החלקים 4: חלק משלנו

אם זה היה תלוי בי, זה המקום האחרון שבו הייתי בוחר להיות כרגע – בלובי המפואר שעוצב על ידי המעצב הכי טוב במדינה ומוביל למשרדו היוקרתי של איש קר ומנוכר שאיתו, לצערי, אני חולק את אותם הגנים.

מאז שאני זוכר את עצמי לא היה לילה שבו לא התפללתי לרגע שאימא תעזוב אותו. תפילתי לא נענתה. האישה הכי טובה בעולם גזרה על עצמה חיים של עצב עם האיש שאני מסרב לקרוא לו אבא. תקופה ארוכה כעסתי עליה על שקיבלה אותו כפי שהוא. העובדה שהיא גדלה במשפחה קתולית שלא מאמינה בגירושים ושהיא עדיין אוהבת אותו על אף התנהגותו המחפירה, לא מצדיקה את הסבל שגרמו לה הבגידות וההשפלות שלו. איך אפשר להמשיך לאהוב אדם שפוגע בך? שמקטין אותך? שגורם לך להרגיש חלש וחסר תועלת?

"דילן, אבא שלך מבקש שתיכנס עכשיו," אומרת המזכירה בחיוך מלאכותי כשהיא יוצאת ממשרדו, סוגרת את הדלת וממהרת לסדר את פקעת שערה המבולגנת. אני לא יודע למה היא בכלל טורחת, הרי כולם, כולל אימא, יודעים שהיא המאהבת שלו. לפחות לחודשיים־שלושה הקרובים, עד שיימאס לו ממנה והוא יחליף אותה בדגם צעיר. אני נעמד ומעביר את אצבעותיי בשערי. הן מדגדגות מהצורך לפגוש את פרצופו המחורבן ולהבהיר לו עד כמה אני מתעב אותו.

אני דופק על הדלת הסגורה וממתין שיאשר לי להיכנס. כשהייתי בערך בן שתים עשרה עשיתי טעות ונכנסתי בלי להמתין לאישורו. עד היום יש לי צלקת למזכרת. המכות שהחטיף לי היו נוראיות עד כדי כך שנאלצו לפנות אותי לבית החולים.

בבית החולים הוא סיפר לרופא שטיפל בי שרבתי עם כמה בריונים. אף אחד לא העז להתעמת עם ג'ון סמית הגדול והנושא הושתק במהירות. לעולם לא אשכח את מבטו הריק כשהביט בי בזמן שהתפתלתי בכאב. כל מה שהדאיג אותו היה שאספר את האמת לרופא. באותן דקות התקווה שטיפחתי, שקיים בליבו המצומק איזשהו רגש כלפיי או אולי אפילו מעט חמלה, התפוצצה לי בפנים והכאיבה לי יותר מהמכות שספגתי. איזה מין אבא מכה את ילדיו ברוע שכזה? איזה סוג של בן־אדם מעלה בדעתו להרים על ילדיו ידיים ולחנך אותם באלימות?

'רק אדם חלש מדבר באגרופים'. קולו של לארי, המורה שלי לקראטה, מהדהד בראשי. זיכרון נוסף מאותו אשפוז, לפני שש שנים. היום הוא כבר לא יכול לפגוע בי. לא פיזית, לפחות. בשנתיים האחרונות אני מתאמן בקראטה ומשחק פוטבול ויחסי הכוחות בינינו השתנו לטובתי. הוא נאלץ לפתח דרכים אחרות כדי לשלוט בי ולצערי גם בהן הוא מצטיין.

"תיכנס, בן," הוא צועק מעבר לדלת, גורם לי לחזור אל ההווה. אני מגלגל את עיניי כשאני שומע את הכינוי שבו הוא מכנה אותי רק בנוכחות אנשים אחרים ושואף אוויר עמוק לתוך הריאות לפני שאני נכנס אל מאורת הנחשים שלו.

"תיכנס וסגור את הדלת," הוא כמעט לוחש ועיניו, שצבען השחור הוא תמונת מראה לליבו האפל, מביטות בי בזעם. בעבר, המבט הזה היה מרעיד אותי. היום הוא בעיקר מעייף אותי.

"מה היה דחוף כל־כך שהמנהל בכבודו ובעצמו ביקש שאצא מהשיעור ואגיע למשרד שלך?" אני שואל בבוז.

"דבר אליי בכבוד, ילד, או שתתחרט על זה." לסתותיו מתהדקות ואצבעותיו מתאגרפות על השולחן. אני מבליע חיוך ומביט בשעון שעל מפרק ידי. "תגיע לעניין, יש לי אימון בעוד שעה." אני נושם עמוק ומאלץ את עצמי להירגע לפני שאני חוזר להביט בו.

"שמעתי שיש לך חברה חדשה." הוא נעמד וסוגר שני כפתורים במקטורן השחור שלו. עיניו נוצצות בזעם וגרוגרתו נעה מעלה ומטה. "בפעם הבאה שתסתיר ממני דבר כזה, המכונית היקרה וכרטיס האשראי שלך יוחרמו.״

״היא לא החברה שלי, אנחנו רק מבלים יחד,״ אני ממהר להכחיש, למרות שאני יודע שאם הוא טרח לזמן אותי לכאן, יש סיכוי רציני שהוא יודע שאני משקר.

"אל תבלבל לי את המוח. ציפור קטנה לחשה לי שזה רציני ביניכם. אני רוצה לפגוש אותה עוד הערב."

כשהוא אומר שציפור קטנה לחשה לו, הוא מתכוון לבלש הפרטי שהוא שכר כדי שיעקוב אחרינו. הייתי בטוח שהצלחתי להתנער ממנו, אבל מסתבר שהמלשן הקטן בעל תושייה רבה. ג'ון סמית האב הוא לא רק בעל בוגדני ואבא גרוע, הוא גם מטורף הסובל מתסביך רדיפה.

"זה לא עומד לקרות," אני אומר בטון הרגוע ביותר שאני מצליח לגייס והגלגלים במוחי מסתובבים במהירות בזמן שאני מנסה למצוא פתרון.

"ידעתי שתגיד את זה." הוא מטה את ראשו לאחור וצוחק ברשעות, נראה כמו הנבל הכי מתועב בסרטים ההוליוודיים. "לכן הרשיתי לעצמי להתקשר אליה בעצמי לפני שנכנסת והזמנתי אותה לארוחת ערב. מישל נשמעת נחמדה, בהתחשב בעובדה שאביה האלכוהוליסט נטש אותה ואת אימא שלה כשהייתה רק בת חמש, ושאימא שלה עובדת כמלצרית במזנון מעופש ומחליפה בני זוג כמו גרביים."

הוא מתקרב אליי ואני רואה את המלחמה הפנימית שהוא מנהל עם עצמו. הוא יודע שאם ירים עליי יד יתחרט על כך, אבל נראה שהפיתוי גדול עבורו. כשאני לא עונה, הכעס שאני רואה בעיניו מתחזק.

"אני דורש שתיפטר ממנה." הוא דוקר את החזה שלי באצבעו.

"זה לא עומד לקרות." אני מרחיק את אצבעו מהחזה שלי ומצר את עיניי באיום.

"תמיד חשבתי שיש לך יותר שכל מזה ושלא תסתבך עם זבל." הוא יורק את מילותיו בזלזול, מנסה לגרור אותי למטה איתו אל השאול הפרטי שלו, אבל אני מסרב ליפול למלכודת.

"רצית משהו נוסף?" אני לא מעז למצמץ עד שהוא נכנע ראשון ומסיר את מבטו.

"ארוחת ערב בשעה שמונה בדיוק. אל תאחר."

"אם תעז לגרום לה להרגיש לא בנוח, או שתפגע בה, אדאג שתתחרט על זה," אני מזהיר אותו.

"סוף כל סוף גידלת ביצים. זה מוצא חן בעיניי." הוא נשען על שולחנו השחור, משלב את זרועותיו העבות ונראה משועשע. "אבל שנינו יודעים שאתה לא נמצא במצב שמאפשר לך לאיים עליי."

"תנסה אותי. אני בטוח שהתקשורת תשמח לגלות שג'ון סמית האב הוא בעצם לא אב השנה שכולם חושבים שהוא."

אני מוציא את הנייד מהכיס ומוסר לו אותו. תמונות שלו עם זונת צמרת מתנוססות על המסך והאיש, שחושב שהוא טוב יותר מכולם, משתתק. אני אמור להרגיש תחושת ניצחון, אבל כשהמילים 'אתה לא היחיד שמשלם לבלש פרטי' יוצאות מפי, כל מה שאני רוצה לעשות הוא לשתות חומצה. הדבר האחרון שאני רוצה הוא להתנהג כמוהו, אבל לא נותרה לי ברירה.

כשהתחלתי לצאת עם מישל ידעתי שזה לא ימצא חן בעיניו כי היא לא באה מהמעמד הנכון. ההורים שלה גרושים ואימא שלה עובדת בשתי עבודות כדי לפרנס אותן. בעיניי זה ראוי להערכה, אבל אותו זה לא מעניין. הדבר היחיד שאי פעם עניין אותו הוא התדמית שלו. כשהקשר שלנו נעשה רציני והבנתי שאני מאוהב בה ידעתי שעליי לדאוג לתעודת ביטוח שתמנע ממנו להרוס אותנו. אין חלקה טובה שהאיש הזה לא הורס ולא הייתי מוכן לקחת את הסיכון שזה יקרה.

לוקאס ומייקי, חבריי הטובים, יודעים חלק מהאמת שמאחורי המסכה שהוא מתעקש לעטות. הם אלו שהתנדבו לעקוב אחריו ולצלם את התמונות המרשיעות. עכשיו, כשאני רואה את פניו מחווירות, אני מודה להם בליבי.

"עוף לי מהעיניים, ילד," הוא אומר בארסיות ומתיישב במקומו ולרגע אחד קצר נראה חסר אונים.

אני לא טורח לענות ויוצא, יודע בסתר ליבי שהוא עדיין לא אמר את המילה האחרונה.