתות הזכוכית. "הוי, אגנס, אני לא חושבת שאני מסוגלת," אמרה בקול חנוק. "כל כך קשה לי עדיין לדבר עליהם בלי..." בעיניה כבר נקוו דמעות. "כולם שם יסתכלו עלי ו..."

"אף אחד לא יסתכל עלייך," הרגעתי אותה. "כל הזמן נכנסים אנשים לקחת דברים מהכספות שלהם."

איזבל לפתה בכוח את פיסת התחרה השחורה והרטובה ששימשה לה כממחטה, ופתאום אורו פניה. "אגנס, תעשי את זה אַת. פשוט תגידי שאַת אני. את הרבה יותר טובה ממני בדברים כאלה."

בחנתי את ההשתקפויות שלנו במראות העתיקות שכיסו את הקיר. במבט ראשון אכן נראינו דומות — שתינו דקות ובהירות, שתינו לבושות בצבעים קודרים מתוך כבוד לאֵבל הטרי של איזבל. אבל לעומת איזבל הביישנית, המסודרת והנאה, נראיתי אני צנומה, נחושה ומעט מחוספסת אחרי שנים של קיצוב מזון ושל עלייה וירידה במדרגות עם דליי פחם. ואפילו המראה לא הסוותה את העובדה ששמלתה של איזבל תפורה מאריג כותנה משובח, בתוספת חגורה דקה ונעלי עקב שימושיות אך עשויות היטב, ואילו אני לבושה בפשטות בשמלה ובקרדיגן אפורים־כהים, כיאה למשרתת.

איזבל זעה בעצבנות לצדי. עיניה מלאות התחינה נראו שקועות, ומתחתן עיגולים שחורים.

"בסדר," אמרתי במהירות. "תני לי את הכפפות, מהר, לפני שמישהו ייכנס, ואת המעיל. תלבשי את המעיל שלי ותסגרי אותו לגמרי, שיכסה את השמלה שלך. ככה, מושלם."

תוך שניות כבר הידקתי סביבי היטב את חגורת המעיל המשובח של איזבל, כפתרתי על ידַי את הכפפות שלה וסידרתי את מעילי על גופה הדק. העברתי על שתינו מבט מיומן ושלחתי אליה חיוך רחב ומרגיע. בשבועות האחרונים, שבהם פינינו את בית משפחת מקינטַייר, צלחנו את הלוויה וביצענו שלל משימות מכאיבות אחרות, כבר עשינו את התכסיס הזה לא פעם — מפני שאיזבל הביישנית וטובת הלב, שעולמה חרב עליה עם מות הוריה, התקשתה להתמודד עם כל דבר שהזכיר לה אותם, והיתה באופן קבוע על סף דמעות.

"מושלם." ניסיתי לפרוע את שערה כך שייראה פחות מוקפד, ובמקביל לסדר את התלתלים הסוררים שלי.

"מה את חושבת שנגלה בכספת?" לחשה. "אמא לא אמרה עליה כלום. בטח סתם כל מיני מסמכים ישנים."

"או אוצר." משכתי קלות בכובעי משיכה אחרונה, ואז מרפקתי את איזבל בעידוד. "תחשבי, אולי היא מלאה זהב או יהלומים נהדרים."

וגם מועילים, חשבתי לעצמי, כי הירושה של איזבל היתה צנועה, בלשון המעטה. לפחות את המשכורת שלי עד סוף הקיץ כבר קיבלתי; אחר כך אצטרך לחפש משרה חדשה. באשר לאיזבל, היתה קרן נאמנות קטנה למימון הלימודים שלה — קורס קיץ בצרפת, ובסתיו שאחריו לימודים בקינגס קולג' שבדרהאם — אבל לאחר מכן היא תצטרך למצוא לעצמה מקור פרנסה נוסף.

"רגע, התיק שלי," לחשה. זאת היתה מתנה מאמהּ — ילקוט עור חזק, מוכן ומזומן לחיים הסטודנטיאליים, ועליו ראשי התיבות של שמה, אא"מ. תליתי אותו על כתפי, מסרתי לאיזבל את תיק היד החבוט שלי, ופניתי אל הדלת. איזבל עיכבה אותי לרגע, כף ידה הקטנה והקַלה על זרועי. "תודה," אמרה. "על הכול. ברור לי שבשבועות האחרונים... לא הייתי מועילה כל כך, נכון?"

"את היית בסדר גמור, איז. זה לא היה פשוט." לחצתי בידי את ידה, ואחר כך הזדקפתי וקיבעתי על פני חיוך סמכותי. "עכשיו בואי נשיג לך איזה אוצר קטן, בסדר?"

"אני משתתף בצערך מעומק לבי, העלמה מקינטייר." פקיד הבנק העביר מבטו ממני אל המפתח הקטן והשחור, וממנו אל המסמכים שפרשתי כמניפה על שולחנו.

חשתי איך איזבל נוטה קדימה אוטומטית למשמע שמה, בעטתי בחשאי בקרסול שלה, והנהנתי בידענות. "תודה, יפה מצדך." הקפדתי לדבר בנימה קרירה ובהיגוי מדויק, ולמחוק כל זכר למבטא הקל שהתגנב לדיבורי לפעמים, אף על פי שעזבתי את השכונות של מזרח לונדון כבר לפני שנים. הרגשתי שאני מנהלת יפה את העניינים — בהחלט נהניתי — אבל היה בנו כנראה משהו שמשך את תשומת לבו של הפקיד, שכן הוא שלח אלי מבט ממושך וחודר.

"את אומרת שמצאת את זה בין החפצים האישיים של הורייך? כתוב כאן 'בֶּלינגדון'."

"כן, משפחת בלינגדון... אה... היתה המשפחה של אמי." זעתי קצת בניסיון לשבת בצורה אלגנטית יותר במעיל של איזבל, שהיה קצת יותר שופע משלי, ולמרבה הרוגז הרגשתי שאני מסמיקה מעט תחת מבטו הבוחן. התעלמתי מהעור המחוספס סביב ציפורנַי, שנתפס בצד הפנימי הרך של הכפפות של איזבל, עטיתי את היהירות הקפואה שראיתי את אמהּ מפעילה גם על שליחים, גם על מורות לפסנתר וגם על בעלי חנויות, ונעצתי בו מבט קריר לא פחות. כבר התמודדתי עם מכשולים קשים בהרבה מאשר מר בְּריסטוֹ המזדקן והקטנוני, שקווצות שיער בודדות היו מסורקות מעל קרחתו, ושעלעל עכשיו במסמכים בפעם השלישית.

"אם תואיל. אנחנו ממהרות במקצת."

קמתי בלי לחכות לתשובה והחוויתי לאיזבל שתעשה כמוני. מאחורינו שמעתי את מר בריסטו אוסף סוף־סוף את המסמכים ומתרומם בסרבול מכיסאו, והרשיתי לעצמי חיוך קטן.

"זאת אחת הכספות הישנות יחסית," העיר בזמן שהתקדמנו אל הצד האחורי של הבניין. "המדרגות תלולות, מיס מקינטייר, שימי לב בבקשה." עכשיו כבר דיבר בנימה מנומסת, ושאבתי עונג מסוים מהאדיבות הזאת, שלא היה לי סיכוי לקבל ממנו כמשרתת. "תרצי ש... ה..." הוא הפנה שיעול קטן ודיסקרטי לעבר איזבל, "... עוזרת שלך תמתין לנו כאן?"

"מובן שלא," פסקתי. "היא תתלווה אלינו."

הוא שמר על שטף של פטפוט מנומס במשך כל הירידה במדרגות, שהיו תלולות ואפלות והרבה פחות מפוארות מהחלק הקדמי, מחופה השיש, של הבנק. רשת של סדקים דקיקים נפרשה על הקירות הכהים, והיו כמה בקיעים גדולים יותר שמולאו ברשלנות בטיט. אולי זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שחצי מהעיר לונדון עדיין לא שוקם מנזקי הבליץ. התחככתי במקרה בפיסת טיח רופפת, ומפולת קטנטנה של חול וחצץ התפזרה במורד המדרגות וגרמה למר בריסטו להשתתק באמצע המשפט. התאמצתי להתגבר על אינסטינקט רגעי להסתובב ולברוח בבהלה החוצה, אל האור. זיכרון לא קרוא צץ פתאום, מהלילה האחרון שלי בלונדון: אמי ואני משתופפות במרתף שדמה מאוד לחלל הזה, פנינו מורמות לשמוע גרמנים מתקרבים, מתכווצות עם כל רעש של נפילה.

עוד פיסת טיח גלשה במדרגות ופגעה ברעש בקרקע. לבי הלם בחזי. אמי לא סבלה את המקלט הציבורי, ולכן לא הלכנו אליו בדרך כלל. זאת תהיה הפצצה קלילה, אגנס. לגרמנים לא אכפת מסתם אנשים קטנים כמונו, תאמיני לי. היא תפרה לשולחן העבודה שלה כיסוי מיוחד, כמו אוהל גדול ובו קן של שמיכות. היא היתה משחקת איתי משחקים באפילה הקטיפתית, שרה וממלמלת ומספרת לי סיפורים כדי להרחיק מאיתנו את הרעמים והחבטות שבחוץ. לפעמים היתה פקחית ההפצצות מוצאת אותנו בזמן, מצעידה אותנו ברחוב ודוחפת אותנו בכוח למקלט הציבורי הצפוף, לקול הצפירה הגוועת.

חול ופירורי אבן החליקו תחת רגלי. מר בריסטו חיכה בתחתית המדרגות, עיניו אגמים שחורים באור המהבהב של מנורת הקיר. האם חדָר מבטו אל המקום החשוך והמוגף בירכתי מוחי, שבו אמי ואני מדשדשות באי רצון לעבר הפינה הפחות מזמינה של המקלט ברחוב בֶּל, ואמי שולחת אל השכנה החטטנית גברת הֵייז את הקורן שבחיוכיה בעודנו חולפות בקושי על פני רגליים שבעליהן ממהרים להרחיק אותן מהבת הזאת של קרופורד ומאמהּ הנחותה?

אבל כשהתקרבתי אליו ופיניתי דרך לאיזבל שתסיים לרדת במדרגות מאחורַי, ראיתי שעיניו של בריסטו נעוצות בסדקים שבקיר, ואגלי זיעה קטנים נוצצים על שפתו העליונה.

"זהירות," אמר בחדות, קורע את מבטו מהקיר ומסמן לנו להמשיך ללכת. "חוששני שהכספות הישנות נמצאות ממש מאחור."

איזבל כבר החלה לצעוד בצייתנות לכיוון שהורה אליו, אבל אני היססתי.

"זה מעלה זיכרונות ישנים, נכון?" אמר.

"בהחלט." פקדתי על עצמי לזוז. כבר לא הייתי בת עשר המתכווצת לצד אמהּ בחשכה. הייתי בת עשרים, והמלחמה כבר היתה הרחק מאחורינו. אור מנורות הקיר הבהב וצייר צללים גדולים שקיפצו על הקירות והתקרה, ואני צעדתי במהירות לפני בריסטו ואיזבל, חלפתי על פני שורות של כספות, ועברתי מבעד למעבר מקושת אל החלק האחורי. רק עוד כמה דקות ונהיה שוב מעל פני הקרקע, ובידינו, יש לקוות, האוצר של איזבל.

מצמצתי והסתובבתי אחורה, תוהה בפראות אם מוחי מתעתע בי, מחזיר אותי אל נהמת מטוסי האויב, אל הדהוד תותחי הנ"מ הנשזר בקולה של אמי. אבל לא, הרעש נשמע שוב: טרטור נמוך ומוזר, אנקה תת קרקעית, כאילו האדמה עצמה מתעוררת לחיים, מתחילה —

"אגנס!" קולה של איזבל הצטווח בפחד. "אלוהים, אגנס! מה קורה פה?"

מה שקרה, קרה מהר מאוד, ממש בזמן שהסתובבתי לעברה, בלי להבין לאן אני מתקדמת, כי אי אפשר היה כבר לזהות כיוונים כשהחלל כולו — כן, המרתף עצמו — התנועע. האורות היטלטלו בחוזקה עם רעד הקירות, ואז חבט משהו בגב שלי בעוצמה כזאת שנהדפתי על פני המטרים האחרונים אל תוך חדר הכספות. צרחתי. בשוכבי שם על הרצפה, צרחתי וצרחתי רק כדי להרגיש את האוויר בריאותי, כי כל עוד אני מצליחה לצרוח אני עדיין חיה, אני עדיין כאן, אני —

חושך.