החלומות שהורגים אותנו

1.

"יש לך מושג למה היא נעלמה?" שאלתי.

"אין לי מושג, אם היה לי, לא הייתי בא אליך."

"דיווחת למשטרה?"

"מה אני אגיד להם, שאשתי נעלמה? עד כמה שאני יודע זאת לא עבירה פלילית - להיעלם." הוא משך בכתפיו, "חבל על הזמן."

"איך היו היחסים ביניכם?"

"יחסים טובים," הוא אמר בהיסוס. "אבל אתה יודע... כמו כל זוג נשוי, עליות, ירידות, לא היה שום דבר מיוחד בזמן האחרון."

"היא לקחה משהו כשהיא עזבה? כסף, כרטיס אשראי, פנקס צ'קים?"

"שום דבר, אפילו לא תיק." הוא נענע בראשו באטיות.

"השאירה מכתב, פתק?"

"כלום. פשוט חזרתי הביתה ולא היה אף אחד. צלצלתי להורים שלה, לחברות, אחר כך צלצלתי למשטרה, לבתי חולים. כלום, היא פשוט נעלמה."

"אין לכם ילדים, נכון?"

"היא הייתה בהיריון, זה נחשב?"

עידו ניסנוף הוא עורך דין, אני אוהב עורכי דין בערך כמו שאני אוהב עכבישים שחורים וארסיים, הם בסדר כשהם נדבקים לנעל שלי בתור עיסה שחורה ומגעילה, אבל עבודה זאת עבודה, עידו ניסנוף שילם לי כדי למצוא את אשתו וזה מה שהתכוונתי לעשות.

לי קוראים ארז בראון - חוקר פרטי, "בראון חקירות" בדפי זהב. המצאתי את השם בעצמי.

ההתמחות שלי היא לחפש אנשים, בדרך כלל כאלה שלא רוצים שימצאו אותם. אנשים בורחים: מחובות, מאנשים שמפחידים אותם, מהסבל שנדבק ולא רוצה לעזוב. אני מחפש את העקבות שהם השאירו, כולם משאירים עקבות, זה רק עניין של זמן, סבלנות וכסף.

עידו השאיר לי מסמכים מסודרים: מספרי טלפון של ההורים שלה, של העבודה ושל שתי חברות טובות. תעודת זהות, חשבון בנק, כרטיסי האשראי והסלולרי; הוא גם אמר שלא הוציאו שקל מהחשבון, שכרטיס האשראי לא היה בשימוש ושהסלולרי נשאר בבית.

הוא נתן לי תמונה, רננה ניסנוף בשדה מלא פרחים אדומים, היא נראתה צעירה מאוד ויפה מאוד, היא לבשה שמלה כהה שחשפה רגליים ארוכות, כתפיים חיוורות, שיער זהוב ארוך, חיוך קטנטן קצת מבויש ועיניים כחולות מבהיקות שמאחוריהן סימן שאלה, חידה שעדיין לא ידעתי את פתרונה, אבל אני אדע, בסוף אני תמיד יודע.

"איפה זה צולם?" שאלתי.

"משהו בגליל," הוא אמר, "היינו בצימר, אני יכול לברר איפה, אם זה חשוב."

אמרתי לו שכנראה זה לא חשוב.

אחר כך הוא נתן לי צ'ק ואת כרטיס הביקור שלו. לפני שהוא הלך שאלתי אותו אם הוא יודע למה אשתו נעלמה. הוא אמר שאין לו מושג, לא האמנתי לו.

אוריפיאוס היה נגן מופלא, העצים והאבנים הקשיבו לנגינתו, נהרות נטו ממסלולם כדי לשמוע את שיריו וחיות היער פסקו לנהום כשהאזינו לקולו.

שיריו הקסימו את בני האדם, מילאו אותם לרגע ביופי נשגב, השכיחו מהם את אימת המוות.

יום אחד פגש אורפיאוס בנימפת היער היפהפייה אורידיקה, הם התאהבו במבט ואהבו כפי שציפורי הבר אוהבות, בפראות, ללא מחשבה על המחר. חייהם לפני שהכירו נשכחו מהם ונדמה היה להם שאהבתם תימשך לנצח, אבל יום אחד כשאורידיקה חלפה ביער, חשק בה הסאטיר אריסטיוס. אורידיקה נסה אל לב היער, נחש ארסי הכיש אותה, היא מתה מיד.

אורפיאוס נפל על גופתה העירומה, הוא התייפח, התחנן לרחמי האלים וביקש מהם שיחזירו לו את אהובתו.

האלים לא ענו לו.

אורפיאוס החליט לעשות את מה ששום בן תמותה לא עשה לפניו, הוא ירד אל ארץ המתים ויחזיר משם את אהובתו.

בכל שנה מקבלת משטרת ישראל חמשת-אלפים תלונות על אנשים שנעלמו, בדרך כלל היא לא עושה עם התלונות האלה כלום, בדרך כלל לא צריך לעשות כלום. רוב האנשים חוזרים, מחליטים שהגיע הזמן שימצאו אותם, הם חוזרים הביתה, שולחים מכתב או מטלפנים, רק חלק קטן נעלם ואף אחד לא שומע עליו יותר.

הוא עובר לשוודיה, גר בקרוון, חוסך כסף לניתוח לשינוי מין ומתחיל לכתוב שירה בחרוזים. אי אפשר לחיות משירה בחרוזים, אז הוא חי מקצבת פליטים ומעבודות שיפוצים קטנות בשחור שהוא עושה מדי פעם בכפר.

הוא בורח להונג-קונג ועובד בדוכן פלאפל. מגיעים ישראלים, לבנונים, סורים ומצרים, כולם אוהבים פלאפל. כששואלים אותו, "מאיפה אתה?" הוא עונה תמיד, "מפה, מהאזור." ושואל בלי להביט בפנים, "רוצה עוד כרוב?"

את פוגשת גבר לא מגולח עם עיניים מושפלות שלוקח אותך טרמפ לראש פינה, בדרך הוא נותן לך כדור כחול עם לב חרות באמצע, התבלבלת, זה לא אקסטזי, זה ואבן טבול ב-LSD, זה מרדים אותך, זורק אותך למקום אחר. כשאת שוכבת באמבטיה הוא חותך לך את הצוואר בסכין יפנית, דם ניתז מהווריד על ידו השעירה, אחרי עשר שניות את מתה.

הוא מנסר לך את הידיים והרגליים לאט ובסבלנות, מכניס את חתיכות הבשר שותתות הדם לשקיות פלסטיק צהובות שהוא לקח מהסופר. שנייה אחרי שהוא מסיים למלא את הבור הוא מנגב את הזיעה מהמצח ולוחש "כולן זונות."

הכי קשה למצוא את המתים, הם לא מדברים הרבה בסלולרי, לא מוציאים כסף בכרטיס אשראי ובאופן כללי נמנעים מתקשורת עוינת. אפשר למצוא את חלקם במכון לרפואה משפטית באבו כביר. בין עשרים לשלושים גופות לא מזוהות נמצאות בישראל בכל שנה. כולן מגיעות למקררים של אבו כביר. אפשר לעשות בדיקת DNA לעצמות אבל זה עולה כסף והמתים לא צריכים את הבדיקות, הם אדישים וכבר לא אכפת להם מכל מה שקרה להם פעם.

התחלתי לחפש את העקבות של רננה ניסנוף. עידו ניסנוף צדק, בשלושת הימים האחרונים אף אחד לא נגע בחשבון, כרטיס האשראי לא הופעל ושום שיחה לא יצאה מהנייד. עד כמה שיכולתי לברר היא לא פתחה חשבון בנק חדש ולא קנתה נייד, מה שאומר שהיא תכננה את הבריחה הזאת וכנראה הכינה מראש: זהות מזויפת, מקום להתחבא והרבה כסף מזומן או שמישהו הרג אותה. קיוויתי שהאפשרות הראשונה היא הנכונה, זה יהיה הרבה יותר פשוט בשבילי.

היתה לי רשימה של אנשים שאני צריך לדבר איתם. הראשונה ברשימה הייתה אמא שלה, מתי דר, היא גרה בסביון, רחוב השלווה 17. צלצלתי וקבעתי פגישה.

למחרת בשמונה וחצי קמתי, לבשתי את הבגדים הכי יפים שלי, צחצחתי את הנעליים, חשפתי שיניים לבנות מול המראה המאובקת ונסעתי לסביון.

המון שומרים במדים כחולים הסתכלו עליי, המון מצלמות צילמו אותי, הרגשתי כמעט מפורסם. מה שחשוב זה שמצלמים אותך, מה זה משנה למה?

מתי דר גרה בבית לבן ענקי, מוקף חומה לבנה וגבוהה מאוד. מבחוץ יכולת לראות בקושי את הקומה השנייה עם התריסים המוגפים ושתי צמרות דקלים ירוקים שנעו ברוח הבוקר. ריח חריף של כלור דגדג את הנחיריים.

הלכתי לאורך שביל מרוצף בחלוקי נחל לבנים שהוביל לדלת עץ גדולה, בכניסה עמד עץ תפוזים ננסי, נטוע בעציץ טרה קוטה.

צלצלתי בפעמון, את הדלת פתחה לי אישה נמוכה עם עינים כהות, היא לא שאלה אותי מי אני, רק סימנה לי עם היד ללכת אחריה. הבית היה שקט וריק ועד כמה שיכולתי להתרשם, אף אחד לא גר בו, הכול היה נקי מדי, במקום מדי ונראה שאף אחד לא ישב על שום כיסא אף פעם.

מסדרון קצת חשוך הוביל אל הבריכה שהייתה ענקית, כחולה וצלולה, במים השתקפו שמים כחולים של קיץ ועננים חסרי צורה. סביב הבריכה סודרו ספות ראטן ועליהן כריות אדמדמות תפוחות, שמשיות ענק לבנות פרשו צל כהה מלמעלה. הייתה דממה מוחלטת, שום ציפור לא צייצה, ככה זה אצל העשירים באמת.

בקצה הבריכה על מיטת שיזוף לבנה שכבה מתי דר, היא לבשה ביקיני אדום ושפתון. משקפי שמש עגולים כיסו את רוב הפנים, שיער זהוב צבוע גלש כמעט עד הרצפה. היה לה קעקוע של שעורה ליד הקרסול וצמידים זהובים דקים כיסו את פרק ידה השמאלית.

מתי דר, הייתה אישה מאוד יפה פעם, ועכשיו הייתה עדיין חטובה ורזה, הרגליים היו ארוכות ושזופות, הבטן מתוחה, אבל היו קמטים קלים בצוואר וליד השפתיים והיא כבר לא הייתה בת עשרים. היא נלחמה בזה, היא הקפידה על דיאטת חלבונים, אכלה רק לחם מחיטה מלאה, התעמלה כל יום עם מאמן אישי והשקיעה תקציב של מדינה קטנה בדרום אמריקה בניתוחים פלסטיים: מתיחת פנים, בוטוקס, הרמת עפעפיים, הזרקת שומן לשפתיים, שאיבת שומן מהירכיים וניסור צלעות. לא הצלחתי לנחש בת כמה היא, היא הייתה יכולה להיות בכל גיל בין שלושים לחמישים.

האשה הנמוכה עם המדים השחורים נעלמה בלי ששמתי לב, התקרבתי אל מתי דר, לא הייתי בטוח אם היא שמה לב שהגעתי, אז השתעלתי, היא סובבה את הראש.

"שלום," אמרתי.

"שלום," היא אמרה והרימה את משקפי השמש, "אתה החוקר הפרטי, נכון?"

"נכון," אמרתי.

היא הושיטה לי יד רפויה, לחצנו ידיים.

"שב," היא אמרה. התיישבתי לידה על ספה נוחה מדי. "אתה רוצה לשתות משהו?"

"מים," אמרתי, "בלי כלום."

"אתה אולי רוצה מיץ תפוזים? יש סחוט."

"לא תודה."

"אבל אני אבקש שיפתחו בשבילך שמשייה, אתה בטח לא רוצה להשתזף."

"אני יודע... אומרים שזה לא בריא." משכתי בכתפיים.

"ואומרים שאם תאכל כל היום חסה תחיה חיים ארוכים, אבל מי רוצה חיים ארוכים וחסה?"

"אין לי שום דבר נגד חסה באופן אישי."

בינתיים העוזרת במדים השחורים הביאה כוס וקנקן מים עם קרח ופרוסת לימון צהוב שצפה בפנים, היא מזגה לי מים לכוס זכוכית גבוהה, אחר כך פתחה את השמשייה ונעלמה.

מתי נפנפה בספר שחור ועבה שנח על הרצפה, "קראת את 'תקוות גדולות'?"

"לא."

"כדאי לך, קראתי אותו כשהייתי צעירה ולא הבנתי כלום ועכשיו אני קוראת אותו שוב ואני מבינה שדיקנס כתב את הספר הזה עליי... ואחרי זה הם עוד אומרים שהחיים לא מחקים את האמנות."

"על מה הספר?"

"על אהבה, בעצם על זיכרונות של אהבה, וזה עדיף כי הזיכרונות הם כמעט תמיד טובים יותר מהדבר עצמו..." היא השתתקה לרגע ואמרה, "אז אתה מחפש את הבת שלי..."

"זה מה ששכרו אותי לעשות."

"בזבוז של זמן," היא אמרה.

"למה בזבוז של זמן?"

"היא רוצה להיות לבד, למה להפריע לה?"

"למה היא רוצה להיות לבד?"

"למה לא להיות לבד?"

לא ידעתי מה להגיד.

"למה בכלל אנשים נשארים יחד? יום, יומיים, חודש אפילו, זה בסדר... אבל כל החיים? אפילו את עצמי אני לא בטוחה שאני אהיה מסוגלת לסבול כל החיים."

"את לא דואגת לה?"

"אני לא דואגת, כי אני יודעת שכלום לא קרה לה." היא אמרה בנוקשות.

"היא הייתה איתך בקשר בזמן האחרון?"

"היא בקשר איתי רק כשהיא צריכה כסף, כנראה היא לא הייתה צריכה כסף." הוורידים ביד השמאלית של מתי דר היו מצולקים, כנראה סכין גילוח, כנראה בתוך אמבטיה מלאה מים חמים מאוד, גם אנשים עשירים מאוד רוצים למות לפעמים.

"יכול להיות שקרה לה משהו?"

"הכל יכול לקרות, אתה צריך לדעת את זה יותר טוב ממני." היא אמרה.

נכון, הכל יכול לקרות, אבל בסופו של דבר, רק משהו אחד קורה, המטבע נופל רק על צד אחד לא על שניים, חוץ מבחלומות, חוץ מבהזיות, חוץ מבשירים שאף אחד לא קורא.

"מה עם אבא שלה?"

"אנחנו גרושים ולא בקשר כבר הרבה שנים, אם זה מה שאתה שואל. לדעתי, הוא לא יודע שרננה נעלמה ואני די בטוחה שלא אכפת לו."

"אחים, אחיות..."

"היא הבת היחידה שלי, יש לה חצי אח מהאבא שלה, הם לא בקשר הדוק עד כמה שאני יודעת."

"למה היא נעלמה?"

"אני לא יודעת למה." היא ענתה בקרירות, "זה לא ענייני, אבל תשאל את בעלה, אני די בטוחה שהוא יודע."

"הוא שכר אותי והוא אומר שהוא לא יודע."

"פשוט לא אכפת לו. אני יודעת שהוא התחתן עם רננה רק בגלל הכסף, וכמו שהוא נראה הוא בטח גם מזיין מהצד בלי סוף. גם אבא שלה היה כזה, הוא בגד בי כשהייתי בהיריון, הבן זונה."

"בעלה הוא בחור יפה." הסכמתי. "אבל אני לא יודע אם הוא בוגד בה."

"אני בטוחה שהוא בוגד בה ויופי זה נחמד, אבל גם ליופי מתרגלים, גם הוא נשחק, כמו כל דבר בחיים ואז הוא הופך סתמי, משעמם, לכן אסור להתרגל לשום דבר, אתה מבין את זה?"

"בערך." שיקרתי. "את חושבת שההיריון קשור להיעלמות שלה?"

"אני לא יודעת, אולי היא רצתה לעשות הפלה."

"למה שתעשה הפלה?"

היא שתקה.

"וגם אם היא רוצה לעשות הפלה, למה להיעלם?"

היא המשיכה להביט על הבריכה הענקית, שהיא בעצם מראה ששום דבר לא משתקף בה, אפילו לא צווחה אחת קטנה.

"את חושבת שהאבא הוא לא עורך דין ניסנוף?"

"לא שאלתי אותה מי האבא." היא אמרה בקרירות. "אבל אמרתי לה שילדים מחוץ לנישואים זה לא רעיון טוב."

"יש לך איזה רעיון איפה כדאי לחפש אותה?"

"אני לא חושבת שכדאי לחפש אותה." היא אמרה ונענעה בראש.

"איזו מין ילדה היא הייתה?"

"מה זה משנה?!" היא שאלה בתוקפנות, "היא כבר לא ילדה, גם אני לא." היא השתתקה לרגע ואמרה. "...כשהייתי ילדה חשבתי שלמבוגרים יש את כל התשובות לשאלות והם פשוט לא מספרים לנו אותן, עכשיו אני מבוגרת ואין לי תשובה לכלום. קצת מאכזב, לא?"

"להתבגר זה בין השאר להתאכזב, אולי להשלים זאת מילה יותר טובה." חשבתי בקול.

"יש דברים שאסור להשלים איתם."

אסור, מותר, לפעמים אין ברירה.

הוצאתי כרטיס מהארנק, נתתי לה אותו וביקשתי ממנה שתתקשר אליי אם רננה תיצור איתה קשר. היא אמרה אין בעיה והניחה את הכרטיס על הרצפה.

העוזרת הכהה הופיעה משום מקום, לקחה אותי החוצה בשתיקה וסגרה את הדלת. הצצתי אחורה, לראות שאף אחד לא מסתכל, קטפתי שני תפוזים קטנים מעץ התפוז הננסי והכנסתי אותם לכיס, הוצאתי לשון למצלמת האבטחה וחזרתי למשרד.